היסטוריה של טרינידד וטובגו

דגל טרינידד וטובגו

טרינידד ב-1888

טובגו ב-1888

טרינידד וטובגו היא מדינה בדרום הים הקריבי, סמוך לחופי ונצואלה, המורכבת משני איים מרכזיים - טרינידד וטובגו.

תושביהם הראשונים של האיים היו ככל הנראה מתרבות אורטוירואיד, והם התיישבו בהם לפני כ-7,000 שנה. במשך כ-6,500 שנה יושבו האיים בידי תרבויות שונות שמקורן באיים הקריביים או בחלקה הצפוני של דרום אמריקה. ב-1498 הגיע כריסטופר קולומבוס לטרינידד, ובמהלך המאה ה-16 החלו הספרדים בניסיונות בקולוניזציה של האי טרינידד, ומאז 1592 יישבו אותו באופן קבוע. בדומה ליתר מושבותיהם ביבשת אמריקה, הספרדים הפעילו בטרינידד את מוסד האנקומיינדה, והשתמשו בתושבים הילידים ככוח עבודה. המושבה נחשבה זניחה למדי, עד שב-1783 החליטו הספרדים להעניק קרקעות בחינם למתיישבים קתולים. עיקר הנענים להצעה היו צרפתים ועבדים משוחררים מהאיים הסמוכים, בעיקר ממוצא אפריקאי. ב-1797 כבשו הבריטים את טרינידד, והיא הייתה למושבה בריטית.

ההתיישבות האירופית בטובגו החלה מאוחר יותר מאשר בטובגו, והמתיישבים הראשונים היו הולנדים, שהגיעו ב-1628. השליטה באי הקטן החליפה ידיים לא פחות מ-33 פעמים בין המעצמות השונות - בריטניה, הולנד, ספרד, צרפת ושוודיה, עד שנמסרה סופית לבריטניה ב-1814. ב-1889 סופחה מושבה זו לטרינידד.

ב-1838 ביטלו הבריטים את העבדות בטרינידד. רוב העבדים ששוחררו סירבו לחזור לעבוד במטעי הסוכר, ובמקומם הביאו הבריטים עובדים ממקומות שונים בעולם, הבולטים שבהם משרתים חוזיים שהגיעו מהודו. במהלך המאה ה-19 פינו גידולי הסוכר את מקומם בהדרגה לגידולי קקאו כתעשייה המרכזית במושבה. בסוף המאה התגלה בטרינידד נפט, אך הפקתו החלה באופן משמעותי רק בראשית המאה ה-20, וכיום ענף זה הוא המנוע המרכזי בכלכלת המדינה.

השינויים הדמוגרפיים שהביאו עמם גלי ההגירה והבאת העבדים לאורך השנים, יצרו מתיחויות בתקופת השלטון הבריטי, שהגיעו לשיאן במהומות הקנבולה (1881), בהם פעלו הבריטים נגד מנהגי הקהילה השחורה בתקופת הקרנבל ובטבח הוסיי, שבו פוזרה תהלוכה של שיעים ממוצא הודי תוך שימוש באש חיה.

ב-1925 החלו הבריטים בסדרה של מהלכים שהקנו לתושבים מידה מסוימת של שלטון עצמי. ב-1958 הוקמה מדינה חדשה, הפדרציה של איי הודו המערבית, שכללה את מרבית המושבות הבריטיות בים הקריבי. הפדרציה לא החזיקה מעמד זמן רב והתפרקה לגורמים. טרינידד וטובגו הכריזה על עצמאותה ב-31 באוגוסט 1962. גם לאחר עצמאותה נשארה טרינידד וטובגו בחבר העמים הבריטי, וראש המדינה הייתה אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. ב-1976 נערך שינוי משטרי שהפך אותה לרפובליקה. מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נהנית טרינידד וטובגו משגשוג כלכלי, בעיקר כתוצאה מרווחי תעשיית הנפט.

ב-1990 התרחש ניסיון הפיכה במדינה, שהנהיגו חברי הארגון המוסלמי ג'מעת אל מוסלימין, במהלכו השתלטו על בניין הפרלמנט והחזיקו בראש הממשלה, א.נ.ר. רובינסון, ובמרבית שריו כבני ערובה במשך מספר ימים.

