עמיקם אלעד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמיקם אלעד, נובמבר 2008

עמיקם אלעד (נולד ב-26 ביוני 1946) הוא פרופסור חבר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביוגרפיה

עמיקם אלעד נולד וגדל בירושלים, למד בתיכון ליד"ה, שם למד במגמה מזרחנית. בצבא שירת בנח"ל. עשה את חוק לימודיו מהתואר הראשון לשלישי בשנים 1967–1986 בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מלמד באוניברסיטה החל מ-1983, עבודת הדוקטורט שלו עסקה בנושא: "קווים להתפתחות הצבא העבאסי (במיוחד יחידות אהל ח'ראסאן ואלאבנאא עם דגש על תקופת אלאמין ואלמאמון". העבודה נעשתה בהנחייתו של פרופסור דוד איילון והיא הוגשה בשנת 1986. אלעד מונה למרצה בשנת 1990, ב-1999 מונה לפרופסור חבר, שימש ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. שהה בשבתונים כפרופסור אורח בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון, במכון המזרחני שבאוניברסיטת אוקספורד ובמחלקה לתרבויות המזרח הקרוב והתיכון שבאוניברסיטת טורונטו.

מחקריו

תחומי מחקריו

תחום המחקר העיקרי של עמיקם אלעד הוא ההיסטוריה של המזרח התיכון בימי הביניים. תחומי המחקר הספציפיים הם:

  1. ההיסטוריה הפוליטית והחברתית – תרבותית של הח'ליפות העבאסית הקדומה (833-750).
  2. ההיסטוריה של סוריה רבתי (אלשאם) ובמיוחד של ארץ-ישראל בתקופה המסלמית הקדומה, עם דגש מיוחד על תולדות ירושלים בתקופה זו. שיאו של המחקר על ירושלים הוא ספרו "ירושלים בימי הביניים ופולחן מוסלמי: מקומות קדושים, טקסי פולחן ועלייה לרגל"[1] בתחום מחקר זה (ההיסטוריה של ארץ-ישראל בתקופה המסלמית הקדומה) פרסם מספר כתובות ערביות חשובות.
  3. חקר ההיסטוריוגרפיה הערבית הקדומה: יצירת מתודה לחקר המקורות הערבים הקדומים; התמקדות בחיבורים הקדומים על כיבושי הערבים; יצירת מתודה לחקר חיבורים אלו, המאפשרת בדיקה מדוקדקת של המקורות, דרכי המסירה של המסורות הקדומות, וקביעת הערך ההיסטורי שלהן.

ירושלים בתקופה האסלאמית הקדומה

נושא מרכזי בו דן בספרו, ואחר כך במספר מאמרים [2] הוא הסיבות שהניעו את הח'ליף האומיי עבד אלמלכ (שלט 705-685) לבנות את כיפת הסלע. מחקרו של גולדציהר (1921-1850) ביסס ופיתח את הדעות וההערכות שהובעו על ידי מלומדים בני זמנו ואף אלו שקדמו לו. התזה המרכזית של גולדציהר היא כי יש לחפש את הדחיפה לקדושתה של סוריה רבתי באסלאם (הכוללת את ארץ ישראל) בשדה הפוליטיקה האומיית, כלומר במאמצים הרבים והמכוונים של האומיים להעלות את חשיבותה הפוליטית. הקמתה של כיפת הסלע הווה את גולת הכותרת של מאמצים אלו. עבד אלמלכ התכוון להטות את החג' ממכה לירושלים כיוון שחשש פן הח'ליף המתחרה במכה, עבדאללה ב. אלזביר יכפה על הסורים העולים לרגל להצטרף אליו. [3] גויטיין התנגד לתזה שפיתח גולדציהר באמרו "לא בשדה הפוליטיקה אלא בשטח הדת בלבד צריכים אנו איפוא לבקש את הדחיפה המקורית לקדושתה של ארץ ישראל באסלאם הקדום." [4] וכי הסיבה המרכזית לבניית כפת הסלע הייתה התחרות של דת האסלאם החדשה עם הנוצרים והנצרות הדומיננטית בסוריה ובמיוחד בירושלים. [5] חוקרים מעטים מאד "נשארו נאמנים" לתאוריה של גולדציהר. מרבית המלומדים בני זמננו תומכים בתזה של גויטיין ומפתחים מתוכה רכיבים שונים.

