טרנספר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הגירה כפויה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בהעברת אוכלוסייה מחבל ארץ אחד לאחר. אם התכוונתם להעברת רכוש יהודי מגרמניה הנאצית לארץ ישראל, ראו העברה או הסכם העברה.

טרנספר, ובעברית: העברת אוכלוסין (גם: אוכלוסים/אוכלוסייה), הוא העברתה של אוכלוסייה גדולה, בדרך כלל בכפייה, מחבל ארץ אחד למשנהו.

המניעים והסיבות לפעולת הטרנספר עשויים להיות פוליטיים, חברתיים, לאומיים, גזעיים או דתיים, וקבוצת האוכלוסייה המועברת היא בדרך כלל קבוצה הנבחנת באחד או יותר מגורמים אלה על ידי קבוצת המגרשים או קבוצה אחרת היושבת באותו חבל ארץ.

שני סוגים ייחודיים של טרנספר הם חילופי אוכלוסין, בהם אוכלוסיות במדינות שונות מועברות מתחום שלטונה של מדינה אחת לתחום שלטונה של מדינה אחרת ולהפך, כשברוב המקרים נובע הטרנספר מהסכם, משינויים טריטוריאליים או מחילופי שטחים; ומיקום מחדש, בו השלטון המרכזי במדינה מסוימת מעביר אוכלוסייה - בדרך כלל שלא על בסיס גזע, לאום, או דת - למקום מגורים חדש.

רקע

טרנספר של אוכלוסייה היה פעולה נפוצה כבר בעת העתיקה. בדרך כלל הונעו פעולות הטרנספר משאיפה להפיק תועלת כלשהי מהאוכלוסייה המוגלית - כמו במצב בו הוגלתה אוכלוסיית איכרים לחבל ארץ דליל אוכלוסין כדי להגדיל את מספר עובדי האדמה באזור - או מרצון להחליש את האוכלוסייה בחבל הארץ ממנו הוגלו התושבים: תחת שלטון האימפריות בעת העתיקה, הייתה השליטה בפועל בחבל ארץ מסורה בדרך כלל בידי שליטים מקומיים, והגליית השכבות המשכילות והחזקות בחבל ארץ מסוים נתפשה לעיתים קרובות כדרך לחזק את שליטת האימפריה באזור. האימפריה האשורית נהגה כך, בגרשה חלקים מהאוכלוסייה הנכבשת, אם כדי לסלק את המנהיגים או המנהיגים בפוטנציה מחבל ארץ מסוים, ואם כדי להרבות את מספר עובדי האדמה בחבל הארץ אליו הועברו התושבים.

בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת רווחו פעולות של גירוש מטעמים שונים ומשונים - אם כדי לשמוט חוב של השלטון לקבוצה אתנית (כמו במקרה גירוש יהודי אנגליה במאה ה-13), אם כדי ליישב אזורים שנכבשו וננטשו (כמו הסורגון שערך מהמט השני לאחר כיבוש קונסטנטינופול שכלל העברתם של נוצרים אל מחוץ לעיר ושל מוסלמים ויהודים אל תוך העיר)) אם כתוצר של כיבוש ארץ (כמו במקרה הרקונקיסטה בספרד במאה ה-15, שהובילה לגירוש המוסלמים והיהודים) ואם כחלק מעימותים דתיים (כמו במקרה ההוגנוטים בצרפת). לעיתים קדמה לפעולת הגירוש גם פעולת טרנספר, בה הוגלתה האוכלוסייה על ידי השליטים ממקום מושבה אל חבל ארץ מרוחק ושומם.

פעולות טרנספר רחב-היקף מנימוקים תועלתניים שונים, רווחו גם בעת החדשה, לעיתים קרובות הם לוו גם במבצעי הושבה מחדש או חילופי אוכלוסין מאורגנים, מסוגים שונים. פעלות כאלו ניתן לחלק, בהגדרה רחבה, לשני סוגים עיקריים: טרנספר מתוכנן ושיטתי על ידי השלטון המרכזי, כחלק ממדיניות ארוכת-טווח של השלטון. במקרי טרנספר אלו, חותר השלטון המרכזי להשגת יעדים מסוימים, כמו פינוי כלל האוכלוסייה מחבל ארץ מבוקש ליישוב על ידי אחרים ויישוב אוכלוסייה נאמנה לשלטון במקומה; וטרנספר מאולתר, בו אוכלוסייה מסוימת מועברת בעקבות אירוע דרמטי - לרוב, מלחמה או סכסוך אלים - כאמצעי למנוע עימותים עתידיים, או למטרות אחרות.

