היסטוריה של האיטי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ההיסטוריה המתועדת של האיטי מתחילה ב-5 בדצמבר 1492, כאשר כריסטופר קולומבוס הגיע לאי גדול באזור המערבי של האוקיינוס האטלנטי, אזור שמאוחר יותר ייקרא הים הקריבי. האי היה מיושב על ידי בני הטאינו שכינו את האי שלהם אייטי (Ayiti), בוהיו (Bohio) או קיסקייה (Kiskeya). קולומבוס תבע בעלות על האי כרכוש הכתר הקסטיליאני, ונתן לו את השם לה איסלה אספניולה (האי הספרדי), או אספניולה (Hispañola) (שמאוחר יותר שונה להיספניולה).

היספניולה הספרדית

פיקטוגרף משנת 1510 המתאר הגעה של מיסיונרים להיספניולה

קולומבוס הקים על האי נקודת התיישבות קטנה בשם סנטו דומינגו (והיה זה היישוב האירופאי הראשון בעולם החדש), אולם כאשר הוא חזר ב-1493 המתיישבים נעלמו, וככל הנראה נהרגו. הוא הכריז שכל האי שייך לספרד, והשאיר את אחיו, ברתולומיאו קולומבוס, על מנת להקים מחדש את היישוב.

בעקבות הגעת האירופאים, אוכלוסיית הילידים של האיטי כמעט ונכחדה, וככל הנראה מדובר בשיעור התמותה הגבוה ביותר של אוכלוסיית ילידים אמריקה בעקבות הגעת האירופאים. ניתן לייחס את שיעור התמותה הגבוה בהאיטי באופן חלקי לרצח, עבודת כפייה ודיכוי, אולם הסיבה העיקרית הייתה כתוצאה מהגעתן של מחלות העולם הישן, שלילידים לא הייתה כל חסינות נגדן. גורם עיקרי נוסף היה הפרת המאזן האקולוגי. אולם, מספר משמעותי של בני הטאינו ניצלו והקימו כפרים במקומות אחרים, הרחק מהמתיישבים האירופאים. מאוחר יותר הם התערבבו על העבדים השחורים הנמלטים ובמידה מסוימת גם עם אירופאים (בעיקר ספרדים).

העניין הספרדי בהיספניולה החל לדעוך במהלך שנות ה-20 של המאה ה-16, כאשר נמצאו מרבצי זהב וכסף חשובים במקסיקו ובדרום אמריקה. לאחר מכן החלה האוכלוסייה של היספניולה הספרדית לגדול באיטיות. בעקבות חשש מהתקפות פיראטים הורה המלך הספרדי לכל המתיישבים לעבור למגורים בקרבת עיר הבירה, סנטו דומינגו. הדבר היה בעוכריהם של הספרדים, שכן פיראטים בריטים, הולנדים וצרפתים הקימו בסיסים על החופים הצפוניים והדרומיים של האי שננטשו.

סן-דומינגי הצרפתית

שודדי ים צרפתיים הקימו יישוב באי טורטוגה ב-1625. הם שרדו באמצעות שוד ימי של ספינות ספרדיות וציד בקר. למרות שהספרדים החריבו את היישוב מספר פעמים, הפירטים חזרו והקימו אותו מחדש. היישוב הרשמי הראשון בטורטוגה הוקם ב-1659 על סמך ייפוי כוח של המלך לואי ה-14.

ב-1664 חברת הודו המערבית הצרפתית השתלטה על המושבה, וקראה לה בשם סן-דומינגי, ובכך צרפת הכריזה באופן רשמי על דרישתה לבעלות על החלק המערבי של היספניולה. ב-1670 צרפת הקימה את יישוב הקבע הראשון על האי, קאפ פראנסה (Cap Français, כיום קאפ האיטיין (Haïtien)). לפי הסכם רייסווייק (נחתמה ב-1697 בין צרפת לקואליציית מדינות שהורכבה מאנגליה, ספרד, הקיסרות הרומית ה"קדושה" ופרובינציות אחרות), ספרד העבירה באופן רשמי את השליש המערבי של היספניולה לצרפת. בתקופה זו מספרם של המתיישבים עלה על זה של הפירטים, ובעידודו של לואי ה-14 הם החלו לגדל טבק, אינדיגו, כותנה וקקאו באזורים הפוריים שבמישור הצפוני, דבר שהאיץ את הבאתם של עבדים אפריקניים. מרידות העבדים היו נפוצות וכמה עבדים הצליחו לברוח להרים, שם הם פגשו במה שעתיד להיות אחד הדורות האחרונים של בני הטאינו. לאחר שהטאינו האחרון מת נכחדה אוכלוסייה זו.

