טוסן לוברטיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.

טוסן לוברטיר על גבי שטר כסף של האיטי

פרנסואה-דומיניק טוסן לוברטיר (בצרפתית: François-Dominique Toussaint Louverture, לעיתים נכתב גם Toussaint L'Ouverture, נולד בשם טוסן ברדה (Bréda) ב-20 במאי 1743 (כמשוער), הלך לעולמו ב-7 באפריל 1803) היה מנהיגו של מרד העבדים בהאיטי, כנגד השלטונות הצרפתיים, אשר ארצם הייתה נתונה באותה העת במהפכה. בעקבות אותו מרד, החלה שרשרת אירועים אשר בעקבותיה זכתה המושבה בעצמאות, ובכך הייתה למדינה העצמאית השנייה באמריקה לאחר ארצות הברית. לאחר ביסוס מעמדו במושבה, לוברטיר חרג מתחומי סן-דומנג, והצליח להשתלט על האי היספניולה כולו. משלחת צבאית אשר שגר נפוליון בונפרטה לאי, עצרה את לוברטיר, אשר מת בגלות בצרפת, זמן קצר לפני קבלת אותה העצמאות.

אירועי מרד העבדים ודמותו של טוסן לוברטיר, שימשו השראה לספרו של ויקטור הוגו "בוג ז'רגל" שגם נקרא על שם גיבורו. חלק משמות המקומות והאנשים המופיעים בספר, כמו ביאסו שהיא אחד ממפקדי המרד, מופיעים בספר בשמם המקורי.

רקע

למן סוף המאה ה-15 השתייכה האיטי למושבה הספרדית סנטו דומינגו. ב-1664, חברת הודו המערבית הצרפתית השתלטה על המושבה, וקראה לה בשם סן-דומנג (Saint-Domingue), ובכך צרפת הכריזה על דרישתה לבעלות על החלק המערבי של האי היספניולה. ב-1670 צרפת הקימה את יישוב הקבע הראשון על האי, קאפ-פראנסה (Cap Français, כיום קאפ-האיטיין (Haïtien)). על פי הסכם רייסווייק, אשר נחתם ב-1697 בין צרפת לקואליציית מדינות שהורכבה מאנגליה, ספרד, הקיסרות הרומית הקדושה ועוד, ספרד העבירה באופן רשמי את השליש המערבי של היספניולה לצרפת. בסיוע עבדים אפריקאים שהביאו עמם, הצרפתים הכשירו שטחים לגידול קנה סוכר.

ביוגרפיה

שנותיו המוקדמות

הפרטים על שנותיו המוקדמות של טוסן אינם ידועים לבטח, ואף לא מועד ומקום הולדתו המדויקים. רוב ההיסטוריונים מציינים כי טוסן היה בנו הבכור, מאשתו השנייה, של גאו גינו (Gaou Guinou), בנו הצעיר של מלך אלאדה (Allada, נכתב גם Ardres, Hardre, Ardrah, Arda, Arada ,Arrada), כיום בבנין, אשר לאחר מות המלך נלכד ונמכר לעבדות בעולם החדש. טוסן נולד, ככל הנראה, באו דה קאפ (Haut de Cap) שבסן-דומנג, באחוזת מטעים בשם ברדה. גם הרקע ההשכלתי שלו לא ברור, ועל פי מקורות שונים הוא נע בין השכלה נרחבת, כולל שליטה בצרפתית ובקריאולית גם יחד, היכרות עם כתבי פילוסופים כמו ניקולו מקיאבלי ואחרים, לימודים בבית ספר של מסדר הישועים, וידע-מה ברפואה, מצד אחד, ועד כמעט אנאלפביתיות, מצד שני. טוסן, אשר נולד במעמד של עבד, יצא לחופשי בגיל 33, לאחר שהועסק כרכב. נראה שהוא המשיך לעבוד באחוזת ברדה כשכיר, כאחראי על משק החי ובתפקידים נוספים, עד פרוץ המהפכה בתחילת שנות ה-90. כאדם חופשי טוסן צבר רכוש ונכסים, כולל עבדים. בשנת 1782 הוא נישא לסוזן סימון בטיסט, שהייתה ככל הנראה בת דודו, או בתו של סנדקו. גם לגבי ילדיו המידע אינו מלא, אך ידועים לבטח שלושה ילדים 'חוקיים', ייתכן שאחד מהם הוא ילדה של סוזן מלפני נישואיה לטוסן.