החוקרים הללו לא בדקו בקפידה את מערכת נימוקיו של גויטיין. במאמרים שונים ובספרו, בדק אלעד בפעם הראשונה את מכלול נימוקיו של גויטיין וטיעוניו והגיע למסקנות שונות משלו. הוא הראה כיצד האומיים השקיעו מאמצים כבירים בתחומים שונים להאדיר את מעמדה של ירושלים וקדושתה. הם מעידים על מעמד יוצא דופן שביקשו האומיים הראשונים להקנות לירושלים. במישור המקומי נראה שהעיר הייתה המרכז הפוליטי-מנהלי לפחות של מחוז (ג'נ) פלסטין במשך 30–40 שנה. אמנם אין לנו עדויות מפורשות בכתב על היותה של ירושלים עיר הבירה של מחוז פלסטין, אולם המאמצים הכבירים שהשקיעו האומיים בפיתוח העיר בתחומים שונים אינם מותירים מקום לספק. במישור האסלאמי הכללי נראה כי היה בכוונתם של האומיים לפתח מרכז פוליטי-דתי, שאם לא יעלה על מכה ויבטל את קדושתה, לפחות ישווה לה. מגמה זו החלה בתקופת שלטונו של מעאויה ב. אבי ספיאן (שלט 680-661) והסתיימה בתקופת שלטונו של סלימאן ב. עבד אלמלכ (717-715), שהחל לבנות את רמלה כעיר המרכזית במחוז. הוא לא גילה יחס של הערצה לירושלים כפי שגילו אביו ואחיו לפניו. [6]

העדויות על המאמץ יוצא הדופן של ירושלים בראשית התקופה האומיית מאששות ומחזקות במידה רבה את טענתו של גולדציהר כי המאבק עם עבדאללה ב. אלזביר הוא שגרם לעבד אלמלכ לבנות את כפת הסלע ולנסות להסיט את החג' ממכה לירושלים.

אחד הנושאים המרכזיים שנידונו כבר במאמרו [7] ובעיקר בספרו, היה דיון נרחב ב "ספרות שבחי ירושלים (בערבית פצ'אאל בית אלמקדס/אלקֻדְס), שהתחברה ונפוצה כבר בתקופה האומיית (750-661). הדיון התרכז בחשיבותן של המסורות הללו ללימוד היבטים היסטוריים וגאוגרפיים של ירושלים בתקופה האומיית ובראשית התקופה העבאסית. אחד ההיבטים שנידונו על ידו בהרחבה היה בדיקה מדוקדקת של האסנאד, קרי, שלשלת המוסרים במסורות הללו ויצירת קריטריונים שבאמצעותם אפשר להגיע לנתונים שונים לגבי זמן הפצת החדית', האדם האחראי להפצתו, מקום ההפצה או חיבור המסורת וכדומה. עיקרי ממצאיו של אלעד בחקר האסנאד של ספרות זו תומכים בדעה המקובלת במחקר (שנעזרה במתודה שונה, קרי, בעיקר ניתוח גוף המסורות ותוכנן, והנסיבות הפוליטיות-דתיות להיווצרותן), בדבר קדמותן של "מסורות שבחי ירושלים." קבוצה אחת בסוג זה של מסורות מעניינת במיוחד. זוהי קבוצה של מסורות המספקת מידע היסטורי-טופוגרפי חשוב ביותר לחקר תולדות ירושלים. לחלקן, כמו המסורות על כיבוש ירושלים, מקבילות בחיבורים אחרים קדומים יחסית. לחלק אחר אין מקבילות מחוץ ל"ספרות שבחי ירושלים". מכאן חשיבותה יוצאת הדופן של ספרות זו. המסורת החשובה ביותר היא זאת המתייחסת לבנייה במקביל, של כיפת הסלע ומסגד אלאקצא והפולחן הקדום בכיפת הסלע בתקופת שלטונו של הח'ליף האומיי עבד אלמלכ (שלט 705-685).

