היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית

מפה בת המאה ה-15 של האי היספניולה

הרפובליקה הדומיניקנית היא מדינה המשתרעת על חלקו המזרחי של האי היספניולה שבים הקריבי. לאחר גילוי האי על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, החלה בו התיישבות אירופית, שהביאה להכחדת תושביו המקוריים, בני הטאינו, וליישובו באירופאים ובעבדיהם האפריקנים. מוסד העבדות השפיע השפעה ניכרת על ההיסטוריה של האי. במקביל להיסטוריה של האיטי, המדינה שהתגבשה במערב האי, השיגה גם הרפובליקה הדומיניקנית את עצמאותה ושחררה את עבדיה. מאז רצופה ההיסטוריה של האי במתחים בין הרצון לעצמאות, ובין השפעותיהן של מעצמות זרות - צרפת, ספרד וארצות הברית, בין החתירה לדמוקרטיה ומנגד - לרודנות אכזרית, בין יציבות שלטונית וכלכלית המבוססת על הגידולים שהאי התברך בהם, ובמיוחד הטבק וקנה הסוכר, ובין תקופות של מחסור ואנרכיה.

עם הטאינו וכיליונו

ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: עם הטאינו וכיליונו

האי היספניולה, בעל האקלים הטרופי, השני בגודלו באיים האנטילים ידע גלי הגירה של בני שבטי האראוואק, עמי אינדיאנים שהיגרו צפונה מהדלתה של נהר האורינוקו, ויישבו את איי הים הקאריבי. מעריכים כי בתחילת המאה ה-7 הגיע לאי עם הטאינו, אחד משבטי הארוואק, שתרבותו הייתה תרבות של תקופת האבן המאוחרת. העם השתלט על האי ואוכלוסייתו החליפה את אוכלוסיית הארוואק הקיימת.

במסעו הראשון אל העולם החדש, נחת כריסטופר קולומבוס על אדמת האי ב-5 בדצמבר 1492, וכינה אותו בשם "לה היספניולה". בני הטאינו שפגשו במשלחת האירופית האמינו כי הם פוגשים ביצורים על-טבעיים, וקיבלו אותם בכבוד גדול. הספרדים סברו כי המבנה החברתי השוויוני של הטאינו, שלא ניכרו בו הבדלי מעמדות, מלמד על חולשת החברה, ועל האפשרות לנצלה. הם התייחסו אל הטאינו באלימות. לאחר שאונייתו של קולומבוס, הסנטה מריה, עלתה על שרטון, החליט קולומבוס לבנות באי מבצר קטן ולהציב בו חיל מצב, שיסייע לתביעתה הטריטוריאלית של ספרד על האי. 39 מאנשי קולומבוס נותרו במבצר, שכונה "לה נאבידד" (חג המולד), בשל התאריך שבו טבעה הספינה והחלה בניית המצודה. חלק מאנשי המצודה הספרדים החלו להתייחס אל המקומיים בגסות, ולנסות לגנוב את נשותיהם. מנהיג מקומי בשם קאונאבו לא היה יכול עוד להבליג, תקף את הספרדים, הרג אותם עד האחרון שבהם, והשמיד את לה נאבידד.

ב-1493 שב קולומבוס לאי, במסעו השני, וייסד את המושבה הספרדית הראשונה בעולם החדש, העיר איזבלה. ב-1496 ייסד ברתולומיאו קולומבוס, אחיו של כריסטופר קולומבוס, על חופו הדרומי של האי, את היישוב סנטו דומינגו, שהפך לבירתו החדשה של האי. ברתולומיאו קולומבוס שיעבד את 400,000 בני הטאינו, תושבי האי, והעבידם במכרות הזהב. כתוצאה מדיכוי, מעבדות, מרעב, ממחלות ומהרג המוני, הצטמצמה אוכלוסיית הטאינו באי לכלל 60,000 איש עד לשנת 1508. ב-1535 חיו על אדמת האי בני טאינו בודדים.

בשנת 1501 הכריזו מלכי ספרד, פרננדו השני, מלך אראגון ואשתו איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה כי הם מתירים ייבוא עבדים אפריקנים לארצות העולם החדש. העבדים החלו להגיע לאדמת היספניולה ב-1503. הם הביאו עמם תרבות עשירה ועתיקה שהייתה בעלת השפעה קרובה לזו של האירופאים על התרבות, הפוליטיקה, הדת והיחסים הגזעיים באי, ואף ברפובליקה הדומיניקנית כיום. השמדת האוכלוסייה המקומית, ובצידה הצמיחה הכלכלית של התעשיות החדשות, הביאו לצורך בידיים עובדות, ואוכלוסיית העבדים גדלה מאוד במהלך העשורים הבאים. בעלי מטעי קנה הסוכר הפכו לאליטה הקולוניאלית החדשה, ושכנעו את המלך הספרדי להכריז עליהם כמחוז שלטוני (אודיינסיה) ולבחור מקרבם את ה"אודיינסיה", בית הדין בעל סמכות שיפוט במחוזם, בשנת 1526.

קולוניאליזם וכיבוש זר

ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: קולוניאליזם וכיבוש זר

"הקרב על סנטו דומינגו" יצירתו של האומן הפולני יאן סוכודולסקי המתארת את הקרב בסנטו דומינגו בין החיילים הפולנים בשירות הצבא הצרפתי ובין המורדים בני האיטי

מושבה ספרדית

במהלך המאה ה-16 ביססה ספרד את שליטתה באזורים נרחבים ביבשת אמריקה. המסע מאמריקה לספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות. האיים הקאריביים הפכו לנקודה מרכזית להצטיידות והתארגנות למסע הטרנס-אטלנטי. כתוצאה מהשלל הרב שעבר בנתיבי הסחר החדשים, הפך הים הקאריבי בשנות ה-40 של המאה ה-16 למקום שבו פעלו כנופיות של שודדי ים אנגלים, צרפתים והולנדים. ב-1541 נאלצו הספרדים להקיף את סנטו דומינגו בחומה בצורה. בתקופה זו הייתה נהוגה ברחבי האימפריה שיטת סחר בשיירות גדולות ומאובטחות שכונו "Flotas", ויצאו אחת לחצי שנה. השיטה הונהגה הן מטעמי ביטחון, והן על מנת לשמור על המונופול בסחר עם המושבות. הוואנה שהייתה במקום נוח יותר מבחינת התנועה הימית, בשל מיקומה יחסית לזרם הגולף, הפכה לנקודת ההתארגנות וההצטיידות הראשית של השיירות. הדבר הביא להרס המסחר בקנה הסוכר, שמקומו בהיספניולה.