היסטוריה פרה-קולומביאנית

ההתיישבות הראשונה בטרינידד הייתה לפני כ-7,000 שנה. התושבים הראשונים השתייכו ככל הנראה לתרבות אורטוירואיד, והגיעו מחלקה הצפוני של דרום אמריקה. ברחבי טרינידד יש 29 אתרים שזוהו כיישובים של האורטוירויד. תרבות זו הייתה התרבות הדומיננטית בטרינידד עד המאה השנייה לספירה. באמצע המאה השלישית לספירה החלו לאכלס את טרינידד בני תרבות סלדואיד, שאף הם הגיעו מחלקה הצפוני של דרום אמריקה. 37 אתרים בטרינידד מזוהים כמקומות בהם התקיימו יישובים של תרבות זו. קבוצה נוספת, שהגיעה מעט אחר כך מאזור האורינוקו, הייתה תרבות בראנקואיד, שהתיישבה בעיקר בחלקו הדרומי של האי.

במהלך המאה השביעית החלו בני הארוואק לתפוס את מקומם של בני הבראנקויד לאורך האורינוקו, באזורים נרחבים של ונצואלה של ימינו, ובטרינידד. החל מהמאה ה-14 היו קאריבים בני תרבות מנואיד לאוכלוסייה הדומיננטית באי, והם אלו שאכלסו אותו כשהגיעו הספרדים.

התקופה הספרדית

ההתבססות הספרדית בטרינידד

כריסטופר קולומבוס "גילה" את טרינידד, כשהגיע לאי ב-31 ביולי 1498, במהלך מסעו השלישי. הוא גם חלף על פני טובגו, וכינה אותו "ביאפורמה" (Bellaforma), אך לא עגן בו. טרינידד וטובגו היו מיושבים בדלילות באותה תקופה, ובשנים הראשונות היו ביחסים טובים עם הספרדים שפקדו את האיים. המצב השתנה ב-1511, עם גילוין של פנינים באזור האי מרגריטה שממערב לטרינידד (כיום בריבונות ונצואלה). בעקבות הגילוי החלו הספרדים לפשוט על הכפרים בטרינידד ולשבות את תושביהם כדי שישמשו כעבדים לעיסוק בשליית פנינים.

ב-1530 קיבל אנטוניו סדניו את הזיכיון ליישב את טרינידד. הוא שאף להתבסס באי הן כדי לשלוט בסחר בעבדים, והן כדי שישמש לו כבסיס לחיפושים אחר העיר האגדית אל דוראדו. ב-1532 הוא ניסה להקים יישוב ראשון באי, אך נסוג לאחר שהפסיד בקרב קומוקוראפו. הוא שב לאי שנה לאחר מכן, והצליח להקים את היישוב קומוקוראפו (באזור מוקוראפו שבמערב פורט אוף ספיין של ימינו), אך יישוב זה ננטש כבר ב-1534.

ב-1553 הועברו זכויות ההתיישבות לחואן סדניו, אך הוא לא עשה בהן שימוש. ב-1563 הקים חואן פונסה דה לאון השני יישוב באזור לוונטיל של ימינו, אך הוא ננטש ב-1570. רק ב-1592 הצליחו הספרדים להקים יישוב קבע שהחזיק מעמד. היה זה אנטוניו דה בריו, שהקים את סן חוסה דה אורוניה (כיום סנט ג'וזף). מבחינה מינהלית, השתייכה המושבה למלכות המשנה של ספרד החדשה.

ב-22 במרץ 1595 הגיע לאי וולטר ראלי, במסגרת חיפושיו אחר אל דוראדו. הוא תקף את סן חוסה דה אורוניה, שבה את דה בריו, וקיבל ממנו מידע אודות האי. בין היתר, ביקר ראלי באגם הזפת.

המיסיונים

בדומה ליתר מושבותיה בעולם החדש, גם בטרינידד עודדה ספרד פעילות מיסיונרית שנועדה לנצר את התושבים הילידים. הספרדים הפעילו את מוסד האנקומיינדה, ולפיו המרת הדת לנצרות לא הייתה אלא טובה שניתנה לילידים, והתמורה הראויה לכך לשיטתם הייתה עבודה. ב-1687 נמסרה האחריות לפעילות המיסיונרית בטרינידד ובגיאנה לנזירים קטלונים מהמסדר הקפוצ'ינים. כמה מהמיסיונים היוו בהמשך את הבסיס להקמתן של ערים שקיימות כיום בטרינידד, ובהם לה אנונסיאטה דה נסאראט דה סוואנה גראנדה (פרינסז טאון של ימינו) ופוריסימה קונספסיון דה מריה סנטיסימה דה גואירי (סן פרננדו של ימינו).

