טד קנדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אדוארד קנדי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טד קנדי
Ted Kennedy
טד קנדי
טד קנדי
לידה 22 בפברואר 1932
בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 25 באוגוסט 2009 (בגיל 77)
מדינה ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
סנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס
7 בנובמבר 1962 – 25 באוגוסט 2009
(46 שנים)

אדוארד מור "טד" קנדי (באנגלית: Edward Moore "Ted" Kennedy‏; 22 בפברואר 1932 - 25 באוגוסט 2009) היה פוליטיקאי אמריקאי בולט מטעם המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כסנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס מ-1962 עד למותו ב-2009. קנדי הוא בנו של ג'וזף קנדי ואחיהם הצעיר של ג'ון פיצג'רלד קנדי, הנשיא ה-35 של ארצות הברית, ושל הסנאטור רוברט קנדי, אשר שניהם היו קורבנות להתנקשות. קנדי נולד בבוסטון, מסצ'וסטס למשפחת קנדי, לימים אחת המשפחות הבולטות ביותר בפוליטיקה האמריקאית. הוא כיהן כסנאטור מטעם מדינת מסצ'וסטס מ-1962 ובעת מותו היה הסנאטור הוותיק ביותר בסנאט האמריקני, פרט לרוברט בירד, כשהוא מכהן במשך כמעט ארבעים ושבע שנים. הוא היה הבן של ג'וזף קנדי האב שהאריך ימים יותר מכולם. בנוסף, בנו הוא פטריק קנדי, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית.

אל הסנאט נכנס קנדי בגיל שלושים, לאחר שנבחר בבחירות מיוחדות במסצ'וסטס בנובמבר 1962. הוא החליף את אחיו, ג'ון, שעזב את הסנאט ונבחר לנשיאות. הוא נבחר לכהונה מלאה בת שש שנים בבחירות ב-1964, ולאחר מכן נבחר שוב עוד שבע פעמים. פרשת צ'פקווידיק ב-1969 הובילה למותה של מרי ג'ו קופצ'נה, שהייתה איתו במכונית. קנדי הודה באשמה ובכך שעזב את האזור, ונשפט לחודשיים על תנאי. התקרית הובילה לפגיעה בסיכוייו להיבחר לנשיאות. בניסיונו היחיד, במהלך הבחירות ב-1980, הוא הפסיד לנשיא הדמוקרט היוצא, ג'ימי קרטר, שלאחר מכן הפסיד בעצמו לרונלד רייגן הרפובליקני בבחירות הכלליות.

קנדי נודע בשל כישרון הנאום שלו. הוא הספיד ב-1968 את אחיו רוברט, וב-1980 קרא להגשמת החלום הליברלי. הוא נחשב ל"אריה של הסנאט" במהלך כהונתו הארוכה. הוא כתב יותר משלוש מאות חוקים שעברו. קנדי היה ליברל מובהק, ותמך במעורבות ממשלתית, בצדק חברתי וכלכלי, אולם גם עבד עם הרפובליקנים כדי להגיע לפשרות. קנדי העביר חוקים רבים, כמו חוק ההגירה והאזרחות של 1965, חוק הסרטן הלאומי ב-1971, חוק אספקת ביטוח בריאות ב-1985, חוק נגד האפרטהייד ב-1986, חוק למען בעלי מוגבלויות ב-1990, חוק זכויות האזרח ב-1991, חוק לבריאות הנפש, חוק לתוכנית בריאות לילדים, חוקי חינוך וחוק שירות. בשנות האלפיים, ניסה להוביל רפורמה בהגירה. לקראת סוף ימיו, בכהונתו של ברק אובמה, תמך בניסיונותיו לחוקק ביטוח בריאות ממלכתי, מטרה שהגדיר כמטרת העל שלו.

בסוף ימיו נחשב לדובר בולט בזכות הפרוגרסיביות. ב-2008 אושפז לאחר שהתגלה אצלו גידול במוח. הוא מת בגיל שבעים ושבע, ב-25 באוגוסט 2009, בביתו במסצ'וסטס.

ראשית ימיו

אדוארד מור קנדי נולד למשפחה אירית-אמריקנית עשירה ובולטת. הוא נולד ב-22 בפברואר 1932 בבוסטון[1]. הוא הצעיר מבין תשעת ילדיהם של רוז פיצג'רלד וג'וזף פ. קנדי האב[1][2]. אחיו הגדולים היו ג'וזף, ג'ון, רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט וג'יין. ג'ון ביקש להיות סנדקו, בקשה שאליה הוריו הסכימו. ג'ון גם הציע לקרוא לו על שמו של ג'ורג' וושינגטון, שכן תאריך לידתו של קנדי היה מאתיים שנים לאחר לידתו של הנשיא הראשון. במקום, נקרא קנדי על שם עוזרו של אביו[3].

כילד, עבר קנדי בין מקומות מגורים רבים, וגם ללונדון, בה שימש אביו כשגריר[4][5]. הוא החל ללמוד בבית ספר בלונדון[6]. עד לגיל אחת עשרה למד בעשרה בתי ספר שונים[7]. החל מגיל אחת עשרה החל ללמוד במסצ'וסטס[4].

בין גילאים שמונה ושש עשרה, נאלץ טד להתמודד עם כריתת האונה שעברה אחותו רוזמרי, ועם מותם של אחיו ג'וזף במלחמת העולם השנייה ואחותו קטלין בהתרסקות מטוס[1]. קנדי התחנך באקדמיית מילטון, בה סיים את לימודיו ב-1950[8]. טד הצטיין בפוטבול[8]. בנוסף, שיחק טניס והיה חבר במועדון הדיבייט[8].

מכללה, שירות צבאי ובית ספר למשפטים

כמו אביו ואחיו לפניו, החל קנדי בגיל שמונה עשרה את לימודיו באוניברסיטת הרווארד[9]. הוא שיחק בנבחרת הפוטבול[1]. עוד בסמסטר הראשון שלו, ניסה קנדי להעתיק במהלך מבחן[10]. בסוף הסמסטר השני בסביבות מאי 1951, חשש קנדי מכך שלא יצליח לעמוד ברף הנדרש לאתלטים בשנה הבאה[1], ושלח את חברו להיבחן במקומו בבחינה חשובה בספרדית[11][12]. קנדי נאלץ לעזוב את האוניברסיטה לאחר שנתפס[11][13][11][14].

לאחר התקרית, ביוני 1951, התגייס קנדי לצבא האמריקני לשירות דו-שנתי[11]. קנדי ניסה להתקבל לחיל המודיעין, אולם לא התקבל[11]. לאחר מכן נשלח להתאמן למשטרה הצבאית[11]. במהלך שירותו נשלח קנדי לבסיס נאט"ו (SHAPE) אשר בפריז[1][11]. קשריו של אביו מנעו את גיוסו למלחמת קוריאה[1][15]. באירופה, נסע בסופי שבוע[16]. במרץ 1953 שוחרר[11][16].

לאחר שחרורו מהצבא חזר ללמוד בהארוורד ב-1953[1]. באותה התקופה כבר היה ג'ון סנאטור ומשפחתו משכה תשומת לב[17]. קנדי חזר לשחק פוטבול[18]. הוא אף קיבל הצעות לשחק פוטבול בצורה מקצועית[19]. קנדי סירב בטענה שהוא רצה ללכת לספורט יותר מאתגר - הפוליטיקה[20]. בסוף עונת הפוטבול ביצע את הטאצ'דאון היחיד של הנבחרת[21]. הוא סיים את לימודיו ביוני 1956, בגיל עשרים וארבע, עם תואר בהיסטוריה ובממשל[22][23].

קנדי לא התקבל לבית הספר למשפטים בהרווארד בגלל ציוניו[14]. במקום זאת למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה, כמו אחיו בובי[1]. משום שרימה בהרווארד, הייתה מחלוקת האם לקבל אותו[24]. בנוסף למד באקדמיה למשפט בינלאומי בהאג[25]. הוא התקשה מאוד בלימודיו[26] והיה תלמיד בינוני[26]. עם זאת זכה בפרס יוקרתי[1][27]. הוא נבחר לראשות מועצת התלמידים והביא לקמפוס נואמים בולטים שמשפחתו הכירה[28]. בנוסף לכך הואשם בכמה עבירות תנועה[1]. בזמן לימודי המשפטים שלו, ב-1958, ניהל קנדי את הקמפיין הפוליטי של אחיו ג'ון, אשר ביקש להיבחר בשנית לכהונה בסנאט. טד הצליח למשוך מצביעים טיפוסיים וג'ון ניצח בקלות את המירוץ[29]. את התואר במשפטים הוא קיבל מאוניברסיטת וירג'יניה ב-1959[28].