עם כיבוש היבשת האמריקנית על ידי האירופאים, הלכה חשיבותה של היספניולה ופחתה. רוב המתיישבים הספרדים העדיפו את העושר שמצאו במקסיקו ובפרו. בעוד שמתיישבים חדשים לא הגיעו לאי, החקלאות הידלדלה, עבדים חדשים לא יובאו עוד, והמתיישבים הוותיקים, עבדיהם, וקהילות העבדים המשוחררים חיו בעליבות ובעוני. מצב זה הביא לטשטוש הגבולות החברתיים ואלו שהפרידו בין הקאסטות השונות (הבדלי מעמד המבוססים על מוצא וצבע עור, וכן על מעמד כלכלי והון תרבותי - שליטה בשפה ובגינונים). כך החל תהליך "מולאטיזציה" של מרבית האוכלוסייה, ובתוך מספר דורות הייתה האוכלוסייה ברובה ממוצא מעורב ספרדי ואפריקני. פרט לעיר סנטו דומינגו, שם נשמרה מידה מסוימת של שמירת החוק, היו הנמלים הדומיניקנים מקור להברחות, ששימשו, בנוסף לגידול בהמות הבית, מקור המחיה העיקרי של שוכני האי.

ב-1605 התקיפה ספרד אזורים נרחבים בצפון ומערב האי, והכריחה את יושביהם להתיישב קרוב יותר לעיר סנטו דומינגו. פעולה זו הייתה טעות קשה. יותר מחצי מהמגורשים מתו מרעב וממחלות. שודדי ים אנגלים וצרפתים, שכונו בקנירים, ניצלו את ריכוזם של הספרדים בפינה אחת של האי, והשתלטו על האי הסמוך טורטוגה ב-1629. ב-1640 הפכה צרפת את טורטוגה למושבה צרפתית רשמית, והחלה בפשיטות ובהתיישבות בחופה הצפוני של היספניולה עצמה.

בשנת 1697 הגיעו המעצמות האירופיות להסכמה המכונה חוזה ריזוויק. על פי תנאי ההסכם הועבר השליש המערבי של היספניולה, שהיה ממילא בהשפעה צרפתית, לידי צרפת. יתר האי נותר בידי ספרד. הסכמה זו היא הבסיס לחלוקת האי בימינו בין האיטי והרפובליקה הדומיניקנית.

בשנת 1700 החליף בית בורבון את בית הבסבורג בספרד והחל ברפורמות כלכליות שעודדו את הסחר בסנטו דומינגו. השליטה הקשיחה של הכתר במסחר במושבות הוקלה, והמגבלות שהוטלו בעבר על הסחר בין המושבות ובין עצמן הוקלו אף הן. ה"Flotas" האחרונות יצאו מן האי בשנת 1737. שיטת המונופול של הכתר בנמלים הופסקה סמוך לאחר מכן. באמצע המאה ה-18 גדלה אוכלוסיית האי עקב הגירה מהאיים הקנריים. האזורים הצפוניים שהיו שוממים מאדם יושבו שוב, וסחר העבדים חודש. אוכלוסיית סנטו דומינגו גדלה מ-6,000 נפשות בשנת 1737 ל-125,000 בשנת 1790. מהם כ-40,000 היו בעלי אדמות לבנים, כ-25,000 אפריקנים או מולאטים חופשיים, וכ-60,000 עבדים שחורים. עם זאת, הואיל והיספניולה הייתה אך מושבה אחת מני רבות של ספרד בעולם החדש, נותר השטח הספרדי בהיספניולה באופן יחסי עני ומוזנח, בעוד שהשטח הצרפתי הפך למושבה המשגשגת ביותר בעולם החדש באותה התקופה. הגורם לכך הייתה השקעת תשומת לב רבה במושבה, שהייתה אחד מהנכסים המועטים בידי צרפת, שבהם ניתן היה לגדל מטעים. ב-1795 ויתרה ספרד לטובת צרפת על חלקה בהיספניולה במסגרת הסכם אירופי בין מספר מעצמות, שכונה שלום בזל.

המהפכה בהאיטי והשפעתה

ב-1791 פרץ מרד העבדים בהאיטי, בהנהגת המהפכן השחור טוסן לוברטיר. ספרד ראתה בחוסר השקט הפוליטי באי הזדמנות להשיב את כולו לידיה, ובברית של נוחות עם יריביה האנגלים, ניסתה ב-1798 לכבוש את האי, אך הובסה בידי לוברטיר. ב-24 בינואר 1801 כבש לוברטיר את סנטו דומינגו, לאחר שביצר את שליטתו המלאה בהאיטי. לוברטיר הכריז על שחרור העבדים, ומינה ועדה לכתיבת חוקה שנכנסה לתוקף ביולי 1801 ולפיה היה האי מאוחד, העבדות נאסרה בכל שטחו, ולוברטיר הוכרז לשליט האי לכל ימי חייו. נפוליון, ששלט בצרפת, ולוברטיר התיימר לפעול בשמו, לא ידע מה יעשה בשליט החדש. בתחילה אישר את פעולותיו, אך לאחר מכן הבין כי הדבר עלול להביא לאובדנו של האי היספניולה כמושבה מביאת רווחים. לבסוף הוחלט לשלוח את גיסו של נפוליון, הגנרל שארל לקלרק בראש משלחת צבאית לאי, שנחתה על אדמתו בינואר 1802.

על אף שצבאו של לקלרק זכה להצלחה התחלתית, ואף הצליח לאסור את לוברטיר ולשלחו באזיקים לצרפת, נמשכה ההתנגדות לצבא הצרפתי בכל עוז במהלך השנים 1802 ו-1803. המנהיג השחור ז'אן ז'אק דסאלין ועמו המנהיג המולאטי אלכסנדר פטיון, המשיכו במאבק. בשנת 1803 תקפה מחלת הקדחת הצהובה את הצרפתים, והרגה רבים מהם, וביניהם מפקדם לקלרק. מצור ימי בריטי, ואובדן עניין של נפוליון במושבות במערב, בעקבות מכירת לואיזיאנה לארצות הברית חתמו את גורל חיל המשלוח הצרפתי. ב-1 בינואר 1804 הכריז דסאלין על הקמת רפובליקה על כל שטח האי היספניולה. על אף תבוסתם להאיטים, נותר חיל מצב צרפתי בשטח הספרדי לשעבר במזרח האי. העבדות כוננה מחדש, ורבים מן המתיישבים הספרדים הוותיקים שנמלטו בשנות המהפכה ההאיטית שבו אל האי. ב-1805 הכתיר דסאלין את עצמו לקיסר ז'אק הראשון, וניסה לכבוש את שטחה של סנטו דומינגו. הוא נרתע אל מול שייטת צרפתית שהופיעה בנמל העיר. במהלך נסיגתם דרך עמק הסיבאו בזזו ההאיטים את הכפרים והעיירות שעמדו בדרכם, רצחו את תושביהם, והניחו את הבסיס לאיבה העמוקה השוררת מאז בין העמים.

