פיצול האימפריה המונגולית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האימפריה המונגולית לאחר הפיצול הסופי בשנת 1294. שושלת יואן בירוק, אורדת הזהב בצהוב, החאנות של צ'אגאטאי באפור, האילח'אנאת בסגול בהיר.

פיצול האימפריה המונגולית החל בשנת 1259 עם מותו של מונגקה חאן ללא יורש מתוכנן, באופן שגרם לתחילתה של מלחמת אזרחים בין שני אחיו הצעירים על תואר הח'אן הגדול. מלחמת האזרחים הזו חפפה עם מלחמה בין הולאגו חאן שהסתכסך עם ברקה (אנ') על אידאולוגיה דתית ועל שטחים באזור הקווקז, במלחמת הולאגו-ברקה (אנ'). אותן מלחמות יחד עם מלחמות נוספות בין אצילים מונגולים החלישו את כוחו של הח'אן הגדול על האימפריה המונגולית כולה, עד שבשנת 1294 היא התפצלה לארבע חאנויות נפרדות: שושלת יואן בסין, השושלת האילח'אנית בדרום מערב אסיה, החאנות של צ'אגאטאי במרכז אסיה, ואורדת הזהב במזרח אירופה.[1][2]

כבר בימי חייו של ג'ינגיס חאן הוא הקצה טריטוריות שנכבשו לאחרונה לארבעת בניו האהובים. ההקצאות נודעו כ־"אולוס" (Ulus) ופירושה "אומה" או "שבט" בטורקית. ארבעת בניו היו: ג'וצ'י, אוגדיי חאן, טולוי, וצ'אגאטאי חאן. ג'וצ'י, הבן הבכור, קיבל את הטריטוריה בצפון-מערב האימפריה שמאוחר יותר תתפתח לאורדת הזהב; אוגדיי חאן הפך לשליט באזור צפון שינג'יאנג של היום ומערב מונגוליה; טולוי, הבן הצעיר, קיבל את החלק המזרחי של מונגוליה ועוד חלקים גובלים בצפון סין; וצ'גאטאי חאן קיבל את כל מרכז אסיה, מה שיתפתח מאוחר יותר לחאנות של צ'גאגטאי. שניים מבניו של טולוי לקחו חלק בהקמת שתיים ממדינות הירושה, אלו היו קובלאי חאן, שהקים את שושלת יואן בסין, והולאגו חאן, שהקים את המדינה האילח'אנית בפרס ודרום-מערב אסיה.[3][4][5][6]

גם אחרי שנת 1294 קיסרי שושלת יואן הוכתרו כח'אנים גדולים על כל האימפריה, אך זה היה תואר סמלי בלבד, והאימפריה חולקה לארבע חאנויות שונות, שכל אחת עלתה ונפלה בזמנים שונים, רדפה אחרי האינטרסים שלה והתמודדה עם הבעיות שלה. כך, נוצרו מדינות הירושה של האימפריה המונגולית.

אורדת הזהב

ערך מורחב – אורדת הזהב

בשנת 1237, פתח באטו חאן במסע כיבוש מונגולי במזרח אירופה.[7] צבא מונגולי בראשות באטו חאן זרע הרס נרחב במזרח אירופה והחריב ערים רבות. רק שתי ערים ראשיות בצפון שרדו ולא נכבשו, נובגורוד ופסקוב. בשנת 1240 נכבשה רוס של קייב על ידי המונגולים והפכה לווסאלית שלהם. באותה שנה העיר קייב, שהייתה בירתה, נפלה למונגולים.[8] כמחצית מאוכלוסיית רוס של קייב נהרגה במהלך הכיבוש המונגולי. מאוחר יותר המונגולים התקדמו לעבר הונגריה ופולין, והמסע נמשך עד 1242, כשנגמר בניצחון מונגולי ונוסדה אורדת הזהב. באטו חאן מונה כאחראי על החלק הצפון מערבי של האימפריה המונגולית, וירש את האולוס של אביו ג'וצ'י בצפון מערב האימפריה, ובכך הקים את אורדת הזהב.[9][א]

אף על פי שאורדת הזהב נוסדה כמדינה יורשת של האימפריה המונגולית, היא הורכבה מעמים רבים, וחיו בה מונגולים מעטים בלבד שהיוו את האצולה (אריסטוקרטיה).[10]

באטו חאן בעודו מייסד את אורדת הזהב

אורדת הזהב הורכבה משני ענפים: ענף מערבי שנקרא ”האורדה הכחולה“, שנשלטה על ידי באטו חאן וצאצאיו; והענף המזרחי שנודע כ-"האורדה הלבנה", שנשלטה על ידי אורדה חאן (אנ'), שהיה אחיו של באטו חאן. לכל ענף היה חאן אחד ששלט בו, ולעיתים היו חאנים ששלטו בשני הענפים במקביל.

אורדת הזהב קיבלה את האסלאם, ועם השנים עברה תהליך אסלאמיזציה איטי.[11] בשנת 1313 אוזבק חאן הפך את האסלאם רשמית לדת המדינה.[12] הוא הפיץ את האסלאם ברחביהּ, ואסר על קיום דתות אחרות בתוך המדינה. אוזבק חאן היה החאן ששלט למשך הזמן הארוך ביותר באורדת הזהב, ותחתיו המדינה הגיעה לשיא כוחה. בירת אורדת הזהב הייתה העיר סראי. סראי תחת אורדת הזהב הייתה לעיר משגשגת מבחינה כלכלית. וכמו בשאר חלקי האימפריה המונגולית, המסחר המשגשג הביא איתו סובלנות דתית רבה בקרב הסוחרים אשר באו ממקומות שונים.[ב][13]

בשנת 1380 טוכטמיש תפס את השלטון באורדת הזהב, בעזרתו של טימור לנג, בן בריתו. טוכטמיש איחד לתקופה קצרה בשנים 1380–1396 את האורדה הכחולה והאורדה הלבנה למדינה אחת ששלט בה. אך, השאיפות שלו להרחיב את החאנות שלו לתוך פרס (שהייתה בשליטת טימור), פירקו את הידידות בינו לבין טימור לנג.[14] טוכטמיש וטימור לנג הפכו ליריבים ונאבקו אחד בשני במשך עשר שנים. בסופו של דבר טימור גבר על טוכטמיש, אחרי שניצח אותו בקרב נהר הטרק (אנ') בשנת 1395. באותה שנה הצבאות של טימור בזזו והחריבו את סראי, בירת אורדת הזהב, יחד עם עוד מספר ערים חשובות.[15][ג]