משפחה וראשית הקריירה

באוקטובר 1957, פגש קנדי את ג'ואן בנט במכללה בניו יורק, לאחר נאום פתיחה לאולם ספורט שמשפחתו תרמה למכללה[30][31]. בנט הייתה פרסומאית שלא הכירה את הפוליטיקה[30]. השניים התארסו, אולם היא נלחצה מנישואין לאדם שהיא לא מכירה[30]. הזוג נישא ב-29 בנובמבר 1958, בניו יורק[1][16][32]. נולדו להם שלושה ילדים: קארה (1960–2011), טד הבן (נולד ב-1961) ופטריק (נולד ב-1967). בשנות השבעים, הנישואין כבר היו בצרות עקב האלכוהוליזם של ג'ואן והיותו של קנדי חובב נשים[33].

ג'ון, רוברט וטד קנדי, יולי 1960, במהלך מסע הבחירות של ג'ון לנשיאות[2]

קנדי הוסמך לעריכת דין ב-1959 והצטרף ללשכת עורכי הדין של מדינת מסצ'וסטס[34]. ב-1960, רץ ג'ון לתפקיד נשיא ארצות הברית, וטד ניהל את מסע הבחירות שלו במערב[1]. טד למד לטוס ובמהלך הבחירות המקדימות של 1960 במפלגה הדמוקרטית, טס במדינות המערב ונפגש עם צירים. הוא התחבר איתם כדי לעזור לאחיו[16]. הוא שהה בוויסקונסין שבעה שבועות כדי לסייע לאחיו לנצח בבחירות שם, והשקיע את אותו הזמן בוויומינג. מאמציו אפשרו לאחיו להשיג יותר צירים מכל שאר המועמדים[35].

לאחר ניצחונו בבחירות, התפטר ג'ון מהסנאט. טד קנדי עדיין לא היה יכול לכהן כסנאטור עקב גילו הצעיר עד ל-22 בפברואר 1962, כשימלאו לו שלושים[36]. טד רצה להישאר במערב ולא להתמודד[33]. גם שני אחיו הגדולים לא רצו שיתמודד, אולם לבסוף, הצליח אביהם לשכנע את טד לרוץ לסנאט כדי להשיג הישג שווה ערך לזה של אחיו[16]. לכן מינה מושל מסצ'וסטס מחליף למשרה, על פי עצתו של הנשיא הנבחר; הסנאטור המחליף מדובר בבן סמית', חבר המשפחה, שמונה בדצמבר 1960[37]. המושב נשאר פנוי לטד[16].

בינתיים, החל טד לעבוד בפברואר, 1961 כסגן התובע המחוזי, תפקיד בו קיבל משכורת סמלית של דולר אחד. הוא הפגין קשיחות מול הפשע[38]. הוא נסע פעמים רבות לחו"ל כדי לשפר את שליטתו במדיניות חוץ[38][39][40]. בטיול לאמריקה הלטינית ב-1961, נפגש עם מרגל סובייטי ועם אנשים שנחשבו לקומוניסטים[40][41]. הטיול לאמריקה הלטינית מיקד את מדיניות החוץ של קנדי, והוא הזהיר שאם ארצות הברית לא תגביר את השפעתה באזור הוא ייפול לקומוניזם[40][42]. קנדי גם החל לנאום בפני מועדונים פוליטיים מקומיים[33].

במסע הבחירות לסנאט, 1962

בבחירות מיוחדות במסצ'וסטס ב-1962, התמודד טד קנדי על מושבו של אחיו בסנאט. בתחילה נאלץ להתמודד בבחירות המקדימות מול התובע הכללי של מסצ'וסטס. כמו אחיו עשר שנים קודם לכן, הוא השתמש בסיסמה "הוא יכול לעשות יותר עבור מסצ'וסטס"[43]. יריבו זכה לתמיכת הליברלים והאינטלקטואלים, שהתנגדו לחוסר ניסיונו של קנדי ופרסמו את דבר סילוקו מהרווארד[33]. בנוסף פורסמה הסיסמה "אתם לא חושבים שטדי הוא קנדי אחד יותר מדי?"[16]. עם זאת, ניהל קנדי מסע בחירות חכם[16]. בעימות טלוויזיוני, נטען שקנדי מנסה "לרשת" את אחיו, ושלא היה מצליח להתמודד ללא שם משפחתו[33]. ההתקפות על קנדי עוררו את הציבור בעדו, והמנגנון המשפחתי תמך בו. קנדי הצליח לזכות בבחירות המקדימות בספטמבר 1962 עם שני שלישים מהקולות[16]. בנובמבר ניצח את המועמד הרפובליקני ג'ורג' קבוט לודג' השני (גם הוא ממשפחה בולטת במסצ'וסטס) וזכה בתפקיד, אותו החזיק עד מותו, עם 55% מהקולות[16][44].

כהונתו בסנאט

השנים הראשונות, ההתנקשויות באחיו

קנדי הושבע לסנאט ב-7 בנובמבר 1962[45]. הוא שמר על גישה מכבדת כלפי הסנאטורים הדרומיים והמבוגרים כשנכנס לסנאט והתמקד בנושאים מקומיים[46][47]. בהשוואה לאחיו בממשל, הוא לא היה מתוחכם כמו ג'ון, או נחוש כמו רוברט, אבל היה אהוד יותר מהם בקרב הסנאטורים[46].

ב-22 בנובמבר 1963, ניהל קנדי את ישיבת הסנאט, כשעוזר רץ לספר לו שאחיו, הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, נורה. אחיו רוברט הודיע לו על מותו של אחיהם[33]. טד ואחותו יוניס טסו מיד למסצ'וסטס כדי לדווח על כך לאביהם, שהיה מרותק לביתו בגלל שבץ שסבל ממנו שנתיים קודם לכן[33].


ב-19 ביוני 1964, טס קנדי במטוס במהלך מזג אוויר סוער, בין וושינגטון למסצ'וסטס. המטוס התרסק במטע תפוחים[48][49]. הטייס ואחד מעוזריו של קנדי נהרגו[50]. קנדי הוצא מהמטוס בידי סנאטור אחר[48], ושהה חודשים רבים בבית החולים כדי להחלים מפציעות בגבו, ריאותיו, ובצלעותיו ומדימום פנימי[33]. הוא סבל מכאבי גב במשך כל חייו לאחר מכן[51][52]. קנדי ניצל את התקופה הזאת כדי ללמוד נושאים מקרוב, והוא החל לתמוך בשירותי ביטוח בריאות ממלכתיים[33]. אשתו ג'ואן ערכה עבורו את מסע הבחירות לסנאט ב-1964[33], והוא ניצח את יריבו כשהוא זוכה בשלושה-רבעים מהקולות[44].

ביקור קנדי בישראל ומפגש עם ראש הממשלה לוי אשכול, 1966

קנדי חזר לסנאט בינואר 1965, עם מקל הליכה[33]. הוא החל להתמחות בחקיקה[33]. הוא הטיל לחץ על הנשיא לינדון ג'ונסון וכמעט הצליח לתקן את חוק זכויות ההצבעה כך שזה יבטל לחלוטין את מס הגולגולת שהוטל על בוחרים, ולא רק להנחות את התובע הכללי לנסות לבטל אותו[33][53]. הוא זכה למוניטין כמחוקק מוכשר[22]. קנדי נחשב לאחד הסנאטורים הפוריים היותר מבחינת החוקים שיזם ותמך בהם, כשקו הפעולה שלו הוא ליברלי (במונחים אמריקאיים) מובהק. כבר בתחילת דרכו היה מיוזמי שינוי חוק ההגירה של שנות ה-20 של המאה ה-20 שקבע מכסות אשר הגבילו קבלת מהגרים ממדינות שאינן בצפון אירופה. הוא העביר את חוק ההגירה והאזרחות שחיסל את המכסות לפי לאום[22]. שינוי זה הביא למהפכה בכמות ובהרכב ההגירה לארצות הברית[54]. קנדי גם העביר חוק שיצר רשות של מורים שנועדה לטפל באזורים מעוטי הכנסה[33][55].

קנדי ב-1967

כמו אחיו המנוח, הודיע קנדי שהוא תומך בהרחבת המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם ושיהיה מדובר במאבק קשה וארוך[22]. הוא ערך שימועים לפליטים, וחשף שלארצות הברית לא הייתה מדיניות כלפי פליטים[56]. קנדי ניסה לבצע רפורמה בגיוס לצבא[22]. לאחר שנסע לווייטנאם בינואר 1968, הודיע באופן פומבי שהוא תומך בנסיגה[57].