עד למלחמת שבע השנים (17561763) הכלכלה של סן-דומינגי התאפיינה במגמת צמיחה והתרחבות, כאשר הסוכר והקפה הפכו למוצרי הייצוא העיקריים. לאחר המלחמה, שהפריעה למסחר הימי, המושבה עברה תקופה של התרחבות מהירה. ב-1767 היא ייצאה כ-32,700 טון של סוכר נא וכ-23,100 טון של סוכר מזוקק, 450 טון של אינדיגו, ו-900 טון של כותנה[1]. סן-דומינגי נודעה בכינוי "פנינת האנטילים" – אחת המושבות העשירות ביותר באימפריה הצרפתית של המאה ה-18. בשנות ה-80 של המאה ה-18 הופקו בסן-דומינגי למעלה מ-40% מצריכת הסוכר האירופאית ו-60% מצריכת הקפה. מושבה יחידה זו, שגודלה דומה לזה של מרילנד או בלגיה, הפיקה יותר סוכר מכל איי הודו המערבית ביחד.

כוח העבודה במטעים הללו הורכב מ-790,000 עבדים אפריקניים[2] (כאשר בשנים 17831791 הם היוו שליש מסחר העבדים באוקיינוס האטלנטי). בין 1764 ו-1771 המספר הממוצע של עבדים שהובאו לאי נע בין 10,000 ל-15,000, ב-1786 הגיע עד ל-28,000, והחל מ-1787 הגיעו לאי כ-40,000 עבדים בממוצע בכל שנה. אולם, חוסר היכולת לשמור על מספר העבדים ללא ייבוא מחדש מאפריקה הביא למצב שב-1789 אוכלוסייה של 500,000 עבדים נשלטה על ידי 32,000 אנשים לבנים בלבד[3]. בכל התקופה הזאת רוב העבדים במושבה היו ילידי אפריקה, כיוון שהתנאים הקשים של העבדות גרמו לתמותה גבוהה ביחס לילודה (ריבוי טבעי שלילי) [1]. התרבות האפריקנית נותרה דומיננטית בקרב העבדים עד לסוף השלטון הצרפתי, ובייחוד דת הוודו, ששילבה יסודות מהליטורגיה והטקסים הקתוליים עם אמונות ומנהגים מגינאה, ממלכת קונגו ודהומיי[4]. סוחרי העבדים סרקו את החוף האטלנטי של אפריקה, כך שהעבדים שהובאו לאי הגיעו ממאות שבטים שונים, כאשר הדבר יוצר בעיות שפה.

על מנת לפקח על העבדות, לואי ה-16 חוקק את ה-code noir, שהעניק לעבדים זכויות אדם חלקיות והטיל מספר חובות על אדוניהם, שהיו מחויבים לפי החוק לספק אוכל, בגדים ושירותים שונים שנועדו לקיום סביר של העבדים. בחוק נקבע גם עונש גופני שנתן לאדוני העבדים את האפשרות להפעיל שיטות ברוטליות על מנת להכריח את העבדים להיות צייתנים, אם כי לא נקבעו בחוק דרכי הפיקוח והבקרה על ענישה זו. מסמך שנכתב על ידי מזכירו האישי (שברוב ימי חייו היה עבד) של הנרי כריסטוף מתאר את הפשעים לכאורה שבוצעו על ידי אדוני העבדים בסן-דומינגי כלפי העבדים שלהם:

האם הם לא תלו אנשים כשראשיהם מופנים כלפי מטה, הטביעו אותם בשקים, צלבו אותם על קורות, קברו אותם בחיים, מחצו אותם במדוכה? האם הם לא הכריחו אותם לאכול צואה? והאם לאחר שפשטו את עורם הם לא השליכו אותם למאכל התולעים, או על תילי נמלים, או הצליפו בהם בביצות והותירו אותם למאכל היתושים? האם הם לא זרקו אותם לתוך סירים המלאים בסירופ סוכר? האם לא הכניסו גברים ונשים ביחד לתוך חביות מלאות קוצים וגלגלו אותם במורד ההר לתוך העמקים? האם הם לא נתנו לכלבים אוכלי אדם להרוג אותם, ולאחר שאלה השביעו את רעבונם, הותירו את קורבנותיהם הפצועים למוות באמצעות כידונים ופגיונות?

