פירורא
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. פירורא (ביוונית: Φερώρας, פֶרוֹראס; המאה ה-1 לפנה"ס - 5 לפנה"ס) היה אחיו של הורדוס מלך יהודה, טטרארכוס (נסיך) באישור הרומאים, שהסתבך בשורת קנוניות מורכבות בחצר המלוכה.
פירורא כאח מסור
פירורא היה בנם של אנטיפטרוס האדומי וקיפרוס, אחיהם של הורדוס, פצאל, יוסף ושלומית. משפרצה התמרדותו של מתתיהו אנטיגונוס השני החשמונאי בחסותם של הפרתים נגד הרומאים (37-40 לפנה"ס), שרת יוסף בצבאו של הורדוס, ובמהלך הקרבות נהרג. ראשו נערף מעליו בהוראת אנטיגונוס למרות שפירורא נכון היה לשלם 50 כיכר תמורת גווית החלל. במהלך אירועים אלה נבנתה מחדש מצודת אלכסנדריון (38 לפנה"ס), לאחר שנהרסה בידי גביניוס הרומי 19 שנה לפני כן. היה זה מבצע שנוהל על ידי פירורא בהוראת הורדוס. הלה בנה תחילה ביצורים ארעיים קודם שחוזקו בזמן הקרבות.
מעמדו של פירורא
פירורא עמד כמעט לאורך כל הדרך בצלו של הורדוס, ורישומו לא ניכר על דפי ההיסטוריה. הורדוס מינה אותו לטטרארכוס (נסיך-שליט) בעבר הירדן ודאג שהמינוי יקבל אישור קיסרי רשמי. מדי שנה הפיק השטח תנובה רווחית בגובה של 100 כיכר.
ב-31 לפנה"ס, ערב צאתו לרודוס להיפגש עם אוגוסטוס, המנצח הקיסרי כדי להביע בפניו נאמנות ולבקש אישור למעמדו המלכותי, הפקיד הורדוס את סמכויותיו בידי אחיו פירורא. הוא כלא את אמו קיפרוס ואחותו ואת כל הקרובים במצדה, והנחה את אחיו לתפוס את השלטון אם ישמע שאונתה לו להורדוס רעה.
הורדוס השיא לפירורא את "אחות אשתו", כשהוא מצרף כנדוניה סכום נכבד של 300 כיכר. כפי הנראה, מדובר באחותה של מרים החשמונאית.[1][2] לאחר שאשה זו נפטרה, ככל הנראה בשנת 20 לפנה"ס,[2] אירס לו הורדוס את בתו הגדולה ממרים, שלומציון, אולם פירורא התחמק מנישואין אלה כי התיידד עם שפחתו.[3] כעבור זמן, ביקש הורדוס מפירורא לשאת את בתו השנייה ממרים, קיפרוס. פירורא הסכים וגירש את אשתו, ממנה כבר היה לו בן, אולם ממש לפני מועד החתונה חזר לאהובתו.[4] שלומית ביקשה מהורדוס להשיא את בתו ממרים לבנה מקוסטובר, אולם פירורא שכנע אותו לשנות את האירוסין והנערה נישאה לבנו הצעיר.[5]
קנוניות בחצר המלוכה
שלומית ופירורא ביקשו לערער עד כמה שאפשר את מעמדם של בני מרים החשמונאית, אשת הורדוס. פירורא סכסך בין אלכסנדר לבין אביו הורדוס בטענה כי הורדוס חושק בגלפירה, אשת אלכסנדר, וכי אינו יכול לכבוש את יצרו כלפיה. הורדוס נזף בפירורא, וזה גלגל את האשמה על אחותו שלומית, והיא – עליו. בתגובה גירש הורדוס את שניהם מעל פניו.
