הגימנסיה העברית רחביה

הגימנסיה העברית רחביה

הכניסה לגימנסיה מרחוב קק"ל
בית ספר שש-שנתי (חטיבת ביניים ותיכון)
תקופת הפעילות	1909–הווה (כ־115 שנים)
שכבות לימוד	ז'–י"ב
בעלי תפקידים
מנהל	דני ליבוביץ'
באחריות	מינהל חינוך, עיריית ירושלים
מיקום
מיקום	ירושלים

מבט מכיוון בית האזרחי

הודעה על פתיחת הגימנסיה, עיתון הצבי 1908

קיר הזיכרון לחללי מערכות ישראל בגימנסיה

הגימנסיה העברית בירושלים ע"ש יצחק בן-צבי, היא בית ספר תיכון, הראשון שהוקם בירושלים, ושוכן בשכונת רחביה.

היסטוריה

הגימנסיה נוסדה בימי העלייה השנייה בשנת 1909, בשם "הגימנסיה העברית בירושלים".
בין מייסדיה נמנו בני הזוג ד"ר נפתלי וד"ר חנה וייץ, יהושע ברזילי (אייזנשטט), ואנשי העלייה השנייה, חברי קבוצת "ירושלים החדשה" יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, ואירה יאן. שלושת האחרונים גם שימשו בה מורים בשנותיה הראשונות.

מטרת מייסדי הגימנסיה, הייתה החיאת התרבות העברית. תוכנית הלימודים שילבה ידע כללי עם תרבות עברית, היסטוריה יהודית וידיעת הארץ.

הגימנסיה בירושלים נפתחה ביום ראשון י' טבת תרס"ט (2 בינואר 1909), והמניעים להקמתה פורטו כעבור כחודש בעיתון "העולם":

• יש כמה מאות של משפחות בירושלים, המעוניינת לתת חינוך הגון בבית ספר בינוני לילדיהן, ואין בירושלים כזה, לבד מן הסמינר ובית הספר למסחר לבנים של חברת "עזרה".
• ההורים אינם רוצים להיפרד מילדיהם ולשלוח אותם ליפו, גם מימון נסיעותיהם ושהייתם ביפו מכביד מאוד על הדבר.
• הדבר נחוץ לשם הגדלתו וביצורו של היישוב היהודי בירושלים.

שנים מוקדמות

אליעזר בן-יהודה נמנה עם מייסדי הגימנסיה ותמך בה במאמרים נלהבים בעיתונו "הצבי". הוא אף שלח את בנו אהוד בן יהודה, להיות בין שבעת התלמידים הראשונים. לעומתו, קמו לה מתנגדים חריפים מכיוונים רבים.

מיום הקמתה, ובמשך שנים ארוכות, נאלצה הגימנסיה העברית להיאבק על עצם קיומה. החסידים מקרב היישוב הישן, שהתקיימו על כספי החלוקה, חששו מהשתלטות ה"פרודוקטיבציה" על ילדי העיר, וראו בדאגה את העובדה כי זהו המוסד העברי הראשון בו לומדים יחד בנים ובנות בכיתה אחת. הם פרסמו פאשקעווילים וזרקו אבנים על תלמידי הגימנסיה.

המתחרים בבתי הספר של "עזרה" ו"אליאנס" חששו מהתחרות החינוכית, וניסו לשכנע הורים לא לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסד החינוכי של "הרוסים הסוציאליסטיים" שהגיעו זה מכבר אל העיר. גם הממסד הציוני לא מיהר לתמוך.

בשנה הראשונה למדו במוסד 20 תלמידים בלבד, אך מספרם עלה בהרבה בשנת תר"ע (1910), והגיע ל-110 בשנת תרע"א (1911). עקב הגידול המהיר הלכו ורבו הוצאותיו של המוסד לתשלום של שכר המורים, לציוד ולדמי שכירות הדירה, מה עוד שקלט גם תלמידים לא מעטים שידם לא השיגו לשלם את שכר הלימוד כנדרש. בראשית 1911 נענה הוועד הפועל המצומצם לפניית "אגודת הגימנסיה העברית בירושלים" וקצב לה 1000 פרנק מכספי "קרן תרבות" שעמדה תחת הנהלתו.
החלטה זו עוררה ביקורת והתנגדות עזה מצד נציגי המזרחי: נאמנים לשיטתם סירבו להיות שותפים בעל כורחם "במימון ובמתן הכשר למוסד חינוכי, המלמד את המקרא ברוח ביקורת המדעית ואינו מקפיד על קיום מצוות הדת על ידי תלמידיו".