[5][6]

אלפי עבדים זכו בחופש לאחר שברחו אל ההרים, הקימו את קהילות המארונים וערכו פשיטות על מטעים מבודדים. העבד לשעבר שזכה לפרסום בצורה הבולטת ביותר הוא מאקאנדאל, שהגיע מגינאה ב-1751 ובמהלך שהותו באי איבד את אחת מידיו. כאיש דת הוודו, הוא איחד את רוב כנופיות המארונים ובמהלך שש השנים הבאות הוא ערך פשיטות מוצלחות והצליח להתחמק מהצרפתים. לפי דיווחים שונים הוא הרג למעלה מ-6,000 אנשים, בעת שהציג שאיפה קיצונית להכחיד כל זכר לאדם הלבן בסן-דומינגי. ב-1758 הוא נלכד לאחר שניסה להרעיל בלא הצלחה מאגר מים של בעלי מטעים, וכעונש הוא נקבר בעודו בחיים בכיכר עירונית בכף פרנסואה.

בסן-דומינגי הייתה הקהילה הגדולה והמופתחת ביותר של אנשים חופשיים ממוצא אפריקני בקריביים, הז'ן דה קולר[7]צרפתית: אנשים עם צבע). קהילת הז'ן דה קולר בסן-דומינגי מנתה כ-25,000 חברים ב-1789. אנשי הדור הראשון היו בדרך כלל ילדיהם של בעל עבדים צרפתי ושפחה אפריקנית שנבחרה כפילגש שלו. במושבות הצרפתיות הילדים הללו נחשבו כאנשים חופשיים והיו זכאים לרשת רכוש. באופן זה נוצר מעמד של "מולאטים" בעלי רכוש שלחלק מהם יש אבות עשירים. הז'ן דה קולר היו מעין מעמד ביניים בין העבדים האפריקנים והקולוניאליסטים הצרפתיים. מספר אפריקנים זכו גם כן למעמד זה.

ככל שאוכלוסיית הז'ן דה קולר גדלה, השליטים הצרפתיים חוקקו חוקים מפלים נוספים. חוקים אלו אסרו על בני הקבוצה לעסוק במקצועות מסוימים, לשאת נשים לבנות, ללבוש בגדים אירופאים, לשאת חרבות או אקדחים בפומבי, או להשתתף באירועים חברתיים שיש בהם לבנים. אולם, החוקים הללו לא הגבילו את זכותם לרכוש אדמה, ורבים מתוכם הגדילו את רכושם והפכו לבעלי עבדים. ב-1789 הם כבר החזיקו בשליש משטחי המטעים וברבע ממספר העבדים בסן-דומינגי. הסיבה העיקרית לעליית הז'ן דה קולר הייתה העלייה בחשיבות הקפה שגדל בגבעות שהיו שייכות להם. הריכוז הגדול ביותר של בני הז'ן דה קולר היה בחצי האי הדרומי, שהיה האזור האחרון של המושבה שיושב כיוון שהיה רחוק מנתיבי המסחר האטלנטיים והמבנה הטופוגרפי הבעייתי. רוב האוכלוסייה התיישבה במה שעתיד להיות העיר ז'רמי.

תקופת המהפכה

תחילתה של המהפכה הצרפתית ב-1789 השפיעה על המושבה במידה רבה. בזמן שהמתיישבים הצרפתיים דנו כיצד החוקים המהפכניים החדשים ישפיעו על סן-דומינגי, החלה מלחמת אזרחים ב-1790 כאשר האנשים החופשיים מצבע טענו כי גם הם אזרחים צרפתיים לפי תנאי הצהרת זכויות האדם והאזרח. עשרה ימים לפני נפילת הבסטיליה, ביולי 1789, האספה הלאומית הצרפתית הצביעה על קבלת שישה נציגים מסן-דומינגי. קבוצה של מולאטים עשירים בפריז, בהנהגתם של ז'וליאן ריימונד ווינסנט אוג, לא הצליחה להגשים את מטרתה ולשכנע את הנציגים הלבנים לתמוך בהענקת זכויות מלאות למולאטים. האספה הלאומית החליטה במרץ 1790 להעניק זכויות מלאות לז'ן דה קולר, בין השאר בזכות המאמצים של הקבוצה שבה היו חברים ריימונד ואוג.