טד התנגד לכך שאחיו רוברט ינסה להתמודד מול הנשיא ג'ונסון במהלך הבחירות ב-1968[33]. לאחר שיוג'ין מקארתי הצליח מול ג'ונסון בפריימריז בניו המפשייר, רוברט החל להתמודד במרץ 1968, וטד ניסה לגייס את מדינות המערב עבור אחיו[33][58]. טד היה בסן פרנסיסקו כשרוברט ניצח בבחירות המקדימות בקליפורניה ב-4 ביוני 1968, ולאחר חצות, נורה רוברט ומת למחרת היום[33]. הוא היה הרוס לאחר מות אחיו[59][33]. בלווייתו של אחיו, הספידו רוברט: "הוא היה איש טוב והגון, אשר ראה רע וניסה לתקנו, ראה סבל וניסה לרפאו, ראה מלחמה וניסה להפסיקה"[60].

בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968, שהייתה רוויית מהומות, חששו מנהיגים רבים שיוברט האמפרי לא יוכל לאחד את המפלגה וביקשו מקנדי להיות המועמד[33][61]. קנדי בן השלושים ושש נחשב ליורש הטבעי לאחיו[43], ותנועות תמיכה בו התרבו[61][62]. מתוך חשש שהוא רק נחשב למחליף של אחיו, ומתוך תחושה שלא היה מוכן לתפקיד ולא מסוגל לאחד את המפלגה, סירב קנדי לרוץ[61][62]. בנוסף סירב להתמנות לסגנו של האמפרי[46]. ג'ורג' מקגוורן היה זה שלקח אליו את הצירים של רוברט.

אחרי מות אחיו, גידל קנדי את בניהם של ג'ון ורוברט[63][64]. באוקטובר 1968, דווח שהצליח להגיע להסכם נישואין בין ג'קלין קנדי ואריסטוטלס אונאסיס[65].

לאחר ניצחונו של ריצ'רד ניקסון בבחירות של 1968, רבים חשבו שקנדי הוא המועמד המוביל בקרב הדמוקרטים ב-1972[66]. בינואר 1969, ניצח קנדי את ראסל לונג, סנאטור מלואיזיאנה, ומונה למצליף הרוב בסנאט. הוא היה האדם הצעיר ביותר בתפקיד[46][67]. תדמיתו התחזקה, אולם הוא עצמו חשש מריצה לנשיאות[64][66]. אנשים שהכירו אותו טענו, לפי דיווח במגזין "טיים", שהוא רצה להיות נשיא, אלא שהוא חשש מגורל דומה לזה של אחיו[68][69]. הוא עצמו ספג כמה איומי מוות בשארית הקריירה שלו[70].

התקרית בצ'פקוידיק

ערך מורחב – פרשת צ'פקווידיק

ב-18 ביולי 1969, השתתף קנדי במסיבה באי צ'פקוידיק, אי קטן הצמוד לאי מרתה'ס ויניארד במסצ'וסטס. המסיבה הייתה מעין איחוד, לאלו אשר לקחו חלק בקמפיין הפוליטי של רוברט קנדי, אשר התמודד על משרת נשיא ארצות הברית, קודם להירצחו[66]. קנדי עזב את המסיבה, כאשר הוא מסיע במכוניתו את אחת האורחות במסיבה, מרי ג'ו קופצ'נה. על פי גרסתו של קנדי, הוא ביצע פנייה שגויה לגשר דייק. גשר העץ היה בנוי בזווית חדה ביחס לדרך, ובהיעדר גדר הפרדה צנחה המכונית לתוך אגם פוצ'ה, אשר היה מלא במים בשל הגאות (באותו אתר האגם צר וצורתו כצורת תעלה). המכונית התהפכה ונותרה הפוכה מתחת לפני המים. קנדי יכול היה לצאת מרכבו ולשחות למעלה האגם, אך קופצ'נה נותרה ברכב. לאחר מספר ניסיונות להצילה, בהם צלל מתחת לפני המים, הוא פנה בחזרה לבית בו התרחשה המסיבה, על מנת להזעיק עזרה, אך קופצ'נה כבר לא הייתה בין החיים[66]. קנדי דן בתאונה עם מספר לא מועט של אנשים, ביניהם הוריה של קופצ'נה ואף עורך דינו, אך יצר קשר עם המשטרה רק לאחר שעברו עשר שעות מאז התרחשות התאונה. התאונה הטרגית הפכה במהרה לסקנדל וזכתה לכותרות רבות ברחבי העולם. טד קנדי שהעדיף לשוחח עם עורך דינו, ורק זמן רב לאחר התאונה טרח ליידע את השוטרים, ספג ביקורת רבה על התנהגותו. שמועות על כך שנהג תחת השפעת אלכוהול לא סייעו לתדמיתו.

ב-25 ביולי חתם קנדי על עסקת טיעון, בה הוא מודה שעזב את מקום התאונה, לאחר גרימת פגיעה גופנית. גזר דינו היה חודשיים מאסר שלא רוצו בפועל[66]. באותו לילה אמר בטלוויזיה שהוא מתחרט על כך שלא דיווח למשטרה מיד, אולם שלא היה תחת השפעת אלכוהול ושלא היה קשר בינו ובין קופצ'נה[66]. קנדי שאל את הבוחרים במסצ'וסטס האם עליו להישאר בתפקידו או להתפטר. הוא קיבל תגובות חיוביות והכריז ב-30 ביולי שיישאר בסנאט וירוץ שוב בשנה הבאה[71].

בינואר 1970, נערכה חקירה על מותה של קופצ'נה[66]. לבקשת עורכי דינו של קנדי, היא נשמרה בסוד[66][72][73]. השופט פסק שחלקים מגרסתו של קנדי לא היו נכונים, ושנהיגתו הובילה למוות של קופצ'נה[73]. חבר המושבעים חקר את קנדי במשך יומיים באפריל 1970 אולם לא הגיע למסקנות, ולאחר מכן פורסם דבר החקירה[66]. קנדי טען שהמסקנות מהחקירה אינן מוצדקות[66], ועל הפרשה נכתבו ספרים רבים[74].

שנות השבעים

קנדי מציג את הצעת ביטוח הבריאות שלו ביוני 1971

בסוף 1968, הצטרף קנדי לוועדה למען ביטוח בריאות ממלכתי[75][76]. במאי 1970, מונה קנדי ליו"ר הוועדה והפך לתומך נחוש בביטוח בריאות ממלכתי[77]. באוגוסט 1970 הציג קנדי הצעת חוק דו-מפלגתית למערכת ביטוח אוניברסלית שתמומן ממסים ומהכנסות הממשלה, ללא השתתפות עצמית[78].

קנדי נבחר מחדש בקלות בנובמבר 1970 לכהונה נוספת בסנאט, כשהוא זוכה ל-62% מהקולות, אף על פי שהשיג כ-500,000 קולות פחות מאשר ב-1964.


בינואר 1971, הודח קנדי מתפקידו כמצליף הרוב בסנאט והוחלף בסנאטור רוברט בירד[79]. הוא שמח על כך, כיוון שהדבר אפשר לו להתמקד בעבודתו בוועדה[79] ללא השפעות מצד אינטרסים של המפלגה[80]. במשך עשור, היה קנדי יושב ראש ועדת המשנה לבריאות ולמחקר.

בפברואר 1971, הציע הנשיא ניקסון רפורמה בביטוח הבריאות - חיוב המעסיק להציע ביטוח בריאות פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, הלאמת תוכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה בקופות החולים[81][82]. שימועים בנושא ביטוח הבריאות התרחשו ב-1971, אולם ועדת התקצוב לא תמכה באף הצעה[81][83]. קנדי סייע להעברת חוק ארגוני הבריאות של 1973, שהיה מוגבל יותר[82][84]. בנוסף, העביר יחד עם ג'ייקוב יעבץ חוק לחקר הסרטן[85].

באוקטובר 1971, נאם בנוגע לצרות בצפון אירלנד, וטען שאלסטר הופכת ל"וייטנאם של בריטניה". הוא דרש מהצבא הבריטי לצאת ממחוזות הצפון ואחדות אירית[86], והצהיר שהיוניוניסטים שלא יקבלו זאת צריכים לקבל הזדמנות לחזור אל בריטניה (עמדה ממנה הסתייג לאחר כמה שנים)[87]. הבריטים והיוניוניסטים ביקרו את קנדי על כך, אולם הוא התחבר עם ג'ון יום, המנהיג האירי[86]. קנדי התנגד למדיניות הווייטנאמיזציה[88] של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בטענה שהיא תגרום למלחמה להסלים[74]. בדצמבר 1971, ביקר קנדי את תמיכת ממשל ניקסון בפקיסטן ואת התעלמותו מהטבח בבנגלדש[89]. הוא נסע להודו וכתב דו"ח על עשרת מיליון הפליטים[90]. בפברואר 1972, טס קנדי לבנגלדש ונאם שם[90].