הצרפתים החזיקו מעמד בחציו המזרחי של האי, עד שהתקוממות של התושבים ממוצא ספרדי הביאה לתבוסתם בקרב פאלו אינסנדו ב-7 בנובמבר 1808 ולכניעתם הסופית מספר חודשים לאחר מכן. לאחר מצור קצר נפלה סנטו דומינגו לידי המתמרדים ב-9 ביולי 1809. השלטונות הספרדים גילו עניין מועט במושבה החדשה שנפלה לידיהם. משפחות החוואים הגדולות הפכו לשליטות באזורי דרום-מזרח האי, ולא היו כפופות לשלטון מרכזי כלשהו. ב-30 בנובמבר 1821 הכריז המושל הספרדי חוסה נונייס דה קאסרס, על עצמאותו של מזרח האי, בשם "הרפובליקה של האיטי הספרדית" - "Haiti Español", וביקש לצרפה לפדרציה של רפובליקת קולומביה הגדולה שייסד סימון בוליבר בצפון יבשת דרום אמריקה באותה התקופה. תשעה שבועות לאחר מכן שבו בני האיטי, בראשות ז'אן פייר בואייה, וכבשו את מזרח האי, בהכריזם על איחודו של האי היספניולה תחת שלטון האיטי.

שנות הכיבוש על ידי האיטי

שליטתה בת עשרים ושתיים השנים של האיטי בשטחו המזרחי של האי היספניולה, זכורה על ידי התושבים כתקופה של משטר צבאי אכזרי, אך המציאות הייתה מורכבת בהרבה. בשנות המלחמה והמהפכה צברה האיטי חוב ענק לגורמי חוץ, ובמיוחד לצרפת, שהיה עליה לשלמו. כלכלת האי נסוגה לכלכלה חקלאית בסיסית, ושיטת הפרמאז' הפאודלית למחצה, שהונהגה על ידי דסאלין, ובה חויב כל אדם כשיר לעבוד במטעים כצמית, נותרה בתוקף על אף רצונו של בואייה להכריתה. כדי לנסות ולשפר את המצב, הנהיג בואייה רפורמה אגררית מקפת, לפי תוכנית שתוכננה ונזנחה עוד בימיה הראשונים של המהפכה. המטעים הגדולים חולקו ליחידות קטנות יותר, ותושבי הכפרים הוצמדו ליחידות חקלאיות קטנות, שלהן ניתנו מכסות ייצור.

כדי ליישם שיטה זו, הופקעו אחוזות רבות במזרח האי, ונעשו מאמצים לכפות את ייצורם של מוצרים הניתנים לייצוא. כן ניסה בואייה לכפות שירות צבאי, להגביל את השימוש בשפה הספרדית ולהכרית מנהגים עתיקי יומין כקרב התרנגולים. מאמצים אלו אך הובילו לביסוסה של זהות דומיניקנית נפרדת מזו של בני האיטי (ב"שפה, גזע, דת ומנהגים"). עם זאת, בתקופה זו נפסקה לחלוטין העבדות שזוהתה עד עתה עם חלקו המזרחי של האי.

חוקתה של האיטי אסרה על תושבים ממוצא אירופי להיות בעלים של מקרקעין, והמשפחות הוותיקות, בעלות האדמות, נושלו בכוח מרכושן. גם רכושה של הכנסייה הקתולית, שבני האיטי ראו בה חלק ממנגנון השיעבוד, הופקע. הממשלה הענייה לא הייתה מסוגלת לספק פרנסה לכוחות הכיבוש ששהו בחלקו המזרחי של האי, ואלו חיו ממה שהצליחו להחרים מהאוכלוסייה, לרוב בכוח. העבדים המשוחררים לא ראו בעין יפה את הניסיונות להכריחם לגדל יבולים לייצוא. בעיר סנטו דומינגו עצמה הראה הכיבוש את פניו האכזריות ביותר, ושם גם צמחה התנועה הלאומית לשחרור.

בין קבלת העצמאות לשלטון טרוחיו - 1844 - 1930

ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית: בין קבלת העצמאות לשלטון טרוחיו

קבלת העצמאות ושנות העצמאות הראשונות

חואן פבלו דוארטה, המכונה "אבי המולדת" בידי תושבי הרפובליקה הדומיניקנית, אחד משלושת הפטריוטים שהביאו לעצמאותה של הרפובליקה

ב-1838 ייסדו שלושה תושבי מזרח האי, בנים למשפחות ממוצא אירופי, אגודת סתרים בשם "לה טריניטריה". חואן-פאבלו דוארטה, ראמון מטיאס מייה ופרנסיסקו דל רוסריו סנצ'ס התכוונו לחבור לתנועות מהאיטי שהתנגדו לשלטונו של שליט האיטי, בואייה, ולהכריז על עצמאות מזרח האי. ב-1843 נרצח בואייה והוחלף בידי שארל ריבייר-אראר. אראר כלא או גירש את החברים המובילים בטריניטריה. במקביל לאנשי הטריניטריה פעל בּוּאֶנָאוֶונְטוּרָה בָּאֵס על מנת לתאם עם הצרפתים את הפיכתה של סנטו דומינגו לפרוטקטורט. אנשי הטריניטריה, שהמגעים התגלו להם, ושאפו להקדים את באס, הכריזו ב-27 בפברואר 1844 על עצמאות מהאיטי. אל הטריניטריה חבר פדרו סנטנה, חוואי עשיר מאל סייבו שלרשותו עמד צבא פרטי של צמיתים עניים מהסוג המכונה בספרדית "peón".

משהגיעה הידיעה על הכרזת עצמאותה של הרפובליקה הדומיניקנית לאוזני הנשיא אראר, הוא הגיב מיד. צבאו של אראר, שכלל 25,000 חיילים, החל לצעוד לכיוון סנטו דומינגו ב-10 במרץ 1844, אך הובס בתוך ימים ספורים בידי צבאה של הרפובליקה החדשה, וגורש משטחה.

