הקרב על נהר קלקה
 | ||||||||||||||||||
| המונגולים במתקפה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: פלישת המונגולים לרוס של קייב | ||||||||||||||||||
| תאריך | 31 במאי 1223 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נהר קלקה, במזרח אוקראינה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מונגולי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על נהר קלקה (ברוסית:Битва на реке Калке) היה קרב מכריע, שהתנהל בין כוח פשיטה מונגולי בפיקוד המצביאים סובוטאי ודז'ב (או ג'בה), לבין ברית צבאית, שכללה צבאות מרוב הנסיכויות הרוסיות, שהשתייכו בעבר לרוס של קייב, ומספר שבטי נוודים קומנים. הקרב התנהל על גדות נחל קאלקה, הנמצא כיום בנפת דונצק, במזרח אוקראינה, ב-31 במאי 1223. הוא הסתיים בניצחון מכריע של הכוח המונגולי ובהשמדת רוב הצבא הרוסי-קומני. מקובל לראות בתבוסה הרוסית בקרב, הקדמה לפלישת הצבא המונגולי לשטח הנסיכויות הרוסיות בשנים 1237–1240, ולכיבושן על ידי המונגולים.
רקע: הפלישה המונגולית לערבות דרום רוסיה
במסגרת הפלישה המונגולית לאימפריה החווראזמית במרכז אסיה (1219–1223), שלח ג'ינגיס חאן כוח, שכלל כ-30 אלף פרשים (3 טומאנים) בפיקוד המצביאים סובוטאי ודז'ב, למרדף אחרי השאה מוחמד השני, שליט חווארזם, במטרה ללכוד או להרוג את האחרון. במסגרת המרדף הגיע הכוח לאזור עיראק-עג'מי (צפון-מערב איראן של ימינו) שם איבד את עקבותיו של השאה (שנמלט לאי בים הכספי, שם מת בראשית שנת 1221). בשנת 1221 פלש כוח הפשיטה המונגולי פעמיים (בפברואר ובאוקטובר) לממלכת גאורגיה, הביס את צבאות גאורגיה וארמניה, ובזז את דרום גאורגיה. במהלך שנת 1221 נתן ג'ינגיס חאן אישור לתוכניתם של דז'ב וסובוטאי לחצות או הרי הקווקז, לסייר בארצות שמצפון לים הכספי לצורך איסוף מודיעין, לתקוף מהעורף את קואליציית שבטי הנוודים הקומנים (שנודעו גם בשם קיפצ'קים או פולובצים) ולחבור חזרה אל הכוח המונגולי העיקרי לאחר מסע מסביב לים הכספי. מסע המלחמה היה אמור לארוך לא יותר מ-3 שנים.
בראשית שנת 1222 חצו המונגולים את רכס הרי הקווקז, לאחר שספגו אבדות ניכרות במהלך החציה כתוצאה מתנאי קרקע ומזג אוויר קשים. בעמק נהר טרק המתין להם צבא גדול, שכלל קואליציה של עמי צפון הקווקז, בראשות האלאנים, בסיוע כוח גדול של פרשים קומנים. קואליציית הנוודים הקומנים, שלטה על המישורים מצפון לים הכספי ולים השחור, שהשתרעו מימת אראל במזרח עד להרי הקרפטים במערב (אזור הידוע בשם הערבה האירואסייתית). הפלג המזרחי שלהם כבר התנגש עם המונגולים בעבר, והם חששו מפלישה מונגולית לשטחים שבשליטתם.
באביב 1222 התחולל קרב קשה בין שני הצדדים, שהסתיים ללא הכרעה. המונגולים הבינו שאין ביכולתם לגבור על הברית הצבאית שניצבה מולם, ולכן נקטו בטקטיקה של "הפרד ומשול". שליחיהם ניהלו משא ומתן חשאי עם מנהיגי הכוח הקומני, והצליחו לשכנע אותם לנטוש את בעלי בריתם האלאנים והצ'רקסים, לאחר ששיחדו אותם באמצעות השלל הרב, שצברו במהלך מסע הכיבושים שלהם, והבטיחו להם חלק מהשלל שייפול לידיהם לאחר הבסת עמי צפון הקווקז. לאחר בגידת הקומנים, הכוח המונגולי לא התקשה להביס את צבא עמי צפון הקווקז, ולהחריב את מבצריהם. מייד לאחר מכן פתחו המונגולים במרדף אחרי הקומנים, שהתפצלו בינתיים לשני כוחות, ועשו את דרכם חזרה לאדמותיהם עמוסים בשלל, והביסו גם אותם. הפלג המערבי של השבטים הקומנים (שכונו על ידי הרוסים בשם "פולובצים") לא יכול היה לעמוד בפני הפלישה המונגולית המפתיעה לשטחים שבשליטתם (שהשתרעו מנהר הוולגה עד להרי הקרפטים), והשבטים הקומנים נמלטו במהירות צפונה ומערבה, כשהמונגולים דולקים אחריהם. עשרת אלפים משפחות הרחיקו במנוסתם עד אל מעבר לנהר הדנובה, וביקשו את חסותו של קיסר ביזנטיון. שבטים אחרים חצו את נהר הפרוט, ביקשו את חסותו של מלך הונגריה והיו לנתיניו. המונגולים כבשו ושרפו את העיר אסטרחן בשפך נהר הוולגה, ולאחר מכן רדפו אחרי הקומנים מערבה לאורך חופי ים אזוב והים השחור, צלחו את הדון ואת הדנייפר, והגיעו עד לנהר הדנייסטר. בנקודה זו עצרו המצביאים המונגולים את המרדף, והכוח המונגולי השתקע במשכנות חורף בערבות הפוריות מצפון לחופי הים השחור.
המהלכים שהובילו לקרב קאלקה
מנהיג שבטי הקומנים, קוטיאן חאן, מצא מחסה בחצרו של הנסיך מסטיסלאב "הנועז", שליט נסיכות גאליץ'-וולין, שהיה נשוי לביתו. הוא הביא איתו מנחות רבות, וניסה לשכנע את האחרון, שהנסיכויות הרוסיות, שהשתייכו בעבר לרוס של קייב יבואו לעזרת הקומנים. ביוזמת מסטיסלאב "הנועז", כונסה אספה של הנסיכים הרוסיים, שהיו קשורים ביניהם בקשרי משפחה, בעיר קייב. למרות שהנסיכויות הרוסיות בדרום רוסיה סבלו קשות מפשיטות השוד של הקומנים במשך מאות שנים, הנסיכים הרוסיים חששו מפני הפולשים החדשים והבלתי ידועים, שהגיעו ממזרח, ולכן שוכנעו לשתף פעולה עם אויביהם הישנים נגד המונגולים, במטרה לגרש אותם מערבות דרום רוסיה. לאחר התייעצות סוכם שהצבא הרוסי המאוחד יבוא לעזרת הקומנים בתחילת אביב 1223. כמעט כל הנסיכויות הרוסיות, למעט נסיכות ולדימיר-סוזדל, נסיכות מורום-ראיזאן והרפובליקה של נובגורוד בצפון רוסיה, התחייבו לשלוח כוחות למסע המלחמה המשותף. כוחות צבא שאורגנו בחופזה נשלחו מסמולנסק, גאליץ', צ'רניגוב, ווליניה, קייב, קורסק, ומערים קטנות יותר, והתאספו מדרום לקייב במהלך מרס 1223. השבטים הקומנים הפזורים הצטרפו אליהם שם. אין נתונים מדויקים לגבי היקף הכוחות של הצבא הרוסי-קומני המשותף. הצבאות הרוסיים כללו, לפי מקורות שונים, 80-30 אלף לוחמים, וגודלו של הכוח הקומני אינו ברור. אולם ידוע, שלצבא המאוחד לא היה מפקד עליון ולא אסטרטגיה משותפת. כל נסיך פקד על צבאו, ופעל בצורה עצמאית למדי.
בראשית שנת 1223 חדרו המונגולים לחצי האי קרים, דרך מיצר פרקופ, תקפו את תחנת הסחר הגנואזית בסודאק, והחריבו אותה. לאחר מכן נע הכוח המונגולי לכיוון צפון-מערב, והתמקם במורד הדנייפר. שני המצביאים המונגוליים (ג'בה וסובוטאי) לא היו מעוניינים במלחמה כנגד הנסיכויות הרוסיות, מלחמה שלא נכללה בתוכנית המערכה, שאושרה על ידי ג'ינגיס חאן. כאשר נודע להם על הברית בין הנסיכויות הרוסיות לקומנים, ועל ריכוז הצבאות הרוסיים מדרום לקייב, הם שלחו משלחת אל הנסיכים הרוסיים בניסיון לשכנע אותם, שאין למונגולים כוונות לפלוש לאדמותיהם, ואף הציעו להם לשתף איתם פעולה במלחמתם נגד השבטים הקומנים, אויביהם הישנים. הנסיכים הרוסיים לא נתנו אמון בהצהרות המונגולים, וראו בהצעתם תכסיס, שנועד לזרוע פירוד בינם לבין בעלי בריתם הקומנים. לכן הם הוציאו להורג את עשרת חברי המשלחת המונגולית, ובכך למעשה הכריזו עליהם מלחמה.
בסוף אפריל 1223 החלו הצבאות הרוסיים לנוע במורד נהר הדנייפר, כשהפרשים נעים בדרך היבשה וחיל הרגלים נע בספינות על הנהר, עד שהגיעו לברך הגדולה של הדנייפר, באזור בו שוכנת כיום העיר זפוריז'יה. באמצע מאי חצה כוח רוסי ראשון, בפיקוד מסטיסלאב מגאליץ', את הנהר, תקף משמר קדמי של המונגולים, שניסה למנוע את צליחת הנהר, הניס אותו והרג את מפקדו. הנסיכים הרוסיים האחרים, ששאבו עידוד מההצלחה הראשונית בקרב נגד המונגולים, החלו גם הם להעביר את כוחותיהם לגדה המזרחית של הנהר, כנראה על גבי גשר סירות, וצליחת הנהר הסתיימה ב-22 במאי. הכוח המונגולי העיקרי נמנע מעימות עם הצבא הרוסי-קומני, ונסוג לכיוון דרום-מזרח, כשהוא מושך אחריו את הצבאות הרוסיים. הנסיגה המונגולית אילצה את הכוחות הרוסיים להתרחק מבסיס האספקה שלהם על נהר הדנייפר. הצבאות הרוסיים, שהורכבו ברובם מחיל רגלים, היו איטיים בהרבה מהצבא המונגולי, שהורכב כולו מפרשים קלי תנועה, והמרדף אחרי המונגולים יצר פערים גדולים בין צבאות הנסיכים השונים, שכל אחד מהם התקדם בקצב שונה, וכן בין כוחות הפרשים והרגלים בתוך כל צבא. לאחר תשעה ימים של נסיגה (לפי מקור אחר 12 ימים) עצר הכוח המונגולי העיקרי את נסיגתו, ונערך לקרב על הגדה המזרחית של נהר קלקה, שכיום נהוג לזהות אותו עם נחל קאלצ'יק בנפת דונצק, מרחק קצר מצפון לקצה המזרחי של ים אזוב.
מהלך הקרב
ב-31 במאי (לפי מקור אחר ב-16 ביוני 1223) הגיעו כוחות החלוץ הרוסיים לנהר קאלקה. המקורות הראשוניים המצויים בידינו אינם מספקים תמונה ברורה של מהלכי הקרב שהתפתח לאחר מכן. נראה שהפרשים הקומנים, ביחד עם צבאות הנסיכים דניל רומאנוביץ מווהלין ומסטיסלאב מגאליץ' חצו ראשונים את הנהר מבלי להמתין להגעת יתר צבאות הנסיכים הרוסיים, ולריכוז הצבא המאוחד בגדה המערבית של הנהר. הסיבה לכך הייתה, כנראה, רצונם להיות הראשונים להביס את הצבא המונגולי, ולזכות בשלל הרב שנצבר במחנה המונגולי.
הצבא המונגולי, שכלל לפי מקורות שונים 20–23 אלף פרשים, נקט בטקטיקה הרגילה שלו. הפרשים הקלים, שנשקם העיקרי היה קשת מורכבת רבת עוצמה, ירו מטר חיצים על הכוחות שהתקדמו לעברם, ומיד לאחר מכן ביימו מנוסה מדומה כדי למשוך את כוחות האויב לרדוף אחריהם, ולשבש את הסדר והארגון שלהם. כאשר הפרשים הקומנים פתחו במרדף, הם הותקפו במפתיע על ידי הפרשים הכבדים המונגוליים (שלפי הערכה אחת היוו כשני שלישים מכלל הכוח המונגולי), שהיו מצוידים בשריון כבד יותר, ונשקם העיקרי היה רמחים. ההסתערות המרוכזת של הפרשים הכבדים השמידה חלק גדול מהכוח הקומני תוך זמן קצר, ושרידיו נשברו ונסו בבהלה, תוך שהם משבשים את המערך של שני הצבאות הרוסיים, שנעו במרחק קצר מאחריהם. הפרשים הכבדים המונגולים, שהיו צמודים לעקבי הקומנים הנמלטים, ניצלו את הכאוס שנוצר, ואת הפערים שנפערו בקו הרוסי, כדי לתקוף ולהביס גם את צבאות ווליניה וגאליץ', שהותקפו במקביל משני האגפים גם על ידי הקשתים הרכובים המונגולים. צבאות צ'רניגוב וקורסק, שנתפסו בלתי מוכנים, וחלקם עדיין לא הספיק להשלים את צליחת הנהר, נשטפו על ידי גל פליטים מבוהלים מצבאות גאליץ' ווהלין, והובסו גם הם תוך זמן קצר על ידי הסתערות הפרשים המונגולים.
צבאו של הנסיך מסטיסלאב השלישי מקייב, שכלל כעשרת אלפים חיילים, הגיע לגדה המערבית של הקאלקה בשלב מאוחר של הקרב. לאחר שהיו עדים לתבוסת הכוחות שצלחו את נהר קלקה, תפס צבא קייב עמדה על גבעה סמוך לגדת הנהר, והשתמש בקרונות המטען שלו כדי ליצור במהירות מערך הגנה היקפי, וכך ניצל מהשמדה מיידית. המצביאים המונגוליים שלחו חלק מכוחותיהם למרדף אחרי שרידי הצבאות הרוסיים, שניסו להימלט צפונה ומערבה, ושאר הכוח המונגולי כיתר את המחנה המבוצר של צבא קייב, וצר עליו. שרידי הצבא של נסיכות צ'רניגוב, שהצליחו להימלט משדה הקרב, הותקפו והושמדו על ידי הפרשים המונגולים, בשעה שניסו לחזור לאדמותיהם. שישה נסיכים רוסיים נהרגו במהלך המרדף. הנסיך ולדימיר מסמולנסק קיבץ סביבו כוח של כאלף חיילים והצליח לסגת מערבה, ולהגיע בשלום לנהר דנייפר. מסטיסלאב נסיך גאליץ' הצליח אף הוא להגיע לדנייפר, והורה לשרוף את כל כלי השיט לאורך הנהר, כדי למנוע מהמונגולים לחצות אותו ולהמשיך במרדף. לא ברור כמה מחייליו הצליחו להיחלץ משדה הקרב יחד עמו.
המונגולים צרו על המחנה של צבא קייב במשך שלושה ימים, תקפו אותו והרעישו אותו במכונות מצור. הם הבטיחו לנסיך קייב, שיניחו לצבאו לסגת חזרה ללא פגע תמורת תשלום כופר, אם יסכים להיכנע. לאחר שאזלו המים במחנה נאלץ מסטיסלאב השלישי לקבל את תנאי הכניעה, אך ברגע שחייליו יצאו מהמחנה המבוצר שלהם הם הותקפו על ידי המונגולים, שהרגו את חלקם ולקחו את יתרם בשבי. למונגולים לא הייתה כל כוונה לכבד את הבטחותיהם לאחר רצח חברי משלחתם על ידי הרוסים. הנסיך מסטיסלאב ושני חתניו לא נרצחו מיד. הם נעטפו במרבדי לבד, כראוי לבני אצולה רמי דרג, ונחנקו/נרמסו למוות לאיטם כשהמונגולים קברו אותם מתחת לקורות העץ, עליהם נערך משתה הניצחון שלהם. התבוסה הרוסית בקרב הייתה שלמה. בכרוניקה של נובגורוד (הנחשבת כמקור האמין ביותר לתולדות רוסיה, שנותר מתקופת הפלישה המונגולית) משנת 1224, נכתב שמהצבא הגדול שנשלח להילחם במונגולים "חזר הביתה כל חייל עשירי"[1]. לפי מקורות אחרים מספר האבדות של הצבא הרוסי נע בין עשרת אלפים לשישים אלף הרוגים. בהתחשב בעובדה, שהחיילים הרוסיים, שהצליחו להימלט משדה הקרב, נדרשו לסגת חזרה לבסיסם על נהר הדנייפר, מרחק של למעלה מ-150 ק"מ בערבה הפתוחה, תחת התקפות בלתי פוסקות של הפרשים המונגולים, סביר להניח שרק מעטים הצליחו לשרוד את המערכה.
לאחר הקרב
למרות הניצחון המכריע שנחלו בקרב, המונגולים לא ניסו לנצל את הצלחתם לכיבוש הנסיכויות הרוסיות, שנותרו כמעט ללא הגנה, ולאחר זמן קצר פנו על עקבותיהם, והחלו לנוע מזרחה לכיוון נהר הוולגה. סביר להניח, שהסיבה העיקרית לכך הייתה, שכיבוש הנסיכויות הרוסיות לא נכלל בתוכנית, שאושרה על ידי ג'ינגיס חאן. הכוח בפיקודם של ג'בה וסובוטאי נועד לשמש כוח פשיטה וסיור בלבד, ולא היה אמור להרחיב את גבולות האימפריה המונגולית. ההתנגשות עם הצבאות הרוסיים נכפתה על המונגולים, ולא נערכה ביוזמתם. לאחר שרדפו אחרי שרידי הצבא הרוסי עד לנהר דנייפר, פנו המונגולים מזרחה, והחלו במסעם חזרה אל הצבא המונגולי העיקרי, שחנה מדרום לימת אראל, כשהם נעים מצפון לים הכספי, ותוקפים בדרכם את ממלכת בולגריה של הוולגה ואת שבטי הנוודים הקומנים המזרחיים. לפי מקור מוסלמי אחד, הכוח של סבוטאי וג'בה, או חלק מתוכו, ספג תבוסה קשה סמוך לעיר סמרה מידי השבטים הבולגרים של הוולגה, שטמנו לו מארב.
יחד עם זאת, המודיעין שאסף הכוח המונגולי במהלך מסעו הארוך סביב הים הכספי, היה אחד מהגורמים שהניעו את ההנהגה המונגולית להחליט על עריכת פלישה בהיקף מלא לאירופה המזרחית והמרכזית, 13 שנים לאחר מסע המלחמה של ג'בה וסובוטאי, ומילא תפקיד מרכזי בתכנון הפלישה המונגולית לאירופה.
לקריאה נוספת
- Gabriel, Richard (2004). Subotai The Valiant: Genghis Khan's Greatest General. Praeger Publishers. מסת"ב 0-275-97582-7
- The Chronicle of Novgorod online: http://faculty.washington.edu/dwaugh/rus/texts/MF1914.pdf
(הכרוניקה של נובגורוד לשנת 1223 כוללת תיאור קצר של הקרב והמאורעות שקדמו לו).
- de Hartog, Leo (1989). Genghis Khan: Conqueror of the World. I.B.Tauris. מסת"ב 1-85043-139-6
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמוד 195
30137898הקרב על נהר קלקה