ב-1972 יזם חקיקה שהורתה לאוניברסיטאות אמריקאיות להשקיע את אותם משאבים כספיים בענפי ספורט לנשים שהן משקיעות בענפי ספורט לגברים (ידוע בתור Title IX).

מותה של קופצ'נה פגע בסיכוייו של קנדי להיבחר לנשיאות, ומעט לאחר מכן הכריז קנדי שלא יתמודד בבחירות של 1972[66]. עם זאת, סקרים ב-1971 חשפו שהוא היה יכול לזכות במועמדות, והוא שקל לרוץ. במאי החליט לא לרוץ, בטענה שעליו לצבור ניסיון[91]. סקר מנובמבר 1971 עדיין קבע שהוא המועמד הדמוקרטי המוביל, עם תמיכה של 28%[92]. ג'ורג' מקגוורן היה קרוב להשגת המועמדות ב-1972, ומתנגדיו ניסו לשכנע את קנדי לחסום אותו, אולם הוא סירב[93]. בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1972, ניסה מקגוורן לגייס את קנדי כסגנו, אולם קנדי סירב[93]. כשתומאס איגלטון, סגנו של מקגוורן, פרש מעט לאחר הוועידה, שוב ניסה מקגוורן לגייס את קנדי, ושוב נכשל[93]. במקום, הוא בחר בגיסו של קנדי, סרג'נט שרייבר.

ב-1973 אובחן בנו בן השתים-עשרה של קנדי, אדווארד הבן, כחולה בסרטן העצמות. רגלו נקטעה והוא עבר טיפול ניסויי בן שנתיים[66][94]. המקרה עורר עניין רב בקרב הרופאים והתקשורת[94], וכך גם חזרתו של קנדי הצעיר לגלישת סקי כעבור חצי שנה[95]. פטריק קנדי, בנו של טד, סבל מהתקפי אסתמה[66]. הלחץ פגע בג'ואן קנדי, שסבלה מאלכוהוליזם ונעצרה על נהיגה בשכרות[66][96].

בפברואר 1974, הציע הנשיא ניקסון רפורמת בריאות מקיפה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתוכנית ממשלתית שתהיה זמינה לכולם עם פרמיות מבוססות הכנסה והשתתפות עצמית, והחלפת מדיקר בתוכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות[97][98]. באפריל 1974, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתוכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה. התוכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים והגמלאים, ולא צברו תאוצה[97][99]. באוגוסט 1974, לאחר התפטרותו של ניקסון וקריאתו של הנשיא פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תוכנית ניקסון - הפעם עם השתתפות חובה בידי מעסיקים ועובדים באמצעות פרמיות לארגוני הביטוח הפרטיים - אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה[97][100].

לאחר שערוריית ווטרגייט, תמך קנדי בחוקים להגבלת תרומות ובמימון ציבורי למועמדים לנשיאות[101][102]. באפריל 1974, נסע לברית המועצות, ונפגש עם ליאוניד ברז'נייב. קנדי הציע איסור על ניסויים גרעיניים והקלת המעברים בין הגבולות, ונאם באוניברסיטת מוסקבה. הוא גם נפגש עם דיסידנטים וארגן ויזה למסטיסלב רוסטרופוביץ'[103]. בעבודתו בוועדה, המשיך להתמקד בווייטנאם, בעיקר לאחר נפילת סייגון ב-1975[74].

קנדי התנגד בתחילה לביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים הבית ספריים, אולם החל לתמוך בנושא כשהמאבק התגבר[104]. לאחר שצו בית משפט פסק ב-1974 לבטל את ההפרדה הגזעית באוטובוסים הבית ספריים בבוסטון, טען קנדי שיש להגיע לפשרה וזכה לתגובה עוינת[104][105]. הלבנים זרקו עליו עגבניות וביצים והבריחו אותו[104][105].

גם בבחירות של 1976 נחשב קנדי למועמד חזק בקרב הדמוקרטים[106]. קנדי עדיין דאג למשפחתו ונושא מותה של קופצ'נה עדיין דובר בעיתונים[66][107][108]. בספטמבר 1974 הכריז קנדי שלא ירוץ[106]. המועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר ניסה להשיג את תמיכתו של קנדי בבחירות[109]. ב-1976 נבחר קנדי שוב לסנאט, במערכת בחירות שעמדה בסימן תמיכתו של קנדי בביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים. קנדי זכה ברוב גדול של 69% מהקולות[109].

הנשיא קרטר (מימין) והסנאטור קנדי בחדר הסגלגל בבית הלבן, דצמבר 1977.

שנותיו של ג'ימי קרטר בבית הלבן היו קשות לקנדי; הוא היה הדמוקרט החשוב ביותר בוושינגטון מאז מותו של אחיו, אולם קרטר לקח ממנו את הבכורה, ובנוסף לכך קנדי איבד את השפעתו בוועדות[110]. קרטר עצמו קינא במעמדו של קנדי[3]. למרות השקפות עולם זהות, היו לשניהם סדרי עדיפויות שונים[110][111]. קנדי טען שהוא מסופק בתפקידו בקונגרס ושאינו רוצה לכהן כנשיא[112].

קנדי ואשתו נפרדו ב-1977, אולם עדיין הופיעו ביחד בציבור[113]. קנדי ערך שימועים בוועדת הבריאות והמחקר וחשף ניצול כוח לרעה בקרב מעבדות[114][115][116]. בדצמבר 1977 ביקר בסין, נפגש עם דנג שיאופינג והשיג אישור יציאה לכמה מתנגדי משטר. ב-1978, ביקר שוב את ברז'נייב והדיסידנטים בברית המועצות[117]. בשנות השבעים, תמך בפירוק מנשק גרעיני וביקר בהירושימה בינואר 1978. הוא נאם בנושא באוניברסיטה המקומית[118]. ב-1978 מונה ליושב ראש וועדת המשפטים של הסנאט[119].

כמועמד, הציע קרטר רפורמה בבריאות שתאמה את הצעת החוק של קנדי. בדצמבר 1977, הודיע קרטר לקנדי שעליו לשנות את החוק כדי להקל על החברות הפרטיות, להקטין את ההשקעה הממשלתית ולא לפגוע במטרתו של קרטר - איזון התקציב[120][121][122]. קנדי והפועלים התפשרו עם השינויים, אולם ביולי 1978 התברר להם שקרטר לא היה מוכן לתמוך בהצעתם[120][121][123]. כשהוא כועס על מדיניותו התקציבית והפוליטית של קרטר[2], בדצמבר 1978, נאם בנושא ביטוח הבריאות, וטען שלפעמים על המפלגה להפליג כנגד כיוון הרוח ולספק ביטוח בריאות לכלל האזרחים[124][125][126].

במאי 1979, הציע קנדי הצעה דו-מפלגתית חדשה לביטוח בריאות שכללה תוכניות פרטיות בפיקוח הממשלה ללא השתתפות עצמית שתתבסס על פרמיות, תחייב מעסיקים להעניק ביטוח בריאות, להחליף את מדיקאייד בתוכנית ממשלתית וחיזוק תוכנית מדיקר בכך שתיהפך לתוכנית חינמית[127][128]. ביוני 1979, הציע קרטר רפורמה מוגבלת יותר - חיוב המעסיק לספק ביטוח בריאות פרטי ומניעת השתתפות עצמית לנשים הרות ולתינוקות, הלאמת מדיקאייד והרחבתה לכל העניים, וחיזוק מדיקר בכך שנזקים חמורים יכוסו בידי התוכנית[127]. אף תוכנית לא זכתה לתמיכה בקונגרס[129][130], והכישלון הפוליטי הוביל לפרידה בין שני האישים[131]. ב-1982 טען קרטר שגישתו של קנדי מנעה מיסוד מערכת ביטוח בריאות[132]. ב-2009 טען קנדי שקרטר היה נשיא קשה לשכנוע[133].

בסוף שנות השבעים היה פעיל בחקיקה שהובילה להסרת הרגולציה הפדרלית בתחום התעופה האזרחית וההובלה במשאיות שהייתה נהוגה בארצות הברית.