שנות העצמאות הראשונות

פדרו סנטנה

חוקתה הראשונה של הרפובליקה הדומיניקנית התקבלה ב-6 בנובמבר 1844. החוקה אימצה משטר נשיאותי, והייתה באופן עקרוני מסמך ליברלי, אלמלא כללה את סעיף 210 שאותו כפה פדרו סנטנה בכוח על האספה המכוננת, ולפיו כל עוד נמשכת מלחמתה של הרפובליקה לעצמאות, נבחר סנטנה לדיקטטור. סמכויות אלו שניתנו לסנטנה אמנם סייעו לו לנצח במלחמה, אך גם שימשו אותו ככלי לרדיפת אויביו הפוליטיים, להגלייתם או להוצאתם להורג. במהלך העשור הראשון לעצמאות הרפובליקה ניסתה האיטי לפלוש לשטחה של הרפובליקה הדומיניקנית חמש פעמים: בשנים 1844, 1845, 1849, 1853 ו-1855 עד 1856. על אף שכל המתקפות הללו נהדפו, השתמש סנטנה באיום התמידי מצד האיטי כאמתלה להמשך שלטונו הדיקטטורי.

מערכת הדרכים ברפובליקה הייתה משובשת, והדבר הביא לכך שהאזורים השונים במדינה התפתחו בצורה נפרדת. בדרום התאפיינה הכלכלה בחוואות בקר, במיוחד באזורי הערבות שבדרום-מזרח המדינה, וכן בגידול עץ המהוגני, ומסחר בסוגי עץ נוספים. אזור זה שמר על אופי פאודלי כמעט. היחידה הבסיסית הייתה ה"אסיינדה" (hacienda), האחוזה. פרט לבעלי האחוזה הייתה רמת החיים של רוב התושבים בסיסית בלבד. בעמק סיבאו התרכזו האדמות העשירות ביותר במדינה, והחקלאים במקום נהנו מגידול טבק מובחר, שיוצא למדינות אירופה ובמיוחד לגרמניה. גידול הטבק דרש פחות שטח אדמה מחוואות הבקר, והמגדלים היו בעיקר חוואים בעלי חוות קטנות, שהעבירו את תוצריהם לנמלי סן פליפה דה פוארטו פלאטה וסן פרננדו דה מונטה קריסטי.

חוואי עמק הסיבאו יכולים היו להרוויח מן העצמאות, ולייצא את תוצרתם המבוקשת לאירופה ולעולם כולו. סנטנה הכריח חוואים אלו למכור לו את תוצרתם במטבע מקומי חסר ערך. לאחר מכן ייצא סנטנה את התוצרת למדינות החוץ עבור מטבע אירופי קשה, שהגיע לרוב לכיסו הפרטי. מנהג זה של נשיאי הרפובליקה הביא לחוסר יציבות שלטונית ולחילופי שלטון תכופים, שהעלו לשלטון, במהלך השנים הבאות, את הנשיאים מנואל חימנס ובואנאוונטורה באס, עד לשובו של סנטנה לנשיאות, לאחר שנה של מלחמת אזרחים, ב-7 ביולי 1857.

הסיפוח לספרד ומלחמת השבת העצמאות

סנטנה ירש מדינה פושטת רגל, על סף התמוטטות. הוא יצר מגעים עם איזבלה השנייה, מלכת ספרד, על מנת לשוב ולהפוך את המדינה למושבה ספרדית. במרץ 1861 הודיע סנטנה על השבתה של הרפובליקה הדומיניקנית למעמד של מושבה ספרדית, וזאת מבלי להיוועץ בבני עמו. סנטנה סבר כי האיחוד עם ספרד יביא לתמיכה כלכלית שתאפשר למדינה פריחה, כמו גם לאוצרו הפרטי. נקודת הראות הספרדית הייתה שונה לחלוטין. מבחינת הספרדים הם שבו והשתלטו על מושבה סוררת שהייתה בעבר בשליטתם, ותושביה אירופאים בלתי מתורבתים, מסטיסוס (בני תערובת) ומולאטים פראיים, ושחורים נחותים. הספרדים חשבו להשתמש בסנטנה ככלי להשתלטותם על המדינה, ואז להיפטר ממנו. כאשר נחתו הספרדים על אדמת הרפובליקה הדומיניקנית, לא התקבלו על ידי האוכלוסייה בסבר פנים יפות. השליטים החדשים, מצידם, התנהגו אל האוכלוסייה בקשיחות. סנטנה התפטר מתפקידו כמושל המדינה מטעם הספרדים ב-1862. ב-1864 מת סנטנה, בנסיבות המצביעות על התאבדותו.

ב-16 באוגוסט 1863 פרצה מלחמה להשבת העצמאות. נשיא האיטי, פאבר ז'פראר, סיפק למורדים נשק והגנה, ואף שלח כוחות של המשמר הנשיאותי שיילחמו לצידם. המגבלות על הסחר, האפליה של אוכלוסיית המסטיסים והמולאטים, שהייתה רוב באוכלוסייה, השמועות כי בכוונת ספרד להשיב את העבדות, ומסע תעמולה שניהלו הספרדים כנגד זוגיות ללא נישואים, מנהג שהיה מקובל ופופולרי, סייעו למרידה. לאחר מספר חודשי לחימה היה שלטונם של הספרדים מוגבל לערים הגדולות. הספרדים לא הצליחו לדכא את המרידה וספגו אבדות כבדות, חלקן למחלת הקדחת הצהובה. כאשר תמה מלחמת האזרחים האמריקנית, ב-1865, הודיעה המלכה איזבלה השנייה על ביטול הסיפוח והשבת עצמאות הרפובליקה, וביולי 1865 עזב החייל הספרדי האחרון את אדמת האי.

הרפובליקה השנייה

כאשר עזבו הספרדים, הייתה הרפובליקה הדומיניקנית במצב של הרס מוחלט. רוב הערים היו לעיי חורבות, והשליטה בשטח הרפובליקה נחלקה בין כמה תריסרי קאודיוס מקומיים. מהנסיגה הספרדית בשנת 1865 ועד 1879 היו עשרים וארבעה שינויים בממשלת האי, ולפחות חמישים התקוממויות צבאיות. מהתוהו ובוהו ששרר התגבשו שתי מפלגות. המפלגה האדומה (Partido Rojo) ייצגה את חוואי הבקר בעלי הלטיפונדיות בדרום, ומייצאי המהוגני, וכן את הפועלים העירוניים ובעלי המלאכה מסנטו דומינגו. בראשה עמד בואנאוונטורה באס, שהמשיך ללא לאות במאמציו לספח את הרפובליקה למעצמה זרה כלשהי. מולה ניצבה המפלגה הכחולה (Partido Azul) שייצגה את מגדלי הטבק והסוחרים מעמק הסיבאו ופוארטו פלאטה, והייתה לאומנית וליברלית במצעה. כוחות הצבא היו במיעוט לעומת אין ספור המיליציות הפרטיות שהחזיקו הקאודיוס, שמינו את עצמם למושלי מחוזות, וגייסו לשורות המיליציות הפרטיות שלהם חוואים עניים ועובדים שכירי יום חסרי אדמה. כאשר מיליציות אלו לא עסקו בהפיכות כנגד הממשל המרכזי, התרכזו החיילים בשוד ובביזה.