לוברטיר בתחריט מן המאה ה-19

פעילותו הצבאית והפוליטית

שיתוף פעולה עם הספרדים

הידיעות אודות המהפכה הצרפתית הניעו חוגים בקרב ה"צבעוניים" (צאצאים של 'שחורים' ואירופים) החופשיים - כלומר, אינם עבדים - בסן-דומנג, להרחיב את זכויותיהם גם במושבה זו של צרפת. לעומתם, לא נראתה באותו שלב נטייה דומה בקרב אוכלוסיית העבדים, אשר היוותה כ-90% מן האוכלוסייההכללית. רק באוגוסט 1791 החל מרד עבדים גדול במושבה, אך בשלביו הראשונים טוסן לא נטל חלק. שלב זה של המרד זכה לתמיכה ספרדית. כמה שבועות לאחר פרוץ המרד שלח טוסן את משפחתו למקום מבטחים בסנטו דומינגו, וכן סייע למפקחים באחוזת ברדה לעזוב את האי. לאחר מכן הצטרף כאיש רפואה לכוחותיו של המורד ז'ורז' ביאסו (Biassou). טוסן, שכושר הארגון וכושר ההנהגה שלו בלטו עד מהרה, נטל חלק בהנהגה של כוח המורדים. בדצמבר 1791 היה לטוסן חלק בשיחות עם המושל הצרפתי, בהן נדונו שחרור השבויים ה'לבנים' שבידי המורדים, וכן חזרה לעבודה תמורת ביטול השימוש בשוט, תוספת יום מנוחה בשבוע והענקת חירות למספר מצומצם של מנהיגים. השיחות עלו על שרטון, וביאסו התכוון להוציא להורג את השבויים ה'לבנים'. לטוסן היה חלק חשוב בסיכול כוונתו, ואלה שוחררו לבסוף לאחר שיחות נוספות.

חתימתו של לוברטיר

במהלך שנת 1792 טוסן החזיק במבצר לה טנרי (La Tannerie) ושמר, בתיאום עם הספרדים, על 'רצועת המערב' (Cordon de l'Ouest), שרשרת מבצרים בין השטח שבשליטת המורדים, לזה של השליטים. בנוסף, עסקו הכוחות שבפיקודו באימונים, הן בלוחמה זעירה, הן בלוחמה סדירה. בינואר 1793, לאחר קרב קשה, כוחותיו איבדו את המבצר, אשר נכבש על ידי הצרפתים. אלה האחרונים, מצידם, החלו להכיר בלוברטיר כמנהיג משמעותי של המרד. באותם שלבים של המרד הוא אימץ לעצמו את שם המשפחה לוברטיר. שינוי אחר חל בהתנהגותו הפוליטית. בעוד שבתחילת המהפכה הצרפתית החזיק בעמדות מלוכניות, טוסן החל בהדרגה לבטא עמדות הדומות לאלה של המהפכנים, כמו חרות ושוויון. כן הכריז על עצמו כדבק בביטולה המוחלט של העבדות. ב-29 באוגוסט 1793 הצהיר לז'ה פליסיטה סונטונה (Léger-Félicité Sonthonax), הנציב הצרפתי בסן-דומנג, שמצבו הצבאי היה קשה באותה העת, על אמנסיפציה לשחורים במושבה, בניסיון להעבירם לצידו, אלא שניסיון זה נכשל, ומצבו אף החמיר, שכן מספר שבועות אחר כך, ב-19 בספטמבר 1793, נחתו הבריטים בסן-דומנג. אלה האחרונים, אשר השתלטו על הנמלים וניתקו אותו מצרפת, נתמכו גם על ידי חלק חשוב מבעלי המטעות הלבנים, אשר רעיונות האמנסיפציה לא היו לרוחם, ונראו כפוגעים במעמדם. ב-4 בפברואר 1794 הכריזה גם הממשלה המהפכנית בצרפת על ביטול העבדות. מגמות אלה, ככל הנראה יחד עם היחלשות הספרדים בשל התפתחויות באירופה, הביאו את לוברטיר לפתוח במגעים עם הצרפתים ודבר זה הביאו למחלוקות חמורות עם מנהיגי מורדים אחרים. גם הספרדים החלו להביט בחשדנות בלוברטיר, וההתקרבות לצרפתים תרמה לכך, מטבע הדברים. בתחילת מאי 1794, כשנודע באי על החלטת הממשלה המהפכנית, טוסן העביר את תמיכתו לצרפתים, ונטש את שיתוף הפעולה עם הספרדים, אלא שלא כל המורדים תמכו בכך. כחודש אחר כך, ב-4 ביוני, הבריטים כבשו את פורט-או-פרנס.