עד למלחמת העולם השנייה ואף מעט אחריה, נחשבו פתרונות של טרנספר דרך הומנית לפתרון מצבים של סכסוך אתני, במיוחד כאשר עימותים אתניים (או דתיים) הובילו לעיתים קרובות לסכסוך דמים מתמשך בין אוכלוסיות. אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949 אסרה לראשונה על העברת אוכלוסייה משטח כבוש, בהיעדר הצדקה צבאית חיונית והגדירה אותו, גם כן לראשונה, סוג של פשע.[1]

בעת החדשה

בעת החדשה נעשו המונח והפרקטיקה של טרנספר כ"מיקום מחדש" שגורים, והוצגו כפרויקט רחב היקף של פינוי אוכלוסייה המתגוררת במקום דרך קבע לצורכי חברות או לאומים. דוגמאות למקרים כאלו ניתן למצוא בפינוי אוכלוסייתה הענייה של פריז במאה התשע עשרה כדי לבנות את מערך השדרות הנרחב שתכנן ברון אוסמן; בפינוי חלק מאוכלוסיית עמק הקולורדו לצורך הקמת סכר הובר בארצות הברית של שנות השלושים של המאה העשרים; בטרנספר של יותר מ־90,000 בני אדם במצרים לצורך פינוי השטח הנדרש לאגם נאצר הצמוד לסכר אסואן שבנהר הנילוס; בפינוי 440 עיירות וכפרים הסמוכים לנהר היאנגצה שבסין, לשם הקמת סכר שלושת הערוצים; ופינוי 330,000 נפש בסין[2] לצורך הקמת תעלת מים.

סוג שונה במקצת של טרנספר מיקום מחדש התרחש כאשר כלל האוכלוסייה בחבל ארץ מוגדר פונתה, במסגרת מהלך מדיני: נסיגה או וויתור מתוכנן מראש על אותו חבל ארץ. גם במקרים אלו, עיקר עניינו של השלטון המפנה היה בחבל הארץ המפונה ולא בחבל הארץ בו ייושבו המפונים מחדש.

דוגמה טיפוסית אחת לכך הייתה הגליית תושבי האי דייגו גרסיה על ידי השלטון הבריטי בסוף שנות השישים של המאה העשרים. הבריטים החליטו להעביר את 2,000 תושבי האי שבאוקיינוס ההודי למאוריציוס ולסיישל, לאחר שחתמה על הסכם להקים בו בסיס צבאי משותף לארצות הברית ובריטניה. בשנת 2000 הכיר בית משפט בריטי בזכויות התושבים, העניק להם אזרחות בריטית והורה למצוא פתרון לבעיה. עד היום לא נמצא פתרון כזה. פער השנים הניכר בין הפינוי להכרה בזכות ליישוב מחדש הובילה אחדים לראות בפעולה גירוש ולא טרנספר של מיקום מחדש.[3]

דוגמה עדכנית יותר לטרנספר של מיקום מחדש ניתן לראות בפינוי תושבים יהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון במהלך תוכנית ההתנתקות (2005). חלק ניכר מהתושבים המפונים, ועמם רבים מתושבי ישראל, חלקו על הגדרת המעשה כמיקום מחדש, וראו בו גירוש.

העברת האינדיאנים בארצות-הברית

אחת הדוגמאות הבולטות בעת החדשה של טרנספר מתוכנן הייתה העברתם ההדרגתית של האינדיאנים שישבו בחבליה התיכוניים של ארצות-הברית ממקומות מושבם. הטרנספר כאן גובה באישור חוקי: בשנת 1830 העביר נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון חוק בקונגרס המכשיר את הליך דחיקתם הכפויה של האינדיאנים ממקום מושבם.[דרוש מקור] חקיקה זו הובילה לשורה של עימותים וסכסוכים אלימים בין האינדיאנים לבין חילות ארצות-הברית והמתיישבים הלבנים שהתנחלו על אדמותיהם המופקעות של האינדיאנים. תוצאתו של כל שלב בעימות הייתה דחיקתם של האינדיאנים מחבל ארץ נוסף. בשנת 1867 הורה הממשל האמריקאי ליישב את שארית הפליטה של האינדיאנים ב"שמורות".

