מלחמות הבקלה
מלחמת הבקלה (הקרויה גם "מלחמת הבקלה האיסלנדית") הייתה סדרה של עימותים בין בריטניה ואיסלנד, אשר התרחשו במחצית השנייה של המאה ה-20, בשל תביעת איסלנד לבלעדיות על דיג בשטחי ים נרחבים מהאוקיינוס האטלנטי קרוב לחופי האי.
הסיבות
הגורם הישיר לתביעה האיסלנדית היה ההקטנה הדרסטית בכמות הדגים שנלכדו בשדות הדיג העשירים שבקרבת האי שנבעה מדיג יתר, בעיקר בשל פעילותם של דייגים מבריטניה. עקב כך הלכה איסלנד והגדילה במשך השנים את תחום האזור הימי שבו מותר רק לדייגים איסלנדים לדוג.
ברקע העימות יש לזכור את רגישותה של איסלנד לכל נושא הדיג. זהו הענף הכלכלי המרכזי באיסלנד ולמעשה, רוב רובה של כלכלת איסלנד מבוססת בצורה זו או אחרת על הדיג ועל התעשיות הנלוות אליו.
השתלשלות העניינים
ההגדלה הראשונה של האזור המוגבל בדיג לאיסלנדים בלבד הייתה ב-1958, שעה שאיסלנד הגדילה את גבול האזור מ-4 מייל ימי מחופיה (כ-7 ק"מ) ל-12 מייל ימי (כ-22 ק"מ).
בשנת 1972 הגדילה איסלנד באופן חד־צדדי את האזור המוגבל לדיג והכריזה על גבול השטח כ-50 מייל ימי (93 ק"מ) מחופיה. במסגרת משא ומתן בין איסלנד לבריטניה, הגיעו השתיים להסכמה כי יותר לספינות המכמורת (מכמורתנים) הבריטיות לדוג בתוך האזור המוגבל, אך בתנאי ששלל הדגה השנתי שלהן לא יעלה על 130,000 טון דגים. הסכם זה פג בנובמבר 1975.
בנובמבר 1975 הכריזה איסלנד פעם נוספת על הרחבה של האזור המוגבל לדייג לאיסלנדים בלבד, והפעם למרחק של 200 מייל ימי (כ-370 ק"מ) מחופי האי. בריטניה לא הכירה בתביעה זו ודייגים בריטים שהתעלמו מהכרזה זו "חדרו" לאזור. עקב כך התחוללו סדרה של עימותים בין ספינות משמר החופים האיסלנדי ומכמורתנים בריטים שזכו לכינוי "מלחמת הבקלה". למרות השם, כמעט שלא נורו יריות, אך היו מקרים בהם חתכו האיסלנדים רשתות של ספינות בריטיות ואף כמה מקרים של נגיחה בין ספינות.
על מנת לאכוף את החוק של הרחבת האזור המוגבל פרסה איסלנד באזור כוח של שש ספינות של משמר החופים ושני מכמורתני ירכתים (ספינות מכמורת בהם הרשת מורדת מהירכתים) מתוצרת פולין שהוסבו לספינות של משמר החופים. בתגובה שלחה בריטניה צי בן עשרים ושניים פריגטות, שבע ספינות אספקה, תשע ספינות גרר ושלוש ספינות סיוע על מנת להגן על המכמורתנים הבריטים.
שינוי משמעותי בהתפתחות הסכסוך חל כשאיסלנד איימה בסגירת בסיס נאט"ו בקפלוויק. בזמן בו התרחשו מאורעות אלו היה זה איום של ממש על היכולת של נאט"ו להגן על האוקיינוס האטלנטי בפני ברית המועצות. ממשלת בריטניה נאלצה בשל כך להכיר בגבול בן 200 המייל הימי והורתה לדייגיה שלא להיכנס יותר לתחום זה.
התוצאות
למלחמת הבקלה היו שתי תוצאות בולטות.
- מדינות נוספות הלכו בעקבותיה של איסלנד והכריזו אף הן על הרחבת גבולות הדיג. הגבול החדש הפך לעובדה וב-1983 אף הפך לגבול המוסכם. בשנה זו התקבלה אמנה בינלאומית הקרויה "חוק הים" (Law of the Sea) שקבעה כי האזור שבין חופה של מדינה ועד 200 מייל ימי מחופיה הוא אזור כלכלי בלעדי של המדינה ובו יש למדינה בלעדיות על ניצול אוצרות הים.
- צי הדיג של בריטניה נפגע קשה מהחלטה זו. במיוחד חשו בפגיעה נמלי הדיג של גרימסבי והאל. הדייגים הבריטים עברו לספינות קטנות וחסכוניות יותר שעיקר פעילותם בסמוך לחופי בריטניה.
קישורים חיצוניים