הברית עם הצרפתים

לוברטיר בתחריט צרפתי מ-1802

עם הצטרפותו לצרפתים ערך לוברטיר טיהור ב'רצועת המערב', בהרחיקו משם את תומכי הספרדים. וכללית, החלפת הצדדים של לוברטיר עוררה לחימה בין השחורים לבין עצמם, שכן כאמור, לא כולם היו שותפים לצעד זה, וחלק ממנהיגי המורדים, כולל ביאסו, פנו כעת כנגד לוברטיר. עם זאת, כפיצוי לריבוי האויבים, הוא יכול היה להיעזר כעת בכוחות צרפתיים. לוברטיר הצליח להתגבר על האיום הספרדי, ובכל מקרה, ביולי 1795 חתמו צרפת וספרד על 'שלום בזל' שסיים את מצב המלחמה ביניהן. עד נובמבר עזבו את האי גם מנהיגי המורדים שתמכו בספרדים. באשר לבריטים, אשר התבססו על נמל סנט-מארק (Saint-Marc), כיוון שלוברטיר לא הצליח לעקרם מסן-דומנג, הוא לחם בהם בטקטיקה של לוחמה זעירה. באותה תקופה לוברטיר החל לפעול כמנהיג לאומי גם בנושאים שאינם צבאיים: הוא השליט סדר ועודד את החקלאות באזורים שבשליטתו. כך, הוא פעל להחזרת העבדים לשעבר למקומות עבודתם, זו הפעם כעובדים שכירים, תהליך אשר נתקל בחששות כי המדובר ב'אותה הגברת בשינוי אדרת', ואף מפני החזרת העבדות לאחר חזרתם לעבודה. לפיכך, התהליך נתקל בקשיים ובהתנגדויות לא מעטים. באותה תקופה, אם כי קמו על כך עוררין מדי פעם, כאשר הרציני שבהם היה אנדרה ריגו (Rigaud), לוברטיר ביצר את מעמדו בתור הבכיר מבין המנהיגים המקומיים. הרציני מבין הנאבקים עם לוברטיר על ההנהגה היה ז'אן לואי וילט (Villatte), אשר הצליח ללכוד את המושל הצרפתי לאבו (Lavaux) בקאפ-פראנסה, ומינה עצמו למושל במקומו. ב-20 במרץ 1796 לוברטיר חילץ את לאבו, ובכך חיזק מאוד את מעמדו-שלו, כמושל-למעשה של חלק גדול מסן-דומנג, בכפוף לצרפתים. אלא שלאחר עזיבתו של לאבו, כוחו הגובר של לוברטיר עורר בצרפתים שאיפה להחלישו.

הסכמים עם הבריטים ועם האמריקנים

הכוח הבריטי, אשר נחת בזמנו בחופי היספניולה, אף כי שלט על מרבית הנמלים, סבל קשות מקדחת צהובה ומהזנחה, ונראה היה כי הוא ישוש להזדמנות לעזוב את האי. עזיבה כזו יכולה הייתה להועיל ללוברטיר, בהסירה אויב חשוב מחישוביו. כך, ב-30 באפריל 1798 לוברטיר חתם הסכם עם תומאס מייטלנד (Maitland), מפקד הכוח הבריטי בסן-דומנג, ולפיו הבריטים יעזבו תמורת חנינה למתנגדי המהפכה במושבה. ב-31 באוגוסט הסכימו הבריטים בחשאי לבטל את ההסגר הימי על סן-דומנג, בתנאי שיובטח להם שהמהפכה לא 'תיוצא' לג'מייקה. במשתמע, עולה מן ההסכם כי לוברטיר ראה עצמו חופשי לקבוע מדיניות, על אף שהצרפתים היו פורמלית השליטים, וכן כי הבריטים אף הם ראו באור זה את המצב. הוא הדין גם באשר לאמריקנים, שכן הסכם נוסף, זו הפעם לקיום מסחר לתועלת שני הצדדים נחתם גם עם ארצות הברית, תחת ממשלו של ג'ון אדמס. לעומת זאת, היחסים בין המושל הצרפתי גבריאל אדוויל (Hédouville) לבין לוברטיר היו מתוחים, והגיעו עד כדי משבר. לבסוף, התלקחה מרידה כנגד הצרפתים בסן-דומנג, בראשות אחיינו המאומץ של לוברטיר. טוסן לוברטיר לא סייע למושל, וזה נאלץ לעזוב את האי באוקטובר. על אף כל אלה, לוברטיר המשיך להביע כלפי חוץ נאמנות לצרפתים, ונראה היה שכל עוד הצרפתים מחויבים לביטול העבדות, הדבר מספק.