באוקטובר 1865, מספר חודשים לאחר עזיבת הספרדים, התגבש בבירה סנטו דומינגו שלטון בראשותו של בואנאוונטורה באס. ממשלו של באס לא היה יציב, ובתוך מספר שבועות הופל. ב-1867 עלה באס שוב לשלטון לאחר הפיכה של ה"אדומים". ב-1869 חתם באס על הסכם עם נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט, שבו מכר את הרפובליקה הדומיניקנית לארצות הברית תמורת מאה וחמישים מיליון דולר. ב-1871 דחה הסנאט של ארצות הברית את ההצעה.

במהלך השנים הבאות היה השלטון ברפובליקה בלתי יציב. שליטים לרגע באו והלכו, לעיתים הודחו במרידה צבאית, ושבו מספר חודשים או שבועות לאחר מכן על כידוני תומכיהם. ב-1879 עלה לשלטון הגנרל גרגוריו לופרון, ששלט ברפובליקה מעיירת מוצאו, סן פליפה דה פוארטו פלאטה. שגשוג ביבולי הטבק, והסכמי סחר טובים עם גרמניה הביאו לתושבי האי רווחה כלכלית מסוימת.

המרידה הקובנית בהנהגת מנואל דה סספדס, המכונה "מלחמת עשר השנים" הביאה להגירה של מגדלי קנה הסוכר הקובנים אל שטח הרפובליקה הדומיניקנית. מגדלי הסוכר הקובנים, שאיבדו את אדמותיהם ועבדיהם במרידה, התיישבו בדרום-מזרח מישור החוף, ובסיוע ממשלתו של לופרון, בנו את טחנות הסוכר המכניות הראשונות על אדמת הרפובליקה. המחסור הכלל עולמי בסוכר שגרמה המרידה בקובה איפשר לרפובליקה הדומיניקנית להפוך ליצואנית הסוכר המובילה בעולם.

עם עליית אצולת הסוכר החדשה, עלה גם שליט חדש, יוליסס ארו, הידוע בכינוי "ליליס". הוא הביא לרפובליקה יציבות ללא תקדים, באמצעות שלטונו הסמכותי והחזק שארך שני עשורים. ממשלתו, שנשענה על רודנות צבאית ומשטרה חשאית, הצליחה בקידום פרויקטים חשובים וביצירת תשתיות בסיסיות שחסרו באי. הצבא עבר תהליך של מודרניזציה, החשמל הגיע לבתי סנטו דומינגו, שירותי הטלפון והטלגרף החלו את פעולתם באי, מעל לנהר אוזאמה הוצב גשר, והושלמה בניית מסילת רכבת בין סנטיאגו דה לוס קביירוס וסן פליפה דה פוארטו פלאטה.

ליליס לווה ממון רב מאירופה ומארצות הברית על מנת לבצע את הפרויקטים. ב-1897 הייתה הממשלה הדומיניקנית נתונה, למעשה, בפשיטת רגל. ליליס הדפיס חמישה מיליוני פסות, והרס את מעמד הסוחרים הדומיניקני. התנהגות זו הביאה לבסוף לרציחתו.

אנרכיה וההתערבות האמריקנית

קריקטורה בת התקופה, המתארת את רוזוולט שולט במרחב הים הקאריבי כשהוא נושא עמו מקל גדול, שכן מדיניותו התבטאה באמרה "דבר ברכות, ושא עמך מקל גדול"

שש השנים שלאחר מותו של ליליס הביאו לשלטון חמישה נשיאים, שהודחו בארבע הפיכות. הסוחרים מעמק הסיבאו שהביאו לרציחתו של ליליס לא הצליחו להחזיק בשלטון לאחר מותו. נציגיהם, מגדל הטבק העשיר במדינה חואן איסידרו חימנס והגנרל אורסיו ואסקס, שמינו עצמם לנשיא ולסגן נשיא לאחר רציחת ליליס, רבו ביניהם על חלוקת הקופה הריקה. במשך מספר שנים הדיחו ה"אוראסטיסטאס" (נאמניו של ואסקס) את ה"חימניסטאס" (נאמניו של חימנס), ושורה של נשיאים לשעה תפסו את השלטון, רק על מנת להיות מודחים בתוך חודשים ספורים.

כאשר ברור היה כי המדינה אינה מתפקדת, שלחו צרפת, גרמניה והולנד ספינות מלחמה לסנטו דומינגו כדי להגן על אזרחיהן שם. תיאודור רוזוולט, שלא רצה התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי, יזם את "תיקון רוזוולט" לדוקטרינת מונרו, שהצדיקה התערבות אמריקנית בענייני המדינות במרכז אמריקה ובאיים הקאריביים, אם אלו שוקעות בחובות לגורמים אירופיים. לפי מדיניות זו, השתלטה ארצות הברית על הכלכלה הדומיניקנית בינואר 1905, בהסכמת הממשלה הדומיניקנית. ארצות הברית השתלטה על משרדי המכס הדומיניקני, ופקיד אמריקני דאג לכך ש-55% מהתשלומים שיתקבלו עבור סחורה דומיניקנית יוקצו לתשלום החוב החיצוני. לאחר שנתיים פחת החוב החיצוני מ-40 מיליון דולר ל-17 מיליון דולר. ב-1907 הפך ההסכם בין המדינות לאמנה, שהעבירה את השליטה הכוללת בתקבולי המכס הדומיניקני לידי ארצות הברית בתמורה להלוואה בת 20 מיליון דולר מבנק בניו יורק. ההלוואה שימשה לכיסוי מלוא החוב החיצוני, והפכה את ארצות הברית לנושה החיצונית היחידה של הרפובליקה.