טורקיה ויוון

ערך מורחב – חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה

דוגמה מובהקת של טרנספר של חילופי אוכלוסייה הייתה אחת מתוצאותיה של מלחמת טורקיה-יוון (1919-1922). במסגרת הסכם לוזאן (1923) הוסכם על חילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה: רוב המיעוט היווני, כ-1.2 מיליון נפש, גורש מטורקיה, ו-600,000 אלף טורקים ומוסלמים אחרים (לדוגמה אלבנים) גורשו מיוון. חלק גדול מהאוכלוסייה הזו כבר גורש או ברח לפני ההסכם, בעקבות תבוסת יוון, אבל חלק מהם, ובמיוחד כאלו שישבו בפנים הארץ באנטוליה, גורש בעקבות ההסכם.

טרנספר בברית המועצות בימי סטלין

בזמן ובעקבות מלחמת העולם השנייה ערך שליטה של ברית המועצות, יוסיף סטלין מספר רב של פעולות טרנספר. בתחילת מבצע ברברוסה (1941) הגלה סטלין את גרמני הוולגה ואת הטטרים של קרים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. במסגרת האווקואציה הועברו 17 מיליון תושבים לקווקז, סיביר ומקומות אחרים. במסגרת מבצע עדשה, ב-פברואר 1944, גורשו מצפון הקווקז העמים הצ'צ'נים, האינגושים, הבלקרים והקרצ'איי ויושבו מחדש בחבל קזחסטן וקירגיזסטן. פעולה זו הובילה למחיקתה בפועל מהמפה של הרפובליקה הצ'צ'נו-אינגושית, שכחצי מיליון תושביה גורשו. ההחלטה על ההגלייה נבעה, בין השאר, ממרד צ'צ'ני (1940–1944) בו קראו המורדים לשחרור הקווקז משלטון הרוסים.

במלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – גירוש גרמנים בתום מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה כללה פעולות גירוש, טרנספר והשמדה רחבות היקף ביזמת גרמניה. מטרתו מרחיקת הלכת של שליט גרמניה, אדולף היטלר, הייתה לשנות את המפה האתנית של אירופה מיסודה, כשחודה של מדיניותו כוון כלפי חבלי הארץ המזרחיים של אירופה, בהם תכננו הגרמנים ליישב אוכלוסיית איכרים גרמנית, שתמשול באוכלוסיית צמיתים או צמיתים למחצה סלבית.

אחרי תבוסת הגרמנים במלחמה היו בעלות הברית המנצחות נחושות בדעתן למנוע את תקומתה של גרמניה כמעצמה צבאית. אחת מאבני הנגף העיקריות, לתפישתם, הייתה קיומה של אוכלוסייה גרמנית בחבלי ארץ שונים, שהייתה מניע חשוב בשאיפות הרוויזיוניסטיות בגרמניה בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה. כך, לדוגמה, הסכסוך סביב חבלי אלזס לורן, הרוהר, החבל הריין המפורז, הגרמנים בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, באוסטריה ובפרוסיה המזרחית עמדו במוקד העימותים הדיפלומטיים והמדיניים בין גרמניה למדינות אחרות בשנים 1936–1939.

עם תום המלחמה ביקשו בנות הברית למנוע הישנות עימותים כאלו ופתחו בטרנספר הנרחב ביותר של אוכלוסייה בהיסטוריה המודרנית, כשיותר מחמישה מיליון תושבים ממוצא גרמני גורשו מפרוסיה המזרחית (שסופחה לרוסיה), מדנציג (גדנסק) ומשלזיה, שסופחו לפולין, ומאזור הסודטים שבצ'כוסלובקיה. פעולות טרנספר בהיקף קטן יותר בוצעו גם ברומניה, שם גורשו יותר מ-50,000 תושבים ממוצא גרמני לשטחי ברית המועצות וסרבים מבאנאט הועברו למונטניה.