נושא נוסף שנידון על ידי אלעד בספרו הוא העלייה לרגל של המסלמים לירושלים והפולחן שהתקיים בה בעיקר בתקופה האומיית. במסגרת הנושא הובא בפעם הראשונה תיאור שלם ומפורט של מסלול הביקור במקומות המקודשים למסלמים בירושלים, הנזכר בחיבור של שבחי ירושלים מתחילת המאה ה-11. מסלול זה, או דומה לו היה ידוע לעולי הרגל ולמבקרים במקומות המקודשים בירושלים עוד בתחילת או אמצע המאה ה-10.

ה"מהפכה העבאסית" ודפוסי שלטון ומנהל בח'ליפות העבאסית הקדומה (750-833)

עד סוף שנות השישים של המאה העשרים הוצגה המהפכה העבאסית על ידי חוקרי ההיסטוריה המוסלמית בכלל, והתקופה העבאסית בפרט, כמהפכה פרסית לאומית. הח'ליפות העבאסית הוצגה מראשיתה כח'ליפות פרסית, כאנטי תזה ל "ממלכה הערבית" האומיית. היו אלו בעיקר מחקרם של משה שרון (ובמקביל לו פארוק עמר), [8] שגרמו למהפכה רבתי בחקר הנושא ושינו את הדעות המקובלות על המהפכה העבאסית. המסקנה החשובה ביותר במחקרם, היא, כי מנהיגיה הבכירים של הדעוה היו ברובם המכריע ערבים וכי המהפכה העבאסית נשענה בעיקר על כוחות שבטים ערבים מח'ראסאן (בעיקר ממוצא שבטי דרומי), שהוו את חלקו העיקרי של הצבא של אבו מסלם, הוא צבא אהל ח'ראסאן. מכאן שלא הייתה זו מהפכה איראנית, ודאי לא מהפכה לאומית פרסית, ביטוי אנאכרוניסטי לתקופה הנידונה. רוב החוקרים אמצו את מסקנותיהם של שרון ועמר לגבי אופיה של המהפכה העבאסית. אולם המחקרים על הח'ליפות העבאסית הקדומה לא יישמו את מסקנותיהם. שכן אימוץ מסקנות המחקרים של שרון ועמר (אפשר להוסיף כאן, בהסתייגות מה, ובאופן חלקי אף את שעבאן) מחייב גם רויזיה מחשבתית באשר לחקר דפוסי השלטון והמנהל של הח'ליפות העבאסית הקדומה.

בשורה של מאמרים הגיע אלעד אל המסקנה כי המעבר מהשושלת האומיית (בשנת 750) אל השושלת העבאסית הוא מעבר משושלת ערבית אחת אל שושלת ערבית אחרת. השינויים שחלו בח'ליפות העבאסית לא היו חדים ופתאומיים. דפוסי שלטון ותרבות לא השתנו בבת אחת אלא בתהליך ארוך ומתמשך, עליו לא עמדו חוקרי ההיסטוריה העבאסית. לאור זאת, דן באופיים של תהליכים אלו, במיוחד את האספקטים של המעבר מהתקופה האומיית אל התקופה העבאסית. מסקנתו המרכזית הייתה כי יש לדחות את הדעה הרווחת עדיין כי אחד הדברים המאפיינים את הח'ליפות העבאסית הקדומה הוא השתלטות האיראנים על הח'ליפות ואת הקביעה האוטומטית כמעט, כי הח'ליפות העבאסית היא מראשיתה מדינת המואלי, קרי, האיראנים. ראייה אוטומטית זו של שוויון וזהות מיידית בין מואלי לפרסים, וכל הנגזר מראייה זו, תרבות פרסית, דומיננטיות פרסית במנהל ובמיוחד בצבא, היא ראייה מטעה ולא נכונה. ברי לו כי "חדירת" המואלי לח'ליפות והשפעתם היו הדרגתיים ובתחילה בוודאי בתחומים בעלי חשיבות משנית. בתחום המרכזי והמכריע, קרי, הצבא, כמעט ואין אנו מוצאים אותם; בוודאי לא כמפקדים חשובים או כיחידות צבאיות גדולות. מגמת העליונות של הערבים והערביות נמשכה עמוק לתוך השלטון העבאסי. העקרונות התרבותיים-אתניים, למשל לגבי היחס בין המואלי והערבים שנקבעו והתבססו בתקופת הח'ליפים ישרי הדרך ראשידו (שלטו מ-661-632) והאומיים (שלטו מ-750-661), היו קיימים לפחות עוד בתקופת הארון אלרשיד (מת 809). הח'ליפים העבאסים התמודדו עם בעיות שבטיות חריפות וקשות ברחבי הח'ליפות, בעיות שלא התמצו אך במאבקים שבטיים אלא גם במרידות והתקוממויות על רקע שבטי.