מלחמת אזרחים ופלישה

בשנת 1799 הורעו מאוד היחסים בין לוברטיר לבין ריגו, אשר שלט על כברת ארץ בדרום המושבה, ואלה הגיעו עד לכדי לחימה של ממש. ביולי תקף לוברטיר את הטריטוריה שבשליטת ריגו, ולאחר כשנה של לחימה, האחרון עזב את האי. בנובמבר 1799, בעוד מלחמת האזרחים ניטשת, עלה לשלטון בצרפת נפוליאון בונפרטה. אמנם הוא קבע כי החוקים לגבי המושבות יהיו שונים מאשר בצרפת, אך אישר את מעמדו של לוברטיר ואת ביטול העבדות. בינואר 1801 פלש צבאו של לוברטיר לחלק הספרדי של האי (הרפובליקה הדומיניקנית של ימינו), והשתלט עליו בלא קושי מיוחד. גם בחלק זה הוא הכריז על ביטול העבדות, כחלק מהחלת החוק הצרפתי של סן-דומנג על האי כולו.

חוקה

במרץ 1801 לוברטיר כינס אספה מכוננת, שרוב חבריה היו בעלי מטעים 'לבנים', וב-7 ביולי הוכרזה החוקה החדשה. על פי אותה החוקה בוטלה העבדות באי, והובטח שוויון בפני החוק לכל האנשים בני כל הגזעים. בכל זאת הותרו בחוקה עבודות כפייה וכן יבוא של כוח עבודה באותם צינורות של סחר העבדים. לוברטיר הוכרז כשליטו העליון של האי היספניולה, עם סמכויות כמעט בלתי מוגבלות, כולל הסמכות לקבוע את יורשו, אך כל זאת עדיין כמושבה צרפתית במוצהר. כן הודגשה בחוקה עליונותה של הדת הקתולית, וזאת על אף התפוצה הנרחבת של דת הוודו בסן-דומנג.

המשלחת הצבאית הצרפתית וימיו האחרונים

למרות המחוות לצרפת אשר נכללו בחוקה, כמו העליונות המוצהרת של צרפת ושל הדת הקתולית, נפוליאון בונפרטה החליט לשגר חיל משלוח בן כ-20,000 חיילים, כדי לאשש את השליטה הצרפתית בסן-דומנג, ובראשו העמיד את גיסו, שרל אמנואל לקלר (Leclerc). באוקטובר, טרם נחיתת חיל המשלוח לאי, פרץ מרד, בראשות יסנת מואיז (Moïse), אחיינו של לוברטיר, אשר לוברטיר הצליח לדכאו. עם זאת, כתוצאה מן המרד, בעת שהצרפתים הגיעו, הנאמנות ללוברטיר במושבה לא הייתה כללית. כיוון שלוברטיר במוצהר הכריז על נאמנות לצרפת, ניסה חיל המשלוח, אשר עגן מול קאפ-פראנסה, לקבל אישור להנחית את כוחותיו ללא שימוש בכוח, ובינואר 1802 נערכו מגעים בנושא בין הצדדים. בסוף החודש, בעוד המגעים מתנהלים, ערך הרוזן רושנבו (Rochambeau),, המפקד הצרפתי השני במעלה במשלחת, התקפת פתע על פור-ליברטה (Fort-Liberté, בחוף הצפוני של האיטי, סמוך לגבול עם הרפובליקה הדומיניקנית), ובכך שם קץ לאותם מגעים, אשר פינו את מקומם לכוח החרב. לוברטיר התכונן לאפשרות של קרבות כנגד הצרפתים. הטקטיקה אשר התכוון להפעיל במקרה כזה הייתה 'אדמה חרוכה'. תוכניתו הייתה להעלות באש את ערי החוף, להשמיד ככל הניתן באזורי החוף, ולסגת אל אזורי ההר קשי הגישה שבפנים האי. או אז ציפה כי הקדחת תחליש את הכוח הפולש, דבר שאכן קרה. אלא שלא כל הכפופים לו מילאו את ההוראות שהוציא בהתאם. לאחר מספר חודשי לחימה, נעשו ניסיונות בלתי מוצלחים לחזור לאפיק הדיפלומטי. לבסוף, ב-6 במאי, לאחר שהשיג הסכמה צרפתית לחנינה למפקדים הכפופים לו, פרש לוברטיר לביתו. ב-22 לחודש לוברטיר נעצר ונשלח בספינת מלחמה לצרפת, אליה הגיע ב-2 ביולי. ב-25 באוגוסט לוברטיר נשלח למאסר בפור דה ז'ו (Fort de Joux) שבהרי היורה, סמוך לגבול צרפת-שווייץ של ימינו. לוברטיר מת בכלא לאחר מספר חודשי מאסר, ככל הנראה מדלקת ריאות. בהיעדרו, נמשך המרד נגד הצרפתים עד להכרזת העצמאות ב-1803.