מסע הבחירות ב-1980

קנדי החליט לנסות להתמודד מטעם הדמוקרטים ב-1980, והחל לתקוף את הנשיא קרטר. סקר מקיץ 1978 חשף שיותר ממחצית הדמוקרטים העדיפו את קנדי על פני קרטר[74]. באביב ובקיץ 1979, כשקנדי שקל האם לרוץ, לא חשש קרטר למרות אחוזי התמיכה הנמוכים שלו וטען שיחסל אותו[129][131]. קרטר טען שהביקורת של קנדי על כהונתו רמזה שתכנן לרוץ לנשיאות[134]. איגודי העובדים תמכו בקנדי, וכך גם כמה דמוקרטים בכירים שחששו מחוסר האהדה של קרטר[135]. באוגוסט 1979 החליט קנדי לרוץ, כשהסקרים טענו שהוא יזכה בשני שלישים מהקולות[136]. חוסר האהדה לקרטר הלך והחמיר[135]. קנדי הכריז על התמודדותו ב-7 בנובמבר 1979[131]. העיתונות ביקרה את התפתלויותיו בניסיונו לענות לשאלה "מדוע אתה רוצה להיות נשיא?"[131][137]. משבר בני הערובה באיראן, שהחל ב-4 בנובמבר, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שהחלה ב-27 בדצמבר, הובילה להתלכדות מאחורי קרטר. קרטר נשאר בבית הלבן בעיקר וביצע פעולות נשיאותיות שמנעו מקנדי להשיג כותרות[131][138].

מטה הבחירות של קנדי לא היה מאורגן ולא ניהל מסע בחירות מוצלח[138][139]. העיתונות חזרה לדבר על פרשת צ'פקוידיק[138]. בינואר 1980, במהלך אספות הבחירה באיווה, חיסל קרטר את קנדי ברוב של 59% לעומת 31%[131]. קנדי החל להתקשות בגיוס תרומות, אולם המשיך במאבק[140]. קנדי המשיך להפסיד בעוד שלוש מערכות בחירות בניו אינגלנד[131]. הוא הצליח להצדיק את ריצתו, בטענה שהוא רוצה להוביל לקידום חברתי[141], אולם ההתקפות על אישיותו מנעו ממנו לקבל את תמיכת מאוכזבי קרטר[142]. במהלך מצעד לרגל יום פטריק ה"קדוש" נאלץ קנדי ללבוש שכפ"ץ עקב איומים שהופנו כלפיו, והקהל צעק "איפה מרי ג'ו?"[143]. ב-18 במרץ, לא הצליח קנדי להשיג את תמיכת המצביעים הקתולים בבחירות באילינוי, וקרטר זכה ב-155 מתוך 169 צירים[55][131].

ללא תקווה בבחירות ולאחר שסקרים חשפו שעמד להפסיד בניו יורק, התכונן קנדי לפרוש[131]. אולם אכזבת המצביעים היהודים עקב תמיכת ממשל קרטר בהודעת גינוי של האו"ם להתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הובילה לניצחון מפתיע של קנדי עם 59% מהקולות[131]. קרטר תקף את אישיותו של קנדי, אולם קנדי הצליח לנצח ניצחון דחוק בפנסילבניה[131]. קרטר ניצח באחת עשרה מתוך שתים עשרה מערכות בחירות במאי, וב-3 ביוני, בסופר טיוזדיי, ניצח קנדי בקליפורניה, ניו ג'רזי ובשלוש מדינות קטנות מבין שמונה התמודדויות[144]. קנדי ניצח את קרטר עשר פעמים ואילו קרטר ניצח עשרים וארבע[145].

אף על פי שלקרטר היו מספיק צירים כדי להיבחר[144], המשיך קנדי להתמודד עד לוועידה הלאומית שנערכה באוגוסט בניו יורק, בתקווה להעביר חוק שימנע מהצירים להיות כבולים לתוצאות הבחירות[131]. בלילה הראשון של הוועידה, המהלך נכשל וקנדי פרש[131]. למחרת היום, ב-12 באוגוסט, נאם קנדי את נאומו המפורסם, "החלום לא ימות"[146]. קנדי התייחס למרטין לותר קינג, פרנקלין דלאנו רוזוולט ולאלפרד טניסון וטען שהליברליזם האמריקני אינו מת[147]. את נאומו סיים בטענה שהתקווה עדיין חיה[148].

הקהל במדיסון סקוור גארדן הריע לקנדי במשך חצי שעה[131]. בלילה האחרון של הוועידה, הגיע קנדי באיחור לנאום קבלת המועמדות של קרטר ואף על פי שלחץ את ידו, לא הרים אותה בהפגנת אחדות מפלגתית[55][147]. קרטר לא הצליח להשיג את תמיכת מצביעי קנדי במירוץ והפסיד לרונלד רייגן[147].

שנות השמונים

בבחירות של 1980, לא זכו הרפובליקנים רק בנשיאות אלא גם ברוב בסנאט, ולראשונה היה קנדי חלק ממפלגת המיעוט. קנדי לא התאבל על הפסדו בבחירות המקדימות[131], ולמרות הרוב הרפובליקאי בסנאט בחלק גדול מאותה תקופה, המשיך בחקיקה בעלת אופי ליברלי[149]. הוא מונה לוועדת העבודה והרווחה, החלטה שטען שהייתה אחת מהחשובות בקריירה שלו[149]. קנדי תמך בזכויות נשים[149], ויחד עם כמה סנאטורים רפובליקנים חסם את רונלד רייגן ופעל למען אכיפת זכויות ההצבעה, מימון למחקרים בנושא איידס, ומימון שווה לנבחרות נשים[131]. הוא עבד במשך שעות וערך שימועים ציבוריים רבים[131]. קנדי לא יכול היה למנוע את כל הרפורמות של רייגן, אולם לחם בו לעיתים רבות[150].

בינואר 1981, התגרש קנדי מאשתו ג'ואן[151]. הגירושין עברו בטוב[151], וב-1982 זכתה ג'ואן בארבעה מיליון דולרים מרכושו של קנדי[152]. באותה שנה, הקים את איגוד ידידי אירלנד לצד הסנאטור דניאל פטריק מויניהאן ויושב ראש בית הנבחרים טיפ אוניל, איגוד למען קידום השלום בצפון אירלנד[153].

קנדי נבחר לסנאט שוב בקלות ב-1982[154]. הוא זכה למושב בוועדה לנושאי הכוחות המזוינים, אולם עדיין היה בוועדת העבודה והרווחה[155]. קנדי התנגד למדיניות החוץ של ממשל רייגן, למעורבות האמריקנית במלחמת האזרחים באל סלוודור ולתמיכה בקונטראס בניקרגואה, והתנגד לתוכניות הצבאיות של רייגן, כבניית B-1 לנסר וליוזמת ההגנה האסטרטגית[155]. קנדי היה הסנאטור הנחוש ביותר שפעל למען הקפאת החימוש הגרעיני[155], וביקר את מדיניות רייגן כלפי ברית המועצות[156][157][158]. ב-1983, שלח יושב ראש הק.ג.ב. מזכר למזכיר הכללי יורי אנדרופוב, וטען שפגישה בינו ובין קנדי תוכל לשפר את יחסי המדינות[159]. אנדרופוב סירב לכך[159].

המטה של קנדי תכנן את ריצתו בבחירות של 1984, אולם הוא סירב לכך בסוף 1982[69][131][160]. הוא תמך בוולטר מונדייל, והגן על המועמדת לסגנות, ג'רלדין פררו, מביקורת בנוגע לתמיכתה בהפלות על אף היותה קתולית, אולם רייגן נבחר בניצחון סוחף[161].

קנדי ערך טיול לדרום אפריקה בינואר 1985[162]. הוא הפר את פקודות משטר האפרטהייד והשמאל כשבילה לילה בביתו בסווטו של דזמונד טוטו, וביקר את ויני מנדלה, אשתו של נלסון מנדלה שהיה אז בכלא[131][162]. עם חזרתו, הפך קנדי לתומך נחוש בהטלת סנקציות על דרום אפריקה, והעביר, על אף הווטו של רייגן, חוק סנקציות[162]. למרות יריבותם הפוליטית, היו קנדי ורייגן חברים טובים[163], ובתמיכת ממשלו של רייגן נסע קנדי לברית המועצות ב-1986 כדי לתווך בנושא בקרת הנשק מול מיכאיל גורבצ'וב[131]. השיחות הובילו גם לשחרורם של מסורבי עלייה רבים, כולל נתן שרנסקי[131][164].