עד סוף שנת 1399 טימור לנג כבש את אורדת הזהב,[ד] הדיח את טוכטמיש ושם על הכס במקומו את אידיגו (אנ'), אחד מהגנרלים שלו. טוכטמיש, שנמלט לסיביר, נרצח בשנת 1406 בהוראתו של טימור לנג.[16]

מתחילת המאה ה-15, אורדת הזהב החלה לרדת בכוחה. כוחם של החאנים ירד לאט לאט,[17] וחאנויות שונות דוברות טורקית פרשו ממנה.[ה] משנת 1466 אורדת הזהב נקראה בפשטות "האורדה הגדולה (אנ')".[ו] המכה הסופית לאורדת הזהב הייתה התבוסה של החאן האחרון למנגלי הראשון גיראי (אנ') שהיה החאן של חאנות קרים. החאן האחרון של האורדה הגדולה הובס בשנת 1502. באותה שנה מנגלי הראשון גיראי החריב והשמיד את סראי הבירה, ובכך חדלה אורדת הזהב להתקיים לחלוטין. היא התפרקה לתוך מספר חאנויות קטנות יותר כשהיורשות הראשיות שלה היו: חאנות קרים, חאנות אסטרחן, החאנות הקזחית, חאנות סיביר וחאנות קאזאן.

ח'אנות צ'אגאטאי

ערך מורחב – ח'אנות צ'אגאטאי

צ'אגאטאי חאן היה בנו השני של ג'ינגיס חאן. האולוס שקיבל צ'אגאטאי חאן מאביו היה מרכז אסיה, הוא הוענק בשטחים הכבושים של ממלכת קארה חיטאי (אנ') והאימפריה הח'ווארזמית.[18][19] הח'אנות של צ'אגאטאי הייתה דחוסה בין שלושת מדינות הירושה האחרות: האילח'אנאת במערבהּ, אורדת הזהב בצפונהּ ושושלת יואן ממזרחהּ.[20]

ח'אנות צ'אגאטאי בשיא גודלה הטריטוריאלי תחת דואה בסוף המאה ה-13.

כבר בתחילתהּ, הח'אנות של צ'אגאטאי הייתה אחת ממדינות המונגולים החלשות ביותר, ולעיתים קרובות הח'אנים ששלטו בה היו שליטי בובה לכובשים אזוריים חזקים יותר. כמו כן ההיסטוריה של הח'אנות נראית לעיתים מבלבלת ולא מובנת, זאת מאחר שישנם מעט מאוד מקורות אמינים. אפילו תאריכי שליטתם של מספר ח'אנים לא יכולים להיות מאומתים בקלות.[21] למרות אלו, ח'אנות צ'אגאטאי הביאה מנהיגים גדולים כמו טימור לנג ונכדו באבור, שייסד את האימפריה המוגולית בהודו.[22]

כמו אורדת הזהב, הח'אנות של צ'אגאטאי עברה תהליך של אסלאמיזציה וטורקיזציה.[23][ז] התפתחה בה שפה בשם טורקית צ'אגאטאי, היא הייתה שפה טורקית בעלת השפעה אדירה ברחבי הח'אנות, היא תפסה תאוצה בעיקר במאה ה-14.[24] עד היום השפעתה של השפה ניכרת, בעיקר באופן ספרותי.[25]

צ'אגאטאי חאן שלט במרכז אסיה למשך 14–15 שנים, משנת 1227 בה האולוס הוקצה לו, עד מותו בשנת 1242.[26] אף על פי שלצ'אגאטאי חאן היה מספר רב של בנים, הוא מינה כיורש את נכדו, קארה הולגו (אנ').[27][28] אולם קארה הולגו היה קטין ולא היה יכול למלוך בח'אנות, לכן אחת מנשותיו של צ'אגאטאי חאן, אבוסקון (אנ'), שימשה כעוצרת במקומו.[ח][29][26] קארה הולגו מלך שתי קדנציות בח'אנות של צ'אגאטאי, עם הפסקה של כמה שנים בין כל קדנציה. בשנת 1246 גויוק חאן, שהיה החאן הגדול הנוכחי, הדיח את קארה הולגו ושם במקומו את יסו מונגקה (Yesü Möngke) שהיה דודו, ובנו של צ'אגאטאי חאן. יסו מונגקה הוצא להורג בשנת 1252[30] וכתוצאה מכך קארה הולגו הוחזר לעמדתו הקודמת כחאן בח'אנות של צ'אגאטאי. אך קארה הולגו מת באותה שנה בה חזר לכס, ב-1252, ואותו ירש בנו, מובארק שאה (אנ'). מובארק שאה שלט גם כן לשתי קדנציות עם תקופת הפוגה של 6 שנים. בקדנציה הראשונה שלו, אמו שלטה כעוצרת. בשנת 1260 מינה אריק בוק את אלגו (אנ') במקום מובארק שאה כחאן של צ'אגאטאי, הוא עשה זאת כמהלך שהיה חלק ממלחמת האזרחים הטולויית. אלגו מת בשנת 1266 ומובארק שאה חזר לתפקידו. מובארק שאה היה החאן הראשון של צ'אגאטאי שהתאסלם.

בשנים 1267–1301 הח'אנות של צ'אגאגטאי הייתה נתונה לשליטתו של קאידו (אנ').[31] קאידו היה בנו של אוגדיי חאן ובכך השתייך לבית אוגדיי (אנ'). קאידו שלט באימפריה יחד עם בנו.[ט] הם שלטו בח'אנות דה פקטו בלבד, היו שלושה ח'אנים רשמיים בתקופת שלטונם, שלושתם היו שליטי בובה של קאידו ובנו. רק בשנת 1301, השנה בה מת קאידו, הח'אנים של צ'אגאטאי קיבלו את עצמאותם חזרה.[32] הח'אן השלישי והאחרון שהיה שליט בובה של קאידו ובנו היה דואה. דואה היה שליט בובה של קאידו משנת 1282, ובתחילת המאה ה-14, עם מותו של קאידו, הוא קיבל את השליטה דה פקטו על הח'אנות. דואה היה שליט מוצלח מאוד מהרגע שקיבל את עצמאותו על הח'אנות מקאידו.[י][33][י"א]בירתהּ הרשמית של הח'אנות הייתה העיר אלמליק. בעודה יושבת על דרך המשי, הייתה לה חשיבות רבה וביקרו בה סוחרים רבים. העיר הייתה ממוקמת במערב מחוז שינג'יאנג של ימינו, בצפון-מזרח הח'אנות.[34][35]