ב-1906 עלה לשלטון הנשיא רמון קאסרס. שהצליח להביא ליציבות פוליטית ולצמיחה כלכלית מחודשת. ההשקעות האמריקניות בתעשיית קנה הסוכר סייעו לייצוב הכלכלה. ב-1911 נרצח קאסרס, ושוב חוותה הרפובליקה תקופה של אי סדר. במשך חודשיים החזיקה בשלטון חונטה, שבראשה עמד מפקד הצבא, הגנרל אלפרדו ויקטוריה. 4 מיליוני הפסות שבאוצר המדינה, שאותן חסך קאסרס במאמץ רב, בוזבזו בתוך תקופה קצרה על דיכוי סדרת מרידות.

ב-1914 הציב נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, אולטימטום לצדדים הנאבקים על השלטון ברפובליקה לחדול ממעשי האיבה ולהסכים על נשיא חדש, או שנשיא כזה ייכפה עליהם על ידי ארצות הברית. ביולי 1915 כבשה ארצות הברית את האיטי, שעברה אף היא תקופה של אנרכיה, נשיאים מתחלפים, ושקיעה בחוב קיצוני כבד. היה זה איום ברור כי אם לא תיענה הרפובליקה הדומיניקנית לדרישות ארצות הברית, תהיה היא הבאה בתור. ב-15 במאי 1916 נחתו המארינס בחוף סנטו דומינגו, והחלו את תקופת הכיבוש האמריקני שנמשכה שמונה שנים.

הכיבוש האמריקני

במהלך החודשים הבאים ניהלו האמריקאים מסע מלחמה קצר, שבו הכריעו את כוחות הרפובליקה. הקונגרס הדומיניקני בחר בדוקטור פרנסיסקו אנריקס קרוואחאל לנשיא, והוא אף החל לכהן בתפקיד זה ביולי 1916, אולם הוא סירב לציית להוראות האמריקאים והתפטר כעבור ארבעה חודשים בלבד. אנריקס היה הנשיא היהודי הראשון והיחידי עד כה של הרפובליקה הדומיניקנית.

לאחר התפטרותו של אנריקס, בנובמבר 1916, הכריז הנשיא וודרו וילסון על ממשל צבאי אמריקני שחל בשטח הרפובליקה הדומיניקנית, ומינה את סגן האדמירל הארי שפרד נאפ למושל צבאי של הרפובליקה. הממשל הצבאי החל ברפורמות מבניות הדומות לאלו שחלו בארצות הברית עצמה במהלך "העידן הפרוגרסיבי" בעשור האחרון של המאה ה-19 ושני העשורים הראשונים של המאה ה-20. רפורמות אלו כללו שיפור במערכת המיסוי, במערכת החשבונאות והמינהל הציבורי, הרחבת החינוך היסודי, יצירת כוח משטרה אחיד לרפובליקה וסלילת מערכת דרכים, כולל דרך מהירה שחיברה את סנטיאגו עם סנטו דומינגו.

למרות השיפורים הרבים שבוצעו במדינתם, התנגדו רוב הדומיניקנים לאובדן עצמאותם לזרים. האמריקאים לא דיברו בשפתם של הדומיניקנים, ותרבותם הייתה זרה לתרבות הדומיניקנית. משנכשלו האמריקנים בניסיונם לזכות בתמיכה של מנהיגים מוכרים, אכפו חוקי צנזורה קשוחים וכלאו את מתנגדיהם הפוליטיים. חוקי המקרקעין החדשים שחוקקו האמריקנים ב-1920 שברו את המערכת הקרקעית הקהילתית של ה-"terrenos comuneros", ונישלו מאדמתם אלפי חקלאים, שיצרו כנופיות מזוינות שלחמו מלחמת גרילה כנגד הכיבוש האמריקני.

מלחמת העולם הראשונה הרסה את מגדלי הסוכר באירופה והביאה לעליה חסרת תקדים במחירי הסוכר, אך לאחר המלחמה התאוששה תעשיית הסוכר באירופה ובעולם כולו. המחסור בסוכר הביא לצמיחת תעשיות סוכר במדינות רבות, ולאחר המלחמה נוצר שפע מלאכותי שהוריד את המחיר בשוק. משבר זה הביא לפשיטת רגל של רבים מיצרני הסוכר הגדולים ואיפשר לתאגידים אמריקנים ענקיים להשתלט על תעשיית הסוכר ברפובליקה. בעוד שבעבר, משקיעים זרים שהגיעו לגדל סוכר, השתלבו בחברה הדומיניקנית, נותרו התאגידים האמריקנים כגוף זר. רווחיהם לא נותרו ברפובליקה אלא הועברו לארצות הברית.

הבחירות לנשיאות בשנת 1920 הביאו לביקורת מצד המועמד הרפובליקני וורן גמליאל הרדינג, שיצא כנגד הכיבוש באי היספניולה ותמך בנסיגה אמריקנית. ארגונים לאומיים לשחרור קמו בכל רחבי המדינה, ואף מחוצה לה, והונהגו בידי גולים מקובה ומפוארטו ריקו, ואף קיבלו סיוע ממתנגדי הכיבוש בארצות הברית עצמה. בשנת 1922 הגיע עורך דין דומיניקני בשם פרנסיסקו פיינדו לוושינגטון והחל במשא ומתן עם אנשי הקונגרס, שהפך ל"תוכנית פיינדו - יוז". על פי התוכנית תוקם ממשלה זמנית שתביא לבחירות דמוקרטיות, אך תאשרר את כל החוקים שהתקבלו בתקופת הכיבוש, ותמשיך את ההסדרים הכלכליים משנת 1907 עד לתשלום כל החוב הלאומי. ב-1 באוקטובר 1922 הועמד בראש המדינה בנו של מהגר איטלקי בשם חואן באטיסטה ויצ'יני, וקיבל את התואר "נשיא זמני". הליך הנסיגה של כוחות ארצות הברית החל.

עידן טרוחיו, ולאחריו

עידן טרוחיו

עם נסיגתם הסופית של האמריקנים ב-1924 נבחר לנשיאות, באופן דמוקרטי, הפוליטיקאי הוותיק אורסיו ואסקס. ב-1927 האריך ואסקס את כהונתו מארבע לשש שנים. צעד זה, שביסוסו החוקי שנוי במחלוקת, הביא לבסוף להדחתו של ואסקס בהפיכה צבאית, ולקיום בחירות במאי 1930, שבהן עלה לשלטון מפקד המשטרה הלאומית, רפאל לאונידס טרוחיו.