למרות החקיקה הפורה של קנדי, חייו היו מסובכים[165]. הוא השמין וגם שתה לשוכרה - אם כי לא במהלך תפקידו בסנאט[165][166]. הוא הכיר בכך וטען שהוא מתחיל לפתח בעיות שתייה[165]. הוא רדף נשים[167], והיה מעורב בכמה מערכות יחסים[168]. יחד עם הסנאטור כריס דוד[168], היה מעורב פעמיים ב-1985 בתקריות עקב שכרות[167]. ב-1987 נתפס עם לוביסטית בחדר האחורי במסעדה[69].

הסנאטור קנדי מוביל את המלחים אל הספינה תיאודור רוזוולט, בפברואר 1987

לאחר ששקל את ריצתו בבחירות של 1988[69], בהשפעת משפחתו וסיפוקו מהעבודה בסנאט[131][167], הכריז קנדי בדצמבר 1985 שלא ירוץ לנשיאות וימשיך לשרת את הציבור מהסנאט[131]. קנדי השתמש בכישוריו למען העברת חוק שהרחיב את הכיסוי הרפואי שהמעסיקים העניקו לעובדיהם[169][170]. לאחר הבחירות לקונגרס ב-1986, שוב השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט וקנדי מונה ליושב ראש ועדת העבודה והרווחה. חברו ג'ו ביידן טען שהיה האסטרטג הטוב ביותר בסנאט[131]. הוא התחבר עם הסנאטור הרפובליקני אורין האץ'[169], ויחד הם העבירו חוקי בריאות רבים[171].

באותה תקופה התפרסם בעימות האינטלקטואלי עם רוברט בורק, מועמדו השמרן של רונלד רייגן לבית המשפט העליון[131]. קנדי ראה במינויו של בורק כחסם כנגד חוק זכויות האזרח וחשש מהשקפתו המשפטית[131]. קנדי חקר את כתביו של בורק, ושעה לאחר הגשת מועמדותו- שציפה שתצלח - נאם קנדי בסנאט.

”אמריקה של רוברט בורק”, אמר קנדי, ”היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, וילדים לא יילמדו על אבולוציה”. בנוסף טען קנדי שהממשלה תוכל לצנזר אמנים ושבורק יחסום את דלתות בית המשפט בפני מיליוני אזרחים[172].

הנאום הכעיס את תומכי בורק, שהחשיבו אותו כהוצאת דיבה, וגם כמה דמוקרטים[69][172][173][174]. בתגובה לנאום טען בורק כי "לא הייתה בו שורה אחת מדויקת". הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו אפילו בפרסומות טלוויזיה כדי לגייס דעת קהל. הממשל לא היה מוכן להתנגדות שהוביל קנדי וכמה דמוקרטים סירבו לתמוך בבורק[172][175]. במהלך השימועים בספטמבר 1987, אתגר קנדי את השקפתו של בורק בנושא זכויות אזרח, פרטיות, זכויות נשים ועוד[131]. בורק לא הצליח לשכנע את הסנאטורים[172], וקנדי הצליח למנוע את אישור המינוי[131]. התקרית הובילה לשינוי בנוהלי העבודה – מועמדים שנויים במחלוקת ספגו ביקורת כלפי מינויים – וההשלכות של הנושא מורגשות גם עשורים לאחר מכן[173][175][176].

בבחירות של 1988, תמך קנדי במושל מסצ'וסטס, מייקל דוקאקיס[177]. בסתיו, הפסיד דוקאקיס לג'ורג' הרברט ווקר בוש, אולם קנדי נבחר מחדש לסנאט ברוב גדול[178]. קנדי נותר סנאטור עוצמתי. הוא הגיש ב-1988 חוק שאסר על אפליה במכירת דיור וחיזק את האכיפה[179]. ב-1989, לאחר משא ומתן עם ממשל בוש, הצליח להעביר את אחד החוקים המשמעותיים בקריירה שלו - החוק להגנת הנכים (Americans With Disabilities Act), שאסר על אפליה של אנשים עם מוגבלויות והשפיע רבות על מקומות העבודה ומערכת החינוך[169][180]. החוק היה חשוב לו אישית, בעיקר בגלל אחותו רוזמרי ומצבו של בנו[169]. בסוף שנות השמונים לחמו קנדי והאץ' מול הסנאטור ג'סי הלמס, למען מימון מחקר בנושאי איידס ומתן טיפול לאנשים דלי הכנסה[181]. בסוף נובמבר 1989, נסע קנדי לראות את חומת ברלין, שנפלה זה מכבר. הוא נאם במקום בו נאם אחיו את נאומו "אני ברלינאי", ואמר שחבל שג'ון לא ראה את נפילת החומה[182].

תחילת שנות התשעים

בפברואר 1990, פורסמה עליו כתבה ארוכה בעיתון GQ[69]. הכתבה טענה שקנדי היה פזיז, שיכור ורודף נשים[69][165][168]. מותו של גיסו מסרטן באוגוסט 1990 הותיר אותו הרוס[165][183]. גם החוקים שהעביר, כולל חוק זכויות אזרח ב-1991, זכו לביקורת על פשרנותו מול הדמוקרטים הדרומיים והרפובליקנים[184].

באפריל 1991, ביקר קנדי בכינוס משפחתי, ולאחר מכן הלך לבר יחד עם בנו ואחיינו[165][185]. הם חזרו עם נשים, ואחת מהן טענה שקנדי הטריד אותה[165][185]. המשטרה חקרה את הנושא, ואנשיו של קנדי התחילו להפיץ מידע שלילי על הנשים[185]. המקרה זכה להתעניינות תקשורתית רבה[165][185], והוביל להפצת בדיחות על קנדי[165][186]. מגזין טיים טען שקנדי הוצג כרודף נשים, ואילו הניוזוויק טען שקנדי הוא הסמל החי לכשלים המשפחתיים[187].

לאחר בורק, המועמד השנוי ביותר במחלוקת לבית המשפט העליון היה קלרנס תומאס[188]. כשתומאס החל להתראיין בסנאט, לחץ קנדי על תומאס להביע את דעתו בנושא פסק דין רו נגד וייד והפלות. המועמדות נראתה כאילו היא תצלח[189], אולם לאחר מכן העידה אניטה היל, פרופסור למשפטים, כי תומאס הטריד אותה. המאבק על המועמדות נמשך, אולם קנדי לא יכול היה לדון בנושא בגלל ההאשמות כלפי בנו ואחיינו[165][190]. קנדי לא אמר הרבה בנושא, וכשכן אמר, נטען שהיה זה מעט מדי ומאוחר מדי[165].

נטען ששתיקתו של קנדי במהלך הראיונות של תומאס הייתה הרגע הנוראי ביותר בקריירה שלו כסנאטור[190]. הוא נפגע בגלל סגנון חייו[190]. יום לפני ההצבעה בסנאט, נאם קנדי כנגד תומאס ואמר שלתת לו את חמת הספק כמוהו להצהיר שתומאס חשוב יותר מבית המשפט העליון[191]. הוא התנגד למינוי והצביע נגדו[190]. תומאס אושר ברוב דחוק של 52 סנאטורים מול 48, הרוב הדחוק ביותר בו נבחר שופט[190].

תדמיתו של קנדי נפגעה מאירועים אלה. סקר חשף שרק 22% מהציבור תמכו בו[165]. סקר בבוסטון חשף ש-62% מתושבי מסצ'וסטס מאמינים שעדיף שלא ינסה להיבחר מחדש, שני שלישים האמינו שהוא שיקר למשטרה, וטענו שיפסיד במירוץ לסנאט בהפרש של 25%[192]. ב-17 ביוני 1991, פגש קנדי את ויקטוריה אן רג'י, אם גרושה לשני ילדים, ובתו של חבר ותיק של המשפחה[193]. הם החלו לצאת ובספטמבר היו במערכת יחסים רצינית[193]. בסוף אוקטובר הכיר בביקורת כנגדו בנאום, וטען שהיא קשורה לאכזבה אישית כלפיו. הוא הודה בטעויותיו וטען שיילחם בהן[165]. בדצמבר 1991, נערך המשפט לאחיינו של קנדי. המשפט היה המשפט הנצפה ביותר בטלוויזיה עד למשפטו של או. ג'יי. סימפסון[165]. עדותו של קנדי נחשבה למוצלחת והוכיחה לציבור שלא היה מעורב בפרשה[194]. אחיינו זוכה לבסוף.