באותה שנה, נקרא יהודה לייב מטמן-כהן, שניהל את גימנסיה הרצליה בתל אביב, לסייע לגימנסיה הירושלמית לעמוד על רגליה, ובמשך שנה ניהל את שני המוסדות. לפני שעזב, בחר מטמן כהן מקרב המורים את שלמה שילר, שנטל לידיו את ניהול הגימנסיה. שילר ומורי הגימנסיה נמנו עם ראשי הלוחמים ב"מלחמת השפות" שהחלה בירושלים.

במשך שלוש שנים נדדה הגימנסיה, על מוריה ותלמידיה, בין שלושה מבנים. האחרון שבהם היה ביתו של אחד ממיסדיה הד"ר אהרן מאיר מזי"א.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הלך וקטן מספר תלמידיה, שעמד על כמה עשרות בודדות. השלטון העות'מאני בארץ ישראל החליט לסגור אותה, בהיותה תחת חסות צרפתית. אגודת המורים, בראשות דוד ילין, עמדה מנגד, ולא חשה לסייע. דובריה אף החליטו כי אין לה זכות קיום, ודינה להיסגר. שילר לא ויתר, ויחד עם צוות מורים עברו ללמוד באחד המבנים שהיו שייכים לבית הספר בצלאל שניהל בוריס שץ.

בסוף שנת הלימודים 1916 נאלצו התלמידים ומורים להתפנות גם מבצלאל, וקבוצה של 10 תלמידים עברה ללמוד כ"קבוצה ירושלמית" בגימנסיה הרצליה עד סיום המלחמה.

גימנסיה רחביה

ב-1919, עם תום מלחמת העולם הראשונה, פתחה הגימנסיה שוב את שעריה, ב"בית דוידוף" שבשכונת הבוכרים בירושלים. מספר תלמידיה הלך וגדל, עד שהיה המקום צר מלהכיל את כולם, וב-1929, עברה למבנה חדש בשכונת רחביה, שכונה חדשה שהוקמה באותם ימים. זהו המבנה בו שוכנת הגימנסיה עד היום, ברחוב קרן קיימת בירושלים, סמוך לבנין המוסדות הלאומיים.

היותה בשכונת רחביה, שתושביה נמנו עם האליטה של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20, היקנה לגימנסיה מעמד יוקרתי. תלמידיה נחשבו בנים למשפחות מיוחסות, והחינוך בה נחשב לטוב ביותר בין התיכונים שהוקמו אחריה. בין מוריה ותלמידיה נמנו אז, אנשי רוח ואנשי מעשה מפורסמים, כמפורט למטה, ושמה נקרא בפי כל "גימנסיה רחביה".

במאורעות תרפ"ט, שימש בנין הגימנסיה החדש, מקלט לתושבי השכונה, ובמלחמת השחרור פעלו במשרדיה כוחות ההגנה, ותלמידי הכיתות הגבוהות גויסו לשירות פעיל.

בשנת 1962 עברה הגימנסיה לבעלות עיריית ירושלים (לאחר שהתנהלה עד אז תחת חסותה של עמותה ציבורית), והיא נקראה תיכון עירוני א'. במתחם הגימנסיה פעל גם בית ספר יסודי, שהכיל שמונה כיתות, היה חלק ממערכת החינוך המקומית, ורוב תלמידיו התקבלו ללמוד בכיתות התיכוניות. בשנות החמישים נקלטו בבית הספר ילדים פליטי שואה שעלו לארץ כיחידים וכבנים למשפחות עולים. עם המעבר לבעלות העירייה, בתחילת שנות השישים, החל בית הספר לקלוט יותר תלמידים מצטיינים, בנים לאוכלוסיות חלשות.

האינטגרציה

בשלהי שנות ה-60 החליטה ממשלת ישראל על הרפורמה בחינוך, שעיקרה היה הקמת חטיבת ביניים – בין בית הספר היסודי לבין התיכון. הרפורמה הזו גם חרתה על דיגלה את האינטגרציה בין שכבות אוכלוסייה שונות של תלמידים.