לקריאה נוספת

  • מאיר פעיל, מעבדות שחורה לחרות טרגית: מרד העבדים השחורים בהאיטי בהנהגת טוסיין לוברטיר, 1789–1804 (עריכה: ליאורה שגב),‫ תל אביב: פפירוס, תשמ"ב 1981.
  • להקת הפוסט רוק "סוואנס" כתבו עליו שיר באלבומם מ-2014 "To Be Kind", השיר,Bring the Sun/Toussaint L’Ouverture מחולק לשניים, לBring the Sun ול Toussaint L'Ouverture, שנכתב בהרשאתו של לוברטיר. הסולן, מיכאל גירה, אמר בראיון: "אני מוצא את האיטי מרתקת וטרגית. טוסיין לוברטיר היה עבד לשעבר ועזר להעיף את הצרפתים המזוינים[מהאיטי]. אבל הוא מת בכלא הצרפתי."
  • Beard, J. R., The Life of Toussaint L'Ouverture: The Negro Patriot of Hayti (1853). מסת"ב 1-58742-010-4
  • Beard, J. R., Toussaint L'Ouverture: A Biography and Autobiography (1863). מקוון: published online. כולל קטעים שנכתבו בידי לוברטיר עצמו.
  • Bell, Madison Smartt. "Toussaint L'Ouverture: A Biography", New York: Pantheon, 2007 (Vintage Books, 2008). מסת"ב 1-4000-7935-7
  • de Cauna, Jacques. "Toussaint L'Ouverture et l'indépendance d'Haïti. Témoignages pour une commémoration", Paris, Ed. Karthala, 2004
  • Cesaire, Aimé, Toussaint L'Ouverture (Présence africaine, Paris, 1981). מסת"ב 2-7087-0397-8
  • Davis, David Brion. "He changed the New World." Review of M.S. Bell's "Toussaint L'Ouverture: A Biography", The New York Review of Books, 31 May 2007, pp. 54–58.
  • Dubois, Laurent and John D. Garrigus. Slave Revolution in the Caribbean, 1789–1804: A Brief History with Documents (St. Martin's Press,2006). מסת"ב 0-312-41501-X
  • DuPuy, Alex. Haiti in the World Economy: Class, Race, and Underdevelopment since 1700 (West View Press, 1989). מסת"ב 0-8133-7348-4
  • Foix, Alain. "Toussaint L'Ouverture", Paris, Ed. Gallimard, 2007
  • Foix, Alain . "Noir de Toussaint L'Ouverture à Barack Obama", Paris, Ed. Galaade, 2008
  • Girard, Philippe. "Black Talleyrand: Toussaint L'Ouverture’s Secret Diplomacy with England and the United States," William and Mary Quarterly 66:1 (Jan. 2009), 87–124.
  • Girard, Philippe. "Napoléon Bonaparte and the Emancipation Issue in Saint-Domingue, 1799–1803," French Historical Studies 32:4 (Fall 2009), 587–618.
  • Girard, Philippe R. (2011), The Slaves who Defeated Napoléon: Toussaint L'Ouvertureand the Haitian War of Independence, 1801–1804, The University of Alabama Press. מסת"ב 0817317325.
  • Girard, Philippe. "Jean-Jacques Dessalines and the Atlantic System: A Reappraisal," William and Mary Quarterly (July 2012).
  • Graham, Harry. "The Napoleon of San Domingo," The Dublin Review, Vol. CLIII, July/October 1913.
  • Heinl, Robert and Nancy Heinl – Written in Blood: The story of the Haitian people, 1492–1971 (Houghton Mifflin, 1978). מסת"ב 0-395-26305-0
  • Hunt, Alfred N., Haiti's Influence on Antebellum America: Slumbering Volcano in the Caribbean (Louisiana State University Press, 1988). מסת"ב 0-8071-3197-0