למרות התאסלמותם של מספר ח'אנים לפני כן, מעמד האסלאם בח'אנות נשאר עוין ולא בטוח.[36] לאחר תקופה קצרה של יציבות פנימית בתוך הח'אנות, תקופה שנמשכה בערך בין השנים 1301–1325, הח'אן טרמאשירין ח'אן (אנ') שוב אימץ את האסלאם ועורר אי יציבות.[37] הוא היה אחד מהשליטים הבולטים ביותר של ח'אנות צ'אגאטאי שהתאסלמו. מקורות מוסלמיים מסכימים בפה אחד שההתאסלמות של טרמאשירין ח'אן סללה את הדרך להתאסלמות המוחלטת של הח'אנות של צ'אגאטאי והייתה אחד השלבים החשובים להתאסלמות המוחלטת של כלל מרכז אסיה.[38][י"ב] טראמאשירין ח'אן היה אחד מבניו של דואה שתיפקדו כח'אנים אחריו.

מתחילת העשור של שנת 1340, הח'אנות הפכה ליותר ויותר לא-יציבה עד שבשנת 1347 היא התפצלה לשני חלקים: החלק המערבי, שנודע כ"ח'אנות צ'אגאטאי המערבית" והחלק המזרחי שנודע כ"מוגוליסטן (אנ')"[39][י"ג] מוגוליסטן נודעה גם כ"ח'אנות צ'אגאטאי המזרחית".[י"ד]

מוגוליסטן בעצמה התפצלה בשנת 1462 לשתי ישויות פוליטיות נפרדות, מוגוליסטן המערבית ומוגוליסטן המזרחית, שנשלטו על ידי שני ח'אנים שונים. בשנת 1370 הכובש טימור לנג השתלט על ח'אנות צ'אגאטאי המערבית ועל טרנסאוקסאניה.[40] ובכך חדלה ח'אנות צ'אגאטאי המערבית מלהתקיים. למרות שהחלק המערבי של ח'אנות צ'אגאטאי אבד לטימור מוקדם, החלק המזרחי שלה (מוגוליסטן) נשאר תחת הח'אנים של צ'אגאטאי שלפעמים חברו עם יורשיו של טימור או שהיו במלחמה איתם.[41] הח'אנות של צ'אגאטאי התקיימה מהעשור של שנת 1220 בו ג'ינגיס חאן כבש את האזור, עד סוף ההמאה ה-17.[42]

מוגוליסטן היה החלק המזרחי והשורד של ח'אנות צ'אגאטאי, בניגוד לח'אנות צ'אגאטאי המערבית שאבדה לטימור. היורשות של מוגוליסטן היו: ח'אנות קומול (אנ'), ח'אנות יארקנט (אנ'),ו-ח'אנות טורפאן. בשנת 1705 נכבשה ח'אנות יארקנט (אנ') על ידי ח'אנות דזונגאר (אנ'), הח'אן האחרון של צ'אגאטאי הודח, ובכך הסתיימה השושלת של צ'אגאטאי.

שושלת יואן

ערך מורחב – שושלת יואן

שושלת יואן נוסדה בשנת 1271.[43] השושלת עצמה לא ניתנה כאולוס לאחד מבניו של ג'ינגיס חאן, היא נוסדה זמן רב לאחר מותו וקצת לפני שהכיבוש המונגולי של סין הסתיים. אולם טולוי, הבן הצעיר מבין הארבעה, קיבל כאולוס את מזרח מונגוליה ועם זאת את החלקים הגובלים של צפון סין.[44] בניו של טולוי היו כובשים גדולים, ולאחר שבנו קובלאי חאן ניצח אריק בוק במלחמת האזרחים הטולויית בשנת 1264, הוא נותר כח'אן הגדול הבלתי מעורער למשך 30 שנים עד מותו. קובלאי חאן נודע באהדתו והערצתו הרבה לתרבות הסינית,[45] הוא אפילו בנה עיר בסגנון סיני בסין, העיר זאנאדו.[46][ט"ו] זאנאדו היוותה את בירת הקיץ של קובלאי עד שהחליט להחליף בירה בשנת 1271. הכיבוש המונגולי של סין נמשך עשרות שנים, בכל אופן קובלאי המשיך את עבודתו של מונגקה חאן בכיבושה, ועד שנת 1279, השנה בה נפלה שושלת סונג הדרומית, כל חלקיה של סין נכבשו.[47]

קובלאי הכריז על הקמתה של שושלת יואן באמצע מלכותו בשנת 1271, והיה לקיסר הראשון שלה.[48] לאחר שסיים לכבוש את סין לחלוטין בשנת 1279, הוא הפך לקיסר הלא-סיני הראשון ששלט אי פעם בכל. קובלאי מלך בשושלת בשנים 1271–1294. בשנת 1271 הוא העביר את בירתו מזאנאדו, לעיר חאנאבליק.[ט"ז] העברת הבירה לסין היה מעשה שנראה בעין רעה בעיני מונגולים שמרניים רבים שרצו לשמר את מורשתו של ג'ינגיס.

בשנת 1275, מרקו פולו הגיע לחצרו המלכותית של קובלאי[49]. חוקר הארצות הוונציאני הצעיר הרשים מאוד את קובלאי ולכן קובלאי מינה אותו לכמה תפקידים דיפלומטיים ומנהליים[49]. למשך 17 שנים מרקו פולו שירת את קובלאי חאן עד שחזר לוונציה עם משפחתו.[50][51] מרקו פולו ידוע בשל ספרו "המסעות של מרקו פולו (אנ')" שמתאר את מסעו וחוויותיו באסיה.[50] כשחזר לאירופה, הציג את סין בפני האירופאים.[52]

קובלאי חאן, מייסד שושלת יואן הסינית-מונגולית והקיסר הראשון שלה.

עד נפילתה של שושלת יואן, קיסריהּ המשיכו להיות מוכתרים כ-ח'אנים גדולים, אך זה היה תואר סמלי בלבד הודות לפיצול האימפריה.