ב-1 בדצמבר 1699 התקוממו הילידים נגד האנקומיינדה, ורצחו מספר נזירים ואנשי ממשל, ושרפו את גופותיהם. ההתקוממות דוכאה במהרה, ועשרות בני אדם הוצאו להורג בירייה או בתלייה. כמה מהמורדים העדיפו להתאבד בטביעה בים בטרם יתפסו אותם הספרדים.

מספר הנזירים הקפוצ'ינים בטרינידד פחת עם השנים, והחל מ-1713 ביצע הממשל הספרדי בטרינידד בעצמו את הפעילות המיסיונרית.

ההתיישבות הצרפתית

הספרדים יישבו ברציפות את טרינידד מאז סוף המאה ה-16, אך היא נותרה מושבה קטנה וחסרת חשיבות. במפקד האוכלוסין שנערך ב-1777, קרוב למאתיים שנה לאחר הקמתה של סן חוסה דה אורוניה, נספרו 2,763 תושבים על האי, מתוכם כ-2,000 בני ארוואק.

הספרדים ניסו לעודד מתיישבים נוספים להגיע לאי באמצעות תמריצים כלכליים, כגון פטור מתשלום מסים לעשר שנים והענקת קרקעות בחינם. ב-1783 הכריזו הספרדים כי יעניקו שטח של כ-129 אלף מ"ר לכל קתולי שיתיישב בטרינידד וחצי מכך עבור כל עבד שיביא עמו, וכן יעניקו שטח של כ-65 אלף מ"ר לכל עבד משוחרר שיתיישב בטרינידד וחצי מכך עבור כל עבד שיביא עמו. עיקר הנענים להצעה זו היו חוואים צרפתים, מולאטים ועבדים משוחררים מהמושבות הצרפתיות באזור, גוואדלופ, מרטיניק, גרנדה ודומיניקה (שתי האחרונות עברו לשליטה בריטית בשנים 1762 ו-1763 בהתאמה, אך רבים מתושביהן היו עדיין צרפתים).

הצרפתים הקימו מספר יישובים בטרינידד, ובהם בלאנשיזוס, לוונטיל, פראמין, קארנאז', קסקאד ושאנז פלור. ההגירה הצרפתית שינתה את פניה של טרינידד ללא היכר. עד סוף 1789 זינק מספר התושבים בטרינידד לכ-15 אלף, וכאשר הגיעו הבריטים לאי ב-1797, עמד מספר התושבים על כ-17,700, מהם כ-4,500 עבדים משוחררים, כ-2,100 לבנים, כ-1,000 אינדיאנים וכ-10,000 עבדים אפריקאים.

ניסיונות התיישבות ראשונים בטובגו

במקביל להתבססות הספרדית בטרינידד, ניסו ההולנדים לשים ידם על האי טובגו. ב-1628 הקימו ההולנדים את המושבה קצרת הימים ניווה ואלכרן (Nieuw-Walcheren; "ואלכרן החדשה"). 68 מתיישבים הקימו את היישוב פורט פליסינגן (באזור פוינט פורטין של ימינו), ובין 1629 ל-1632 הגיעו כמה מאות מתיישבים נוספים. ב-1 בינואר 1637 תקפו הספרדים את פורט פליסינגן, החריבו אותה וטבחו בתושביה. דוכסות קורלנד וסמיגליה ניסתה ללא הצלחה להקים מושבות דומות ב-1637, 1639 ו-1642, וגם אנגליה כשלה בכך, בשנים 1642, 1647 ו-1649.

התקפה צרפתית על טובגו הבריטית ב-1781

ב-1654 הצליחו הקורלנדים להקים מושבה ראשונה במערב טובגו, יאונה קורזמה ("קורלנדיה החדשה"). בצדו המזרחי של האי הוקמה באותה שנה מושבה הולנדית, שכללה שלוש מצודות: למפינסברג, בוורן ובלוויסטה. ב-1658 הגיעו כ-500 צרפתים למושבה ההולנדית, והקימו בה יישוב נוסף, טרואה ריווייר. ב-11 בדצמבר 1659 מסרו הקורלנדים את המושבה שלהם לשליטת ההולנדים. באותה העת, היו באי כ-1,500 אירופאים וכ-7,000 עבדים אפריקאים שעבדו בכ-120 מטעים, שישה מפעלי סוכר ושתי מבשלות רום.

