דיג

דיג הוא ציד של בעלי חיים ימיים, על פי רוב דגים, לשם מזון, ספורט או תחביב. דיג מבוצע במקומות שונים כגון נהרות, תעלות, אגמים, ימים ואוקיינוסים, ומתבצע מהחוף או מכלי שיט, על ידי אדם בודד או כפעילות משותפת של קבוצת אנשים. אדם העוסק בדיג, כתחביב או כמקצוע, מכונה דייג.

דיג חובבים ישראליים בחופי הים התיכון

דיג חובבים

ברוב ארצות המערב הדיג הוא אחד מענפי הפנאי הפופולריים ביותר, כך לדוגמה עסקו בספורט זה ב-2011 בארצות הברית לבדה כ-40 מיליון איש, זאת למרות התרחבות הערים וזיהום חלק ניכר ממקורות המים שבהם נהגו לדוג בעבר. הדייג החובב ניצב בפני אותן הבעיות שהטרידו דורות רבים של דייגים לפניו: היכן מצויים הדגים, באיזה כיוון להשליך את החכה (או את הרשת) ובאיזה פיתיון להשתמש. הדייג החובב חייב להתמצא בנושאים כגון כיוון הרוח וטמפרטורת המים. חובבים נוהגים לדוג במים מתוקים (נהרות ואגמים) או במי־ים. הדיג נעשה מהחוף, מסלעים, ממזח או מסירה (שגודלה משתנה מסירת חתירה ועד יאכטה).

היסטוריה של דיג החובבים

המצרים הקדמונים השתמשו בחכה וברשתות לדיג בנילוס, בימות ובתעלות הרבות של אזור הדלתה. מהציורים המראים אצילים צדים דגים בצלצל, ברור שחלק מהעיסוק בדיג היה ספורטיבי. במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק שמורים שני דגמים של רשתות קלע, סוג של רשת המקובלת גם כיום לדיג יחיד. דו"ח מסין מהמאה הרביעית לאלף הרביעי מתאר דיג בחכה עשויה מוט חזרן, חוט דיג עשוי משי, קרס העשוי ממחט ואורז מבושל כפיתיון. התייחסות לדיג מצויה גם בכתבים עתיקים מיוון העתיקה, מאשור ומרומא.

במשך אלפי שנים הייתה החכה שבשימוש הדייגים קצרה יחסית (כמטר). בתחילת האלף החמישי הופיעה אצל המקדונים חכה ארוכה יותר המורכבת מכמה חלקים, כאשר לקצה החוט חובר פיתיון בדמות זבוב מלאכותי.

בתחילת שנות הר' כתבה אם המנזר של סט. אלבנס באנגליה את הספר "מחקר על דיג עם חכה" (A Treatyse of Fysshynge wyth an Angle), שהיה הספר הראשון באנגלית שתיאר בפרוטרוט את השימוש בחכת הדיג, הכנת פיתיונות, וניצול הרגלי הרבייה של הדגים על מנת ללוכדם. החכה המתוארת בספר היא באורך של כ-5 מטר וחוט הדיג היה עשוי משערות סוס קלועות. ב-ה'תי"ג (1653) כתב האנגלי אייזיק ולטון (Izaak Walton) את הספר "הדייג השלם" (The Compleat Angler), הספר, הודפס ב-600 מהדורות מאז יצא לאור לראשונה, והוא הספר המודפס ביותר בשפה האנגלית, אחרי התנ"ך ועבודותיו של ויליאם שייקספיר, ונחשב כספר שהשפיע יותר מכל על ספורט הדיג. התקופה שבה התפרסם הספר (המחצית הראשונה של המאה החמישית לאלף השישי) התאפיינה גם בסדרה של המצאות הקשורות לדיג: צ'ארלס קירבי, יצרן מחטים מלונדון המציא את הקרס המודרני; דייג אלמוני העלה את הרעיון להעביר את החוט שבקצה החכה דרך לולאה. רעיון זה גרם באופן טבעי להמצאת המתקן לאיסוף החוט (המכונה בעגה של הדייגים בישראל רולר).

בשנות הת"ר התפתח ציוד הדיג במהירות. החכה נבנתה מחומרים אלסטיים כדוגמת חזרן, ולאורכה הותקנו טבעות להובלת החוט שהיה עתה ממשי. מבנה הרולר הלך והתפתח, הגליל המרכזי שהיה עשוי עץ הוחלף במתכת. המצאות שונות אפשרו פיזור שווה של החוט על גבי הסליל, ואת סיבוב הרולר כך שבעת השלכת החוט הוא יהיה בקו אחד עם הטבעות שעל החכה, ובעת איסוף החוט יהיה הרולר מורד מתחת לחכה.

החכות נעשו קצרות יותר וקלות יותר בשנות הת"ש. החזרן ששימש כחומר עיקרי ביצור החכה הוחלף בסיבי זכוכית ואחר כך בסיבי פחמן, החוט הוחלף לניילון, והפלסטיק הפך לחומר הנפוץ בהכנת פיתיונות מלאכותיים.

שיטות הדיג

דיג על המזח

דיג חכה עם מצוף וחוט מרובה קרסים

• דיג פיתיונות – השיטה העתיקה והנפוצה ביותר בשימוש במי־ים ובמים מתוקים. הדג בולע פיתיון נעוץ על קרס ונלכד. הפיתיונות הנפוצים הם תולעים או רימות של זבובים מסוימים, דגים קטנים, בצק וגבינה. הפיתיון מונח על קרקעית הים בעזרת משקולות עופרת או בכל גובה שקובע הדייג בעזרת מצוף עשוי נוצות, שעם, עץ, פלסטיק או צירוף שלהם. לעיתים נוהגים להשליך למים עיסת לחם על מנת למשוך את הדגים.

החכות הן בדרך כלל באורך 3 - 5 מטר, סליל הגלגול המכונה רולר קבוע במקומו, וחוט הדיג עשוי ניילון בחוזק שבין 450 גרם ל-2.7 ק"ג.

בארצות הברית, קנדה ובמדינות סקנדינביה התפשט במאה ה-20 דיג דרך חורים שנחצבים בקרח של אגמים קפואים. החכה במקרה זה קצרה (כמטר), רולר פשוט וחוט שאינו קופא.