חילופי אוכלוסין

חילופי האוכלוסין בין הודו ופקיסטן

עם חלוקתה של הודו לשתי מדינות בשנת 1947 החלו עימותים אלימים בין הודו לפקיסטן ומיד אחרי החלוקה אירעו חילופי אוכלוסין בקנה מידה רחב: כ-14.5 מיליון איש עברו ממדינה אחת לרעותה. מפקד בין הפליטים ב-1951, הצביע על כך ש-7,226,000 מוסלמים עברו מהודו לפקיסטן, ובמיוחד בין מזרח פנג'אב שבהודו למערבה שתחת שלטון פקיסטן, ובין שני חלקי חבל סינד; ומספר דומה של הינדים וסיקים (7,249,000) עברו ממערב פנג'אב למזרחה ובין שני חבלי סינד. במזרח עברו רוב הפליטים (כ-3.5 מיליון) ממזרח פקיסטן למערב בנגל שבהודו, ורק כ-700,000 מוסלמים עברו בכיוון ההפוך.

חילופי האוכלוסין העצומים האלו יצרו בעיה לממשלות החדשות של הודו ופקיסטן, שלא היו ערוכות לטיפול באוכלוסיית פליטים בהיקף כזה, ומעשי טבח אירעו משני עברי הגבול החדש. עוד רווחה במהלך חילופי האוכלוסין פעולה של גירוש תושבים על ידי שכניהם או בידי השליטים המקומיים, עם או בלי עידודה של הממשלה החדשה.

חילופי האוכלוסין בקפריסין

דוגמה מודרנית אחרת לחילופי אוכלוסין בפועל (אף כי מידת התכנון כאן, כמו גם במקרה הודו ופקיסטן, הייתה מעטה) התרחשה בקפריסין, אחרי הפלישה הטורקית. קפריסין קיבלה עצמאות מידי בריטניה ב-1960 לפי הסכם לחלוקת השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה הטורקית באי. הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים, בעידודו של השלטון הצבאי ששלט אז ביוון, כיוונה לאחד את קפריסין עם יוון, אך הצבא הטורקי פלש ב-1974 לצפון קפריסין ויצר חיץ בין האזור שבו הייתה מרוכזת האוכלוסייה הטורקית ליתר חלקי האי. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-יוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-טורקים לצפונו. ההפרדה בין הקהילות הפכה לכמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

התפרקות יוגוסלביה

במלחמת העצמאות של קרואטיה בשנות ה-90 ובפרט במבצע "סערה" בסוף המלחמה גורשו ונמלטו מאות אלפי סרבים משטחי קרואטיה (ובפרט מהרפובליקה הסרבית של קראינה שהוכנעה).

במלחמת בוסניה שהתנהלה במקביל גם היו גירושים מקומיים של קבוצות אוכלוסייה שונות, אך מכיוון שקונפליקט זה למעשה הסתיים בתיקו, תזוזת האוכלוסייה הייתה מקומית יותר באופייה מאשר הניצחון הקרואטי.

בסך הכל בהתפרקות יוגוסלביה (1991 - 1995) היו כ-2.8 מיליון פליטים (חלקם כחלק מגירוש מאורגן, וחלקם האחר פליטים שברחו או הוברחו).

ב-1999, מלחמת קוסובו החלה עם גירוש של כ-850 אלף אלבנים קוסוברים מקוסובו. לאחר התערבות נאט"ו והניצחון הקוסוברי המגורשים האלבנים חזרו וגירשו חלק ניכר (כ-250 אלף) מהסרבים האתניים בחבל.[4]

ההתנתקות של מדינת ישראל מרצועת עזה 2005

בקיץ 2005 ביצעה ישראל, ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, את תוכנית ההתנתקות, במהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את הישראלים מרצועת עזה ומצפון השומרון והרסה את ההתנחלויות בהן התגוררו. לפינויים מרצועת עזה גם התלוותה נסיגת כוחות צה"ל וסיום הנוכחות הישראלית במקום. ברצועת עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 ישראלים. לפי ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את הטיפול במפונים, הוא לקה במחדלים רבים ונפגעו זכויות האדם שלהם[5].