אוג נסע לסן-דומינגי על מנת להבטיח את קיום ההכרזה הפומבית והשמירה על תקנה זו, הגיע לחופי האי באוקטובר 1790 וביקש לדבר עם המושל המלכותי, הקומטה דה פייניאר. לאחר שדרישותיו לא נענו הוא ניסה לגרום לז'ן דה קולר לפתוח במרד. אוג ווינסנט שאבאן (חייל משוחרר שנטל חלק במהפכה האמריקנית) ניסו לתקוף את קפ-פרנסיס. אולם, המורדים המולאטים סירבו לחמש או לשחרר את העבדים שלהם, או לערער על מוסד העבדות, כך שהמורדים הובסו על ידי מיליציה לבנה בסיוע מתנדבים שחורים (כולל הנרי כריסטוף). לאחר מכן הם ברחו לאורך החזית להינץ', שבאותה תקופה הייתה בחלק הספרדי של האי. אולם, הם נלקחו בשבי, הוחזרו לרשויות הצרפתיות, ואוג ושאבאן הוצאו להורג בפברואר 1791.

ב-22 באוגוסט 1791 החלו העבדים שבצפון המושבה בהתקוממות שסימנה את תחילת מהפכת האיטי. לפי המסורת המרד החל בטקס וודו שבוצע בואה קיימן ליד קפ-פרנסיס. הקריאה למרד ניתנה על ידי כהן דת בשם בוקמן. בתוך שעות המטעים הצפוניים כבר בערו, והמרד התפשט ברחבי כל המושבה. בוקמן נלכד והוצא להורג, אך המרד המשיך להתפשט במהירות למרות זאת.

ב-1792 החליטה האספה הלאומית הצרפתית לשלוח למושבה את לז'ה-פליסיט סונטון, כחלק מהוועדה המהפכנית. מטרתו העיקרית הייתה לשמר את השליטה הצרפתית בסן-דומינגי, לייצב את המושבה, ולאכוף את שוויון הזכויות לאנשים החופשיים מצבע, כפי שהוחלט על ידי האספה. סונטון נקט צעד רדיקלי ב-29 באוגוסט 1793 כאשר הכריז על שחרור העבדים במחוז הצפוני, אך עם מגבלות רבות על חירותם. האמנציפציה הורחבה כמעט לכל המושבה בספטמבר ובאוקטובר. האספה הלאומית אשררה את החוק ב-4 בפברואר 1794, וקבעה כי הוא יחול על כל המושבות הצרפתיות.

אולם, העבדים לא הצטרפו מיד לסונטון. המתיישבים הלבנים המשיכו להיאבק בו, זכו לסיוע מהבריטים, ואליהם הצטרפו רבים מבין האנשים החופשיים מצבע שהתנגדו לביטול העבדות. רק בתחילת מאי 1794, כאשר נודע במושבה על האשרור הצרפתי לאנמציפציה, העבדים לשעבר הצטרפו אל הרפובליקנים הצרפתים. השינוי במצב הפוליטי בצרפת גרם להוצאתו מהמושבו של סונטון ב-1796, אך לא לפני שהוא הצליח לתת נשק לעבדים לשעבר.

המושבה עמדה בפני פלישה מלאה של הבריטים, והעבדים המורדים התגבשו ככוח צבאי חזק בהנהגתם של טוסן לוברטיר, ז'אן ז'אק דסאלין והנרי כריסטוף. לוברטיר הצליח להניס את הבריטים וב-1798 הוא הפך דה פקטו לשליט של המושבה. ב-1799 הוא הביס את הגנרל המולאטי אנדרה ריגו ששלו על רוב החלקים הדרומיים והמערביים של המושבה, וסירב לקבל את מרותו. עד ל-1801 הוא הצליח ליטול את השליטה על כל האי, לאחר שכבש את סנטו דומינגו הספרדית והכריז בה על ביטול העבדות. אולם, הוא לא הכריז על עצמאות מלאה למדינה או ניסה להתנקם בבעלי העבדים לשעבר הלבנים, כיוון שהיה משוכנע כי צרפת לא תחדש את העבדות וכי "אוכלוסייה של עבדים שזה עתה הגיעה מאפריקה לא תוכל להפוך לציוויליזציה באמצעות 'עשייה עצמית'"[8].