טרוחיו שלט באי באופן מוחלט, בשלטון שהיה תערובת של ייצוב ושיפור המצב הכלכלי (שיפור שממנו נהנו בעיקר המקורבים לשלטון), ודיכוי אכזרי של זכויות האדם. טרוחיו התייחס למפלגתו הפוליטית "המפלגה הדומיניקנית" (Partido Dominicano) כאל חותמת גומי להכרעותיו. המקור האמיתי של כוחו היה "המשמר הלאומי", שאותו הגדיל וחימש, והעניק לו תפקיד מרכזי במערכת השליטה באוכלוסיית האי. בה בעת פיתח טרוחיו מערכת מסובכת של סוכנויות מודיעין. בסוף שנות ה-50 היו לפחות שבע קטגוריות של סוכנויות ביון, שריגלו אחר הציבור וגם זו אחר זו. כל האזרחים נדרשו לשאת תעודות זהות ו"אישורי התנהגות טובה" מאת המשטרה החשאית. טרוחיו קידם את פולחן האישיות של עצמו. כאשר נפגעה סנטו דומינגו בסופת הוריקן ב-1930, ולמעלה מ-3,000 תושבים נהרגו, בנה מחדש את האזורים שנחרבו והעניק לעיר את השם "סיודאד טרוחיו" (Ciudad Trujillo - עיר טרוחיו).

כאשר פנו בעלי מטעי הסוכר הגדולים להאיטי בחיפוש אחר כוח עבודה זול, הביא הדבר להתיישבות של בני האיטי רבים ברפובליקה. ב-1937 הורה טרוחיו על טבח של בין 17,000 ל-36,000 מתושבים אלה, בתואנה של תמיכתה של האיטי בגולים דומיניקנים מתנגדי המשטר. אירוע זה מוכר כ"טבח הפטרוזיליה". הרצח נבע ממדיניות של טרוחיו ל"דומיניקניזציה של אזורי הגבול". שמות של אזורים, כפרים וערים לאורך הגבול שונו לספרדית מקריאולית ומצרפתית. הוודו נאסר והוצא אל מחוץ לחוק, והוצבו מכסות קשיחות לאחוזי העובדים הזרים שיכלו החברות להעסיק, כאשר שהייתם של ההאיטים בתחומי הרפובליקה לאחר עונת קטיף הסוכר נאסרה.

אף שטרוחיו ניסה לחקות את הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הוא קיבל בברכה את זרם הפליטים מן הרפובליקה הספרדית השנייה, שהגיע בעקבות מלחמת האזרחים בספרד. ב-1938, לפני השואה, כאשר גורלם של הפליטים היהודים נדון בועידת אוויאן, הסכים טרוחיו לקלוט 100,000 יהודים, והיה השליט היחיד שהתחייב לקלוט מספר רב של פליטים. ארגון ה"ג'וינט" הורשה לפעול בשטח המדינה, ולקדם את יישובם של הפליטים מאירופה. מלחמת העולם השנייה סיכלה נכונות זו, ובפועל נקלטו ברפובליקה כ-600 יהודים. יהודים רבים ניצלו בזכות העובדה שהחזיקו באשרת יציאה אל הרפובליקה הדומיניקנית - מספרם מוערך בין 5,000 ל-10,000.

כחלק מ"מדיניות השכן הטוב" של ארצות הברית כלפי מדינות אמריקה הלטינית בשנות משטרו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, חתמה ארצות הברית על אמנה של טרוחיו שביטלה את השליטה האמריקנית במכס הדומיניקני. כאשר הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בעקבות המתקפה על פרל הארבור, הכריז טרוחיו מלחמה על מדינות הציר. בניגוד למדינות כברזיל ששלחו כוחות ללחימה באירופה, הסתפקה הרפובליקה הדומיניקנית בהקפאת נכסים שהחזיקו מדינות הציר ברפובליקה.

במהלך המלחמה הקרה שמר טרוחיו על קשרים טובים עם ארצות הברית, הכריז כי הוא המתנגד החריף בעולם לקומוניזם, והיה לנשיא הראשון באמריקה הלטינית שחתם על ברית הגנה הדדית עם ארצות הברית.

טרוחיו ומשפחתו היו בעלי מונופול על הכלכלה הלאומית. עד מותו צבר הון אישי של קרוב לשמונה מאות מיליון דולר. מלחמת העולם השנייה הביאה לדרישה מוגברת למוצרי הרפובליקה הדומיניקנית ולצמיחה בכלכלה הדומיניקנית, ושנות הארבעים והחמישים היו תקופה של צמיחה כלכלית ובניית תשתיות מפתח. במהלך תקופה זו הפכה "סיודאד טרוחיו" ממרכז מנהלי למרכז הלאומי לספנות ולתעשייה, על אף שרוב הדרכים הובילו למפעלים ולמטעים שבבעלות טרוחיו, ונמלים חדשים שימשו לעגינת ספינותיו.

השחיתות שפשטה בכל, יצרה שתי בעיות כלכליות קשות. לקראת סוף שנות ה-50 הייתה הכלכלה בקשיים כתוצאה משילוב של הוצאת יתר על חגיגות 25 שנים לשלטון טרוחיו, ורכישת טחנות סוכר ומפעלי חשמל שהיו בידיים פרטיות, שהוכחה ככישלון כלכלי. ב-1956 רצחו סוכניו של טרוחיו בניו יורק אדם בשם חסוס מריה דה גלינדס שבתחילה עבד עבור טרוחיו ולאחר מכן גינה את משטרו בפומבי. דעת הקהל בארצות הברית פנתה כנגד טרוחיו. באוגוסט 1960 הטיל ארגון מדינות אמריקה סנקציות דיפלומטיות על הרפובליקה הדומיניקנית כתוצאה ממעורבותו של טרוחיו בניסיון לרצוח את נשיא ונצואלה, רומולו בטאנקור. מחשש שהטינה לטרוחיו תביא בסופו של דבר להשתלטות הקומוניזם על הרפובליקה הדומיניקנית, כשם שהיה בקשר עם משטרו של בטיסטה בקובה, סייע ה-CIA לקבוצת מתנגדי משטר דומיניקנים לרצוח את טרוחיו במרדף מכוניות בדרך למעונו הכפרי בסן קריסטובל, ב-30 במאי 1961. גם לאחר מותו של טרוחיו המשיכו המקורבים לשלטונו במשטר הטרור במשך זמן מה. בנו, רמפריס טרוחיו, השתלט על המדינה, אך הודח על ידי שני דודיו, שרצו להביא לרפורמות ולהקלה במשטר הרודני. בנובמבר 1961 נמלטה משפחת טרוחיו לגלות בצרפת, והשלטון בפועל נמסר לחואקין בלאגר ששימש כנשיא בובה עוד בימי שלטונו של טרוחיו, ונותר בתפקיד הנשיא אף לאחר מותו.