בינואר 1666 השתלטו על המושבה שודדי ים בריטים מג'מייקה. באוגוסט השתלטו עליה הצרפתים, והיא חזרה לידי ההולנדים באפריל 1667. בדצמבר 1672 תקפה בריטניה את המושבה והחריבה אותה, כחלק ממלחמת הולנד–אנגליה השלישית. בעקבות חוזה וסטמינסטר שנחתם ב-1674, נסוגה בריטניה מטובגו והשיבה את השליטה בה להולנד. בספטמבר 1676 הוקמה פורט סטרסכאנס על חורבותיה של פורט פליסינגן. במקום הוקמה מצודת כוכב, אך סדרה של מתקפות צרפתיות במהלך 1677 הביאה לנפילת המושבה בחודש דצמבר, והשלטון באי עבר לידי צרפת.

עד 1814 הפך האי הקטן לזירת התגוששות בין המעצמות האירופיות - בריטניה, הולנד, ספרד, צרפת ושוודיה. השליטה באי התחלפה בו לא פחות מ-33 פעמים בשנים אלו, יותר מכל טריטוריה אחרת בים הקריבי. חוזה פריז שנחתם ב-1814 עם סיום המלחמות הנפוליאוניות העביר את טובגו לשליטת בריטניה. המושבה איבדה מחשיבותה לאחר שסופת הוריקן החריבה את גידולי הסוכר ב-1867, וב-1889 סופח טובגו למושבה בטרינידד.

התקופה הבריטית

ב-1797 עגנו ספינותיו של הגנרל הבריטי ראלף אברקרומבי מול חופי צ'גואראמאס שבצפון-מערב טרינידד. המושל הספרדי החליט להיכנע ללא קרב, וטרינידד הייתה למושבת כתר בריטית.

באוגוסט 1816 העניקו הבריטים אדמות לכ-700 עבדים לשעבר שנמלטו מדרום ארצות הברית, התגייסו לחיל הנחתים המלכותי ולחמו במלחמת 1812. הם הקימו מספר יישובים חדשים, בקבוצות שהתבססו בדרך כלל על היחידות בהן שירתו.

ביטול העבדות ושינויים דמוגרפיים

ב-1833 אושר בבריטניה חוק האוסר על עבדות במושבותיה החל מ-1840. זאת, לאחר שב-1807 אסרה על סחר בעבדים, אך התירה את החזקתם. העבדים בטרינידד לא המתינו עד 1840, וב-1 באוגוסט 1834 קבוצה של עבדים, בעיקר מבוגרים, הפגינה מול ביתו של המושל בקריאות "לא עוד שש שנים". המחאה הלא-אלימה נמשכה עוד זמן מה, ובסופו של דבר שכנעה את המושל ג'ורג' פיצג'ראלד היל, לבטל העבדות בטרינידד החל מ-1 באוגוסט 1838, שנתיים לפני המתוכנן.

ביטול העבדות הביא למחסור בידיים עובדות, שכן עבדים משוחררים סירבו להמשיך לעבוד אצל אדוניהם לשעבר כעובדים רגילים. כתוצאה מכך, החלו בעלי האדמות לחפש אחר עובדים מעבר לים, בתחילה מסין, מערב אפריקה ופורטוגלים ממדיירה. בנוסף, היגרו לאי עבדים משוחררים מהאנטילים הקטנים.

החל מ-1839 הגיעו קבוצות גדולות של משרתים חוזיים מהודו, בעיקר מאזור כלכתה. לעובדים שהגיעו מהודו הוצעו חוזי עבודה לשלוש שנים, שבמהלכם נדרשו לעבוד שבע שעות וחצי ביום במשך שישה ימי עבודה. ב-1844 הוארכו תקופות החוזים לחמש שנים, עם התחייבות לנשיאה בעלויות השיט חזרה להודו בתום התקופה. ב-1853 שוב שונו הכללים, וניתן היה להאריך את החוזים בחמש שנים נוספות.

רבים מהעובדים ההודים נשארו בטרינידד, וחלקם אף הקימו חוות משלהם. הבולט שבהם היה האג'י גוקול מאה, יליד קשמיר, שהיה לאחד האנשים העשירים בטרינידד. הגעתם של ההודים חוללה שינוי דמוגרפי דרמטי נוסף באיים, וכיום צאצאי העובדים ההודים מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בטרינידד וטובגו (כ-40% מהאוכלוסייה).