ב-1802 נפוליאון בונפרטה שלח כוח פלישה גדול בפיקודו של גיסו, שארל לקלרק. במשך תקופה מסוימת לקלרק נחל הצלחות, ואף הצליח לכבוש ולהעביר לשליטה צרפתית ישירה את החלק המזרחי של האי, כפי שנאמר בהסכם בזל עם ספרד מ-1795. הצרפתים הצליחו להשיג ניצחונות משמעותיים לאחר הקרבות באמצעות 40,000 חיילים אירופים וסיוע מהמתיישבים והמולאטים שהיו נתונים לפיקודו של אלכסנדר פטיון, שבעבר היה אחד מהסגנים של ריגו. שניים מבין הסגנים של טוסן החלו להכיר בכך שלא ניתן להתגונן עוד כנגד כוחות הפלישה, והחלו בנפרד לנהל משא ומתן עם הפולשים, שבסופו הסכימו להעביר את נאמנותם. בנקודה זו לקלרק הזמין את טוסן לשולחן המשא ומתן על מנת להגיע להסדר. אולם, לקלרק רימה את טוסן, עצר וגירש אותו לצרפת. טוסן מת בצרפת באפריל 1803 כתוצאה מדלקת ריאות, לאחר שנכלא בפור דה ז'ו (Fort de Joux) שבהרי היורה.

נפוליאון אישר ב-20 במאי 1802 הצעת חוק שלפיה העבדות תישמר במקומות שבהם היא לא בוטלה (מרטיניק, טובגו וסנט לוסיה). העתק סודי של ההחלטה הזו נשלח אל לקלרק, שקיבל אישור להחזיר את העבדות על כנה כאשר יהיה נוח לעשות זאת. באותו זמן חל כרסום נוסף בזכויותיהם של הז'ן דה קולר באמצעות תקנות נוספות. כל התקנות הללו לא פורסמו או הוצאו לפועל בסן-דומינגי, אך באמצע הקיץ החלו להגיע למושבה שמועות על כוונתה של צרפת להחזיר את מצב העבדות על כנו. בגידתו של טוסן ופעולות הצרפתים במרטיניק ערערו את מצב שיתוף הפעולה ששרר בין מנהיגים שונים כגון דסאלין, כריסטוף ופטיון. המנהיגים השונים החלו להיאבק בלקלרק כיוון שהיו משוכנעים כי אותו גורל מונח לפתחה של סן-דומינגי. המלחמה שפרצה בעקבות האירועים האחרונים הייתה כוחנית מאוד. במקביל לתחילת עונת הגשמים חלה עלייה בתחלואה בקדחת ובמלריה, שפגעו קשות בפולשים. לקלרק עצמו מת מקדחת בנובמבר, ובנוסף לכך מתו ואושפזו אלפי חיילים צרפתים כתוצאה מהמחלות[9].

לאחר מכן לקלרק הוחלף על ידי דונטין מארי ז'וזף דה וימה, ויקונט רושאמבו. רושאמבו כתב לנפוליאון כי על מנת לשלוט בסן-דומינגי צרפת צריכה "להכריז על הכושים כעבדים, ולהרוס לפחות 30,000 כושים וכושיות"[10]. בייאושו הוא החל לנקוט בפעולות יותר אכזריות; הצרפתים פעלו בכוח רב מאוד (כגון עינויים) נגד אסירים שחורים. נטען גם כי באחד הלילות הוא ערך נשף שאלין הזמין נשים מולאטיות חשובות רבות, ובחצות הודיע להן כי בעליהם מתים. אולם, המורדים הגיבו על כל פעולה אכזרית. לאחר הקרב רושאמבו קבר בחיים כ-500 אסירים, ודסאלין הגיב באמצעות תלייתם של 500 אסירים צרפתים[11]. שיטותיו האכזריות של רושאמבו סייעו לליכוד שורותיהם של המורדים.