סביבתה הדתית של שושלת יואן הייתה סובלנית מאוד. למרות שהבודהיזם הטיבטי הייתה הדת הראשית, אסלאם, נצרות, דאואיזם ולהבדיל יהדות, כולן התפתחו בסין באותה תקופה.[53][54]

בשנים 1274 ו-1281 התרחשו הניסיונות של קובלאי לכבוש את יפן. אלו היו מאורעות בעלי חשיבות היסטורית רבה, ונחשבים למאורעות שמגדירים את האומה היפנית. הם גם נמצאים בין המאורעות המוכרים ביותר בהיטסטוריה היפנית למרות שנכשלו. הציים של שושלת יואן ניסו לכבוש את הארכיפלג היפני פעמיים, אך שתי הפלישות נכשלו הודות לסופות שונות שהרסו את הצי של קובלאי והקשו על המונגולים להמשיך את הקרב. גם בפלישה השנייה פרצה סופת טייפון שהרסה את רוב הצי הפולש. היפנים האמינו שהאלילים שלהם שלחו את הסופות על מנת להציל את יפן מהכיבוש המונגולי.[55] בספרות היפנית מתייחסים הרבה לשתי הסופות בשם "קמיקאזה" או בעברית, "רוח א-לוהית"[56]. נראה שקובלאי חאן האמין שיפן הייתה מוגנת על ידי מעורבים על-טבעיים, ובסופו של דבר נטש את הרעיון של כיבוש יפן.[56]

בשנת 1239, קובלאי נישא לקיסרית צ'בי (אנ'). צ'בי הייתה אשתו המועדפת על כל אישה או פילגש אחרת, והיא הולידה עם קובלאי את הנסיך ג'ינגים (אנ') שהיה מיועד לרשת את קובלאי כקיסר יואן וכח'אן גדול. אולם, הנסיך ג'ינגים מת בשנת 1286, כ-8 שנים לפני קובלאי, ולכן לא ירש אותו.[57] לאחר שהתאבל על מותו של ג'ינגים, קובלאי מינה כיורש את בנו של ג'ינגים, טמור (אנ') ב-18 בפברואר 1294, קובלאי חאן, מייסד שושלת יואן, נפטר. לאחר מותו בשנת 1294, האימפריה המונגולית התפצלה רשמית וכל מדינות הירושה שלה היו לעצמאיות. טמור, נכדו של קובלאי ובנו של ג'ינגים ירש את קובלאי כקיסרהּ השני של שושלת יואן וכח'אן הגדול השישי עם השם טמור חאן. בתקופת שלטונם של קובלאי וטמור, שושלת יואן שגשגה. אחר לאחר מותו של טמור, הח'אנים הבאים החלו לרדת בכוחם.[58]

רעבים ואסונות טבע שונים גרמו לאי יציבות פוליטית.[59] משנת 1330 והלאה, אסונות טבע כמו מגפות, בצורות ושיטפונות הביאו סבל רב ומוות לאיכרים ברחבי סין. בשנת 1341, מגפת דבר שידועה כמגפת המוות השחור הכתה קשות את שושלת יואן. מיליוני אנשים מתו במחוז חביי בלבד.[60]

שושלת יואן זכורה כְּדור זהב של מדע, ותרבות.[61][י"ז] היא איחדה את כל לאחר יותר מ-300 שנים של חלוקה ואי-אחדות.[62] הישגים רבים נעשו בתוך השושלת, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה והתרבות.[63] היא הייתה הראשונה להשתמש בשטרות (כסף נייר) כמטבעהּ הראשי.[64] היא גם הייתה השושלת ה"זרה" הראשונה, זאת אומרת, השושלת הלא-סינית הראשונה ששלטה בכל רחבי סין.

בניגוד לשלושת מדינות הירושה האחרות, שושלת יואן הייתה מדינת הירושה היחידה של האימפריה המונגולית שלא עברה תהליך אסלאמיזציה.[י"ח]

למרות הערצתו של קובלאי לסינים, לאחר מותו קיסרי יואן כוננו מבנה חברתי לא הוגן: בני שבטו של ג'ינגיס חאן היו הנעלים ביותר, אחריהם המונגולים, אחריהם מוסלמים וזרים אחרים שהיו בעלי תפקידים רשמיים, ובתחתית הסינים בני האן.[65] הודות ליחס לא הוגן, מיסים כבדים, רעב, וטענה לחוסר הנכונות של שלטון שושלת יואן למנדט השמיים,[66][67] פרץ בשנת 1351 מרד של הסינים, בני האן נגד השלטון של שושלת יואן המכונה מרד המצנפת האדומה. הוא פרץ בגלל רוב תושבי סיני ההאן המקופחים.[68] המרד הוצת על ידי תנועת הלוטוס הלבן ואחד ממנהיגי המרד הראשונים היה האן שאנטונג (אנ') שטען כי הוא צאצא לאחד מקיסרי שושלת סונג הקודמת.[69] בשנים 1356–1368 הנהיג את המרד ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג תחת הלוטוס הלבן. הוא הביס את כל הצבאות היריבים עד שנת 1367, ובשנת 1368, הוא תקף את חאנאבליק, בירת שושלת יואן, וכבש אותה בהצלחה.[70] לאחר כיבוש חאנבאליק, טוֹגּוֹן טִימוּר, שהיה הקיסר הנוכחי של יואן, יחד עם שאר האצולה המונגולית, נסו צפונה על נפשם לעבר מונגוליה והסתדרו שם מחדש.[71] הם הקימו ברחבי הערבה האסייתית את שושלת יואן הצפונית (אנ') וטוגון טימור היה לקיסר הראשון שלה.[י"ט] בשנת 1368, עם נפילת חאנאבליק לכוחות המורדים ונסיגת יואן צפונה, נפלה שושלת יואן. באותה שנה הוקמה שושלת מינג על ידי ג'וּ יְוֵּאנְגָ'אנְג שנודע כחונגוו, קיסר סין. שושלת מינג הסדירה את כוחה והחליפה את שושלת יואן כשליטת עם בירתה נאנג'ינג.[72][73]

שושלת יואן הצפונית (אנ') שרדה עד אמצע המחצית הראשונה של המאה ה-17 ונפלה בשנת 1635.