תמורות בכלכלה

פורט אוף ספיין ב-1885

עד המאה ה-19 היו גידולי קני סוכר ותעשיית הסוכר המנוע העיקרי בכלכלתה של טרינידד, אך במהלך מאה זו ענף הסוכר פינה את מקומו בהדרגה לגידולי קקאו. השלטונות הבריטים עודדו את הגעתם של חוואים בעלי ניסיון זה מוונצואלה, וכך נוצרה באי קבוצה אתנית נוספת, שכונתה "קוקואה פניול" (Cocoa Panyols; שיבוש של Cocoa Español). שגשוג זה של ענף הקקאו נמשך עד שנות ה-30 של המאה ה-20. באותה תקופה קרס הענף, כתוצאה ממחלות שונות שפגעו בגידולי הקקאו, ומירידה בביקוש בעולם בשל השפל הגדול.

ב-1857 נמצא נפט בעומק של כ-85 מטרים באזור לה ברה, בקידוחים של חברת אמריקן מרימק אויל קומפני. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נערכו באזור קידוחים נוספים, אך הם הופסקו בשל בעיות תקציב ולאחר שהמהנדס האמריקני שפיקח עליהם, וולטר דארוונט, מת מקדחת צהובה. ב-1893 חודשו ניסיונות הקידוחים באותו מקום, וב-1907 הם החלו באופן מלא, לאחר שהושלמה בניית התשתיות המתאימות לכך. ב-1910 כבר הופקו כ-47 אלף חביות נפט, והתפוקה עלתה במהירות בשנים הבאות. נכון ל-2005 מופקות בטרינידד וטובגו כ-150 אלף חביות נפט ביום

מתיחויות אתניות

אוכלוסיית טרינידד וטובגו גדלה מכ-83 אלף נפש ב-1851 לכ-274 אלף ב-1901. הקבוצות האתניות השונות שהרכיבו אותה הביאו איתן מסורות שונות, ואף פיתחו מנהגים חדשים לאחר שהשתקעו. הבריטים, ששלטו בטרינידד, היו מיעוט קטן בתוכו. במספר מקרים דיכאו הבריטים מנהגים של הקבוצות האתניות, באופן שעורר מתיחות.

במהומות הקנבולה שהתרחשו ב-1881, פעלו הבריטים נגד מנהגים שפיתחו השחורים בטרינידד. העבדים המשוחררים וצאצאיהם נהגו לחגוג מדי 1 באוגוסט את שחרורם מהעבדות בקרנבל בשם קָנְבּוּלֶה (Canboulay, שיבוש של "cannes brulées", שפירושו בצרפתית "קנים שרופים", על שם קני הסוכר הבוערים שנשאו עמם בתהלוכות כחלק מהקרנבל).

השלטונות הבריטים התנגדו לקיום הקרנבל, בשל האווירה הכאוטית ששררה בזמן האירועים, ולעיתים נאלצה המשטרה להתערב, כאשר חבורות שצעדו עם מקלות ולפידים התעמתו זו עם זו. ב-1868 אסרו הבריטים על קיומן של תהלוכות כאלה, מחשש להתפתחות תקריות אלימות, אך האיסור בדרך כלל לא נאכף. ב-1881 התעמתה המשטרה עם צועדים בפורט אוף ספיין על רקע זה, במה שנודע כמהומות הקנבולה. ב-1883 החמירו הבריטים את האיסורים, ואסרו גם על תיפוף. כתחליף לתופים, החלו החוגגים לנגן בטמבו-במבו - שני מקלות במבוק שהוכו זה בזה. ב-1884 שוב דוכאו חוגגים, בסן פרננדו ובפרינסס טאון, אך פרט לכך המדיניות הקשוחה של השלטונות הבריטים הביאה להפחתת אירועי האלימות. מנגד, ראו בכך התושבים דיכוי תרבותי, והעוינות שלהם כלפי השלטונות הבריטים גברה.

ב-30 באוקטובר 1884 התרחש טבח הוסיי. באותו היום ציינו טרינידדים שיעים ממוצא הודי את חג ההוסיי, גרסה קריבית ליום העשוראא. הבריטים, שחששו מהתקהלויות, הודיעו כמה ימים לפני כן, כי לא יאפשרו קיום תהלוכות בערים. אף על פי כן, הגיעו כ-6,000 צועדים לסן פרננדו, והמשטרה הדפה אותם תוך שימוש באש חיה. תשעה מהצועדים נהרגו וכמאה נפצעו.