הגימנסיה הייתה בין הראשונים שהחלו בתהליך, ומנהלה, שמואל מיכאלי, יזם בתחילת שנות ה-70, תוכניות חדשניות שהיו שלב מקדים לאינטגרציה ולרפורמה, והיו מודל לתהליכים דומים בבתי ספר אחרים. המהלך לא עבר בקלות, והורים שהתנגדו לו ניהלו מאבקים מתוקשרים שגרמו אף להתערבות משטרתית, עד שהתייצב המהלך כעבור עשר שנים.

שמואל מיכאלי היה גם המנהל הראשון בארץ שהנהיג בגימנסיה לימודים בשיטה של יחידות לימוד, משנת הלימודים ה'תשל"ד ואילך.

ב-1983, הועברו הכיתות היסודיות לבית הספר ע"ש פולה בן-גוריון בעמק המצלבה. בגימנסיה נותרו שתי החטיבות העליונות, ומתכונת זו נותרה בעינה.

המאה ה-21

בשנת 2009 ציינו בבית הספר את 100 שנות הקיום של בית הספר, באירוע חגיגי אליו הוזמנו בוגריו. נכון ל-2010, הגימנסיה מונה כ-1000 תלמידים המגיעים אליה מכל רחבי ירושלים. היא נקראת: הגימנסיה העברית בירושלים - ע"ש יצחק בן-צבי - בית ספר על יסודי שש שנתי עירוני א'. פועלות בה חטיבת ביניים (כיתות ז-ט) וחטיבה עליונה (כיתות י-י"ב).

בשנת 2017, דורג במקום השני בדירוג התיכונים בירושלים, עם שיעור זכאות לבגרות של 99.14 אחוז, שיעור מצטיינים 8.62 אחוז ושיעור נשירה של 0.11 אחוז.

הצופים

בעשור השני לקיומה כבר נוצר קשר הדוק בין הגימנסיה ובין תנועת הצופים, ומנהליה עודדו את התלמידים לפעול במסגרת התנועה.

ב-1937 מוסדה הפעילות הצופית בגימנסיה כאשר הוקם בה שבט מצדה, שבט הצופים הראשון שפעל בירושלים. הפעילות הצופית התנהלה תחת פיקוחה של הנהלת הגימנסיה שהעמידה בראש השבט את המורה דוד שטראי, ומורים אחרים שימשו כרש"גדים ומדריכים. "הייתה הכרה ברורה כי שום חינוך בני נוער לא יצלח אם יסתיים אחר הצהריים. מוסד חינוך המעוניין בהצלחתו, חייב להקיף במידת האפשר את כל חייו של התלמיד" - כך הסביר הד"ר אברהם ברתנא, אז מורה, ולימים מנהל הגימנסיה.

הקשר הגיע לשיאו בשנות ה-40, עם הקמת צריף של השבט בחצר בית הספר ברחביה. הצריף שימש נקודת מפגש ומרכז לפעילות צופית לתלמידי הגימנסיה במשך עשרות שנים, עד שעברה ממנו הפעילות בשנת 1965 ל"בית פיליפס", ובשנת 1967 ל"בית נועה" -על שם חניכת השבט נועה טן-פי שנפטרה בנערותה .(שני המבנים נבנו בעמק המצלבה), לשם מגיעים תלמידי הגימנסיה עד היום.

פרשת גבריאל תירוש

בשנות ה-60 פרסם הסופר יצחק שלו את הרומן "פרשת גבריאל תירוש". עלילת הספר נסובה סביב המורה להיסטוריה גבריאל תירוש וחמישה מתלמידיו, ההופכים לכיתה צבאית מאומנת המבצעת פעולות גרילה בפורעים ערביים, בתקופת מאורעות תרצ"ו בירושלים. שלו, שהיה תלמיד הגימנסיה העברית בפרוץ מאורעות תרצ"ו, ואחר כך מורה בה, שאב את הדמויות בעלילה מהיכרות אישית עם דמויות מקבילות שהכיר. כך למשל ד"ר רוזנבלום המנהל, הוא בן דמותו של ד"ר מוהליבר מנהל הגימנסיה בתקופת לימודיו.