האילח'אנאת

ערך מורחב – השושלת האילח'אנית

בדומה לשושלת יואן המונגולית, השושלת האילח'אנית לא ניתנה כאולוס לאחד מבניו של ג'ינגיס חאן ונוסדה מספר עשורים לאחר מותו. היא נוסדה על ידי הולאגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, בשנת 1256. הולאגו היה החאן הראשון שלה. המדינה האילח'אנית כיסתה את כל מה שהיום זו איראן, יחד עם עוד חלקים נרחבים מטורקיה, עיראק, ארמניה, טורקמניסטן, פקיסטן ואפגניסטן המודרניות.[74] השושלת האילח'אנית איחדה את אזור איראן תחת ישות פוליטית טריטוריאלית אחת לאחר כמה מאות של חוסר אחדות.[75] הולאגו חאן מונה על ידי אחיו, מונגקה חאן, שהיה הח'אן הגדול הנוכחי, להרחיב כוח מונגולי באזורים האסלאמיים.[76][77] תהליך הכיבוש המונגולי של מערב אסיה החל בשנת 1220,[78] ובמהלכו הוקמה השושלת האילח'אנית.

המדינה האילח'אנית במהלך המאה ה-13 הייתה מעורבת במספר קרבות נגד שלושת המדינות החזקות יותר שגבלו בה: ח'אנות צ'אגאטאי במזרח, אורדת הזהב בצפון, והסולטנות הממלוכית במערב. לעיתים האילח'אנאת ניצחה ולעיתים הובסה.

קובץ:האילח'אנאת בשיאה.png
המדינה האילח'אנית בשיאה, משתרעת ממזרח אנטוליה למערב פקיסטן.

הולאגו חאן היה גנרל צבאי מוכשר,[79] בשנת 1253 הוא גייס את צבאו בהצלחה והחל להרחיב את שטחיו. בשנים 1253–1260 צבא מונגולי בראשות הולאגו פלש לאזור פרס והמזרח התיכון. עד שנת 1258, השנה בה נפלה בגדאד, כל איראן נכבשה על ידי המונגולים.[80] עם החרבת בגדאד בשנת 1258, הולאגו הביא לסופה של הח'ליפות העבאסית. המונגולים בראשות הולאגו ראו ניצחונות בהתחלה, הם חצו את נהר הפרת והתקדמו לעבר סוריה.[81] בדצמבר של שנת 1259 הולאגו הטיל מצור על העיר חלב, תוך שבוע בלבד העיר נפלה לצבא המונגולי.[כ] טבח בתושבי העיר שנמשך כ-6 ימים עקב מיד אחרי נפילתה.[82] לאחר מכן, באמצע שנת 1260, החדשות על מותו של מונגקה הגיעו להולאגו והמסע במזרח התיכון הופסק בפתאומיות,[83] הולאגו פתח במסע ארוך מזרחה כי היה צריך להשתתף בקורילטאי[כ"א] שהתנהל כדי לקבוע את היורש למונגקה.[84] בעוד שהולאגו עזב מזרחה לקורילטאי, הוא השאיר כוח צבאי קטן בסוריה תחת גנרל בשם כתבגא. כוח שמנה בסביבות 10,000 חיילים.[כ"ב] קוטוז, שהיה הסולטאן הנוכחי שלהממלוכים, פתח בהתקפה כנגד המונגולים שנשארו בסוריה.[85] צבאות הממלוכים והמונגולים נפגשו בקרב עין ג'אלות בשנת 1260. הצבא הממלוכי, שמנה כ-10,000 חיילים בדומה לצבא המונגולי, ניצח ניצחון מכריע את המונגולים.[86] המפקד כתבגא נהרג באותו קרב.[87] למרות שלקרב עין ג'אלות לא היו השלכות צבאיות או פוליטיות משמעותיות, הוא היה לניצחון ממלוכי שבישר לעולם שהמונגולים לא היו בלתי מנוצחים.[88] הקרב גם עצר את ההתרחבות מערבה של המונגולים, לכיוון מצרים והסולטנות הממלוכית.[89] הולאגו לאחר הקרב נסג מהמזרח התיכון והתמקד בהחזקת פרס.[90]

הולאגו חאן היה מעורב במלחמת הולאגו-ברקה נגד אורדת הזהב. ברקה היה מפקד צבאי שהתאסלם בשנת 1252, ובשנת 1257 הפך לח'אן באורדת הזהב (בענף המערבי, הכחול.) ברקה התרגז ממעשיו של הולאגו כנגד המוסלמים בדרום-מערב אסיה, מחלוקת השלל של המוסלמים באופן לא שווה והטבח בהם, בעיקר כשהולאגו החריב את בגדאד בשנת 1258, זאת למרות שהיה מודע להתאסלמות ברקה. הולאגו תמך בקובלאי במהלך מלחמת האזרחים הטולויית ועל כן ברקה תמך באריק בוק (יריבו של קובלאי[91]). ברקה גם יצר ברית עם הממלוכים המצריים כנגד הולאגו. התנגשויות צבאיות בין כוחות אורדת הזהב והאילח'אנאת החלו בשנת 1262, באותה שנה האילח'אנאת הובסה על ידי צבא של אורדת הזהב בקרב נהר הטרק של (1262).[92][93][כ"ג] בסוף הקרב הולאגו נסג חזרה לאזרבייג'ן.

לאחר שתפקד במשך 9 שנים כח'אן של המדינה האילח'אנית, בחודש פברואר של שנת 1265 הולאגו חלה, ונפטר ב-8 בפברואר 1265. את הולאגו ירש בנו הבכור, אבקא ח'אן (אנ'). אבקא, מיד לאחר שעלה לכס, נאלץ להתמודד עם פלישה של ברקה מאורדת הזהב. אך הפלישה הסתיימה עם מותו של ברקה בשנת 1266 בטביליסי. בשנת 1270, הוא נאלץ להתמודד עם פלישה נוספת, הפעם פלישה של באראק (אנ'), שהיה הח'אן הנוכחי של הח'אנות של צ'אגאטאי במרכז אסיה. אבקא הביס בהצלחה את הצבא הפולש.[94][כ"ד] הצלחה אפילו גדולה יותר עקבה כשאחיו של אבקא החריב את העיר בוכרה, שהייתה אז חלק מח'אנות צ'אגאטאי.[95] הגבולות שלא האילח'אנאת השתנו ללא הרף, אבל, לפחות כעת, המדינה האילח'אנית השתרעה ממזרח אנטוליה דרך איראן עד למערב פקיסטן.[96] למרות מתחים ממושכים בגבולות המדינה מכל גבולותיה, אבקא (אנ') נהנה מתקופה של יציבות פנימית ושגשוג.[97]

בדומה לאורדת הזהב ולח'אנות צ'אגאטאי, האילח'אנאת עברה תהליך אסלאמיזציה. משנת 1295 והלאה, כל הח'אנים בה היו מוסלמים ואיתם הרוב המוחלט של התושבים.