בדרך לעצמאות

דגל המושבה בין 1889 ל-1958

ב-1925 כוננו הבריטים אספה מחוקקת, ואפשרו לתושבי טרינידד וטובגו לקיים בחירות ראשונות. היה זה צעד ראשון שאפשר לתושבים השתתפות בקבלת ההחלטות באיים, אך לא הייתה זו דמוקרטיה מלאה. ראשית, רק שבעה מבין 13 חברי האספה המחוקקת נבחרו על ידי הציבור, והיתר מונו על ידי המושל הבריטי. שנית, זכות הבחירה לא ניתנה לכולם, אלא רק לגברים מעל גיל 21 ולנשים מעל גיל 30, בעלי הכנסה ורכוש בשיעור מסוים. רק ב-1946 הוסרו המגבלות הכלכליות והמגדריות על זכות הבחירה.

ב-19 ביוני 1937 פתחו עובדים בשדות הנפט בדרום טרינידד, בהנהגתו של טובאל יוריה באטלר, מהגר מגרנדה, בשביתה במחאה על תנאי עבודתם, שכרם והגזענות במקומות עבודתם. המשטרה ניסתה לעצור את באטלר, אך תומכיו מנעו זאת, ובמהלך העימותים נהרג שוטר. המהומות הובילו להתפשטות השביתה גם למפעלי הסוכר. באטלר הסתתר כל העת, וב-9 בספטמבר נעצר. הוא הוחזק במאסר עד מאי 1939, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאסר שוב, והוחזק במאסר עד תום המלחמה. בעקבות השביתה הוקמו בטרינידד איגודי עובדים.

לאחר שחרור מהכלא, הקים באטלר מפלגה, שזכתה במרבית הקולות בבחירות שנערכו ב-1950, אך הממשל הבריטי חשש כי יהיה קיצוני מדי, ומינה את אלברט גומס לראש השרים. ב-1956 תפסה את השלטון מפלגה חדשה, התנועה הלאומית של העם (PNM; People's National Movement) בראשותו של אריק ויליאמס, שהנהיגה את טרינידד וטובגו במשך 30 השנים הבאות, גם בהיותה מדינה עצמאית.

ב-1958 הקימו הבריטים את הפדרציה של איי הודו המערבית, שכללה את רוב המושבות הבריטיות בים הקריבי. הבריטים שאפו להקים מדינה פדרלית בדומה לאוסטרליה וקנדה, אך האיחוד לא צלח. ב-1962 פרשה ג'מייקה, שבה חיו כמחצית מתושבי הפדרציה, בעקבות משאל עם. בהיעדרה, גדל חלקה היחסי של טרינידד וטובגו מכרבע מתושבי הפדרציה ללמעלה ממחצית, כאשר יתר התושבים היו פזורים ב-10 מושבות שונות. ויליאמס חשש כי ללא ג'מייקה, המושבות הקטנות יותר יעמיסו נטל כלכלי גדול מדי על טרינידד, וב-31 באוגוסט 1962 הכריז על עצמאותה.

טרינידד וטובגו העצמאית

מאי-יציבות פוליטית לשגשוג כלכלי

אליס קלארק

גם לאחר עצמאותה, נשארה טרינידד וטובגו חברה בחבר העמים הבריטי, וראש המדינה הייתה אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, שיוצגה בידי מושל כללי. ב-1 באוגוסט 1976 הוכרזה טרינידד וטובגו כרפובליקה, ואחרון המושלים הכלליים, אליס קלארק, היה לנשיאה הראשון. על אף השינוי המשטרי, נותרה המועצה המלכותית הערכאה השיפוטית העליונה.

ב-1969 הקים גדס גריינג'ר את ועדת הפעולה המשותפת הלאומית, תנועה פוליטית שהושפעה מתנועת הכוח השחור בארצות הברית. ב-1970 החלה התנועה בסדרה של הפגנות פעולות מחאה, שראשיתן בקרנבל, בו הופיעו חברי התנועה במופע שנקרא "האמת על אפריקה", וכלל דמויות של מהפכנים כפידל קסטרו, סטוקלי קארמייקל וטובאל יוריה באטלר. בהפגנה שנערכה ב-6 באפריל נורה למוות אחד המפגינים בידי המשטרה. ב-18 באפריל החלו עובדי הסוכר בשביתת מחאה, והמדינה החלה להיערך לשביתה כללית. ב-21 באפריל הכריז ראש הממשלה אריק ויליאמס על מצב חירום, ו-15 ממנהיגי התנועה נעצרו. בתגובה למעצר, פרץ מרד בבסיס של הצבא בטטרון, והמורדים החזיקו בבני ערובה, עד לכניעתם ב-25 באפריל. בהמשך, נשא ויליאמס מספר נאומים, בהם הביע הזדהות עם מטרות תנועת הכוח השחור, והחליף מספר שרים בממשלתו באופן שהקנה יותר ייצוג לשחורים על חשבון המיעוט הלבן. עם זאת, ניסה להוביל מהלך חקיקה שיאפשר הגבלה של הפגנות ותהלוכות, אך מהלך זה נכשל. לקראת הבחירות שנערכו ב-1971 קראו ראשי מפלגות האופוזיציה להחרים אותן. אחוז ההצבעה עמד על כ-33% בלבד, וה-PNM זכתה בכל 36 המושבים בפרלמנט.