רעיון הטרנספר בסכסוך הישראלי-ערבי

רעיון הטרנספר של ערבים מארץ ישראל הופיע כבר בתקופה מוקדמת של התנועה הציונית, אולם לרוב קיבל ביטוי רק בשיחות אישיות, במכתבים פרטיים ובכנסים סגורים. ביוני 1895, רשם תיאודור הרצל ביומנו פעולה אפשרית: "את הקרקעות הפרטיים בחבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט לאט מידי בעליהם. את האוכלוסין העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש אל מחוץ לגבול, על ידי מתן עבודה בארצות המעבר, ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה... העברת הקרקעות לרשותנו והוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות".[6] עד לכיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה, לרעיון העברת האוכלוסייה לא הייתה משמעות מעשית, אולם לאחר הכיבוש הבריטי, החלו אישים ביישוב היהודי להעלות את הרעיון לדיון. ב-1920 כתב הסופר ישראל זנגוויל כי יש לשכנע את הערבים "לנדוד", וניסח את הטיעון כי לרשות הערבים עומד העולם הערבי כולו, וליהודים רק ארץ ישראל. זנגוויל כתב שיש רק שתי ברירות: או שהמיעוט היהודי ישלוט ברוב הערבי וזה לא דמוקרטי, או שיהיה נתון לשליטתו. מכיוון ששתי האפשרויות לא היו רצויות בעיניו, הגיע למסקנה כי הערבים צריכים לצאת. את הצעתו זו של זנגוויל, הרבו דוברים ערבים לצטט כראיה לכך שהציונים מתכוונים לנשל אותם מהארץ. כמה מראשי התנועה הציונית הסתייגו ממנו והכחישו שהוא מבטא את דעת התנועה.[7] העימות המתמיד בין יהודים לערבים בארץ ישראל הוביל כמה מהמנהיגים של היישוב היהודי להעלות, במסגרת דיונים פנימיים, רעיונות לטרנספר של ערבים מארץ ישראל. רעיון טרנספר כזה, לאדמות שהתנועה הציונית תרכוש במיוחד לצורך זה בארצות שכנות, העלה הרוויזיוניסט בנימין זאב פון וייזל בפני פייסל הראשון, מלך עיראק.[דרושה הבהרה] ביוני 1931 כתב יעקב טהון, שהיה פעיל בהתיישבות, לקולונל פרדריק קיש, כי מבחינת התנועה הציונית, הפתרון הרצוי ביותר הוא העברת הערבים לעבר הירדן, והוסיף כי הדבר רצוי מאוד גם מבחינתם, מאחר שבכסף שיקבלו תמורת 100 דונם בארץ ישראל, יוכלו לרכוש לפחות 500 בעבר הירדן.[8]

ביולי 1936, במהלך נסיונותיו כיושב ראש ההנהלה הציונית לסכל חוק קרקעות של הנציב העליון, שישריין לכל פלאח ערבי שטח מחיה מינימלי, הציע דוד בן-גוריון בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, שהיהודים יקנו אדמות בעבר הירדן ויעבירו אליהן פלאחים שמכרו ליהודים את אדמותיהם בארץ ישראל.[9]

המלצת ועדת פיל 1937

רעיון הטרנספר עלה על סדר היום של התנועה הציונית בצורה פומבית רק ביולי 1937, כאשר ועדת פיל נתנה לו לגיטימציה רשמית בדו"ח שלה. הוועדה הציעה לחלק את ארץ ישראל כך שתקום בה מדינה יהודית ושאר חלקי הארץ (למעט אזור ירושלים ובית לחם בשליטה בריטית) יתאחדו עם עבר הירדן הערבית. כהשלמה לכך, הציע הלורד פיל להעביר לשטח הערבי את רוב האוכלוסייה הערבית היושבת באזור שנועד למדינה היהודית, כלומר בין 200 ל-300 אלף ערבים.[10] באופן רשמי דובר ב"חילופי אוכלוסין", והוועדה ציינה את דוגמת טורקיה ויוון.[11] אולם למעשה רק כ-1,250 יהודים אמורים היו לעבור מהמדינה הערבית לתחומי המדינה היהודית.[10]

דוד בן-גוריון תמך אמנם בעקביות בשלמות הארץ, אולם שילוב רעיון הטרנספר בתוכנית החלוקה אפשר לו לקבל אותה והנהגת התנועה הציונית הסכימה לקבל אותה כבסיס למשא ומתן.[10] בן-גוריון התלהב מהמלצת הטרנספר.[12] ב-12 ביולי 1937 כתב ביומנו, כי נקודה זו "שקולה נגד כל החסרונות והמגרעות שבדו"ח, ושהיא "עשויה לתת לנו דבר שלא היה לנו אף פעם...גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית השני: הטרנספר הכפוי של הערבים מהעמקים המועדים למדינה היהודית". הוא סבר כי על התנועה הציונית להפעיל את כל "כוח הלחץ" שלה, כדי שאנגליה "תעקור בכוח כמאה אלף ערבים מכפריהם שחיו בהם מאות בשנים", והוסיף לגבי ההמלצה בדו"ח: "עלינו להיאחז במסקנה זו כמו שנאחזנו בהצהרת בלפור". הוא האמין כי עבור היישוב היהודי, העברת האוכלוסייה הכפויה היא "שאלת חיים, קיום, מגן, תרבות, ריבוי, חופש ועצמאות".[13] הוא כתב שלהמלצה "חשיבות ענקית", משום שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שעומדת לקום מדינה "יהודית ממש", ובכך ניתנת ליהודים "אפשרות שלא חלמנו עליה ולא יכולנו להעז לחלום עליה בדמיוננו הנועז ביותר".[12] עם זאת, הוא היה בספק אם בריטניה תעז לבצע את הגירוש, והדגיש כי ההצעה צריכה לבוא מהבריטים והם שצריכים לבצע אותה. ביולי 1937, כתב לבנו: "אנו לא יכולים ולא רשאים להציע דבר כזה, כי אף פעם לא רצינו לנשל ערבים, אבל מכיוון שאנגליה מוסרת חלק של הארץ אשר הובטח לנו למדינה ערבית - אין זה אלא יושר שהערבים במדינתנו יועברו לחלק הערבי".[14]

בן-גוריון טען כי "קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי. אנו לא היינו יכולים להסכים להעברה – גם אם היא מוצעת ומוצאת לפועל על ידי אנגלים ... אילו הייתה ההעברה כרוכה בנישול, כלומר בהריסת הקיום הכלכלי של האנשים המועברים. אבל גם מתוך חסידות יתירה וקפדנות מוסרית מקסימלית אי אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מקסימלי, כפי שמחייבת ההעברה המוצעת על ידי הוועדה".[15] באחד הדיונים על הטרנספר, התייחס בן-גוריון לרכישת הקרקעות על ידי התנועה הציונית ופינוי יושביהן: "גם עד עכשיו עשינו את התיישבותנו בארץ על ידי העברת אוכלוסין".[8] ברל כצנלסון סבר, כי "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק".[16]

בקונגרס הציוני ה-20 שנערך בציריך, הביע חיים ויצמן תמיכה בהמלצת ועדת פיל לטרנספר, ככל הנראה בנאומו המדיני ב-4 באוגוסט 1937. ב-10 באוגוסט התייחס לדבריו מנחם אוסישקין, יושב ראש קק"ל, והביע תמיהה גדולה לגבי היתכנות הרעיון: "כאשר שמעתי את דברי הראש וראשון בתנועתנו... על הטרנספר של 300 אלף ערבים מחוץ למדינה היהודית... אמרתי לעצמי: אלי שבשמים, עד כמה פשטה פסיכוזה זו גם בין האנשים הגדולים ביותר... פתאום יעזוב מוחמד את המדינה שלנו. מדוע... האם יש תקווה שהערבים היושבים בארצנו יסכימו מרצונם הטוב למסור לנו את מיליוני הדונמים האלה? שנית, אם הם לא יסכימו, היש איזו תקווה שהיא שנכריח אותם על ידי מישהו [כלומר הבריטים] לצאת את הארץ?".[17] אולם אפילו ארתור רופין, ממייסדי "ברית שלום", תמך בטרנספר ואמר ב-6 באוגוסט 1937: "תחילה יש להכין במדינה הערבית קרקע מתאימה בשביל האיכרים, ורק אז צריך לנסות להביאם לשם, ככל האפשר מתוך רצון ורק אם לא תימצא דרך אחרת - בדרך האקספרופריאציה" (הפקעה), אחרת תיאלץ המדינה היהודית לתת למיעוט הערבי הגדול שבה "זכויות שוות".[18] בדצמבר 1937 התייחס משה שרת "לשאלת העברת האוכלוסין הערבים": "אני רוצה לדחות את ההשוואה עם גרמניה. מה שגרמניה עושה ליהודים זוהי ממשלה שלוקחת אנשים וזורקת אותם החוצה, אינה דואגת מה יהיה להם, אינה מרשה להם לקחת את הונם איתם – העברה כזו לא תיתכן. עניין ההעברה כאן הוא פשוט מאוד... גם כשזה יהיה בכפייה, זה יהיה מתוך פיצויים בעד הנכסים שהם משאירים פה ומתוך דאגה למצבם במקום החדש".[19]

בשנת 1937 הקימה התנועה הציונית ועדה מיוחדת להכנת הטרנספר: ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין. בוועדה דיברו על הסבל שייגרם לתושבים שיאלצו לעקור מבתיהם, ועל השאלה אם יהיה זה טרנספר כפוי או "מרצון", כלומר בהסכם בין מדינות.[14] בהנהלת הסוכנות היהודית דובר על הטרנספר ב-12 ביוני 1938. מנחם אוסישקין אמר שלהקים את המדינה היהודית עם אוכלוסייה שכמעט מחציתה הם ערבים ורוב היהודים מצטופפים בסביבת תל אביב פירושו "חורבן שלישי", עוד לפני שבניין המדינה יתחיל, ודיבר על העברת 60 אלף משפחות. ארתור רופין אמר: "אינני מאמין בהעברה של בודד. אני מאמין בהעברה של כפרים שלמים". אוסישקין אמר: "אני מוכן לבוא ולהגן לפני הקדוש ברוך הוא ולפני חבר הלאומים על הצד המוסרי שבדבר", ובן-גוריון הוסיף: "אינני רואה בזה שום דבר לא מוסרי".[8] אלא שבמחצית השנייה של 1938 ממשלת בריטניה התכחשה להצעות ועדת פיל ובן-גוריון החליט להוריד את רעיון הטרנספר מסדר היום הציבורי.[20]

לדעת ההיסטוריון תום שגב, רעיון הטרנספר באידאולוגיה הציונית "בא בהמשך לעקרון ההפרדה בין היהודים לערבים", והוא "התחייב גם מסירובם של הערבים לאפשר לתנועה הציונית להקים בארץ ישראל מדינה שרוב תושביה יהודים וכן מהטרור הערבי".[21] לדעת ההיסטוריון בני מוריס, "כמעט כל מעשה של קניית קרקע היה מיקרוקוסמוס של טרנספר: מטרתה של כל עסקה הייתה להרחיב את קניינם של היהודים ולצמצם את קניינם של הערבים, כלומר להוציא אדמות מידי הבעלים הערבים והאריסים או הפלאחים הערבים".[22]

בשנות ה-40

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנהל הדיון על טרנספר גם על רקע העברה המונית של אוכלוסיות בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני. זאב ז'בוטינסקי כתב: "העולם התרגל לרעיון של הגירות המוניות וכמעט שהחל לחבב אותו. היטלר - יהיה האיש הזה שנוא עלינו כמה שיהיה - הוסיף בזמן האחרון להוציא מוניטין בעולם לרעיון הזה". הרעיון הוסיף להלך בתנועה הציונית גם בשנות ה-40.[14] בשנים 1945-1944 הנושא עלה שוב על סדר היום של התנועה, כאשר מפלגת הלייבור הבריטית אימצה את רעיון הטרנספר במצעה.[20] ב-7 במאי 1944 דנה הנהלת הסוכנות היהודית בהחלטת הלייבור. בישיבה זו היה קונצנזוס בזכות הטרנספר, אולם בן-גוריון סבר כי דיבור על הרעיון "עלול להזיק בדעת הקהל בעולם, כי זה עלול ליצור רושם שאין מקום [לעוד יהודים] בארץ ישראל בלי הוצאת הערבים".[23] בישיבת הנהלת הסוכנות ב-20 ביוני 1944, אמר: "אני מתנגד שאיזו הצעה שהיא של טרנספר תבוא מצדנו. אינני שולל טרנספר מבחינה מוסרית ואינני שולל אותו גם מבחינה פוליטית. אם יש סיכוי לזה, בנוגע לדרוזים הדבר ייתכן. אפשר להעביר את כל הדרוזים לג'בל דרוז בהסכמתם. את [הערבים] האחרים - אינני יודע. אבל אסור שתהיה זאת הצעה יהודית... אם אנו נציע זאת - הערבים ידחו אותה, והגויים יגידו שאין מקום ליהודים בארץ ישראל" [בלא שיעבירו ממנה את הערבים].[24]

לטענת ההיסטוריון בני מוריס, בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות, "התבצע למעשה טרנספר של רוב הערבים משטחי מדינת ישראל המוקמת אל השטחים הערביים בארץ ישראל ומחוצה לה", אולם הוא לא היה "פרי תכנון מוקדם או הגשמה של תוכנית אב מוכנה מראש, ואף לא פרי מדיניות רשמית ושיטתית של ראשי היישוב".[6] לדבריו, טרנספר זה "לא היה תוצר ישיר והגשמה מתוכננת ושיטתית" של תמיכת מנהיגי היישוב ברעיון בשנות ה-30 וה-40.[25]

לאחר הקמת מדינת ישראל

בשנות ה-80 של המאה ה-20, הציע ח"כ הרב מאיר כהנא לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות העברת תושביה הערביים של מדינת ישראל למדינות ערב; באומרו: "רק דרך אחת פתוחה לפנינו: העברה מיידית של הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם. כי לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה. היהודים בארצם, ואילו הערבים בארצותיהם. הפרדה. רק הפרדה".[26] ח"כ רחבעם זאבי, שהסתייג מגירוש כפוי, תמך ב"טרנספר בהסכמה" של המועברים או של שליטי ישראל והפלסטינים או המדינות הערביות.[27]

תמיכה במדיניות טרנספר ניתן למצוא במצעיהן של סיעות ימין קיצוני שזכו גם לייצוג בכנסת, בהן סיעת האיחוד הלאומי, "חזית יהודית לאומית" (כיום עוצמה יהודית) וחרות - התנועה הלאומית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: טרנספר

הערות שוליים

  1. ^ Fourth Geneva Convention - Article 49
  2. ^ סוכנויות הידיעות, סין מבצעת טרנספר על מנת להקים תעלת מים, באתר nrg‏, 19 באוקטובר 2009
  3. ^ Jonathan Freedland,‏ A Black and Disgraceful Site, באתר The New York Review of Books
  4. ^ The Use of Ethnic Cleansing in the ‘Resolution’ of Self-determination Conflicts: Learning the Lessons from Twentieth Century Europe? Stefan Wolff
  5. ^ 12 שנים להתנתקות: השלכות, לקחים ומבט לעתיד, באתר www.inss.org.il
  6. ^ 6.0 6.1 בני מוריס, תיקון טעות : יהודים וערבים בארץ-ישראל 1956-1936, הערות על ההיסטוריוגרפיה הציונית ורעיון הטרנספר בשנים 1944-1937, עמ' 42.
  7. ^ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 328–329.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 329.
  9. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק טו, עמ' 333–334.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 43.
  11. ^ ראו: סעיף 10 בדוח הוועדה(הקישור אינו פעיל, 11.5.2020)
  12. ^ 12.0 12.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 328.
  13. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כ, עמ' 409–410.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 330.
  15. ^ דוד בן-גוריון, "על דרכי מדיניותנו", המועצה העולמית של איחוד פועלי-ציון (צ.ס.) – התאחדות [=איחוד העולמי], ציריך, 29 ביולי – 7 באוגוסט 1937
  16. ^ מתוך דברי ברל כצנלסון במועצת "איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות", 1937
  17. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 111–112.
  18. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 48.
  19. ^ מתוך הרצאת מר משה שרתוק על היסודות המעשיים של הפוליטיקה הציונית. דברים שנאמרו במסיבה בביתו של ד"ר הלפרן בירושלים, 21/12/1937.
    (המסמך מובא בספרו של הרב ד"ר חיים סימונס, בעמ' 98: Chaim Simons, Herzl to Eden – A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine 1895-1947.
  20. ^ 20.0 20.1 בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 44.
  21. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 331.
  22. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 60.
  23. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 54.
  24. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 56.
  25. ^ בני מוריס, תיקון טעות, עמ' 56–57.
  26. ^ מאיר כהנא, לשכים בעיניכם, עמ' ?
    הצעת אי אמון לממשלה בשל אי נכונותה לקבל את הרעיון של ההעברה (טרנספר) של הערבים מארץ ישראל, מעל בימת הכנסת, 23.11.1987.
  27. ^ מצע מפלגת מולדת לכנסת ה-13, עמ' 15: "תנועת מולדת רואה ברעיון היפרדות העמים וביצוע הטרנספר פתרון אנושי וצודק לכל העמים ולמען עתידם. כתנאי לכל משא ומתן לשלום עם מדינה ערבית כלשהי תדרוש ישראל לקיים טרנספר בהסכמה לערבים מיש"ע, כלומר העברתם למדינות ערב".
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32734912טרנספר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טרנספר&oldid=1980991"