• דיג זבובים (Fly fishing) – השם מטעה במקצת, שכן נוהגים להשתמש בסוג דיג זה בסוגי חרקים שונים בנוסף לזבובים. עם זאת החרק חייב להיות סוג של טרף המוכר לדגים, אם משום שהחרק נוהג לנוח על פני המים או משום שהוא נוהג להטיל את ביציו במים. דיג זה נחשב בעיני העוסקים בו לרמה הגבוהה ביותר של דיג חובבים, ודייגים בשיטה הקרויה "דיג זבובים יבש" נחשבים כ"אצולה" של הדייגים החובבים. בשיטה זו נוהג הדייג להניח בקלילות את הקרס שעליה החרק קרוב ככל האפשר לדג, בדרך כלל טרוטה או סלמון. כשהומצאה שיטת דיג זו נעשה שימוש בזבובים חיים, אך כיום נוהגים להשתמש כפיתיון בחרק מלאכותי המיוצר כך שהוא מחקה את החרק האמיתי. ככל שדרגת הדיוק בהתאמה לחרק האמיתי גבוהה יותר, כך עולה מחירו של הפיתיון. לעיתים נוהגים להשתמש בפיתיון דמוי הזחל של חרק שחי במים. אורך החכה הוא 2 - 3 מטר, החוט כבד למדי והוא נעשה דק לקראת סופו, מה שמקל על השלכת החוט, שכן הפיתיון שבקצה החוט כמעט חסר משקל.
• ז'ירז'ור (Bait casting and spin casting) – בסוג דיג זה הפיתיון הוא דמוי דג (לעיתים דמוי דג פצוע). שיטת דיג זו התפתחה משיטת Fly fishing. השיטה פשוטה וקלה יותר לתפעול יחסית לשיטת Fly fishing המערבת ציוד עדין ומסורבל, ולכן זוכה לשיעורי צמיחה גבוהים יותר.
• טרולינג - בשיטה זו נעשה שימוש בפיתיונות חיים או מלאכותיים הנגררים מאחורי סירה הנעה במהירות קבועה. יתרונה העיקרי של שיטה זו על פני השיטות האחרות הוא בכך שבשיטה זו מכסים שטחים נרחבים במקום שבו לא קל לאתר דגים. לעיתים נעשה שימוש בסונאר על מנת לאתר את הדגים. החכות קצרות יחסית והחוט כבד ועשוי לעיתים ממתכת. לעומק שבו מצוי הפיתיון ולמהירות הסירה חשיבות רבה. נוהגים להוסיף לחוט משקולות עופרת על מנת להבטיח שהפיתיון יהיה בעומק הנכון. הדגים העיקריים הנלכדים בצורה זו הם סלמון וטרוטה.

דג חרב שנלכד

• Big-game fishing - סוג דיג שהומצא בתחילת שנות הת"ר. בשיטת דיג זו יושב הדייג בסירה על כיסא מיוחד כשהוא רתום אליו. החכה, המוכנסת לשקע מיוחד בכיסא, והחוט חזקים באופן מיוחד. שיטת הדיג היא trolling כלומר פיתיון דמוי דג הנגרר במים בעומק ובמהירות קבועים. הדגים הנלכדים בשיטה זו הם טונה, דג המפרש ודג חרב - מיני דגים המפעילים כוח ניכר בעת המאבק להעלותם לסירה. זהו סוג דיג לעשירים, שכן שכירת ספינה למסע דיג מסוג זה יקרה. למרות זאת, זהו סוג דיג פופולרי למדי והוא נמצא בפיקוחה של ההתאחדות העולמית לסוג דיג זה (International Game Fish Association) הקיימת מ-ה'תרצ"ט (1939). ההתאחדות מקיימת תחרויות, ומבצעת רישום של השיאים.
• דיג תת-מימי – בשיטת דיג זו צולל מצויד בצלצל או ברובה תת-מימי לוכד דגים כגון אוקונוסים.

מצב דיג החובבים כיום

דיג חובבים פרח בשנות הת"ש. ההתקדמות שחלה בתעופה האזרחית מאפשרת לדייגים החובבים להגיע למקומות רבים, ומפגישה אותם עם סוגי דגים חדשים, כדוגמת הדוראדו בארגנטינה ודג־הנמר של מרכז אפריקה. הדיג החובבני בחו"ל נחלק לפי שיטות הדיג או לפי דגי המטרה. הדיג הפופולרי ביותר בארצות הברית הוא דיג בס או בסלנג (Bassing). בשיטת דיג פתיונות דמה, שיטה זו צמחה לתחביב פנאי מקצועני הכולל ליגה, מועדונים, וערוץ טלוויזיה. באירופה שיטת הדיג הפופולרית היא דיג קרפיונים ומתקיימות תחרויות נושאות פרסים מדי שנה. ציוד הדיג הולך ומשתכלל כשהדגש הוא על ציוד קל יותר. כמעט שאין סוג של דג שאין לו דייג חובב^{[דרוש מקור]}. הדגים הפופולריים ביותר הם הטרוטה והסלמון למיניהם השונים, ובארצות הברית נעשה דיג האוקונוס נפוץ כל־כך, עד כי ספינות צוידו במיוחד לדיג דג זה וקיימות תחרויות מקצועיות לדיג האוקונוס. הן ארגוני הדיג המקצועיים והן דייגים רבים מצדדים במדיניות "תפוס ושחרר" על פיה משחררים את הדג מהקרס למים לאחר לכידתו, למעט במקרים של דגים גדולים במיוחד.

דיג חובבים בישראל

הקירבה היחסית לחופים ומזג אוויר הנוח תרמו רבות למידת הפופולריות של התחביב בישראל. רוב הדיג החובבני בישראל מתבצע על ידי חכת בוס ומכונה בז'רגון דיג בוס. בשנות השמונים הגיעו לחנויות הדיג בארץ רולרים ומקלות המאפשרים הטלת פתיון למרחק, שהתחילו להתבסס כשיטת הדיג המועדפת. שיטת דיג זו (Surf casting) נקראת בז'רגון הדיג המקומי דיג פתיונות ומאפשרת דיג במרחק ובעומק גדולים מדיג בחכת בוס, והיא מכוונת לדגים גדולים יותר. בשנים האחרונות הדיג החופי בשיטת פתיונות דמי תופס תנופה בעיקר בקרב הצעירים. שיטה זו נקראת בז'רגון המקומי ז'ירז'ור ומבוססת על המילה הערבית שמשמעותה גרירה. בתחום דיג החובבים מסירה התווספה שיטת הג'יגינג שמקורה ביפן הצוברת פופולריות בקרב בעלי סירות.

דיג מסחרי

דיג בבנגלדש

דיג מסחרי, שהחל כדרך נוספת להשגת מזון על מנת לשרוד, התפתח כשהאדם שכלל את כלי השיט ואת אמצעי הדיג. החלה התפשטות איטית של תחום הדיג מהחופים ושפכי הנהרות אל לב האגמים ולדיג בים מעל המדף היבשתי (האזור הרדוד יחסית שבין היבשה לתהומות האוקיינוס). בהדרגה גם גדל מספר המינים של בעלי החיים והצמחים שהדייגים שלו מהמים. טכנולוגיית הדיג התפתחה במהלך ההיסטוריה: ספינות גדולות ומשופרות יותר, ציוד דיג משוכלל ואמצעים שונים לשימור השלל.

כיום מבוצע דיג מסחרי בכל סוגי הימים ובכל מקום בעולם, למעט במים עמוקים במיוחד, במקומות בהם יש זרמים מסוכנים או באזורים בהם הדיג אסור על פי חוק. דיג מסחרי מבוצע בטווח רחב של אמצעים: החל בסירות חתירה קטנות וכלה בכלי שיט רבי עוצמה, שנועדו לדיג בלב ים ובהם ציוד מכני מתוחכם.

חשיבות המחקר המדעי של הדיג גדלה ככל שגדל הצורך ב"דיג מנוהל" - דיג שנועד להבטיח רווח מרבי מסוגי דגים מסוימים. התפתחות חקר הדיג החלה בשנות הת"ר, במדע שעסק בעיקר בתיאור המצב הקיים. אחרי מלחמת העולם השנייה החל השימוש במודלים מתמטיים תוך יישומם במחשבים, על מנת להכין תחזיות של התנובה האופטימלית הצפויה מאוכלוסיות הדגים השונות.

מהים נלקחים הן צמחים והן בעלי חיים. קיימות חמש קבוצות של סוגי דיג ימי:

• דיג דֶמֶרסאלי- דיג שמטרתו ללכוד דגים ובעלי חיים אחרים החיים על קרקעית הים או קרוב לה (בעיקר על מדף היבשת או בסמוך לה). סוגי הדגים הנלכדים בשיטה זו הם ממשפחת הבקלה (Cod, haddock, hake, Pollock) או דגים ממשפחת הסנדל. כמו כן כרישים, תריסניות וסרטנים.
• דיג פּלגאי - דיג שמטרתו ללכוד דגים ובעלי חיים אחרים החיים בשכבה העליונה של מי־הים. סוגי הדגים העיקריים הנלכדים בשיטה זו הם המליחים (טריתות או הרינג) ומשפחת דגי הטונה.
• דיג אַנאדרומי - דיג שמטרתו ללכוד דגים בנתיבים בהם נכנסים הדגים (כדוגמת הסלמון) לנהרות.
• דיג תרבותי – הכולל בתוכו את המדגה בבריכות דגים, כלובי דגים וגידול צדפות, רכיכות, אצות וספוגים.
• דיג מיוחד – כולל ציד לווייתנים (שהוגבל כמעט לחלוטין), ציד דולפינים, נחשים ותנינים; דליית ספוגים לרחצה, אצות למאכל אדם ובהמה ולדשן, צדפים, פנינים ואלמוגים עבור תעשיית התכשיטים.

קיימות כמה שיטות לסווג הדיג המסחרי:

• בהתאם לסביבה בה הוא מתבצע:
  • דיג במים מתוקים: ימה, נחל או אגם.
  • דיג במי־ים: חופי, על מדף היבשת או בלב ים.
• בהתאם למטרת הדיג: ציד לווייתנים, דיג סלמון או דליית אצות.
• בהתאם לשיטת הדיג: שימוש בצלצל, ברשת הקפה, במכמורת או במערך חכות.

היסטוריה של דיג מסחרי

מצרים מביאים דגים ופורסים אותם להמלחה

בתקופות הקדומות רוב המזון נאכל מיד, מבלי שאוחסן. עם הגידול באוכלוסייה והגידול המקביל בצורך במזון, פותחו טכניקות לשימור הדגים שנלכדו באמצעות ייבוש, עישון, המלחה והתססה. שיטות אלו שאפשרו את אחסון המזון, גרמו לגדילת הדרישה לדגים ועקב כך השתכלל ציוד הדיג בהדרגה, והדיג הפך למאמץ שיתופי. עם השנים התפתחו ציוד ושיטות הדיג ובסוף תקופת ימי הביניים כבר היו ציי דיג גדולים באירופה.

בצפון אירופה התפתח ענף הדיג מעבר לנהרות ולאגמים, וידוע שעיקר מחייתם של העמים באזור זה כדוגמת הפיקטים והסקוטים בא מהדיג^{[דרוש מקור]}. ידוע כי החל מהמאה ה-12 היה דיג המליחים מקובל בים הצפוני^{[דרוש מקור]}. רשת המכמורת הראשונה הופיעה באנגליה במאה ה-14 - תחילה בשימוש בשפכי הנהרות ואחר כך השימוש התרחב לים הצפוני ולים הבלטי. דיג הבקלה החל באזור הגרנד בנקס (Grand Banks) של ניופאונדלנד עוד לפני שמגלה הארצות ג'ון קבוט הגיע לשם ב-1497^{[דרוש מקור]}.

סצנת דיג. ציור מאת הרמן אוטומר הרצוג

ציד הלווייתנים התפתח מאד במאה ה-17 וספינות רבות עסקו בו, הן באוקיינוס האטלנטי והן בדרום האוקיינוס השקט.

המצאת מנוע הקיטור במאה ה-19 נוצלה מיידית הן להנעה והן לשימוש בכננות, שאפשרו ציוד דיג גדול וכבד יותר. בסוף המאה ה-19 היו באנגליה מעל ל-600 ספינות מכמורת מונעות בקיטור. במאה ה-20 החליף מנוע הבערה הפנימית את מנוע הקיטור. מנועים הוספו לספינות הדיג הקטנות כבר בתחילת המאה ה-20, ומנוע דיזל המותקן בתוך הספינה הפך לנורמה, למעט סירות קטנות שבהן מותקן מנוע בנזין חיצוני.

מיכון הדיג התקדם בצעדים גדולים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, כשתהליכי איסוף הרשתות הפכו מידניים לממוכנים. היפנים השתמשו בתוף על מנת לאסוף את החוט של מערך החכות שבו דגו טונה. שיפור משמעותי נוסף היה המגלשה שהותקנה בירכתים של ספינות המכמורת, שאפשרה מיכון של העלאה והורדה של רשת המכמורת.

המצאה חשובה נוספת מסוף שנות ה-40 מיוחסת לבריטים^{[דרוש מקור]}, והיא ספינת מכמורת המשמשת גם כבית-חרושת לעיבוד הדגים על הסיפון. הרעיון נקלט ובאמצע שנות ה-60 כבר היו ספינות גדולות אלו (עד 100 מ' אורך) בשימוש ציי הדיג של ברית המועצות, בריטניה, יפן, פולין, מזרח גרמניה וספרד^{[דרוש מקור]}. התפתחות דומה חלה בדיג הפלאגי. במקביל חלה התקדמות רבה בדיג המסחרי של המדינות המתפתחות. באופן מסורתי היה הדיג במדינות אלו מוגבל לדיג חופים בספינות קטנות שאינן ממונעות ועם ציוד פשוט. מדינות אלו אימצו את הטכנולוגיה המודרנית במטרה להגביר את אספקת החלבון מן החי לתושביהן.

המיכון והשימוש העולמי בו גרם לכך שבמשך 40 השנים מתום מלחמת העולם השנייה עלתה הכמות השנתית של דגים שנלכדו פי ארבעה^{[דרוש מקור]}. אך בתחילת שנות ה-70 כבר היה ברור שקצב זה לא יוכל להמשך. דיג יתר גרם להתמוטטות הדיג הפלאגי באזורי דיג מסוימים, כדוגמת דיג ההרינג של צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי. ירידה דרסטית בכמויות הדגים שנידוגו על ידי צי ספינות המכמורת גרם לדאגה עמוקה אצל חלק מהמדינות. ב-תשל"ב (1972) הייתה איסלנד למדינה הראשונה שהגדילה את תחום המים שבהם מותר רק לדייגים מקומיים לדוג ל-50 מיל ימי (93 קילומטר) מהחוף, וב-תשל"ה1975 אף הרחיבה את התחום ל-200 מיל. איסלנד אף השתמשה בכוח לכפות גבולות אלה. בסדרת אירועים שכונו אחר כך "מלחמת הבקלה", נגחו ספינות משמר החופים של איסלנד ספינות דיג בריטיות וחתכו רשתות. מדינות נוספות הכריזו אף הן על הרחבת גבולות הדיג. בתשמ"א-1983 התקבלה אמנה בינלאומית הקרויה "חוק הים" (Law of the Sea) שקבעה אזור כלכלי בלעדי של 200 מיל ימי (כ-370 ק"מ) מחופה של מדינה, שבו יש בלעדיות לאותה המדינה בניצול אוצרות הים. חקיקה זו הרחיבה מאד את ההגדרה הקודמת, לפיה היה אזור זה זהה לתחום המים הטריטוריאליים (12 מיל ימי או כ-22 ק"מ). תוצאה ישירה של החלטה זו הייתה חיסול צי הדיג למרחקים של מדינות מסוימות כדוגמת בריטניה, משום שעתה חל עליהן איסור להיכנס לשדות הדיג העשירים שהפכו לתחומן הבלעדי של מדינות אחרות.

משבר האנרגיה של שנות ה-70, שהגדיל את הוצאות הדלק עד 400%^{[דרוש מקור]}, אילץ דייגים להדמים ספינות. צי ספינות המכמורת לדיג חסילונים במפרץ מקסיקו שצריכת הדלק שלהן הייתה רבה, הושבת כליל. השיעור נלמד היטב, ובעטיו פותחו שיטות לחסוך בדלק בטכניקות הדיג, במנועים ובציוד יעילים יותר ואפילו יישום של מפרשים מודרניים.

שיטות דיג מסחרי

על פי שיטה בינלאומית מסווגות שיטות הדיג ל-16 סוגים בהתאם לציוד הדיג והצורה בה נעשה שימוש בציוד זה^{[דרוש מקור]}:

דיג ללא ציוד

דייג סיני וקורמורן הדיג שלו

תותח המצויד בצלצל לציד לווייתנים

אמצעי הדיג הפשוט והעתיק ביותר, איסוף בעזרת הידיים, מצוי בשימוש גם בימינו. האיסוף מבוצע לאורך החוף, במהלך השפל, במים רדודים על ידי מקצוענים וחובבים או במים עמוקים על ידי צוללים. גם איסוף דגים תוך שימוש בכלים פשוטים כמו סכינים או מעדרים מוגדר כדיג בלא עזרת ציוד. בקטגוריה זו מצויים גם צלילה לשם איסוף ספוגים, פנינים ואלמוגים ושימוש בדיג באמצעות בעלי חיים. הסינים עושים עדיין שימוש בלוטרות מאולפות, והיפנים והסינים מפעילים לעיתים קורמורנים; דרך הציד הטבעית של הקורמורן היא צלילה אל המים, לכידת דג ואכילתו, אולם הקומורנים מאומנים מגיל צעיר לא לאכול את הדגים אותם הם לוכדים, כמו כן הם לוכדים דגים גדולים שאינם יכולים לאכול ומקבלים מהדייג דגים קטנים במקומם בכל אופן, חוט דק נקשר, לעיתים קרובות, סביב צווארם כדי למנוע מהם לבלוע את הדגים אותם הם צדים. בתמורה, נותן הדייג לקורמורן מעט מן השלל.

ציוד פוצע

על מנת להאריך את הטווח המוגבל של הזרוע האנושית, הומצאו כלים בעלי ידית ארוכה, כגון חניתות שניתן להטיל או לנעוץ או מלחציים, מלקחים, ואמצעי גריפה לשם איסוף רכיכות. סוג מיוחד הוא הצלצל, סוג של חנית שלה חבל. הצלצל ללכידת לווייתנים נורה מתותח ומכיל בראשו חומר נפץ המתפוצץ בגוף החיה. הציוד המיועד ללכידה או לפציעה כולל חניתות, קנה נשיפה לירי חצים, קשתות וחצים, רובים ותותחים שבהם נהוג לירות בדגים.

ציוד משתק

השיטה המכונה דיג משתק כרוכה בהרעלה בעזרת צמחים רעילים וכימיקלים מיוחדים או שיתוק מכני באמצעות פיצוץ תת-מימי. שיטות אלו הן בלתי חוקיות ברוב מדינות העולם. המנהג המודרני ביותר לשתק את הדג הוא באמצעות הלם חשמלי. בסוג דיג זה נוהג הדייג ליזום מתח חשמלי של כ-1,000 וולט של זרם ישר ממכשיר הניזון ממצבר לתוך לולאה המקיפה רשת. כל הדגים ברדיוס של עד 2 מטר משותקים לזמן מה וניתן להעלותם ברשת בקלות. פעולה זו אפשרית כמעט אך ורק במים מתוקים כמו מי נהרות ואגמים. המוליכות הגבוהה של מי הים המלוחים (עד פי 1000 ממוליכות של מים מתוקים) דורשת שימוש במתחים ועוצמות חשמל היכולים לסכן גם את הדייג. סוג דיג זה אסור במקומות רבים בעולם בשל הסכנה לדייג ולסביבתו. דיג בשיטה זו נחשב לסיבה העיקרית להכחדתו של דולפין הנהרות הסיני.

מערך חכות

ערך מורחב – מערך חכות

מערך חכות (ערבית: שארק, אנגלית: Longline) הוא חוט מרכזי ארוך שאליו מחוברים במרחקים שווים חוטים קצרים המסתיימים בקרסים שעליהם מורכבים פיתיונות טבעיים (דיונונים או דגים קטנים) או מלאכותיים. את החוט נוהגים לפרוס בין סירה לסירה אחרת או בין סירה למצוף עם ערב ובבוקר מושים את החוט. לעיתים נוהגים לפרוש את החוט המרכזי על קרקעית הים. שיטה זו לוכדת את הדגים הנחשבים למשובחים ביותר כדוגמת דקר וטונה. שיטה אחרת לדיג בעזרת קרסים נעשית ללא פיתיון. מערך הקרסים מורד ומועלה ולוכד תוך כדי כך מינים גדולים כדוגמת הבקלה והחידקן. שיטה נוספת היא גרירה במים של חוט שעליו קרס אחד או יותר, שעליהם נעוץ פיתיון חי או מלאכותי (drift line). בשיטה זו ניתן ללכוד אלתית וטונה.

מלכודות

מלכודות דגים

בשונה מהמלכודות המכניות בשימוש בציד על היבשה, רוב המלכודות המסחריות לדגים הן תאים המאפשרים לטרף כניסה קלה, אך הבריחה מהם נחסמת על ידי מבוך או באמצעים המאיטים אותו, כגון צורת נקיק או משפך. סוגי מלכודות:

• מחבוא מדומה – דמויי סבך שיחים או צינורות שלתוכם יכול הדג או החסילון לשחות לשם מחסה, אך לא להימלט ממנו. דוגמה: כדים ללכידת תמנונים בשימוש בחוף האיטלקי ועל ידי הדייגים בדרום ובמזרח אסיה.
• דמויי סלים או כלובים - מלכודות העשויות מעץ, רשת, תיל, או כדי פלסטיק ורשתות המכונות "פייק" (fyke) - רשת ארוכה בצורת תיק, המוחזקת פתוחה בעזרת סדרת חישוקים ונועדה ללכוד בין השאר צלופחים. בישראל עיקר השימוש במלכודות מסוג זה היה באפיקי נחלים ובתעלות, ובמיוחד בנהר הירדן.
• רשתות מכלאה גדולות - סדרה של רשתות דמויות קיר המכוונות את הדגים לאזור הלכידה. בשיטה זו נעשה שימוש בים התיכון ללכידת דגי טונה, במערב הים הבלטי ללכידת צלופחים, מליחים וסוגי דגים נוספים, ומול החופים של צפון האוקיינוס השקט ללכידת אלתית. באילת נעשה ניסיון להפעיל מלכודת מסוג זה המכונה "דליאן".
• מלכודות אוויריות - נועדו ללכוד דגים מעופפים. נוהגים להפחיד את הדגים המעופפים ובכך לגרום להם לעופף ולוכדים אותם באוויר בעזרת ציוד מיוחד הקרוי רשתות אכסדרה. ילידי איי דרום האוקיינוס השקט נהגו ללכוד דגים מעופפים בלילה, לאחר שמשכו אותם קודם בעזרת אור לפידים.

רשתות דיג

רשת סל

רשת סל המשמשת לדיג סלמון בנהר פרייזר בקנדה

רשת סל או גם רשת יד (באנגלית scoop net) הוא סל עשוי מרשת בד או רשת מחוטי ניילון או משבכה של חוטי מתכת המוחזק פתוח באמצעות לולאה קשיחה. הסל יכול להימצא בקצה של ידית, אך אין זו חובה. ברשת סל נעשה שימוש עוד מימי קדם וניתן באמצעותה ללכוד דגים הקרוב לפני המים כדוגמת פיקרל צפוני (Esox lucius). כמו כך ניתן באמצעותם לדוג סרטנים במים רדודים.

מכמורת

נמל יפו

נמל יפו

רשת המכמורת (באנגלית, "Trawl") נועדה ללכוד דגי קרקעית הים (דיג דֶמֶרסאלי) כדוגמת מולית אדומה, בקלה ודגים שטוחים מסדרת הסוליתאים, וכן חסרי חוליות, כגון רכיכות למיניהן וסרטניות (חסילונים, shrimp). רשת מכמורת צפה נגררת בעמוד המים ונועדה לדיג דגי המים העליונים, כמו טרית (סארדין) ועפין (אנשובי). ספינה המפעילה רשתות מכמורת קרויה "מכמורתן" (Trawler). רשת מכמורת שבשימוש בארץ צורתה שק בעל 2 כנפיים כשגודלה תלוי בעוצמת המנוע של המכמורתן. השפה העליונה של פתח המכמורת מחוברת לחבל עליון המצויד במצופים. קצות הכנפיים קשורים לחבלי שמשון ארוכים המובילים ללוחות העשויים עץ מפורזל או מתכת, הקרויים פּשָׂקים. הפשקים מחוברים לספינה בכבלי פלדה. בעת שהספינה גוררת את המכמורת גורמת תנועתה ללחץ המים על הפשקים שמתרחקים אחד ממישנהו ומפשקים את פתח הרשת עד כדי 12-15 מטרים. בסיום הגרירה מעלים את המכמורת לספינה באמצעות כננות המצויות בדרך כלל בירכתי הספינה.

רשת חרם

רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה. ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים. חסרונה הבולט - פגיעה בבית הגידול. תוך כדי גריפה נפגעת גם הצמחייה, וגם דגים צעירים המצויים קרוב לחוף נגרפים עם הרשת. זו הסיבה שחל איסור על שימוש ברשת זו במקומות שונים בעולם.

רשת הקפה

רשת ההקפה (באיטלקית למפרה או צ'ינצ'ולה, בערבית סקלבה, באנגלית Purse seine) - רשת זו נועדה ללכוד להקות דגים. בעבר נעשה שימוש בפנסים על מנת למשוך את הדגים וכיום מאתרים את הדגים באמצעות מהדהד (סונאר). לאחר שהספינה איתרה להקת דגים, מורדת ממנה סירה הפורשת את רשת ההקפה סביב להקת הדגים. הרשת בנויה כך שבחלקה העליון חבל עם מצופים ובחלקה התחתון חבל עם משקולות. לחבל התחתון מחוברות טבעות שדרכן עובר כבל פלדה. לאחר השלמת ההקפה חוזרת הסירה לספינה. כבל הפלדה נמשך וחלקה התחתון של הרשת נסגר. נוצרת מעין קערה ענקית בה נלכדו הדגים, והרשת נמשכת לספינה על שללה.

רשת הנפה

רשת הנפה (באנגלית Lift nets) - רשת שקועה במים עד שברגע המתאים היא מורמת מחוץ למים ולוכדת את הדגים או הסרטנים שמעליה. את הדגים מפתים להתרכז מעל לרשת ההנפה באמצעות תאורה חזקה או פתיון טבעי. טכניקה נוספת היא יצירת שדה חשמלי תוך שימוש במתח, עוצמה וקצב פולסים מתאימים. שדה זה גורם לדגים לשחות אל הקוטב החיובי של השדה (האנודה) הממוקם במרכז הרשת. תופעה זו, המכונה אלקטרוטקסיס (Electrotaxis), ניתנת ליישום כמעט אך ורק במים מתוקים (נהרות ואגמים) משום שהמוליכות החשמלית של מי הים הגדולה פי 1000 ממוליכות המים המתוקים הופכת טכניקה זו לבלתי ישימה. קיימות רשתות קטנות המופעלות ביד ורשתות גדולות המופעלות בעזרת ציוד פנאומטי. הדוגמה החשובה ביותר לסוג דיג זה הן הרשתות האחוזות במוטות של היפנים.

רשת קלע

דיג ברשת קלע

רשת הקלע (בערבית "שבקה" באנגלית Cast net) - רשת לדייג בודד. הרשת עשויה בצורת עיגול אותו משליך הדייג על להקת דגים קטנים בסמוך לחוף. לרשת צמודות משקולות עופרת המצמידות אותה לקרקע. לאחר שהדייג לכד את הדגים ברשת הוא מכווץ את תחתיתה, קושר אותה, וגורר אותה לחוף.

רשת זימים

רשת הזימים (בערבית "המלטש" באנגלית Gill net) - סוג של רשת עמידה (רשת הלוכדת דגים כשהיא מתוחה במים בצורת קיר). הרשת מצוידת בשני חבלים העוברים לכל אורכה. לחבל העליון מחוברים מצופים ולחבל התחתון משקולות עופרת המותחים את רשת הזימים (אך אינם משקיעים אותה בשל כוח הציפה של המצופים) לכעין קיר. את הרשת נוהגים לפרוש בעונת הנדידה של הסרדינים בשעות הלילה, כדי שהדגים לא יוכלו להבחין בה. גודל ה"עיניים" של הרשת נקבע כך שהוא מאפשר לדגים להעביר את ראשם אך הם מסתבכים בה במכסה הזימים (מכאן שמה). חסרונה העיקרי של הרשת שהיא לוכדת דגים בטווח גודל מצומצם (דגים קטנים יכולים לעבור דרכה ודגים גדולים אינם מסוגלים להעביר את ראשם דרכה). השימוש ברשת זו זוכה לביקורת רבה, עקב כך שהיא גוררת שלל לוואי רב, בעיקר של לווייתנאים וטורפים ימיים, ומהווה סכנה מרכזית למספר מינים ימיים.

רשת סבכה

רשת הסבכה או רשת ראי (בערבית "אומבטן", באנגלית Trammel net) - סוג של רשת עמידה. הרשת דומה במבנה לרשת הזימים, אלא שבין שני החבלים יש שלוש רשתות במקום אחת. שתי הרשתות החיצוניות הן בעלות עיניים גדולות והרשת הפנימית היא בעלת עיניים קטנות. כמו רשת הזימים נפרשת הרשת כמו קיר, כששתי השכבות החיצוניות גבוהות יותר מהשכבה הפנימית והן רפויות יותר. הדגים עוברים בקלות דרך העיניים של הרשת החיצונית הראשונה, אך מסתבכים ברשת הפנימית ויוצרים מעין שקית היוצאת דרך העיניים הגדולות של הרשת החיצונית השנייה. יתרונה של רשת הסבכה בכך שהיא לוכדת דגים בגדלים שונים.

איסוף מכני

מכונות שנועדו לאיסוף דגים כוללות סוגים חדשים יחסית של ציוד המסוגלים לבצע הפרדה בין הדג או הרכיכה לבין המים, לאחר שנשאבו ב"משאבת דיג" או שנגרפו במכונה. כמו כן מכונות צפות החופרות רכיכות באמצעות התזת סילוני מים תת-מימיים ומשנעות אותן מחוץ למים בעזרת סרט נע.

כלי שיט לדיג

ספינת דיג בנמל שוודי

ערך מורחב – כלי שיט לדיג

המטרה הראשית בתכנון כלי שיט לדיג היא שיפור יעילות הדיג באמצעות בניית ספינה היכולה להשיג שלל רב, שצוותה קטן והוצאות תפעולה נמוכות. התכנון חייב לקחת בחשבון את נושא הבטיחות, שכן הדיג המסחרי הוא בין המקצועות המסוכנים, ביותר ולכן בחלק מהמדינות יש תקנות שנועדו לפקח על בנייה והפעלה של ספינות דיג. עד התקופה המודרנית היו צורת ומבנה כלי השיט ששימשו לדיג ייחודיים לכל אזור. שינויים במבנה נראו אפילו בין כלי שיט בנמלים סמוכים^{[דרוש מקור]}. כיום תכנון וייצור ספינות דיג הוא תעשייה בינלאומית, וצורת הספינה תלויה יותר בשיטת הדיג מאשר בנמל הבית שלה. ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות הנהיג שיטה לסיווג ספינות הדיג המבוססת בעיקר על סוג ציוד הדיג. סוגי הספינות כוללים: ספינות דיג ברשת הנפה, ספינות דיג ברשת זימים, ספינות מלכודת, ספינות דיג ברשת הקפה, ספינות דיג במערך חכות, מכמורתנים מסוגים אחדים, ספינות רב־שימושיות וספינות תמיכה.

נמלי דיג

לנמלי הדיג כמה מטרות:

• לספק הגנה לספינות הדיג בפני פגעי מזג האוויר.
• לאפשר את עגינת ספינות הדיג בקלות. בנמלי הדיג המודרניים יש בדרך כלל אפשרות לחבר את הספינות לאספקת חשמל, מים, טלפון וביוב (על מנת למנוע את זיהום מי־הנמל).
• לספק אמצעי תחזוקה לספינות ולציוד, כדוגמת מספנות, מדרון לגרירת הספינות מהמים, מוסכים לטיפול במנועים, חנויות למכירת ציוד הדיג ואספקה אחרת נדרשת.
• לאפשר הפלגה מהירה של הספינות. תדלוק מהיר של הספינות מבוצע מתחנות דלק צפות או ממתקנים על החוף.
• לספק אמצעים לשינוע מהיר של הדגה שנלכדה לשווקים או לצרכנים. בנמלי הדיג קיימים מתקנים לפריקה, מיון, שקילה ואחסנה של שלל הדיג. על פי סוג הדגה יכולים להיות בנמל גם מפעלים לייצור קרח, מחסנים לאחסנה בקירור ומפעלים לעיבוד הדגים. בדרך כלל יש ליד כל נמל מבנים המכילים את שוק הדגים ומשרדי סוחרי הדגים.

סוגים של נמלי דיג:

• נמל דיג לסירות - בצורתו הפשוטה ביותר נמל דיג לסירות הוא בעצם רצועה של חוף חולי או אתר עגינה בחוף סלעי שמהם מפליגות סירות הדיג הקטנות, וכשהן חוזרות הן מועלות ידנית או בעזרת כננת פשוטה אל החוף. השלל נמכר ישירות מהסירה לצרכנים או למתווך המחלק את הדגים באזור רחב יותר. המתקנים שימצאו בסוג נמל זה כוללים סככות אחסון פשוטות עבור רשתות, מנועים חיצונים, דלק ואספקה נוספת. נמל דיג אחר לסירות, יקר בהרבה, הוא מזח הנבנה מעבר לקו המים שבו נשברים הגלים. במזח זה סירות הדגים מורמות מהמים בעזרת עגורן ומאוחסנות על המזח^{[דרוש מקור]}.
• נמל דיג לספינות - לספינות דיג גדולות וכבדות יותר, המונעות במנועים פנימיים נדרש מקום עגינה מאובטח שכן הן חייבות להישאר במים. במפרץ טבעי מוגן יספיקו מזח עשוי אבן או עץ שעליו מתקנים לאחסון ועבוד הדגה. אם אין מעגן טבעי יש צורך להקים שוברי גלים על מנת ליצור מעגן מלאכותי ובתוכו לבנות מזחים, מדרון לגרירת הספינות ומתקנים לעיבוד הדגה.
• נמל דיג ראשי - נמל גדול עבור מספר רב של ספינות דיג גדולות. נמל מסוג זה מתוכנן ונבנה על ידי גופים ממשלתיים המתפעלים את המתקן בעצמם או משכירים אותו ליזמים קטנים או לחברות פרטיות.
• נמל דיג פרטי - השימוש ברוב הנמלים הוא קהילתי, והם משרתים ציבור רחב נרחב של בעלי ספינות, סוחרים ובעלי מפעלי דגים. עם זאת, קורה לעיתים שחברות גדולות בעלות ציי דיג ניכרים, בונות נמל פרטי הכולל גם מתקנים לעיבוד, תחזוקה ושירות. מצב זה קורה בעיקר במדינות מתפתחות שבהן קיימים רק נמלי דיג קטנים.

שוקי דגים

דגי טונה קפואים בשוק טסוקיג'י

בצמוד לרוב הנמלים ימצאו מתקנים לטיפול ועיבוד שלל הדגה. מתקנים אלה יכולים להיות דוכני מכירה של דגים טריים, אולמי מכירה פומבית, היכן שסיטונאים קונים את ההספקה שלהם, או אף מפעלים לעיבוד הכוללים מתקני הקפאה המייצרים מוצרי דגים ארוזים למכירה ישירות לצרכן. עיקר פעילותם של שוקי הדגים היא בשעות הבוקר המוקדמות, ואף שקיימים שווקים קטנים רבים המוכרים לצרכן הביתי או למסעדות, השווקים הגדולים מוכרים בעיקר לסיטונאים.

שוקי הדגים הידועים בעולם הם:

• שוק הדגים צוקיג'י – השוק הממוקם בטוקיו, יפן הוא שוק הדגים הגדול בעולם. אל השוק מגיעים מדי יום כ-2,000 טון של כ-450 מינים של דגים ופירות ים. חלק גדול מהשלל הנמכר בשוק מגיע בהטסה ממקומות שונים בעולם.
• שוק הדגים של בילינגסגייט – שוק הדגים של לונדון הוכרז ב-1699 על ידי הפרלמנט של בריטניה כ"שוק פתוח וחופשי לכל סוגי הדגים". השוק עבר כמה מקומות בעיר, וממוקם כיום במתקן מודרני ב-קנרי וורף.
• שוק פולטון – שוק הדגים של ניו יורק. השוק הוקם ב-1822 בקצה הדרום־מזרחי של מנהטן ליד מזח על האיסט ריבר. כיוון שמאז שנת 1979 הגיעו הדגים לשוק אך ורק במשאיות קירור מנמלי דיג מרוחקים, נעשה מיקומו הנוכחי למטרד והשוק עבר בתחילת 2005 למתקן מודרני ברובע ברונקס.
• שוק הדגים של סידני – השוק הממוקם בסידני, אוסטרליה צמוד לנמל דיג פעיל וכולל בנוסף לדוכני מכירה קמעונאים ואולמות מסחר גם בית ספר לבישול מאכלי ים.

דיג מסחרי כיום

ארגון המזון והחקלאות הידוע כ-FAO, ראשי התיבות של Food And Agriculture Organization, ארגון המסונף לאו"ם מפרסם מדי שנתיים דו"ח על מצב הדיג העולמי. על פי הדו"ח האחרון שיצא בשנת 2002 ומסכם את נתוני שנת 2000 היו נתוני הדיג כדלהלן:

• דיג יבשתי: סה"כ 30 מיליון טון דגים, מתוכם 21 מיליון טון דגים מבריכות.
• דיג ימי: סה"כ 100 מיליון טון דגים, מתוכם 14 מיליון טון דגים מחקלאות ימית.
• סה"כ היבול העולמי לשנת 2000 היה 130 מיליון טון דגים מתוכם 35 מיליון טון דגים שמקורם בחקלאות ימית. על פי נתונים אלה יבול הדיג בשנת 2000 היה הגדול מאז ומעולם. הדיג סיפק כ-15% מכלל צריכת החלבונים מן החי.
• מתוך היבול העולמי נצרכו כמזון 96 מיליון טון דגים שהם בממוצע כ-16 ק"ג לאדם, ו-33 מיליון טון היו לשימושים שאינם קשורים למזון. במדינות מתפתחות מספקים דגים כ-20% מתצרוכת החלבון מן החי. במקומות מסוימים כגון יפן, איסלנד ומדינות איים אחרות מתבטאת תרומת הדגים לתזונה היומית בכ-180 קלוריות בממוצע. כמות הדגים שמקורם בחקלאות ימית גדלה בהתמדה והגיעה בסין לקצב מרשים של 11% לשנה.

היצרניות העיקריות

1. סין היצרנית העיקרית עם יבול של 41 מיליון טון דגים (17 מיליון טון מדיג ו-24 מיליון טון ממדגה – בריכות וחקלאות ימית) וממוצע של 25 ק"ג דגים לאדם^{[דרוש מקור]}.
2. פרו – קרוב ל-11 מיליון טון. פרו נהנית משדות הדיג העשירים שנוצרו בשל זרם הומבולדט.
3. יפן – 5 מיליון טון.
4. ארצות הברית – 4.7 מיליון טון.
5. צ'ילה – 4.3 מיליון טון.
6. אינדונזיה – 4.1 מיליון טון.
7. רוסיה – 4 מיליון טון.
8. הודו – 3.6 מיליון טון.

דיג כמקור תעסוקה

בעולם כיום (2005) מתפרנסים מדיג כ-35 מיליון איש. 65% מדיג ימי, 15% מדיג בנהרות ובאגמים ו-20% מחקלאות ימית. בארצות המפותחות יש מגמה בולטת של ירידה בכמות המועסקים בדיג. ביפן למשל ירד מספר הדייגים מכ-440,000 בשנות ה-70 ל-216,000 כיום. במקביל, קיימת מגמה קבועה של הזדקנות האוכלוסייה העוסקת בדיג משום שמקצוע קשה זה אינו מושך צעירים. לדוגמה ביפן 32% מהדייגים הם בני למעלה מ-60. תופעה אופיינית נוספת לענף הדיג היא שרוב הדייגים הם עצמאים. הערכת ה-FAO היא שבשנת 1998 היו 1.3 מיליון ספינות דיג וכ-2.8 מיליון סירות דיג שמתוכן כ-60% בלתי ממונעות.

סוגי הדגים העיקריים

שטחי הדיג העיקריים הם צפון מערב האוקיינוס השקט, דרום מזרח האוקיינוס השקט, צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי ומערב האזור המרכזי של האוקיינוס השקט. סוגי הדגים העיקריים^{[דרוש מקור]}:

• Anchoveta - Engraulis ringens - אנשובי פרואני – 11 מיליון טון
• Alaska Pollock - Theragra chalcogramma - סוג של בקלה – 3 מיליון טון
• Atlantic herring - Clupea harengus - הרינג – 2.4 מיליון טון
• Skipjack tuna - Katsuwonus pelamis - טוּנָה אָטוּנָס – 1.9 מיליון טון
• Japanese anchovy - Engraulis japonicus - אנצ'ובי יפני – 1.7 מיליון טון
• Chilean jack mackerel - Trachurus murphyi - מקרל צ'יליאני – 1.5 מיליון טון
• Largehead hairtail - Trichiurus lepturus - כ–1.5 מיליון טון
• Chub mackerel - Scomber japonicus - קוֹלְיָס כָּל-יַמִּי - כ–1.5 מיליון טון
• Capelin - Mallotus villosus סוג של סלמון – 1.5 מיליון טון
• Blue whiting - Micromesistius poutassou - כ-1.4 מיליון טון

מעריכים כי 25% מיבול הדגים הוא מסוגי דגים שניתן להגדיל את כמות הדיג מהם מבלי לפגוע באוכלוסיית הדגים; 49% מהיבול הם מסוגי דגים שנידוגים במספר המקסימלי האפשרי; 18% מהיבול הם ממיני דגים שהדיג פוגע בהם וכמות הדגים הולכת ויורדת מדי שנה; 10% הם בסכנת כליה אם הדיג מהם יישאר במידותיו הנוכחיות^{[דרוש מקור]}.

מסחר בדגים

ערך הסחר העולמי במוצרי דגים בשנת 2000 היה 55 מיליארד דולר והוא מייצג גידול מתמשך של 4% לשנה. היצואניות הגדולות ביותר הם תאילנד, סין, נורווגיה וארצות הברית. היבואנית הגדולה ביותר היא יפן. במקומות מסוימים כגון גרינלנד, איי סיישל, איי פארו ואיסלנד מהווים הדגים יותר משני שלישים מערך הסחורות שנמכרו באיים אלה. המסחר בדגים מושפע מתופעות טבע כדוגמת האל ניניו שגורם לתמותת דגים גדולה, ניצול יתר של הדגים ושימוש נרחב באנטיביוטיקה בגידול דגים. שתי התופעות האחרונות גורמות דאגה בדעת הקהל העולמית ועקב כך לחקיקת יבוא מגבילה.

הדיג בארץ ישראל

ערך מורחב – דיג בארץ ישראל

הדיג היה גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל בתקופה הקדומה^{[דרוש מקור]}. דיג ודייגים מוזכרים בתנ"ך כמה פעמים, למשל "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו י"ט ח). משערים כי בירושלים היה שוק דגים על סמך אזכורו של "שער הדגים" בצפניה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה', קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (פרק א, י), בנחמיה "וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים, בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה (ג' ג) ובדברי הימים ב' :"וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (לג' יד). כמו כן יש אזכור מפורש על תושבי צור שסחרו בדגים בירושלים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר" (נחמיה יג' טז).

כיום, מהווה הדיג ענף משני בכלכלת מדינת ישראל. עם זאת, בעבר הייתה לדיג משמעות גדולה יותר מכפי שיש לו כיום בחיי העם היהודי בארץ ישראל.

בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, אגם החולה, אינו קיים עוד שכן החולה יובשה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.

הדייגים המקצועיים משתמשים במגוון של רשתות: רשתות הקפה, מכמורת, רשתות ראי ורשתות זימים. כן נעשה שימוש במערך חכות. דיג מקצועי מבוצע על ידי יחידים בסירות או על ידי קבוצה בספינות דיג.

דייגים חובבים נוהגים לדוג לאורך החופים, הנחלים ולעיתים מתוך סירות. החובבים משתמשים בחכות ובקרסים מסוגים שונים שעליהם מצמידים פיתיונות כדוגמת בצק לשם דיג דגים אוכלי צמחים כגון הקיפון (בורי) ופיתיונות מן החי כדוגמת ה"סבידה" (דיונון הרוקחים - Sepia Officinalis- Common cuttlefish) וה"גמברי" (חסילון תלת קוצי – Penaeus semisulcatus) לדיג דגים טורפים כדוגמת ה"דקר" (לוקוס).

דיג יתר

"דיג יתר" הוא שם כללי המתאר את הדלדלות אוכלוסיית הדגים בים עקב דיג אינטנסיבי, אשר לא מאפשר לאוכלוסיית הדגים להתאושש ולצמוח חזרה.

הדוגמה המוכרת ביותר הממחישה תופעה זו היא ציד הליוויתנאים (אף כי ניתן להגדיר זאת כציד יתר ולא כדיג יתר). במשך שנים רבות ניצודו מינים שונים של ליוויתנאים לצרכים שונים של האדם. באמצע המאה ה-19 החלה התפתחות מהירה בטכניקות הציד. שוק המוצרים המיוצרים מליוויתנאים גדל במהירות ואיתו היקף הציד, שהפך יעיל ומתועש. באמצע המאה ה-20 הגיעו מספר מינים לסף הכחדה ולאחר מכן נחתמו אמנות בינלאומיות המגבילות את ציד הליוויתנאים.

כיום הדיג מתבצע הצורה תעשייתית ויעילה ביותר. כפי שמוזכר לעיל, קיימות שיטות רבות לדיג מסחרי בכמויות גדולות. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת אנו רואים ירידה בכמויות ובגדלי הדגים שחברות הדיג תופסות. לתופעה זו עדיין אין ביטוי משמעותי בזמינות הדגים בשוק, שכן חברות הדיג מחליפות את הזנים הישנים, שנתמעטו, בזנים חדשים, "נמוכים" יותר בשרשרת המזון. אנו כבר רואים מקרים של אוכלוסיות דגים שהתמוטטו, כדוגמת דגי האנשובי בפרו, ודגי הקוד האטלנטיים. ישנן הערכות מדענים לפיהן אם הדיג לא יעבור מהלך של ריסון משמעותי, כל הדגה העולמית תתמוטט עד שנת 2048.

דבר המקשה על ההתמודדות עם תופעה זו, הוא היותם של הדגים נחלת הכלל. עקב כך, קיים קושי להסדיר את הנושא ולהכניסו תחת פיקוח ויהיה קשה לעשות זאת טרם משבר משמעותי, שיותיר את כל המעורבים במצב בו כמעט ואין להם מה להפסיד.

לקריאה נוספת

• פול גרינברג, טביעת רגל גסה בים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010

קישורים חיצוניים

• הדיג במצרים הקדומה - תיאור דרכי הדיג והווי הדייגים במצרים מתוך אתר "דעת"
• קוד המילניום –דג הבקלה והשפעתו על ההיסטוריה.