המצב הפוליטי והידרדרות במצב הכלכלי, הביאו את ראש הממשלה ויליאמס לשקול את התפטרותו ב-1973. עם זאת, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה העולמי זינקו מחירי הנפט, והמגמות הכלכליות התהפכו. במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80 נהנתה טרינידד וטובגו משגשוג כלכלי הודות לרווחים מתעשיית הנפט, תנאי השכר ורמת החיים השתפרו משמעותית, אך בצד זאת גם אירעו יותר מקרי שחיתות.

ויליאמס נפטר ב-1981, ובחמש השנים הבאות כיהן כראש הממשלה ג'ורג' צ'יימברס. ב-1986 אירע המהפך הפוליטי הראשון בתולדות המדינה, כאשר ה-PNM בראשות צ'יימברס הובסה וקיבלה 3 מושבים בלבד, ואת השלטון תפסה הברית הלאומית לשיקום (NAR; National Alliance for Reconstruction), בראשות א.נ.ר. רובינסון. המפלגה התהדרה בכך שהיא מכילה בתוכה נציגים מכל הקבוצות האתניות במדינה, אך ב-1988 פרשו ממנה חברים ממוצא הודי בהנהגת בסדאו פנדאי, והקימו את מפלגת הקונגרס הלאומי המאוחד (UNC; United National Congress).

ניסיון ההפיכה ב-1990

ב-1988 פשטה המשטרה על משרדי התנועה המוסלמית ג'מעת אל מוסלימין, בהנהגתו של יאסין אבו בכר, החרימה כלי נשק ועצרה 34 מהפעילים. נגד הפעילים הוגשו כתבי אישום בגין עבירות שונות, בהן גנבה, שוד, החזקה בלתי חוקית של נשק, ואף עינויים ורצח.

חברי ג'מעת אל מוסלימין סברו שהממשלה רודפת את הארגון, ושתפסה את נכסיהם באופן בלתי חוקי. תגובתם הגיעה ב-27 ביולי 1990. 42 מחברי הארגון השתלטו על הבית האדום, משכנו של הפרלמנט, ולקחו את ראש הממשלה רובינסון ואת רוב שריו כבני ערובה. רובינסון נורה והוכה במהלך ההשתלטות. 72 מורדים אחרים השתלטו על תחנת הטלוויזיה היחידה במדינה באותה עת, טרינידד אנד טובגו טלוויז'ן, ועל משרדי טרינידד ברודקסטינג קומפני, שהחזיקה באחת משתי תחנות האדיו במדינה. ב-6 בערב הופיע אבו בכר בטלוויזיה, הודיע כי ביצע הפיכה, וקרא לתושבים להימנע מביזה.

יושב ראש הפרלמנט, עמנואל קארטר, ששימש כנשיא בפועל, הכריז על מצב חירום. השרים שלא נכחו בפרלמנט התכנסו במלון הילטון בעיר וקיימו ישיבת ממשלה מיוחדת. בפורט אוף ספיין ובפרווריה המזרחיים אירעו מקרי ביזה והצתות, אך בשאר חלקי המדינה לא נרשמו תקריות דומות. הצבא והמשטרה כיתרו את הבית האדום, וכבר בשעות הערב השתלטו בחזרה על תחנת הטלוויזיה. המשא ומתן עם ג'מעת אל מוסלימין נמשך, עד לכניעתם ב-1 באוגוסט. במהלך ניסיון ההפיכה נהרגו 24 בני אדם, בהם חבר פרלמנט אחד.

114 המורדים הועמדו לדין בגין בגידה, אך ב-1992 הורה בית המשפט לערעורים לשחררם, מאחר שחלק מההבנות שהובילו לכניעתם סוכם כי יקבלו חנינה. המועצה המלכותית קבעה מאוחר יותר כי החנינה לא הייתה חוקית, אך הם לא נעצרו מחדש.