קנדי ורג'י המשיכו את מערכת היחסים ביניהם והוא גידל את שני ילדיה[165][195]. הם התארסו במרץ 1992[196], ונישאו ביולי 1992 בטקס בביתו של קנדי[197]. הנישואין סייעו לייצוב חייו של קנדי ולשיקום הקריירה שלו[165][195].

ללא רצון להיות נשיא, הפך קנדי לחבר טוב של הנשיא ביל קלינטון לאחר שזה נכנס לתפקידו[198], אף על פי שתמך בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס, פול צונגאס, בבחירות המקדימות[199]. קנדי סייע לקלינטון להעביר את החוק שסייע להקמת אמריקורפס, ותמך בנשיא בנושא הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה[200]. בנושא שהיה חשוב לקנדי מכל, ביטוח הבריאות, הוא תמך אולם לא היה מעורב בתכנון חוק ביטוח הבריאות של 1993, אותו קידמה הגברת הראשונה, הילרי קלינטון[169]. החוק נכשל והחקיקה בנושא נתקעה במשך שנים[169]. ב-1994, המליץ לקלינטון למנות את סטיבן ברייר לבית המשפט העליון[201]. ב-1994 הפך קנדי לסנאטור הראשון בעל עמוד ב-World Wide Web. כך הצליח לבטל את תדמיתו המבוגרת[202][203].

בבחירות לסנאט במסצ'וסטס ב-1994, נאלץ קנדי להילחם על כיסאו בפעם הראשונה. הוא התמודד מול מיט רומני, המועמד הצעיר, הכריזמטי והעשיר[165]. רומני הציג את עצמו כיזם מוצלח וכרפורמיסט, עם ערכי משפחה חזקים ועמדה מתונה בנושאים חברתיים, בניגוד לקנדי שהוצג כאיש שלוקה בחסר בתחום[165]. באמצע ספטמבר, הסקרים הראו על שוויון[165][204]. לקנדי היה חסר כסף, והוא נאלץ לקחת משכנתה שנייה כדי לממן את המירוץ[205]. קנדי הגיב בכמה תשדירי תעמולה שטענו שרומני אינו החלטי ואינו בוס טוב לעובדיו[165][206]. אשתו החדשה ויקי הייתה נכס למסע הבחירות[204]. קנדי ורומני ערכו עימות טלוויזיוני בסוף אוקטובר שהסתיים ללא מנצח, אולם קנדי התחיל להוביל בסקרים[207]. בבחירות בנובמבר, אף על פי שרוב הדמוקרטים הפסידו את כיסאותיהם, הצליח קנדי להיבחר מחדש ברוב של 58%[208], המירוץ הצמוד ביותר בקריירה שלו.

בינואר 1995 מתה אמו של קנדי, רוז, בגיל 104. בעקבות מותה החל קנדי להתקרב יותר לדת הקתולית[209].

סוף שנות התשעים

תפקידו של קנדי כ"אריה הליברל" בסנאט עמד במבחן ב-1995, לאחר שהרפובליקנים השתלטו על שני בתי הקונגרס וניסו, בהנהגת ניוט גינגריץ', להגשים את סעיפי "האמנה עם אמריקה", המצע הרפובליקני של 1994[210]. דמוקרטים רבים בסנאט ובמדינה הרגישו ייאוש, אולם קנדי החליט להילחם ברפובליקנים[210]. בתחילת 1996, נעצרו הרפובליקנים: רוב סעיפי האמנה לא עברו בסנאט והדמוקרטים, בזכות קנדי, הצליחו להעביר כמה חוקים[211].

דיוקנו הרשמי של קנדי בסנאט בשנות התשעים

ב-1996, הצליח קנדי להעלות את שכר המינימום הקבוע בחוק[212]. השכר לא עלה שוב עד ל-2006. לאחר כישלון קלינטון בנושא ביטוח הבריאות, ביקש קנדי להגדיל את הכנסות המדינה[213]. קנדי עבד עם ננסי קאסבאום, סנאטורית רפובליקנית, כדי להעביר ב-1996 את "HIPAA", חוק שיאפשר נגישות רחבה יותר לביטוחי הבריאות[169]. בנוסף, אילץ את חברות הביטוח להתייחס בשוויון למטופלים עם מחלות נפש[169]. ב-1997, העביר קנדי חוק ביטוח בריאות לילדים[214], שהשתמש במיסים מטבק כדי לממן הרחבה של ביטוח בריאות לילדים[215][216].

קנדי תמך בנשיא קלינטון במהלך פרשת מוניקה לווינסקי, וניסה לתמוך בו מבחינה משפטית[217]. במשפט ההדחה של קלינטון, תמך קנדי בזיכוי קלינטון, וטען שהרפובליקנים פגעו בחוקה בניסיונם להדיח את קלינטון[218].

ב-16 ביולי 1999, שוב ספגה משפחת קנדי אובדן: מטוסו של ג'ון קנדי ג'וניור התרסק אל האוקיינוס האטלנטי, והוא נהרג יחד עם אשתו וגיסתו[219]. טד, כאח הבוגר היחיד במשפחה, ניחם את משפחתו המורחבת יחד עם הנשיא קלינטון[219]. הוא טען שכאביו, לג'ון קנדי היו את כל הזכויות פרט לאריכות ימים[219]. טד נאלץ לגדל את כל שאר בני המשפחה[220]. רבים הופתעו מכך שטדי, שנחשב לאח הקטן והמרדן, הפך לאב המשפחה[219].

שנות האלפיים

לקנדי היה קל להיבחר מחדש לסנאט בשנת אלפיים[221]. קנדי זכה ל-73% מהקולות. במהלך המאבק המשפטי על תוצאות הבחירות הנשיאותיות בפלורידה, תמך קנדי בסגן הנשיא אל גור[222]. לאחר מערכת הבחירות, סירבו דמוקרטים רבים לשתף פעולה עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש[169]. קנדי, לעומתם, ראה בבוש אדם שמתעניין בנושא החינוך, ובוש ראה בקנדי בעל ברית בסנאט[169][223]. קנדי הסכים לקבל כמה הגבלות מצד הנשיא בתמורה להוספת תקציבים למערכת החינוך[169]. לאחר מכן קידם בוש את הרפורמה המרכזית שלו בתחום החינוך (No Child Left Behind Act), שהייתה פרי הבטחתו בבחירות שנערכו כשנה קודם לכן. מטרת הרפורמה הייתה לצמצם את פערי החינוך בין עניים לעשירים ולהגדיל את ההשקעה הלאומית בחינוך. במסגרת הרפורמה הורחב המימון של מערכת החינוך, ובתי ספר שבהם למדו ילדים להורים שנמצאים בעשירוני ההכנסה הנמוכים, אמורים היו לזכות בתקציב ציבורי גבוה יותר. החוק עבר במאי וביוני 2001 ובוש חתם עליו בינואר 2002. ב-2003 התחרט קנדי על תמיכתו בחוק, בטענה שיש להקציב עוד תשעה מיליארד דולרים למערכת החינוך[169]. הוא טען שהרפורמה נחוצה, אולם אין לה מימון[223], והאשים את בוש בכך שחזר בו מהבטחתו[169][184]. הדמוקרטים טענו שפשרנותו של קנדי גברה עליו[169]. הבית הלבן טען שהתקציבים נפגעו בשל המלחמות שניהל ממשל בוש במזרח התיכון[169].

קנדי היה בסנאט, בפגישה עם לורה בוש במהלך פיגועי 11 בספטמבר[219]. שניים מהמטוסים המריאו מבוסטון, ובשבועות לאחר מכן טלפן קנדי לכל אחת מהמשפחות במסצ'וסטס שאיבדו את יקיריהם בפיגועים[219]. הוא העביר חקיקה שסיפקה הטבות וביטוח בריאות למשפחות השכולות, וניסה להשפיע על קרן הפיצויים של קרבנות הפיגועים[219]. קנדי שמר על קשר עם המשפחות גם לאחר שנים[219][224].

בתגובה לפיגועים, תמך קנדי בהדחה האמריקנית של משטר הטליבאן באפגניסטן. קנדי התנגד למלחמת עיראק מתחילתה והיה בין עשרים ושלושה סנאטורים שהצביעו נגד ההחלטה לפלוש לעיראק באוקטובר 2002[219]. עם התגברות ההתנגדות בעיראק לצבא האמריקני, טען קנדי שהמלחמה היא "וייטנאם של בוש"[219]. קנדי תמך בתקצוב רכבי HMMWV להגנה על החיילים[219].