כאשר המצב במלחמה החל לנטות לטובת העבדים לשעבר נפוליאון נטש את שאיפתו להשיב על כנה את האימפריה הצרפתית שמעבר לים. המלחמה בין צרפת והממלכה המאוחדת נמשכה גם ב-1803, כאשר הצי המלכותי שולט בימים, והתגבורות והאספקה לא הגיעו בזמן לרושאמבו. נפוליאון החליט להתרכז במלחמה שהתחוללה באירופה, ובאפריל הוא חתם על רכישת לואיזיאנה, הסכם שבו ארצות הברית קנתה מצרפת את הטריטוריה שלה בצפון אמריקה. צבאו של דסאלין הביס את הצבא הצרפתי בפיקודו של רושאמבו באופן סופי בקרב ורטייר שנערך ב-18 בנובמבר 1803.

דסאלין הכריז על עצמאות ב-1 בינואר 1804, וקבע כי האומה החדשה תיקרא בשם הטאיינו של האיטי ("ארץ ההרים"). רוב המתיישבים הצרפתים שנותרו נסו לאחר תבוסת הצבא הצרפתי, וחלקם היגרו ללואיזיאנה או קובה. בניגוד לטוסן, דסאלין היה עוין מאוד כלפי האירופים. בפעולה אחרונה של תגמול הצרפתים הנותרים נטבחו על ידי כוחות הצבא של האיטי. כ-2,000 צרפתים נרצחו בקפ-פרנסיס, 800 בפורט-או-פרנס ו-400 בז'רמי. דסאלין הצהיר כי "אנחנו גמלנו לקניבלים האלה, מלחמה עבור מלחמה, פשע עבור פשע, זעם עבור זעם"[12].

אחת מהחריגות הצבאיות הייתה כוח צבאי של חיילים פולנים שנלחמו לצידו של נפוליאון. חלקם סירבו להילחם בתושבים הילידים, ותמכו בעקרון חירות האדם; למעשה, כ-100 מתוכם אף הצטרפו למורדים. כתוצאה מכך הפולנים הורשו להישאר ולא סבלו מהגורל שהמתין לאירופים אחרים. מאות בודדות מתוך אלפי הפולנים אכן בחרו באפשרות זו. מתוך שאר הפולנים כ-700 חזרו לצרפת, ורבים אחרים אולצו לשרת ביחידות בריטיות לאחר הכניעה. צאצאיהם של הפולנים שנותרו לבסוף בהאיטי חיים בה עד היום.

האיטי כרפובליקה עצמאית

מאבקים פוליטיים

התערבות בינלאומית

הדיקטטורה החדשה

עידן אריסטיד

מהפכת 2004 והדחת אריסטיד

רעידת אדמה עזה ב-2010

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רעידת האדמה בהאיטי (2010)

ב-12 בינואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה בעוצמה של 7.3 בסולם ריכטר שפגעה בבירה פורט-או-פרנס, והותירה הרס רב והרוגים רבים. בעיר הבירה נהרסו מבני שלטון רבים ובהם ארמון הנשיאות[13].

לקריאה נוספת

  • Kurlansky, Mark. 1992. A Continent of Islands: Searching for the Caribbean Destiny. Addison-Wesley Publishing. מסת"ב 0-201-52396-5.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של האיטי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ C.L.R. James The Black Jacobins (Vintage Books: New York, 1963) Pg. 45
  2. ^ המספר מתייחס למספר העבדים הכולל בין השנים 1764 עד 1791
  3. ^ C.L.R. James The Black Jacobins Pg. 55
  4. ^ Vodou is a Dahomean word meaning 'god' or 'spirit
  5. ^ Robert Heinl, Written in Blood: The History of the Haitian People (University Press of America: Lantham, Md., 1996)
  6. ^ יש לציין שאין ודאות מוחלטת כי הדברים אכן נאמרו על ידי המזכיר של כריסטוף ויש הטוענים כי מדובר בתעמולה למען ביטול העבדות
  7. ^ התרגום המילולי של מונח זה הוא "אנשי הצבע", אולם קבוצה זו ידועה יותר בשמה הצרפתי
  8. ^ C.L.R. James, The Black Jacobins (Vintage Books: New York, 1990) Pg. 290
  9. ^ C.L.R. James Black Jacobins, Pg. 355
  10. ^ C.L.R. James, Black Jacobins Pg. 360
  11. ^ Heinl, Written in Blood Pg. 108-109
  12. ^ Heinl, pg. 122-123, 125
  13. ^ סוכנויות הידיעות, רעש אדמה חזק בהאיטי: חשש לאלפי הרוגים, באתר ynet, 13 בינואר 2010


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0