שנות ה-90 והמאה ה-21

פטריק מאנינג

בבחירות שנערכו ב-1991, כשנה וחצי לאחר ניסיון ההפיכה, הובסה ה-NAR, וקיבלה שני מנדטים בלבד. מפלגת PNM, בראשותו של פטריק מאנינג שבה לשלטון, לאחר שקיבלה 21 מנדטים. מערכות הבחירות הבאות אופיינו בתוצאות צמודות בין PNM, שנתמכה בעיקר בידי האוכלוסייה ממוצא אפריקאי, לבין ה-UNC, שנתמכה בעיקר בידי האוכלוסייה ממוצא הודי. בבחירות 1995 זכו שתי המפלגות ב-17 מנדטים. ה-NAR הייתה לשון המאזניים, והיא חברה ל-UNC. יו"ר ה-UNC, בסדאו פנדאי, היה לראש הממשלה הראשון של טרינידד וטובגו ממוצא הודי.

בבחירות שנערכו בשנת 2000 זכתה ה-UNC ב-19 מנדטים לעומת 16 מנדטים ל-PNM, ונותרה בשלטון. עם זאת, הממשלה לא האריכה ימים, והיא נפלה לאחר ש-3 חברי מפלגה הסירו את תמיכתם בה בשל פרשיות שחיתות. בחירות נוספות נערכו בדצמבר 2001, ולא הושגה בהן הכרעה, לאחר ששתי המפלגות קיבלו 18 מנדטים, בעוד שה-NAR לא עברה את אחוז החסימה. הנשיא א.נ.ר רובינסון הטיל את הרכבת הממשלה על פטריק מאנינג מה-PNM, אף שה-UNC קיבלה מספר קולות מעט גבוה יותר. כך או אחרת, נוכח התיקו בפרלמנט, הממשלה לא הצליחה לתפקד, ובפעם השלישית בתוך שנתיים, נקראו תושבי טרינידד וטובגו אל הקלפיות באוקטובר 2002. בבחירות אלו זכתה ה-PNM ברוב של 20 מנדטים מול 16. בבחירות שנערכו ב-2007 ניצחה ה-PNM ברוב משכנע אף יותר, כשזכתה ב-26 מנדטים לעומת 15 ל-UNC (הפרלמנט הוגדל באותה שנה מ-36 חברים ל-41).

מאז 2003 חלה מגמת התחזקות נוספת בכלכלת המדינה, בעיקר הודות לתעשיית הנפט. בצד זאת, חוותה המדינה עלייה ניכרת בשיעור הפשיעה בעשור הראשון של המאה ה-21, ומספר מקרי הרצח במדינה זינק מ-93 ב-1999 ל-550 ב-2008. העלייה בפשיעה מיוחסת למיקומה של טרינידד וטובגו על ציר הסחר בסמים בין דרום אמריקה לצפונה.

בשנת 2009 אירחה טרינידד וטובגו שתי ועידות בינלאומיות חשובות. באפריל אירחה את הכינוס החמישי של פסגת האמריקות, בהשתתפות ראשי המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה. היא הייתה המדינה הקריבית הראשונה שאירחה את הפסגה, ונכון ל-2015 גם היחידה. בנובמבר אותה שנה אירחה את ועידת ראשי מדינות חבר העמים הבריטי, ומאנינג החליף את נשיא אוגנדה יוורי מוסווני כיושב ראש חבר העמים הבריטי בפועל (בתואר הרשמי מחזיקה המלכה אליזבת).

בבחירות שנערכו בשנת 2010, לאחר שמאנינג הקדים אותן בשנתיים. ה-PNM קיבלה 12 מנדטים בלבד, לעומת 29 למפלגת שותפות העם (People's Partnership), מערך מפלגות המבוסס על ה-UNC, ושותפות בו גם מפלגות קונגרס העם, הארגון העממי של טובגו וועדת הפעולה המשותפת הלאומית. יושבת ראש המפלגה, קאמלה פרסאד-ביססאר, הייתה לאישה הראשונה שמכהנת כראש ממשלת טרינידד וטובגו. היא גם החליפה את מאנינג כיושבת ראש חבר העמים הבריטי בפועל, וגם בתואר זה הייתה לאישה הראשונה, עד להחלפתה בראש ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד ב-2011.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של טרינידד וטובגו בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28730214היסטוריה של טרינידד וטובגו