הפלישות המונגוליות ליפן
הפלישות המונגוליות ליפן של 1274 ו-1281 היו מאורעות היסטוריים בעלי חשיבות עליונה על אף שהפלישות נכשלו לבסוף. ניסיונות פלישה אלו הם בין המאורעות הידועים ביותר בהיסטוריה היפנית. חסימת התפשטות של האימפריה המונגולית הייתה בעלת משמעות גם בהיסטוריה העולמית. בספרות היפנית יש התייחסויות רבות לאירועים אלו והם המקרים הראשונים בהם נעשה שימוש נרחב בביטוי "קמיקאזה" או "רוח א-לוהית". ניסיונות פלישה כושלים אלו היו המקרה היחיד בו עמדה יפן בסכנת פלישה ב-1500 השנים שעד לסיומה של מלחמת העולם השנייה וכיבוש יפן.
הפלישות
קובלאי חאן הוכתר קיסר סין ב-1259 וקבע את בירתו בבייג'ינג ב-1264. קוריאה נאלצה להיכנע למרות המונגולית. שנתיים אחר־כך, בשל רצונו להרחיב את האימפריה ולכתר את ממלכת סונג הדרומית, ולהשתלט על הזהב של יפן, שלח קובלאי חאן שליחים ליפן בדרישה כי היפנים ייכנעו למרות המונגולית או שיועמדו בפני פלישה. קבוצה שנייה של נציגים נשלחה ב-1268 אך חזרה כמו קודמיה בידיים ריקות. שתי קבוצות השליחים פגשו ב"צ'ינזאי בוגיו", הממונה מטעם השוגון על הגנת קיושו והוא העביר את המסר לשוגון בקאמאקורה, והקיסר בקיוטו.
מספר מסרים הגיעו גם אחר־כך באמצעות שליחים קוריאנים וחלקם באמצעות שגרירים מונגולים. ממשלת השוגון, ה"באקפו", הורתה לכל בעלי האחוזות באזור קיושו (האזור הקרוב ביותר לקוריאה, ולכן בעל הסיכוי הרב ביותר להיות מותקף). לחזור לאדמתם, וכוחות הצבא בקיושו הוזזו מערבה ובכך חוזקו ההגנות על מקומות הנחיתה האפשריים. בנוסף, אורגנו טקסי תפילה רבי משתתפים ורוב הפעילות הממשלתית הושבתה על מנת להתמודד עם משבר זה.
החאן רצה לצאת למלחמה כבר בשנת 1268, אך גילה כי באותה תקופה לא היו לקוריאנים המשאבים הנדרשים על מנת להקים צבא מספיק או צי. הוא שלח כוח חלוץ צבאי לקוריאה ב-1273, אך זה לא הצליח לקיים את עצמו על התוצרת החקלאית המקומית, שהייתה דלה, ולכן חזר לסין להצטיידות (מספר הסוסים הנדרש לתמוך בצבא המונגולי ושטח המרעה הנדרש בהתאם, הגביל משמעותית את תנועת הכוחות במקום שבו לא צמח כמעט דבר).
בסופו של דבר, הצי המונגולי היה מוכן ב-1274, וכלל כ-15,000 חיילים מונגולים וסינים ו-8,000 לוחמים קוריאנים, ב-300 ספינות גדולות וכ-400–500 ספינות קטנות יותר. הם לכדו תחילה את האיים צ'ושימה ואיקי בקלות יחסית, ואז נחתו במפרץ האקאטה ב-19 בנובמבר, במרחק קצר מדאזאיפו, המרכז המנהלי של קיושו בתקופה זו. ביום שלמחרת התחולל קרב בונאי (文永の役), הידוע גם כ"קרב מפרץ האקאטה". למונגולים היו טקטיקה וכלי נשק עדיפים אך הם היו בנחיתות מספרית בולטת יחסית למספר הלוחמים היפניים, אשר התכוננו לפלישה במשך חודשים, ואשר תוגבר בכוחות נוספים עם הגעת הידיעה על אובדן צ'ושימה ואיקי. המונגולים לא הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה היפנים, ובנוסף, סופה שפרצה באותו הלילה שכנעה את המונגולים לסגת.
החל מ-1275 ה"באקפו" הגבירו את מאמציהם כהכנה להתגוננות מפני פלישה נוספת, אשר בבואה היו בטוחים. בנוסף לארגון טוב יותר של סמוראי קיושו, הם גם הורו על הקמת מבצרים ומבני הגנה אחרים באתרי פלישה אפשריים, כולל האקאטה. בינתיים, ניסה מלך קוריאה פעמים רבות לשאת ולתת עם המונגולים, בניסיון לשכנעם לוותר על ניסיונות פלישה נוספים ליפן.
באביב 1281 התעכב הצי הסיני של המונגולים בשל קשיי הצטיידות ובאיוש מספר רב של ספינות. הצי הקוריאני שלהם הפליג וספג אבידות כבדות בצ'ושימה ונסוג. בקיץ, כוח המשימה הקוריאני-סיני כבש את איקי-שימה והמשיך לקיושו, תוך שהוא נוחת במספר מקומות שונים. במספר קרבות נפרדים, הידועים בשם הכולל קרב קואן (弘安の役) או "הקרב השני של מפרץ האקאטה", נדחקו המונגולים חזרה אל ספינותיהם. סופת טייפון שכונתה ביפנית טייפון קמיקאזה (רוח שמיימית), הלמה בחופי קיושו במשך יומיים וגרמה להשמדת רובו של הצי הפולש.
תוצאות
קובלאי חאן שאף לפלוש ליפן שוב ב-1286, אך מצא כי משאביו דלים לניסיון מסוג זה. ביפן, ההתארגנות הנרחבת שנדרשה על מנת להדוף את המונגולים סחטה את משאבי הכלכלה והצבא וניצלה את משאבי הארץ עד תום. ההתקפות סיפקו ל"באקפו" את התירוץ להמשך שלטונם על הארץ, במקום להחזיר את השליטה לקיסר יפן. הם המשיכו לחזק את ההגנות של קיושו במשך מספר שנים, ואמצעים צבאיים רבים ננקטו במשך שנים רבות.
על אף שאין הסכמה גורפת בנושא, סבורים חוקרים רבים כיום כי מספר הלוחמים משני הצדדים בפלישות היה נמוך בהרבה ממה שנטען באופן מסורתי. חוקרים רבים טוענים כי היפנים היו מסוגלים להדוף את הפולשים גם ללא המקרה בר־המזל של טייפון הקמיקאזה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפלישות המונגוליות ליפן |
- Takezaki Suenaga, The Samurai Archives Wiki project