עקבות מותו של אבקא ח'אן בשנת 1282, החלה תקופה של אי יציבות במדינה האילח'אנית.[98][כ"ה] אחיו של אבקא ובנו של הולאגו, אחמד טקודר (אנ') ירש אותו. טקודר היה הח'אן הראשון של האילח'אנאת שהתאסלם, אך זה לא שינה את היחסים של האילח'אנים עם הממלוכים במצרים שכן המנהיגים המונגולים המשיכו להאמין שהם מחזיקים בזכות א-לוהית לכבוש את כל העולם, לא משנה עם איזו דת.[99] טקודר (אנ') מלך כח'אן למשך שנתיים בלבד, הוא היה חלש ופזיז, ותקופת מלכותו הקצרה פגעה קשות ביציבות הפוליטית של האילח'אנאת.[100] חסרונותיו הרבים של טקודר הבטיחו תמיכה לאחיינו ארגון.[101] טוקדר מת בשנת 1284 ואכן אחיינו ארגון ירש אותו. ארגון נפטר בשנת 1291 ואחיו, גאיח'טו (אנ') ירש אותו.[102] תקופת אי היציבות התסתיימה בשנת 1295 עם עלייתו של מחמוד ע'אזאן (אנ') כח'אן באילח'אנאת. עלייתו לכס מסמנת את תחילת גיל הזהב של המדינה האילח'אנית. כשירש את הכס, מתקופה של כאוס פוליטי, כלכלי וחברתי, ע'אזאן סוף סוף שם את הכתר על ראש חזק ותקיף.[103] ע'אזאן קיבל את האסלאם (הסוני[104]), ובשנה הראשונה למלוכותו, ב-1295, הוא התאסלם, ואיתו רוב תושבי האילח'אנאת. למרות זאת, מונגולים רבים באילח'אנאת המירו את דתם לאסלאם הרבה לפני ההתאסלמות של ע'אזאן.[105] מאז מלכותו של ע'אזאן, כל הח'אנים שמלכו אחריו באילח'אנאת היו מוסלמים. במהלך מלכותו של ע'אזאן המונגולים באיראן איבדו כל קשר עם ראשי השבטים המונגולים בסין, ותקופת מלכותו הייתה תקופת רנסאנס של תרבות איראנית, שבה מלומדים כמו רשיד א-דין פרחו ושגשגו תחת חסותו.[106] ע'אזאן הכריז על עצמו השליט של איראן מאוחדת, המלך של הטג'יקים והטורקים, והשליט של כל ניתיניו בין אם הם מוסלמים, בודהיסטים, נוצרים או שמאניסטים.[107] הוא הבין את החשיבות החיונית שהייתה בלסיים סכסוכים כלשהם שכמעט החריבו את האיחוד והרסו את יציבות המדינה.[108]

בשנת 1304, מחמוד ע'אזאן נפטר ואחיו, אולג'ייטו (אנ'), ירש אותו.[כ"ו] בשנת 1295 הוא המיר את דתו יחד עם אחיו ע'אזאן לאסלאם הסוני.[109] וכמו אחיו, הוא שינה את שמו הפרטי לשם האסלאמי "מוחמד".[110] בשנת 1310 אולג'ייטו המיר את פלגו באסלאם לאסלאם השיעי והפך למוסלמי שיעי.[111][112] המרת דתו של אולג'ייטו לאסלאם השיעי לא עברה בשקט ברחבי המדינה האילח'אנית, והייתה אות לתסיסה במדינה.[113] בשנת 1316 אולג'ייטו מת ועם מותו, האילח'אנאת הייתה על סף מלחמת אזרחים.[114] בנו של אולג'ייטו, אבו סעיד (אנ') ירש אותו. אולם אבו סעיד המיר את דתו לאסלאם הסוני ובכך מנע מלחמה.[115] למרות זאת, במהלך מלכותו של אבו סעיד מחלוקות בין פלגים שונים והפרעות פנימיות המשיכו והפכו לפרועות.[116] בשנת 1335 אבו סעיד מת, ככל הנראה מהרעלה על ידי אישה קנאית, או ממחלת המוות השחור שהכתה באילח'אנאת בשנת 1330.[117][118]

אבו סעיד מת ללא יורש, ועם מותו בשנת 1335 אחדות השושלת נשברה. המדינה האילח'אנית נפלה באותה שנה והתפרקה למספר ח'אנויות זעירות שהתחרו אחת בשנייה.[119][120] נפילת האילח'אנאת לא קרתה עקבות נפילה כלכלית או מהפכה פוליטית כלשהי, ולהפך, המדינה האילח'אנית נפלה בשיא כוחה.[121] בשנת 1322, במהלך מלכותו של אבו סעיד, נחתם הסכם שלום עם הממלוכים והאילח'אנאת נראתה בריאה לגמרי, אך עם מותו של אבו סעיד החלה סדרת מריבות שושלתיות שהביאו לנפילת המדינה.[122] בפשטות, הסיבה היחידה לנפילת האילח'אנאת הייתה שאבו סעיד מת ללא יורש זכר.[123] לאחר נפילת המדינה האילח'אנית, היורשות הקטנות שלה היו חשופות בפני אורדת הזהב מצפון שעוד שגשגה. אך אורדת הזהב לא היא שכבשה את הנסיכויות היורשות של האילח'אנאת, אלא טימור לנג. משנת 1370 והלאה, הטריטוריות הקודמות של המדינה האילח'אנית נכבשו על ידי הכובש טימור לנג שייסד את האימפריה הטימורית והיה לכוח הדומיננטי החדש באזור.[124]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ שם נוסף לאורדת הזהב הוא "האולוס של ג'וצ'י" או באנגלית "Ulus of Jochi"
  2. ^ זאת אומרת, סוחרים טורקיים-מוסלמים למשל, יכלו לסחור בקלות עם נוצרים או מונגולים שמאמינים בדת אחרת.
  3. ^ למלחמה הכוללת בין טימור לנג וטוכטמיש קראו "Tokhtamysh–Timur war". אפשר לראות את הערך בוויקיפדיה האנגלית אבל אין בעברית.
  4. ^ ראו בוויקיפדיה האנגלית: Battle of the Vorskla River
  5. ^ כמו Uzbek khanate, Qasim khanate, חאנות אסטרחן וחאנות קרים.
  6. ^ האורדה הגדולה הייתה בערך מדינת ירושה של אורדת הזהב אבל עדיין נחשבת לחלק ממנה. זאת אומרת, אורדת הזהב מעתה והלאה המשיכה להתקיים בשם "האורדה הגדולה" ("The Great Horde")
  7. ^ ראו בויקיפדיה האנגלית על הח'אנות: Chagatai Khanate
  8. ^ הכוונה ב"עוצרת" היא שאבוסקון הייתה השליטה דה פקטו בעוד שקארה הולגו היה השליט דה יורה. זאת אומרת, הוא הוכתר כח'אן של הח'אנות של צ'אגאטאי אך הכוח האמיתי היה אצל אבוסקון.
  9. ^ שם הבן היה Chapar
  10. ^ לאחר מותו של דואה בשנת 1307, חלק גדול מבניו, היו בשלב כלשהו ח'אנים של ח'אנות צ'אגאטאי. בנים רבים היו לו שתפקדו כח'אנים: Esen Buqa I, Kebek, Konchek, Eljigidey, Duwa Temür וגם טרמאשירין חאן (Tarmashirin). גם מספר מנכדיו של דואה תיפקדו כח'אנים. היה גם את בנו Ebugen שלא היה ח'אן אך היה נסיך.
  11. ^ תחת שלטונו של דואה, הח'אנות הגיעה לשיאה. ראו בויקיפדיה האנגלית על הח'אן דואה: Duwa
  12. ^ ראו על כך הסבר בויקיפדיה האנגלית של טרמאשירין ח'אן: Tarmashirin
  13. ^ ראו רשימה של כל הח'אנים בויקיפדיה האנגלית: Khans of the Western Chagatai Khanate and the Eastern Chagatai Khanate (Moghulistan))
  14. ^ (באנגלית: Eastern Chagatai Khanate), ראו הסבר בוויקיפדיה האנגלית: List of Chagatai khans
  15. ^ ממוקמת במונגוליה הפנימית של ימינו.
  16. ^ חאנבאליק, שמכונה גם דאדו, זו בעצם בייג'ינג המודרנית.
  17. ^ בערך כמו הרוב המוחלט של השושלות הסיניות. סין מאז ומתמיד הייתה מעצמה עולמית, גם היום. ראו דוגמה על שלושה מההישגים הטנולוגיים שלה כאן:Yuan Dynasty, Mongol China History, Facts & Achievements, www.chinahighlights.com (באנגלית)
  18. ^ למרות שכן נהרו אליה מוסלמים רבים הודות לכיבושים הנרחבים של המונגולים במערב. ראו הסבר: Yuan Dynasty, Mongol China History, Facts & Achievements, www.chinahighlights.com (באנגלית)
  19. ^ מאחר שקיסרי שושלת יואן הוכתרו כח'אנים גדולים כביכול (דה יורה בלבד), טוגון טימור, קיסר סין נחשב לח'אן הגדול האחרון על כל האימפריה המונגולית למרות הפיצול הסופי בשנת 1294 (עם מותו של קובלאי חאן).
  20. ^ ראו בויקיפדיה האנגלית, המצור על חלב (שנת 1260): en:Siege_of_Aleppo_(1260)
  21. ^ קורילטאי הייתה אספה של נסיכים וח'אנים מובילים, בדרך כלל קבעו בה דברים בנוגע לניהול האימפריה והמשך ההתרחבות הטריטוריאלית.
  22. ^ אחת הסיבות לכך שהכוח שהולאגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם אורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.
  23. ^ הן בוויקיפדיה העברית והן באנגלית חסר את הערך על קרב נהר הטרק של שנת 1262 בין אורדת הזהב לאילח'אנאת.
  24. ^ ראו בוויקיפדיה האנגלית: Ilkhanate#Middle period (1265–1291)
  25. ^ תקופה שנמשכה בשנים 1282–1295
  26. ^ שמו הוא "Öljaitü" שפירושו במונגולית "מבורך" או "ברוך". באנגלית "Blessed"