בוגרים ומורים נודעים

• שלושה נשיאים של מדינת ישראל: יצחק בן-צבי - מייסד ומורה. אפרים קציר - בוגר ומורה. ראובן ריבלין - בוגר (תשט"ז, מגמה מזרחנית).
• חתני וכלות פרס ישראל, שלימדו או למדו בגימנסיה, ובהם: פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני (טורצ'ינר)- מורה, יגאל ידין, אפרים קציר, שולמית כצנלסון (יחד עם אולפן עקיבא), זהרה שץ, מנשה הראל, נגה הראובני, אלישע אפרת, יהודה ג'אד נאמן.
• אנשי צבא וביטחון: רב־אלוף יגאל ידין, אברהם שטרן (יאיר) ראש לח"י, צבי ספקטור מפקד כ"ג יורדי הסירה, דני מס מפקד הארבעה ומפקד מחלקת הל"ה, יחיעם ויץ (לוחם הפלמ"ח), יוני נתניהו (סיים לימודיו התיכוניים בארצות הברית). אלופי צה"ל עוזי נרקיס, רחבעם זאבי, עמוס חורב, מתן וילנאי. ראש המוסד נחום אדמוני, ראש השב"כ כרמי גילון.
• אנשי ציבור, חברי כנסת ושרי ממשלה: רובי ריבלין, דן מרידור, שמואל תמיר, מתן וילנאי, דוד קורן, יאיר צבן, אריה אלדד, שלמה ארגוב, נחמן שי, צלי רשף, יאיר שפרינצק, אלי הורביץ (מרידור), אבי גבאי, שגריר ישראל באו״ם יוחנן ביין, ניסן הרפז.
• שופטים ומשפטנים: מרים נאור, אליעזר גולדברג, משה טלגם, שולמית ולנשטיין, אסנת מנדל, מוסיה ארד, צבי זילברטל, עלי זלצברגר, יגאל ארנון, מיכאל שקד, יזהר הס, אליעזר ריבלין, יונתן עדיאל, ערן שנדר, אהרון אברמוביץ', אלי אברבנאל.
• אנשי אקדמיה: טרודה דותן, חיים אדלר (חוקר), עקיבא בר-נון, נתן שלם-מורה.
• סופרים ומשוררים, ובהם: א.ב. יהושע, עמוס עוז, דב קמחי-מורה, יצחק שלו, יונתן רטוש, יעקב אורלנד יהודה עמיחי-מורה, דן פגיס-מורה.
• עיתונאים ואנשי תקשורת, ובהם: יצחק שמעוני, מיכאל קרפין, דנה וייס, אברי גלעד, דודו גבע, רפי רשף, יוני בן-מנחם, אליעזר יערי, חמי שלו, צ'יקו מנשה, אהוד אשרי, גיל חובב, אבירמה גולן, איילה חסון, שי שטרן.
• מוזיקאים ואמנים, ובהם: ברכה עדן, יוסי ידין, אשר פיש, אסתר שמיר, דני דותן, גבי קלזמר ואורה איל.
• ספורטאים כגון דני נוימן.
• רופאים, ובהם: אהרון ולירו, חגית (מרידור) הורביץ, עוזי בלר, חנה מעיין, בלה קאופמן, אפרת לוי להד ואורי ספרן.

מנהלי הגימנסיה

• 1911–1922 – שלמה שילר.
• 1923 – ד"ר משה קלוורי.
• 1924–1942 – ד"ר יוסף מוהליבר.
• 1942–1956 – ד"ר אברהם ברתנא.
• 1956–1971 – זבולון תוחמן (טוכמן).
• 1972–1987 – שמואל מיכאלי.
• 1988–1991 – אריה רוגל.
• 1992–2003 – אהוד פראוור (בוגר הגימנסיה).
• 2003–2015 – דוד גל.
• 2015–הווה – דני ליבוביץ'

לקריאה נוספת

• מאה שנות – סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים מאת שלומי רוזנפלד, בהוצאת הגימנסיה העברית.
• הגימנסיה העברית ירושלים, ספר היובל, תשכ"ב, עורך ח. מרחביה, הוצאת אגודת שוחרי הגימנסיה העברית.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הגימנסיה העברית רחביה
• דף הגימנסיה בעיריית ירושלים
• ישי פורת, מיתמות לניהול הגימנסיה: "אני למדתי לשרוד", באתר mynet‏ ירושלים, 29 ביוני 2015 (ראיון עם המנהל הפורש של הגימנסיה, דוד גל)
• דף ההנצחה באתר הגימנסיה
• שירה בטקס יום הזיכרון בגימנסיה בשנת 2014
• דבר המנהל על שיפוץ בית הספר, אוקטובר 2017
• אלי אלון, אסון תלמידי גימנסיה רחביה שהוצנע 1943 באתר themarker

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28277675הגימנסיה העברית רחביה