העשורים שלאחר טרוחיו

לדרישת ארצות הברית, חלק בלאגר את השלטון עם מועצה בת שבעה אנשים, שנוסדה ב-1 בינואר 1962 וכללה גם נציגים מתונים של האופוזיציה. הסנקציות הבינלאומיות הוסרו ב-4 בינואר, ולאחר שהדף ניסיון הפיכה, התפטר בלאגר ויצא לגלות ב-16 בינואר. מועצת המדינה, בניהולו של הנשיא החדש רפאל פיליברטו בוניי המשיכה לשלוט עד שניתן היה לקיים בחירות. בדצמבר 1962 התקיימו הבחירות, ובהן זכה חואן בוֹש. נטייתו השמאלית, ורצונו בחלוקת קרקעות ובהלאמה של נכסים זרים, וניסיונותיו להכפיף את הצבא לפיקוח אזרחי, הביאו לעוינות כלפיו מצדם של כת הקצינים, ההיררכיה הכנסייתית הקתולית, והמעמדות הגבוהים, שחששו מהפכתה של הרפובליקה הדומיניקנית ל"קובה שנייה". בוש הודח בהפיכה צבאית ימנית בספטמבר 1963, ויצא לגלות בפוארטו ריקו.

לאחר הדחת בוש עמד באופן פורמלי בראש המדינה טריומווירט אזרחי, שיצר דיקטטורה דה פקטו עד ל-24 באפריל 1965, כאשר קצינים תומכי רפורמות, ואזרחים תומכי בוש, שקראו לעצמם "אנשי החוקה", הביאו להפיכה וכבשו את הארמון הלאומי. כוחות הצבא, בהנהגת הקולונל אליאס ווסין אי ווסין, שכינו עצמם "לויאליסטים", הגיבו מיד והסתערו על הארמון בטנקים ובמטוסים. ב-28 באפריל נחתו כוחות צבא ארצות הברית על אדמת האי, לכאורה לבקשת הלויאליסטים, ובתואנה שעליהם להגן על אזרחי ארצות הברית ועל זרים אחרים. בסופו של דבר נחתו באי עשרים ושלושה אלף חיילים, במבצע שכונה "מבצע השבת הכוח" (Operation Power Pack).

בלאגר שלט באי מיוני 1966 ועד לשנת 1996 (עם הפסקה בין 1978 ל-1986). בלאגר, שנבחר לתקופות כהונה רבות ובלתי רצופות, הביא לחקיקת חוקה, והוביל שינויים שהובילו לצמיחה כלכלית, אך גם להגדלה של הפער בין העניים לעשירים. הבחירות בתקופה זו היו אירוע אלים, והממשלה עשתה כל שניתן כדי להשפיע על תוצאותיהן.

1996 ואילך

לאונל פרננדס

ב-1996 נבחר לנשיא לאונל פרננדס ממפלגת השחרור הדומיניקנית (Partido de la Liberación Dominicana). פרננדס, שגדל וחונך בארצות הברית, השיג 51% מהקולות לאחר שכרת ברית עם בלאגר. פרננדס הפריט תעשיות מפתח שהוחזקו בידי המדינה. הוא זכה לשבחים על שסיים עשורים של בידוד ושיפר את הקשרים עם המדינות הקאריביות האחרות, אך רבים גינו אותו על כך שלא ניסה להילחם בעוני ובשחיתות.

באוגוסט 2000 נבחר איפוליטו מחייה לנשיא, על רקע אי שביעות הרצון מתעריפי החשמל הגבוהים לאחר שפרננדס הפריט את חברת החשמל הלאומית. בתקופת כהונתו של מחייה עלתה האינפלציה והפסו סבל מחוסר יציבות. במאי 2004 נערכו בחירות נוספות, ופרננדס שב לכס הנשיאות. פרננדס נקט באמצעי חירום לחיזוק הפסו וליציאת המדינה מהמשבר הכלכלי. בחצי הראשון של 2006 נהנתה המדינה משיעור צמיחה של 11.7%, והפסו התחזק מאוד.

במהלך שלושת העשורים האחרונים הפכו התרומות מדומיניקנים החיים בארצות הברית למרכיב חשוב בכלכלת הרפובליקה. בין 1990 ל-2000 הכפילה אוכלוסיית הדומיניקנים בארצות הברית את עצמה, מחצי מיליון איש ללמעלה ממיליון, מהם נולדו שני שלישים ברפובליקה הדומיניקנית עצמה.

חצי מכל האמריקנים הדומיניקנים חיים בניו יורק. בעשור האחרון הפכה הרפובליקה הדומיניקנית למקור הגדול ביותר להגירה לעיר ניו יורק, והעיר מהווה כיום את הריכוז העירוני הגדול ביותר של דומיניקנים מחוץ לסנטו דומינגו. הדומיניקנים החיים מחוץ לרפובליקה העבירו לקרוביהם החיים עדיין במולדתם סכום שנתי של למעלה משלושה מיליארד דולר.

ב-1997 קיבלה הרפובליקה חוק חדש, שלפיו יוכלו דומיניקנים הגרים מחוץ למדינה לשמור על אזרחותם ולהצביע בבחירות לנשיאות. הנהנה המרכזי מחוק זה היה לאונל פרננדס, שגדל בניו יורק.

הדומיניקנים שלחו כוח צבאי לקואליציה הבינלאומית שלחמה במלחמת עיראק, כחלק מהכוח הספרדי והלטינו-אמריקני שכונה "בריגדת פלוס-אולטרה". ב-2004 השיב הנשיא פרננדס את שלוש מאות החיילים לביתם.

ב-2008 נערכו בחירות לנשיאות. בבחירות הפנימיות במפלגת השחרור הדומינקנית גבר הנשיא המכהן פרננדס על דנילו מדינה שכיהן בעבר כמזכיר המדינה הדומיניקנית, ובהמשך ניצח גם בבחירות לנשיאות לאחר שזכה לכ-54% מהקולות וגבר על המועמד מיגל ורגס מ- Partido Revolucionario Dominicano.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-2012 נבחר דנילו מדינה. בתקופתו עזבו את הרפובליקה הדומיניקנית עשרות אלפי בני האיטי אשר לא קיבלו מעמד של תושבות קבע.

ראו גם

• העיר הקולוניאלית של סנטו דומינגו

לקריאה נוספת

• Moya Pons, Frank, The Dominican Republic: a national history, Princeton, NJ: Markus Wiener Publishers, 1998.

• חגיגת התיש - רומן מאת מריו ורגס יוסה העוסק בתקופת שלטונו של טרוחיו, הוצאת כתר, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית בוויקישיתוף

• היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית (אנגלית וספרדית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28618494היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית