היסטוריה של דומיניקה

טריטוריית הקאריב בדומיניקה. כ-3,000 מתושביו של האי שקדמו להגעת האירופים, הקאריב משבט קאלינגו, עדיין חיים בשמונה כפרים הפזורים על פני רצועה של תשעה קילומטרים לאורך חופה של דומיניקה

דומיניקה היא מדינת אי בים הקריבי, שהייתה מאוכלסת לסירוגין מאז שנת 3100 לפנה"ס. כריסטופר קולומבוס היה האירופי הראשון שהגיע אליה, בשנת 1493, והוא שנתן לה את שמה. היא הייתה מושבה צרפתית מ-1635, וב-1763 עברה לידי בריטניה. ב-1978 זכתה דומיניקה בעצמאותה.

ההיסטוריה המוקדמת

תושביו הראשונים של האי דומיניקה הגיעו אליו בסביבות שנת 3100 לפנה"ס מדרום אמריקה, אך בסביבות שנת 400 לפנה"ס הם כבר לא נותרו בו.

בסביבות שנת 400 הגיעו לאי, כמו גם לאיים אחרים בים הקריבי, בני הארוואק הדרום אמריקאים, נישאים על הזרם שיצר נהר האורינוקו. הם פיתחו את החקלאות באי, ולא נתקלו באויבים כלשהם. המצב השתנה במהלך המאה ה-14, עת הגיעו לאי בני שבט קָלִינָגוֹ הקאריבי, שהרגו וגירשו את בני הארוואק.

הגעת האירופים

ב-3 בנובמבר 1493 הגיע לאי כריסטופר קולומבוס. הוא כינה אותו "דומיניקה", על שם היום בשבוע בו הגיע אליו - יום ראשון (באיטלקית: Domenica). במהלך המאה ה-16 עגנו באי ספינות ספרדיות לעיתים תכופות. עם זאת, כשלו הספרדים בנסיונותיהם להקים יישובי קבע. הקאריבים גילו התנגדות קשה, ורצחו או חטפו את המיסיונרים שהגיעו לאי. גם התנאים הטופוגרפיים של האי - הרים וגאיות תלולים, המכוסים ביער גשם סבוך - הקשו על הספרדים להשתלט עליו.

המושבה הצרפתית

במהלך המירוץ לקולוניזציה של האיים הקריביים, שניהלו בריטניה וצרפת, נאבקו השתיים זו בזו ובתושבים המקומיים על השליטה בכל אי. בדומיניקה, ידה של צרפת הייתה על העליונה, וב-1635 היא הכריזה על ריבונותה על האי. זמן קצר אחר כך, הגיעו מיסיונרים צרפתים, שהיו ראשוני המתיישבים האירופים באי. הקאריבים המשיכו במתקפותיהם גם על הצרפתים, וב-1660 הסכימו צרפת ובריטניה לנטוש אותו ואת סנט וינסנט, ולהותירם כשטח ללא ריבונות.

במהלך המאה הבאה נותר האי ללא נוכחות אירופית, אם כי יערנים צרפתים ובריטים הגיעו אליו מעת לעת לשם כריתת שעם. נוכחות הצרפתים הייתה דומיננטית יותר, בשל מיקומו של האי בין המושבות הצרפתיות מרטיניק וגוואדלופ, ובהדרגה הקימו בו הצרפתים יישובי קבע, בהם גידלו טבק וכותנה.

השלטון הבריטי

התבססות השלטון הבריטי

ב-1763 הסתיימה מלחמת שבע השנים, ובמסגרת חוזה פריז הועברה דומיניקה לידי הבריטים. בריטניה נקטה קו קשה משל הצרפתים כנגד הקאריבים, ואילצה רבים מהם לשוב לדרום אמריקה. גם המחלות שנשאו עימם הבריטים, ושהקאריבים לא היו מחוסנים מפניהן, הביאו לצמצום האוכלוסייה הקאריבית באי. השפעות אלה על אוכלוסיית דומיניקה ניכרות עד ימינו, וב-2007 התגוררו בדומיניקה רק כ-3,000 קאריבים. ההרכב האתני הושפע באופן ניכר גם מהבאתם של עבדים רבים מאפריקה. הבריטים בחרו גם שלא לגרש את התושבים הצרפתים של האי, מחשש שאם יעשו כן לא תיוותר בו תשתית חקלאית.

בתמיכת התושבים הצרפתים, ובעת שבריטניה הייתה טרודה במלחמת העצמאות האמריקאית, כבשה צרפת את דומיניקה ב-1778. צרפת לא נהנתה מפירות הניצחון - עזיבת הבריטים הותירה את האי מחוסר בכוח עבודה, בשנים 1779 ו-1780 פקדו אותו שתי סופות הוריקן הרסניות, וב-1781 נחרבה הבירה רוזו בשרפה. ב-1782 ניצלו הבריטים שעת כושר, וכבשו את האי מחדש. שלטונם בו הוכר בחוזה פריז (1783).

בשנים 1786-1785 תקפו את הבריטים עבדים נמלטים, המארונים. הבריטים הצליחו ללכוד את ראשיהם, אך התקפותיהם נמשכו עד 1815. תוואי השטח הקשה של האי, שהיה גם חלק ממקור עוצמתם של הקאריבים, הקל על המארונים להסתתר. צרפת ניסתה לפלוש לדומיניקה גם ב-1797 וב-1805, אך נכשלה.

המערכת הפוליטית

כשהגיעו הבריטים לדומיניקה ב-1763, הם ייסדו בה אספה מחוקקת, שבו היו מיוצגים רק התושבים הלבנים. ב-1831 השתנתה המדיניות הבריטית הרשמית כלפי בני הגזעים האחרים, וזכויות פוליטיות וחברתיות ניתנו גם ליתר האוכלוסייה, למעט לעבדים. בשנה שלאחר מכן נבחרו שלושה נציגים שחורים לאספה המחוקקת. עם ביטול העבדות ב-1838, הפכה דומיניקה למושבה הבריטית היחידה באיים הקריביים שהאסיפה המחוקקת בה נשלטה על ידי שחורים. רוב המחוקקים השחורים היו סוחרים ובעלי עסקים קטנים, שהאינטרסים שלהם היו מנוגדים לאלה של בעלי המטעים האנגלים האמידים. מסיבה זו, פעלו בעלי המטעים למען הגברת השליטה והפיקוח של בריטניה על המושבה. לחצם של בעלי המטעים נשא פרי, וב-1865 קבעו הבריטים כי האספה המחוקקת תורכב חציה מנציגים נבחרים וחציה מנציגים ממונים.

כוחם והשפעתם של השחורים נשחקו בהדרגה. ב-1871 עברה דומיניקה לניהול אדמיניסטרטיבי של המושבה איי ליווארד. ב-1896 הושב על כנו הממשל הבריטי הקולוניאלי, במקומו של הממשל העצמי. השחורים נותרו, למעשה, חסרי זכויות פוליטיות. כפיצוי על ביטול הזכויות, ניתן להם סיוע כלכלי, אך תרומתו הייתה שולית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, גברה המודעות הפוליטית באיים הקריביים, ומפלגה שחרתה על דגלה את הממשל הייצוגי הוקמה. מפלגה זו קיבלה כשליש מן הקולות בבחירות שנערכו ב-1924, וכמחצית מן הקולות בבחירות של 1936.

ב-1940 עבר ניהולה של דומיניקה לאחריות אדמיניסטרטיבית של איי וינדווארד, וב-1958 הצטרפה לפדרציה של איי הודו המערבית. לאחר פירוק הפדרציה ב-1962, הפכה דומיניקה למדינת חסות בריטית. ב-27 בפברואר 1967 עשתה צעד נוסף לקראת עצמאות, כאשר קיבלה אחריות מלאה על ענייני הפנים.

דומיניקה העצמאית

ב-3 בנובמבר 1978 העניקה בריטניה לדומיניקה עצמאות מלאה. המדינה הצעירה סבלה מבעיות כלכליות, ובאמצע 1979 הוקמה ממשלת חירום בהנהגתו של אוליבר סראפין, שהנהיג את דומיניקה כמושבה במשך חמש שנים במהלך שנות ה-70. סופת הוריקן שפקדה את האי באוגוסט אותה שנה וגרמה לנזקים כבדים לא אפשרה לו לממש את תוכניותיו, ובבחירות שנערכו ב-1980 ניצחה מועמדת מפלגת החירות, יוג'יניה צ'ארלס, שהייתה לאישה הראשונה העומדת בראש מדינה באיים הקריביים.

ההתאוששות בכלכלת דומיניקה הורגשה רק לקראת סוף שנות ה-80, אך בשנות ה-90 שוב סבלה ממשבר, בשל ירידת מחירי הבננות. מאז משבר זה, עברה דומיניקה מספר חילופי שלטון. צ'ארלס כיהנה כראש הממשלה עד 1995, אז הפסידה בבחירות, ולתפקיד מונה אדיסון ג'יימס ממפלגת הפועלים המאוחדת (DUWP). בשנת 2000 עלה לשלטון הפעיל הסוציאליסטי רוזי דאגלס ממפלגת הלייבור, שהקים ממשלת אחדות עם מפלגת החירות השמרנית. זמן קצר לאחר שתפש את השלטון הלך לעולמו, והוחלף בידי חבר מפלגתו, פייר צ'ארלס. צ'ארלס נפטר אף הוא, ב-2004, והוחלף בשר החוץ, אוסבורן ריבייר. בבחירות שנערכו ב-2005 עמד בראש מפלגת הלייבור שר החינוך, רוזוולט סקריט. לאחר ניצחונו שמר על הקואליציה עם מפלגת החירות.

לקריאה נוספת

• Honeychurch, Lennox. The Dominica Story : A History of The Island. Macmillan, 1995. מסת"ב 0333627768

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של דומיניקה בוויקישיתוף

• היסטוריה של דומיניקה (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28418662היסטוריה של דומיניקה