יבנא
 | |
| תל יבנה ושרידי צריח מסגד הכפר | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| נפה | נפת רמלה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 59,554 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע ברק |
| תאריך נטישה | 27–28 במאי 1948 |
| יישובים יורשים | יבנה, כפר הנגיד, בית גמליאל, בן זכאי, כפר אביב, כרם יבנה |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 5,420 (1945) |
| קואורדינטות | 31°52′49″N 34°47′23″E / 31.880292°N 34.789733°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
|
(למפת גוש דן רגילה)   יבנא | |
יִבְּנא (בערבית يبنى) הייתה עיירה ערבית בנפת רמלה, כ־10 קילומטרים דרומית־מערבית לרמלה.
יבנא נכבשה במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, בתחילת יוני 1948 ותושביה נמלטו לעיירה איסדוד. העיר יבנה, שהקמתה החלה ב־1949, שוכנת צפונית־מערבית ליבנא.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
ערך מורחב – יבנה#היסטוריה
יבנה הייתה מיושבת בתקופות רבות לאורך ההיסטוריה. בתל יבנה ובסביבתו נמצאו ממצאים המתוארכים לתחילת האלף ה־2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה־4 לפנה"ס. בעיר ישבו הפלשתים בתקופת ממלכת ישראל, יהודים ושומרונים בתקופה הרומית ונוצרים בתקופה הביזנטית. בשנת 624 נכבשה יבנה על ידי המוסלמים. הגאוגרף המוסלמי מוחמד אל־מוקדסי כתב בספרו משנת 985 על מסגד יפה שעמד ביבנא. יבנה נכבשה בידי הצלבנים ב־1099 ושימשה, בשם "איבלין", כבירת רוזנות יפו ואשקלון. ב־1244 נכבשה יבנה בידי הממלוכים ובתקופת שלטונם הפכה הכנסייה בתל יבנה למסגד. הממלוכים הוסיפו מינרט למסגד, ששרידיו עומדים עד ימינו ומתוארכים לשנת 1386.
הכפר יבנא
במפקד האוכלוסין העות'מאני מ־1596 נמנו בכפר יבנא 710 תושבים.
המיסיונר האמריקני ויליאם תומסון (William Thomson) ביקר בכפר ב־1834 וכתב שהכפר שכן על גבעה והתגוררו בו כ־3,000 פלאחים מוסלמים. בשנת 1921 הוקם בכפר בית ספר לבנים, בתחילת שנות ה־40 כבר למדו בו למעלה מ־400 תלמידים. בית ספר לבנות הוקם ב־1943. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ־1922 נמנו בכפר 1,791 תושבים. במפקד האוכלוסין מ־1931 גדלה האוכלוסייה ל־3,600 תושבים, ב־794 בתים. התושבים היו כמעט כולם מוסלמים. בתקופת המנדט הבריטי הייתה יבנא במגמת צמיחה והתפתחה לעיירה. לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב־1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ־5,420 איש והוא השתרע על שטח של 59,554 דונמים, מתוכם 18,790 דונמים של שטחים ציבוריים ו־2,845 דונמים בבעלות יהודים. השטח הבנוי של הכפר השתרע על 127 דונמים.[1] בסביבות יבנא התגוררו גם כ־1,500 בדואים.
בשנות ה־40 הוקמו יישובים יהודיים בסמוך ליבנא על קרקעות שנרכשו מתושבי יבנא: ב־1941 הוקמה קבוצת יבנה ובשנת 1946 גבעת וושינגטון.
על פי תוכנית החלוקה יועדה יבנא להיכלל בתחום המדינה היהודית. באמצע מרץ 1948 הגיעו 200 חיילים עיראקים מצבא ההצלה ליבנא, וקבעו את בסיסם בתחנת הרכבת. באפריל התפנו התושבים הבלתי־לוחמים מזרנוגה הסמוכה לעיירה. בעקבות כיבוש זרנוגה וקוביבה נמלטו הפליטים, יחד עם תושבי יבנא, בסוף מאי דרומה לעיירה איסדוד.
בצה"ל החליטו לכבוש את יבנא על מנת לחסום את דרכו של הצבא המצרי צפונה. ב־4 ביוני 1948, במקביל להתקפה הכושלת על הטור המצרי באשדוד, נכבשה יבנא במסגרת החלק השני של מבצע ברק על ידי כוח של האצ"ל וגדודים 55 ו־51 של חטיבת גבעתי. הכוחות מצאו את הכפר נטוש, "פרט לכמה זקנים וזקנות. על אלה ציוו החיילים לארוז את מיטלטליהם".[2]
בין ה-24 ל-28 באוגוסט פינו חיילי גבעתי פליטים ערבים מן הכפרים קוביבה, זרנוגה ויבנא שהתאספו בשטח ממערב ליבנא. תושבי יבנא הגיעו לבסוף לרצועת עזה, והם וצאצאיהם חיים בעיקר במחנות הפליטים של רפיח. רוב בתי הכפר נהרסו זמן קצר לאחר מכן. בסמוך לעיירה הוקמה מעברת יבנה, ועל השטחים החקלאיים של יבנא הוקמו המושבים כפר הנגיד ובית גמליאל (ב-1949), בן זכאי (ב־1950), וכפר אביב (ב־1951). בהמשך הקים משרד העבודה והרווחה ב־1955 את צופיה, מוסד מחסה לנערות (מזרחית לבן זכאי) וכן הוקמה ישיבת כרם ביבנה ב־1963.
מסגד הכפר פוצץ ב־9 ביולי 1950 בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, ורק הצריח שלו שרד.[3] מספר בתים של יבנא נותרו על תילם עד היום ומשמשים למגורים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, 1991, 178
- ^ מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007