מספר חוקרים פרסמו מחקרים על המהפכה העבאסית, בהם כמה טענות/דעות חדשות, הסובבות סביב נושאים מרכזיים בתולדות המהפכה העבאסית. הוויכוח העיקרי נסוב בעיקר סביב המוצא האתני של המשתתפים בדעוה ובצבאה. לדידם של החוקרים הנזכרים, מרביתו המכריעה של הצבא של אבו מסלם הייתה ממוצא איראני. במאמר אחר [9] בחן אלעד כמה מהעדויות והטיעונים של ה"רויזיוניסטים החדשים" הללו של המהפכה העבאסית. הוא מבקש להראות כי העדויות עליהם הסתמכו אינן יכולות לשמש כהוכחה לכך כי צבא המהפכה העבאסי (אהל ח'ראסאן) היה לא ערבי (איראני). אחת המסקנות החשובות אליהן הגיע היא כי אין להסתמך על מספרי צבאות, אוכלוסיות וכדומה שנמסרו במקורות הערביים בימי הביניים הקדומים והמאוחרים כאחד. ברוב רובם של המקרים מספרים אלו אינם תקפים ומסוכן מאד להסתמך עליהם. [10]

חקר ההיסטוריוגרפיה הערבית הקדומה

בנושא זה כתב אלעד מספר מאמרים בהם דן בראשית הכתיבה ההיסטורית על ידי הערבים, עם דגש על כתיבת ההיסטוריה של כיבושי הערבים בסוריה רבתי (אלשאם), הכוללת גם את ארץ-ישראל. הוא הגיע אל המסקנה כי כתיבת ההיסטוריה של כיבושי הערבים החלה מיד לאחר סיום הכיבושים, קרי מאמצע המאה ה-7 לספירה. הוא גילה שני חיבורים קדומים על כיבושי הערבים, האחד מסוף המאה ה-1 לספירה והשני קדום עוד יותר, מאמצעיתה של מאה זו. לכך יש כמה השלכות ישירות ובלתי ישירות על הוויכוח הכללי הקיים בקרב המזרחנים למן המאה ה-19: מתי החלו המסלמים להעלות על הכתב את מסורותיהם וכן מתי נכתבו הספרים הראשונים בערבית. [11]

בנושא הנידון נכתב מאמר המתנגד לתזה שהעלה פרד מ. דונר (F.M. Donner) כי העדה המסלמית מראשיתה, נעדרה כל מאפיין של זהות קיבוצית מוסלמית וכי היא מתאפיינת ומוגדרת כעדת מאמינים חסידים יראי שמיים, המגלים חוסר עניין מוחלט בהיסטוריה ובכתיבתה עד לראשית המאה ה-8 לספירה. [12]

מחקרו העכשווי

אלעד סיים את ספרו העוסק ביחסים בין העבאסים הראשונים ופלגי הטאלבים (העל ידיים) השונים שבמרכזו הדיון במרד של מחמד ד'ו אלנפס אלזכייה (בשנת 762), בתקופת שלטון הח'ליף העבאסי השני, אבו ג'עפר אלמנצור (שלט 775-754).

ספרו

  • Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Pilgrimage. E.J. Brill, Leiden, 1995.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Medieval Jerusalem and Islamic Worship, Holy Places, Ceremonies, pilgrimage, published by E.J. Brill, Leiden, 1995.
  2. ^ "מעמדה של ירושלים בתקופה האומיית," המזרח החדש, מד (תשס"ד): אסלאם, חברה ומרחב בירושלים עבר והווה, עורך נמרוד לוז, עמ' 17–68.
    • "הר הבית בתקופה המסלמית הקדומה," בתוך יצחק רייטר, עורך, ריבונות האל והאדם: קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2001, עמ' 57–109.
    • ובייחוד ÝAbd al-Malik and the Dome of the Rock: further Eexamination of the Muslim Sources. Forthcoming in JSAI, 2009, pp.
  3. ^ . Goldziher, Muhammedanische Studien, Halle, 1889-1890, II, pp. 35-36; (English translation by S. M. Stern, Muslim Studies, II, London, 1971, pp. 44-46).
  4. ^ ש.ד. גויטיין, "קדושתה של ארץ ישראל בחסידות המוסלמית," בתוך היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופה הצלבנית לאור כתבי הגניזה, ירושלים, 1980, עמ' 26; S.D. Goitein, "The Sanctity of Jerusalem and Palestine in Early Islam," Studies in Islamic History and Institutions, Leiden, 1966, pp. 140, 148.
  5. ^ ר' במיוחד S.D. Goitein, "The Historical Background of the Erection of the Dome of the Rock," Journal of the American Oriental Society, 70 (1950), pp. 104-106; also idem, "al-Quds" E.I2, V, pp. 332-339, esp. p. 325.
  6. ^ Elad, Medieval Jerusalem, p. 57.
  7. ^ "The History and Topography of Jerusalem During the Early Islamic Period: The Historical Value of FaÃÁ’il al-Quds Literature, A Reconsideration". Jerusalem Studies in Arabic and Islam. Vol. XIV (1992), pp. 41-70.
  8. ^ Sharon, M. Black banners from the East. The Establishment of the `Abbāsid State-Incubation of a Revolt. Jerusalem and Leiden. The Magnes Press and E.J.Brill, 1983. Sharon, M. Revolt. The Social and Military Aspects of the `Abbāsid Revolution. Jerusalem. The Max Schloessinger Memorial Fund, the Hebrew University, 1990; Omar, F. The `Abbāsid Caliphate (132/750-170/786). Baghdad, 1969; Omar, F. Ṭabī`aat al-Da`wa al-`Abbāsiyya 98/716-132/749. Beirut. Dār al-Irshād, 1970.
  9. ^ Elad, A. "The Ethnic Composition of the `Abbāsid Revolution: A Reevaluation of Some Recent Research." Jerusalem Studies in Arabic and Islam. XXIV (2000), pp. 246-326. נוסח עברי (מעט מקוצר): "האם הייתה המהפכה העבאסית מהפכה איראנית או ערבית? הערכה מחודשת של ההרכב האטני של תומכי המהפכה העבאסית לאור המחקרים האחרונים."עיונים בתולדות עמי האסלאם. יום עיון לציון מלאת שנה לפטירתו של דוד איילון, כ"ה בניסן תשנ"ט. ירושלים. האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשס"ז, עמ' 74-14.
  10. ^ זאת כבר הוכיח פרופסור דוד איילון במאמרו פורץ הדרך: Ayalon, D. "Regarding Population Estimates in the Countries of Medieval Islam. Journal of the Economic and SocialHistory of the Orient. XXVIII (1985), pp. 10-19.
  11. ^ Elad, A. "The Beginnings of Historical Writing by the Arabs: The Earliest Syrian Writers on the Arab Conquests." Jerusalem Studies in Arabic and Islam, vol. XXVIII (2003), pp. 65-152.
  12. ^ Elad, A. "Community of Believers of `Holy Men' and `Saints' or Community of Muslims? The Rise and Development of Early Muslim Historiography." Journal of Semitic Studies, vol. XLVII (2002), pp. 241-308; זהו מאמר ביקורת על ספרו של דונר Fred.M. Donner, Narratives of Islamic Origins: The Beginnings of Islamic Historical Writing, Princeton, New Jersey, The Darwin Press [Studies in Late Antiquity and Early Islam, no. XIV], 1998.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

19558079עמיקם אלעד

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עמיקם_אלעד&oldid=2507535"