  • James, C.L.R. Toussaint L'Ouverture: The story of the only successful slave revolt in history: A Play in Three Acts, 1934. (Duke University Press, 2013).
  • James, C.L.R. The Black Jacobins: Toussaint L'Ouverture and the San Domingo Revolution, Vintage Books, 1963. (Penguin Books, 2001) מסת"ב 0-14-029981-5
  • Johnson, Ronald Angelo, Diplomacy in Black and White: John Adams, Toussaint Louverture, and Their Atlantic World Alliance. Athens, GA: University of Georgia Press, 2014.
  • Joseph, Celucien L., Race, Religion, and The Haitian Revolution: Essays on Faith, Freedom, and Decolonization (CreateSpace Independent Publishing Platform, 2012)
  • Joseph, Celucien L., From Toussaint to Price-Mars: Rhetoric, Race, and Religion in Haitian Thought (CreateSpace Independent Publishing Platform, 2013)
  • Korngold, Ralph, Citizen Toussaint (1944, Greenwood Press, reissued 1979). מסת"ב 0-313-20794-1
  • de Lacroix, F. J. Pamphile, La révolution d'Haïti (1819, reprinted 1995).
  • Norton, Graham Gendall – Toussaint L'Ouverture, in History Today, April 2003.
  • Ott, Thomas, The Haitian Revolution: 1789–1804 (University of Tennessee Press, 1973). מסת"ב 0-87049-545-3
  • Rodriguez, Junius P., ed. Encyclopedia of Slave Resistance and Rebellion. (Westport, Connecticut: Greenwood, 2006). מסת"ב 0-313-33271-1
  • Ros, Martin, The Night of Fire: The Black Napoleon and the Battle for Haiti (in Dutch, 1991). 1994, Published by Sarpedon, New York, מסת"ב 0-9627613-7-0
  • Schlesinger, Arthur M. Jr., World leaders, past & present – Toussaint L'ouverture .
  • Schoelcher, Victor, Vie de Toussaint-L'Ouverture (1889).
  • Stinchcombe, Arthur L. Sugar Island Slavery in the Age of Enlightenment: The Political Economy of the Caribbean World (Princeton University Press, 1995). מסת"ב 1-4008-0777-8
  • The Collective Works of Yves. Book I explains Haiti's past to be recognized. Book 2 culminates Haiti's scared present day epic history. מסת"ב 1-4010-8308-0
  • Thomson, Ian. 'Bonjour Blanc: A Journey Through Haiti' (London, 1992). מסת"ב 0-09-945215-4
  • Toussaint L'Ouverture – The Haitian Revolution (New York: Verso, 2008). נאומיו וכתביו של לוברטיר. הקדמה מאת ז'אן ברנר אריסטיד (Aristide)
  • Tyson, George F., ed. – Great Lives Considered: Toussaint L'Ouverture (Prentice Hall, 1973). A compilation, indeed includes some of Toussaint's writings. מסת"ב 0-13-925529-X

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טוסן לוברטיר בוויקישיתוף

(כולם באנגלית).

ביוגרפיה (כולל קטעים אוטוביוגרפיים) של אוברטיר:

קטע מקורס מקוון, העוסק במהפכה בסן-דומנג ובלוברטיר:

"פרויקט לוברטיר", לגישה חופשית באינטרנט:

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

טוסן לוברטיר30198475

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טוסן_לוברטיר&oldid=2773151"