בנסיבות אחרות זמם אלכסנדר להמית את הורדוס ביריית חץ בתאונת ציד מבוימת. משנחשפה מזימתו התוודה לפני הורדוס אביו וגלגל את יריעת האשמה גם על גבם של אנשי חצר רבים, ובכללם פירורא ושלומית. זאת כדי להיפרע מיריביו-מתחריו ולהורידם יחד עמו אל הקבר. למאשימים הצטרף גם ארכלאוס מלך קפדוקיה, חותנו של אלכסנדר, בטענה כי רוקמי המזימה הטעו וסחפו לתוכם את אלכסנדר הצעיר והבלתי מנוסה והעלוהו על דרך הפשיעה.
בסופו של דבר שימשו הן פירורא והן שלומית בהרכב השיפוט שדן את אלכסנדר ואת אחיו אריסטובולס, וזאת בהנחיית הורדוס המלך.
לאחר שסירבו מנהיגי הפרושים להישבע למלך ולקיסר, אשתו של פירורא שילמה עבורם את הקנס שהורדוס הטיל עליהם. כהוקרת תודה, כמה מהם ניבאו לה כי בתום כהונת בית הורדוס עתידה המלוכה לעבור לידי פירורא וביתו. בהיוודע הדבר להורדוס הוא הוציא להורג את הפרושים המנבאים, והאשים את אשתו של פירורא בסכסכנות (בשיתוף אמה ואחותה ודוריס, אמו של אנטיפטרוס) ובהעלבת בנותיו הבתולות. הוא דרש מפירורא לגרש את רעייתו לאלתר, אולם פירורא, ש"היה משועבד לאשתו", סירב בתוקף לכך והצהיר שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בלעדיה. בתגובה לכך, גירש הורדוס את הזוג לטטרארכיה של פירורא בעבר הירדן.[6][7]
מותו
פירורא נשבע שלא ישוב לירושלים עד שישמע שהורדוס מת. הוא לא שב לעולם על אף הפצרתו של אחיו הורדוס בשעה שנפל למשכב חולי. הורדוס, לעומתו, בא לבקר את פירורא כשזה חלה, למרות שפירורא לא ביקש שיבוא. כשמת פירורא, הובאה גופתו לירושלים לטקס לוויה גדול. לדעת כמה מעבדיו המשוחררים, הייתה זו אשתו שהרעילה את מזונו.[8] הם סיפרו להורדוס שפירורא חלה מיד לאחר שאכל "תבשיל מוזר" שהכינה לו אשתו, כאשר יומיים קודם לכן הביאו אמה ואחותה "אשה מארץ ערב", כדי שתכין שיקוי לפירורא. לאחר חקירה של אנשים רבים, סופר להורדוס שבנו אנטיפטרוס העביר סם מוות לפירורא כדי לרצוח את הורדוס בזמן שאנטיפטרוס עצמו שוהה ברומא, ופירורא הפקיד את הסם אצל אשתו. הורדוס ציווה עליה להביא אליו את הסם, היא העמידה פנים שהיא הולכת להביא אותו, אולם כדי להציל את עצמה ממוות בעינויים, ניסתה להתאבד בקפיצה מהגג. אלא שהיא לא נפגעה מהקפיצה, וכשהוחזרה לחקירה על ידי הורדוס, סיפרה לו שבזמן שישב ליד מיטתו של פירורא הגוסס, הוא ביקש ממנה להשמיד את הסם. היא עשתה זאת, אך השאירה קצת לעצמה בשל הפחד מפני הורדוס עצמו.[9]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 377, הערה 25.
- ^ 2.0 2.1 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק שלושה עשר, עמ' 256.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כד, פסקה ה, סעיפים 484-483.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 199-194; ספר 17, פרק א, פסקה ג, סעיף 22.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ו, סעיפים 228-227.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרקים ב-ג, סעיפים 35-33, 50-41, 58.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק כט, פסקאות א-ב, סעיפים 572-568.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרקים ג-ד, סעיפים 65-58.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק ל, פסקה א, סעיפים 583-582; פסקאות ה-ו, סעיפים 597-592.
