ג'ובאני מפיין קרפיני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המסע של ג'ובאני מפיין קרפיני אל החאן הגדול של האימפריה המונגולית. המסלול של קרפיני מסומן על המפה בקו ישר ומפוספס, בצבע כחול כהה.

ג'ובאני מפיין קרפיני (באנגלית: John of Plano Carpini; באיטלקית Giovanni da Pian di Carpini ‏; 1185 - 1 באוגוסט 1252) היה נזיר פרנציסקני שנשלח מטעם האפיפיור, בשנת 1245, אל החאן הגדול של האימפריה המונגולית. הוא היה האירופאי הראשון ששהה במאהל של החאן הגדול וכתב על כך מפורטות. משלחתו שמשימתה הייתה בעצם איסוף מודיעין, נשאה עימה בולה (איגרת עם חותם) אפיפיורית והחזירה מכתב מגויוק חאן אל האפיפיור.
ג'ובאני מפיין קרפיני חזר לאירופה וכתב דוח על מסעו אשר סיפק מידע מקיף על התרבות והמנהגים המונגולים, על ארגונם הצבאי, וטקטיקות המלחמה שלהם. הוא אף המליץ על פעולות שיש לנקוט כדי להתכונן למתקפה מונגולית צפויה חוזרת.

פלישת המונגולים לאירופה

אירופה נחשפה לראשונה לצבא האימפריה המונגולית עוד ב-1223, כאשר ג'ינגיס חאן פלש לגבול הדרום מזרחי של הנסיכויות הרוסיות, אשר אחדו כוחות עם הקומנים, וניהלו עמם קרב על נהר קלקה[1]. מתקפה זו לא הייתה למטרת כיבוש אך המונגולים השאירו מאחוריהם הרס רב. בתקופה זו הרוסים ראו בפלישה מקרה בודד ועדיין לא הכירו את עוצמת האימפריה הנומדית החדשה שניצחה את הכוחות הגדולים והחזקים באירואסיה, בסין ובאיראן[2]. רק בתקופת שלטונו אל אוגדיי חאן, בדצמבר 1237, כבשו פלוגות צבאיות בראשות באטו את נסיכות ולדימיר ועיר בירתה מוסקבה תוך שבועות ספורים, והמשיכו לעבר הערים לחופי וולגה[3].
לאחר הפוגה של כשנתיים המונגולים כבשו את השטחים שבין נהר הוולגה לנהר הדנייפר, תוך גרימת הרג רב באוכלוסייה המקומית. ב-6 בדצמבר 1240 נכבשה קייב, העיר החזקה של הממלכה הרוסית, והצבא המונגולי המשיך מערבה. הפלוגות תחת באטו כבשו את מוראביה והונגריה, בעוד שפלוגות נוספות פשטו על גליסיה, פולין ונסיכות גאליץ'-וולין[4].
הונגריה הייתה תחת הכיבוש המונגולי כשנה, עד לעזיבתם המפתיעה בשנת 1242. כוחות הצבא של באטו חזרו למונגוליה, אך הנסיכויות הרוסיות נשארו תחת כיבוש מונגולי עקיף עד למאה ה-15. תחילה בשליטה ישירה של האימפריה המונגולית, ומשנות ה-60 של המאה ה-12 בשליטת אחת המדינות המונגוליות, אורדת הזהב[5].
לפי טענתו של קרפיני, הסיבה לנסיגת המונגולים בתחילת 1242 הייתה מותו של אוגדיי חאן בדצמבר 1241, אשר גרר מאבקי ירושה קשים[6]. סוגיה זו עדיין פתוחה במחקר ההיסטורי. יש המצדדים בהסברו של קרפיני[7], ויש הטוענים שהסבר זה אינו מספק ומביאים סיבות נוספות, למשל כמו מחסור במזון לחיות המרעה ולסוסי הקרב שהיוו את סוד כוח הלוחמה המונגולית[8].

חיי ג'ובאני מפיין קרפיני לפני המסע

ג'ובאני הגיע מהעיירה פיין שבקרפיני, ליד העיר פרוג'ה במחוז אומבריה שבמרכז איטליה. הוא היה נזיר פרנציסקני שנטל על עצמו את הפצת ה"בשורה" של פרנציסקוס מאסיזי. הוא מילא תפקידים מנהלתיים במסדרים ברחבי אירופה, כמו בסקסוניה, בגרמניה ובספרד[9].

התמודדות מערב אירופה עם האיום המונגולי

כבר בשנת 1238 הכירו ברחבי אירופה את כוחה ואכזריותה של האימפריה המונגולית, ואת הסכנה הצפויה ממנה[10]. עם זאת, באותה עת אירופה הייתה שרויה במאבק פוליטי עיקש בין קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", פרידריך השני, לאפיפיור. היה זה מאבק ממסדי בין המלוכה לכנסייה על אדמות, אזורי השפעה ושליטה פוליטית, כלכלית וצבאית. כל שליט ניסה לאחד את אירופה תחת חסותו, והאיום המונגולי שהתעצם לאחר כיבוש הונגריה בשנת 1241, שימש כלי במאבק זה. פרידריך השני האשים את ההונגרים שמלכם בלה הרביעי היה בן בריתו של האפיפיור, בתבוסה המהירה למונגולים, וקרא להתאחדות כל הנסיכים הנוצרים תחת חסותו[11]. לעומתו, האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי זימן את ועידת ליון הראשונה בשנת 1245, שבה השתתף דודו של מלך הונגריה, ובה הוחלט על המשלחת הקתולית הראשונה למונגוליה לאיסוף מודיעין על האויב.
המשלחת הדיפלומטית למונגוליה מטעם האפיפיור כללה שלושה שליחים ממנזרי המנדיקנטים (היחפנים). מסדרים אלו עסקו בהטפה ובניצור גם מחוץ למערב אירופה, למשל במזרח התיכון ובניצור שבט הקיפצ'ק הנומדיים (Kipchaks) שבמזרח אירופה[12].
השליח הדומיניקני אשלינו מלומברדיה (Ascelin of Lombardia) נשלח למפקד הצבאי המונגולי ביג'ו שהיה אחראי על אזור פרס והמזרח התיכון, ומחנהו שהה מערבית לים הכספי ב-24 במאי 1247[13]. השליח השני היה ג'ובאני מפיין קרפיני הפרנציסקני, שהיה היחיד מבין השלושה שנכנס לתוך שטח מונגוליה. שליח דומיניקני נוסף היה אנדרה מלונגג'מו (Andre de Longjumeau) שהכיר כבר את ממלכת פרס והגיע למחנה של ביג'ו ככל הנראה כחלק מהמשלחת של אשלינו, הוא יצא מאנטיוכיה בתחילת 1248 והגיע למזרח קזחסטן[14].

המסע של ג'ובאני מפיין קרפיני

קרפיני היה כבן שישים וחמש כאשר יצא למסע מהעיר ליון, משכנו של האפיפיור באותה העת. הוא נשא עמו מכתב מטעם האפיפיור המיועד לשליט הטטרים, כפי שכונו בזמנו המונגולים באירופה. המכתב נחתם ב-13 במרץ 1245 ונקרא "Com non Solum".
מליון נסע לידידו ונצסלאוס מלך בוהמיה, המשיך לוורוצלב, שם הצטרף למשלחת הנזיר הפרנציסקני בנדיקט הפולני בתור מתרגם. משם המשיך לקניב אשר ליד קייב, חצה את נהר הדנייפר ואת נהר הדון, לכיוון נהר הוולגה, שם חנה באטו המפקד המונגולי המפורסם של הגיזרה המערבית, שפלש לכל מזרח אירופה[15].
מסלול המסע עקב אחר מסלול חזרתו של הנזיר הדומיניקני, ג'וליאן מהונגריה. ככל הנראה מלך הונגריה, שתמך במסע זה, סיפק מידע נחוץ לפני יציאתו של קרפיני למסעו[16].
באטו הורה למשלחת של קרפיני להמשיך למחנה של החאן הגדול של מונגוליה. הם החלו את דרכם ביום חג הפסחא, ה-8 באפריל 1256 ורכבו דרך הקרה חיתאי (Qara Khitai) לנהר אלא-קול (Ala Kul), והגיעו לאחר מסע מפרך ב-22 ביולי למחנה שנקרא סירה אורדה (Sira Orda) שליד עיר הבירה המונגולית חרחורין (קראקורם Karakorum) אשר ליד נהר האורחון (Orkhon)[17]. הם עברו לפי המשוער כ-4,828 קילומטר במשך 106 ימים.
המשלחת הגיעה, לאחר רכיבה קשה במיוחד, בדיוק למועד ההכתרה של החאן הגדול החדש של מונגליה, גויוק חאן. קרפיני כתב שבטקס ההכתרה היו יותר מארבעת אלפים שליחים מרחבי אירואסיה, ביניהם דוכסים רוסים וסולטן בגדאד[18]. לאחר ההכתרה נשארו אנשי המשלחת במחנה של גויוק בו היו רוסים והונגרים דוברי לטינית שחלקם גרו שם אף כעשרים שנה, ויכלו לספק מידע רב על האימפריה המונגולית.
קרפיני נפגש עם גויוק חאן והעביר לו את מכתב האפיפיור הקורא לו להתנצר. גויוק סירב ובתגובה דרש שהאפיפיור ושליטי אירופה יבואו אליו וישבעו לו אמונים. המשלחת נשארה במחנה עד ה-13 בנובמבר 1246 ואז יצאה למסע המפרך חזרה. ב-10 ביוני 1247 הגיעו לקייב, שם הנוצרים הסלביים קיבלו את פניהם בחגיגיות, כאילו חזרו מהמתים. קרפיני העביר לאפיפיור בליון את דוח המסע ואת המכתב של גויוק חאן.
כגמול על פועלו מונה קרפיני לארכיבישוף ונשלח כשגריר לחצרו של לואי התשיעי בצרפת. הוא לא החזיק במשרות אלה זמן רב משום שנפטר חמש שנים בלבד לאחר חזרתו מהמסע, ב-1 באוגוסט 1252.

הדוח של ג'ובאני מפיין קרפיני

דוח המסע בנוי מתשעה פרקים, שכל אחד מהם עוסק בפן אחר של האימפריה המונגולית[19]. הפרק הראשון עוסק בגאוגרפיה ובאקלים. השני בחיי היום יום של הנוודים המונגולים. השלישי בפולחן, באמונות ובאידאולוגיות שלהם. ברביעי כתב על אופיים ומזונם. בחמישי על ההיסטוריה של האימפריה והקמתה. בשישי על ארגון הצבא, ציודם הצבאי, אסטרטגיות הלחימה שלהם, תחבולותיהם בקרב ואכזריותם כלפי האוכלוסייה הנכבשת. הפרק השביעי עוסק בארצות שכבשו (ביחוד מזרח אירופה). פרק שמונה מספק המלצות למלחמה העתידית נגד המונגולים, והפרק התשיעי עוסק בתיאור מסע המשלחת עצמו, המדינות שעברו, הדרך אל המחנה של גויוק חאן ועל השהיה בו.
קרפיני טען שהמונגולים, במיוחד לאחר הכתרתו של גויוק חאן, מתכוננים לפלישה לאירופה, ולכן על כל הנסיכים והשליטים הנוצרים לאחד כוחות ולהילחם נגדם יחדיו[20]. חשוב לציין שכוונתו הייתה לאיחוד תחת האפיפיור ולא תחת פרידריך השני.
יש בדוח תעוד להתניידות במרכז אסיה. למשל מפקד הצבא המונגולי באטו, צייד את המשלחת במכתב למעבר בטוח, במסעם חזרה לאירופה[21]. כלומר ניתן ללמוד מהדוח על הנורמות למעבר בין המדינות השונות שהיו נהוגות אז. בנוסף יש התייחסות בדוח לסוסים המונגולים, שהיו אמצעי תחבורה היחיד שיכול היה להתמודד עם מסע כה ארוך באקלים כה קשה. סוסים רגילים לא יכלו להתקיים במונגוליה שאין בה חציר ויש למצוא אוכל מתחת לשלג[22].

תיעוד מסע המשלחת למונגוליה

ג'ובאני מפיין קרפיני כתב בלטינית שתי גרסאות לדוח מסעו, האחת קצרה יותר בת שמונה פרקים והשנייה ארוכה יותר בת תשעה. המקור הטוב ביותר הוא החיבור של ואן דן ווינגרת' (Van Dden Wyngaert) המורכב מפרקים משתי הגרסאות[23]. כמו כן קיימים כתבים נוספים המתארים מסע זה. המקור הידוע בשם כתב היד הלוקסמבורגי מתייחס לפגישה בין מלך הונגריה בלה הרביעי לאח ג'ון, שלפי החוקר דניס סינור (Denis sinor) הוא ג'אובני מפיין קרפיני, בעת חזרתו ממונגוליה[24]. מקור נוסף התגלה בשנת 1965 וכונה בשם "היחסים עם הטטרים" (Tartar Relation), ונכתב כנראה על ידי בנדיט מפולין[25].
ככל הראה, קיימים עוד מקורות שטרם נחקרו על המסע של קרפיני ועל פעולות הריגול של האירופאים במונגוליה במאה ה-13. המקור הלוקסמבורגי למשל מציין שהאח ג'ון פגש בהונגריה משלחת שרק עתה חזרה ממונגוליה. ככל הנראה בלה הרביעי שלח לשם מספר שליחים במשך השנים, אך המידע על כך מועט[26].

חשיבות הדוח

הדוח של ג'ובאני מפיין קרפיני הוא התיעוד הראשון של אחת האימפריות הגדולות ביותר עד היום והאימפריה הנומדית היחידה הידועה לנו. ניתן ללמוד מדוח זה על התרבות וצורת הלחימה המונגולית ובנוסף הדוח מספק מידע על האופן בו התנהלו מסעות חוצי גבולות באירואסיה של המאה ה-13 ועל הקשרים המדיניים בין האזורים השונים.
ישנם במערב רק מעט מקורות ראשונים המתעדים את התרבות או את הכיבושים של האימפריה המונגולית. לדוח זה יש משקל רב במחקר האירופי על המונגולים ומרכז אסיה והשפעתם על אירופה. התפיסה הנוצרית אירופאית מודגשת בטקסט וייתכן שהייתה לה השפעה על האופן בו נחקקה דמותה של האימפריה המונגולית במערב ובמחקר האקדמי האירופאי המסתמך על מקור זה גם כיום.

בנוסף לכך, הטקסט מכיל משפטים המתייחסים לאירופה בחשיבות רבה, ובכך יכול היה לספק מידע מוטה על מידת חשיבותה של אירופה באירוסיה של המאה ה-13. למשל:

“Since there is no country on earth which they fear with the exception of Christendom, they are preparing to make war on us” .

חשוב לצין שקיימות כרוניקות סיניות, רוסיות וערביות המתעדות את המונגולים, וגם ספרות נוסעים מתקופות שונות, כמו צ'אנג צו (Qiu Chuji)[27] ואבן בטוטה.

ראו גם

חוקרי המונגולים בארץ:

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ובאני מפיין קרפיני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Sinor Denis, "The Mongols and western Europe", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe, London,1977, p.515
  2. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.xii
  3. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.xii-xiii
  4. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.xiii
  5. ^ Golden B.Peter, Central Asia In World History, Oxford, 2011, pp.86-87
  6. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.65
  7. ^ Fletcher Joseph,"The Mongols: Ecological and Social Perspectives", Harvard Journal of Asiatic Studies-46, 1986,pp.47
  8. ^ Sinor Denis, "Horses And Pasture In Inner Asian History", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe. London,1977, pp.181-182
  9. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.2
  10. ^ Sinor Denis, "The Mongols and western Europe", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe.London, 1977, p.518
  11. ^ Sinor Denis, "The Mongols and western Europe", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe, London 1977, pp,518-519
  12. ^ Morgan David, The Mongols, Oxford, 1986, p.180
  13. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp xviii-xix
  14. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.xix-xx
  15. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.52-55
  16. ^ Sinor Denis, "John of Plane Carpinis Return From The Mongols – New Light From Luxemburg", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe. London, 1977, p.206
  17. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, pp.57-60
  18. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.62
  19. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.4
  20. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.44
  21. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.69
  22. ^ Dawson Christopher, The Mongol Mission, New York, 1955, p.52
  23. ^ Sinor Denis, "Mongol And Turkic Words In The Latin Versions Of John Of Carpinis Journey To The Mongols (1245-1247)" ,in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe, London, 1977, p.537
  24. ^ Sinor Denis, "John of Plane Carpinis Return From The Mongols – New Light From Luxemburg", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe. London, 1977, pp.202-203,206
  25. ^ Sinor Denis, "Mongol And Turkic Words In The Latin Versions Of John Of Carpinis Journey To The Mongols (1245-1247)" ,in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe, London, 1977, pp.538-539
  26. ^ Sinor Denis, "John of Plane Carpinis Return From The Mongols – New Light From Luxemburg", in Inner Asia and Its Contacts With Medieval Europe. London, 1977, p.206
  27. ^ https://depts.washington.edu/silkroad/texts/changchun.html
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33381590ג'ובאני מפיין קרפיני

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ובאני_מפיין_קרפיני&oldid=2077588"