הערות שוליים

  1. ^ אנציקלופדיה בריטניקה - Organization of Genghis Khan’s empire, באתר Britannica.com
  2. ^ The rise and fall of the Mongol Empire - Anne F. Broadbridge
  3. ^ Organization of Genghis Khan’s empire, Britannica
  4. ^ Anne F, The rise and fall of the Mongol Empire
  5. ^ Jake Mapping, The Golden Horde, Youtube.com, ‏2016
  6. ^ World History - Chagatai Khanate
  7. ^ Mongol empire organization, Britannica
  8. ^ Campaigns in the west of Batu Khan, Britannia
  9. ^ Jake mapping, The Golden Horde and its Successors, Youtube
  10. ^ Golden Horde, Britannica
  11. ^ The Golden Horde - מאמר
  12. ^ The Golden Horded, Youtube
  13. ^ The Golden Horde, countrystudies.us
  14. ^ Tatar rule, פסקה שלישית, באתר Britannica
  15. ^ The Golden Horde’s last cycle of integration and dismemberment was closely linked with events in Timur’s domains., Britannica
  16. ^ Tokhtamysh, Britannica
  17. ^ The Golden Horde
  18. ^ Uberstork, The Chagatai Khanate #1, Youtube
  19. ^ Chagatai, Britannica
  20. ^ Chagatai Khanate - Mongolian history in amicusmongolia, Amicus
  21. ^ Mongol Empires in Central Asia - Britannica
  22. ^ The rise and fall of the Mongol Empire - Anne F. Broadbridge
  23. ^ The situation of Islam, אנציקלופדיה בריטניקה
  24. ^ Mongol Empire in Central Asia, Britannica
  25. ^ Mongol Empires in Central Asia, Britannica
  26. ^ 26.0 26.1 Chagatai Khanate, amicusmongolia
  27. ^ Chagatai Khan Biography, אנציקלופדיה בריטניקה
  28. ^ Chagatai Khanate, amicusmongolia
  29. ^ Chagatai Khan Biography, Britannica
  30. ^ Boyle, John Andrew (1971). The Successors of Genghis Khan. Columbia University Press. p. 143.
  31. ^ Mongol empires in central Asia, Britannica
  32. ^ Mongol Empires in central Asia, Britannica
  33. ^ The Chagatai Khanate #1
  34. ^ Chagatai Khanate, - World History
  35. ^ Chagatai Khan Biography, Britannica
  36. ^ Mongol empires in central Asia, Britannica
  37. ^ Mongol empires in central Asia, Britannica
  38. ^ מיכל בירן, The Conversion of Tarmashirin Khan (1331-34)
  39. ^ Chagatai khanate, World History -
  40. ^ Chagatai Khanate, World History -
  41. ^ Chagatai Khanate, amicusmongolia -
  42. ^ Chagatai Khanate, amicusmongolia -
  43. ^ World History - Yuan dynasty
  44. ^ Organization of Genghis Khan's Empire, Britannica
  45. ^ The Jackmeister: Mongol History
  46. ^ TheJackmeister: Mongol History
  47. ^ Yuan Dynsasty - History, Britannica
  48. ^ Kublai Khan as Yuan Dynasty Emperor
  49. ^ 49.0 49.1 Kublai Khan as Yuan dynasty emperor
  50. ^ 50.0 50.1 Marco Polo Biography
  51. ^ Kublai Khan as Yuan Dynasty Emperor
  52. ^ Facts about the Yuan Dynasty
  53. ^ What was the Yuan Dynasty’s religion?, chinahighlights.com
  54. ^ Religion in the Mongol Empire, worldhistory.org
  55. ^ The Mongol invasions of Japan
  56. ^ 56.0 56.1 The Mongol invasions of Japan
  57. ^ Kublai Khan’s Death and Legacy
  58. ^ Yuan Dynasty Timeline
  59. ^ Natural Disaster
  60. ^ Natural Disaster
  61. ^ The rise and fall of the Mongol Empire - Anne F. Broadbridge
  62. ^ The Yuan Dynasty Achievements
  63. ^ Yuan Dynasty Achievements
  64. ^ Facts about the Yuan Dynasty
  65. ^ The Resistance of the Han — Zhu Yuanzhang
  66. ^ The Resistance of the Han — Zhu Yuanzhang
  67. ^ Yuan Dynasty, worldhistory -
  68. ^ Yuan Dynasty Timeline
  69. ^ Yuan Dynasty | Red Turban Rebellion
  70. ^ The Resistance of the Han — Zhu Yuanzhang
  71. ^ The Resistance of the Han — Zhu Yuanzhang
  72. ^ Yuan Dynasty, worldhistory -
  73. ^ Yuan Dynasty Timeline
  74. ^ Illkhanate, worldhistory.org
  75. ^ Il-Khanid dynasty, Britannica
  76. ^ Hülegü, Britannica
  77. ^ worldhistory.org
  78. ^ Foundation by Hulegu, worldhistory.org
  79. ^ Foundation of Illkhanate by Hulegu
  80. ^ Il-Khanid dynasty, Britannica
  81. ^ Foundation by Hulegu, worldhistory.org
  82. ^ Foundation by Hulegu, worldhistory.org
  83. ^ Foundation by Hulegu, worldhistory.com
  84. ^ Founding of the Illkhanate, oxfordre.com
  85. ^ Founding of the Ilkhanate, oxfordre.com
  86. ^ Founding of the Ilkhanate, oxfordre.com
  87. ^ קבוצת חובבי היסטוריה, באתר Facebook.com
  88. ^ Founding of the Ilkhanate, oxfordre.com
  89. ^ Battle of ʿAyn Jālūt, Britannica
  90. ^ Foundation by Hulegu, worldhistory.org
  91. ^ The Jackmeister: Mongol History
  92. ^ The Jackmeister, twitter.com
  93. ^ Rivalries with the Khanates, worldhistory.org
  94. ^ Rivalries with the Khanates, worldhistory.org
  95. ^ Rivalries with the Khanates, worldhistory.org
  96. ^ Rivalries with the Khanates, worldhistory.org
  97. ^ Ilkhanid Overview, oxfordre.com
  98. ^ Instability, 1282–1295, oxfordre.com
  99. ^ Ilkhanate, worldhistory.org
  100. ^ Instability, 1282–1295, oxfordre.com
  101. ^ Instability, 1282–1295, oxfordre.com
  102. ^ Instability, 1282–1295, oxfordre.com
  103. ^ Golden Years, the Third Period, 1295–1335, oxfordre.com
  104. ^ Il-Khanid dynasty, Britannica
  105. ^ The Islamisation of the Hülegüid ulus’ Mongols under the rule of Ilkhan Ghāzān, journals.openedition.org
  106. ^ Il-Khanid dynasty, Britannica
  107. ^ Golden Years, the Third Period, 1295–1335, oxfordre.com
  108. ^ Golden Years, the Third Period, 1295–1335, oxfordre.com
  109. ^ Öljaitü (Muhammad Khodabandeh), al-mostabserin.com
  110. ^ Öljaitü (Muhammad Khodabandeh), http://al-mostabserin.com/
  111. ^ Religion, mostabserin.com
  112. ^ Il-Khanid dynasty, britannica.com
  113. ^ Il-Khanid dynasty, Britannica
  114. ^ Il-Khanid dynasty, britannica.com
  115. ^ Il-Khanid dynasty, britannica.com
  116. ^ Il-Khanid dynasty, britannica.com
  117. ^ Disintegration, worldhistory.org
  118. ^ The Ilkhanate: Mongol rule in medieval western Asia, oxfordre.com
  119. ^ Il-Khanid dynasty, britannica.com
  120. ^ Disintegration, wroldhistory.org
  121. ^ The Ilkhanate: Mongol Rule in Medieval Western Asia, 1256–1335, oxfordre.com
  122. ^ Disintegration, worldhistory.org
  123. ^ The Ilkhanate: Mongol Rule in Medieval Western Asia, 1256–1335, oxfordre.com
  124. ^ Disintegration, worldhistory.org
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פיצול האימפריה המונגולית34267260Q20987562

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פיצול_האימפריה_המונגולית&oldid=2077592"