למרות מערכת היחסים הקשה בין קנדי ובוש בנושאי ההשקעות בחינוך, השניים עבדו ביחד על הרחבת תוכנית מדיקר לכיסוי הוצאות על תרופות[169]. הדמוקרטים שוב פקפקו בקנדי, אולם הוא טען שאין להחמיץ את התוספת של 400 מיליארד דולר למערכת הבריאות[169]. לבסוף החליט קנדי להתנגד לגרסה הסופית של החוק מפני שטען שהוא מסייע לחברות הפרטיות[169]. החוק עבר בסוף 2003, ושוב טען קנדי שממשל בוש בגד בו[169].

בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2004, תמך קנדי בחברו לסנאט ממצס'וסטס, ג'ון קרי[219]. קנדי משך את הפועלים והמיעוטים, וסייע לקרי להיבחר[219].

בוש נבחר מחדש, וקנדי המשיך להתנגד לו[102][169]. עם זאת, החליט קנדי לשתף פעולה עם הרפובליקנים בנושא רפורמה בהגירה[169]. קנדי ניהל את הוועדה בנושא ביטחון גבולות, וב-2005, יחד עם הסנאטור ג'ון מקיין, יצר מתווה לחקיקה בנושאי הגירה. ב-2007 ניסה קנדי לחוקק עוד חוק לרפורמה בהגירה[225], וזכה לתמיכת הממשל[169]. החוק זכה להתנגדות עזה[226], ולמרות ניסיונו של קנדי, החוק לא עבר[227]. קנדי טען שינסה להמשיך להעביר את החוק[169].

קנדי והסנאטור ריק סנטורום, לאחר משחק סופרבול בו הניו אינגלנד פטריוטס ניצחו את הפילדלפיה איגלס. סנטורום חובש כובע של הפטריוטס ומעניק לקנדי מקלות גבינה.
דיוקן של קנדי באמצע שנות האלפיים

ב-2006 הוציא קנדי ספר ילדים שסיפר על כלבו[228]. בנוסף פרסם אוטוביוגרפיה פוליטית[229].

ב-2006, המטוס בו טס נפגע מברק ונאלצו לפנותו משם[230].

גם ב-2006 נבחר קנדי שוב לסנאט, עם 69% מהקולות[231].

יחסיו עם ברק אובמה והתדרדרות במצב הבריאותי של קנדי

לאחר תמיכתו בברק אובמה, הופיע קנדי עם אובמה יום לפני הסופר טיוזדיי, בהרטפורד, קונטיקט.

קנדי הודיע שיתמוך בג'ון קרי במקרה שזה ירוץ לנשיאות ב-2008, אולם בינואר 2007 הודיע קנדי שלא יתמודד בשנית[232]. קנדי נותר נייטרלי בבחירות המקדימות ב-2008 בין הילרי קלינטון וברק אובמה[233]. לאחר שהתברר שאובמה וקלינטון הם המובילים, טען קנדי שביל קלינטון השתמש ברטוריקה גזענית נגד אובמה[233][234]. ב-28 בינואר 2008, הודיע קנדי על תמיכתו באובמה, למרות הפצרות הזוג קלינטון[235]. ב"העברת לפיד" סמלית[219], הודיע קנדי שזה הזמן לדור חדש של מנהיגות, והשווה את אובמה לאחיו[234]. בתמורה, התחייב אובמה בפני קנדי שיעמיד את נושא ביטוח הבריאות בראש סדר העדיפויות שלו[233]. קנדי היה הדמוקרט המשפיע ביותר במפלגה[236], ועזר לאובמה בקרב איגודים מקצועיים, היספניים ודמוקרטים מסורתיים[235]. התמיכה של קנדי באובמה הביאה לו כותרות רבות[233][237].

ב-17 במאי 2008, עבר קנדי פרכוס אפילפטי, והובהל אל בית החולים בבוסטון[238]. לאחר מכן הכריז שיש לו גידול ממאיר במוח[239]. האבחון הקודר[239][240][241] הוביל לתדהמה כללית ולהבעת תמיכה של סנאטורים רבים ושל הנשיא בוש[239].

הרופאים טענו שהגידול אינו ניתן לטיפול, אולם קנדי החליט לעבור טיפול בכל זאת[240]. ב-2 ביוני עבר ניתוח מוח בניסיון להסיר את רוב הגידול[242][243]. הניתוח נמשך שלוש וחצי שעות בעוד קנדי בהכרה, והוכתר בהצלחה[242][243]. כעבור שבוע עזב קנדי את בית החולים והחל בכימותרפיה[244]. הניתוח עצמו היה שנוי במחלוקת: בדרך כלל הוא מאריך את משך החיים בחודשים ספורים, אולם אחרים חיו שנים אחריו[243][245].

קנדי נואם בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 2008 בפני הצירים.

לאחר הניתוח היה קנדי רזה, חשוף להתקפים, חלש ועייף. גם שיווי המשקל שלו נפגע[240]. ב-9 ביולי, הפתיע את הסנאט כשהופיע לעצור פיליבסטר רפובליקני נגד חוק שנועד לסייע למדיקר[246]. אף על פי שהיו לו גם אבנים בכליות, נגד עצת עוזריו[247][248], התעקש קנדי לנאום בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-25 באוגוסט 2008. אחייניתו, קרוליין קנדי, הציגה אותו[219]. לאחר מכן נאם בפני הצירים נאום על פי הזיכרון (ראייתו הייתה חלשה והוא לא היה יכול לקרוא)[209], והזכיר את נאומו מ-1980. הוא טען שברק אובמה יעביר את הלפיד לדור החדש של האמריקנים, ושהחלום הליברלי ימשיך לחיות[249]. ההופעה הדרמטית הלהיבה את הצירים[219][248][250], וקנדי נשבע שיהיה בהשבעתו של אובמה[251].

ב-26 בספטמבר 2008, סבל קנדי מהתקף נוסף והובהל לבית החולים. הרופאים קבעו ששינוי בתרופות הוביל להתקף[250]. קנדי עבר לפלורידה בחורף, המשיך בטיפולים, הפליג הרבה, ונשאר בקשר טלפוני עם המחוקקים[240]. בהיעדרו, ענדו סנאטורים רבים צמידים כחולים עם שמו[240].

ב-20 בינואר 2009, נכח קנדי בטקס ההשבעה של ברק אובמה, אולם סבל מהתקף מיד לאחר מכן והובהל לבית החולים[252]. למחרת היום, הוא שוחרר מבית החולים לביתו בוושינגטון[253].

קנדי עם הנשיא אובמה, 21 באפריל 2009

קנדי פרש מוועדת המשפטים והתמקד בנושא ביטוח הבריאות[240][254][255]. הוא ראה בממשל אובמה וברוב הדמוקרטי בקונגרס סיכוי טוב לביטוח בריאות[256]. הוא יצא לקרב האחרון בקריירה שלו[240]. קנדי הופיע בסנאט שוב כדי לעצור פיליבסטר רפובליקני כנגד חבילת התמריצים של אובמה לכלכלה[257]. קנדי החל להופיע יותר בסנאט, למרות מצבו הבריאותי[240]. ב-4 במרץ 2009, הכריז ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, שקנדי הוכתר לאביר בידי המלכה אליזבת השנייה על עבודתו בנושא השלום בצפון אירלנד ועל תרומתו ליחסי ארצות הברית-הממלכה המאוחדת[258], למרות מחלוקת בבריטניה בגלל קשריו של קנדי עם גארי אדמס ועם שין פיין[259]. בסוף מרץ, הוגש חוק להרחבת תוכנית אמריקורפס, והוא נקרא על שמו של קנדי[260]. באפריל זרק את הכדור לפני משחק פתיחת העונה של הבוסטון רד סוקס[261]. גם במהלך מחלתו, היה מעורב בנושא ביטוח הבריאות[262].

באביב 2009 התפשט הגידול של קנדי, ואף על פי שהדבר לא נחשף בפני הציבור, ימיו היו ספורים[209]. ביוני 2009 נעדר מהסנאט מזה שלושה חודשים[263], ובריאותו אילצה אותו לחזור למסצ'וסטס ולעבור טיפולים[257]. בהיעדרו, פרסמה הוועדה מוקדם את תוכניתה לביטוח בריאות וספגה ביקורת חריפה[264]. ללא קנדי, היה המשא ומתן עם הרפובליקנים קשה יותר[257][265]. הדמוקרטים התקשו ללא כישורי המשא ומתן שלו[266]. ביולי, פורסם סרט דוקומנטרי על חייו[267]. הוועדה הגישה חוק ביטוח בריאות לטעמו של קנדי, אולם עדיין היה צפוי מאבק קשה לפני הפיכתו לחוק[268]. בסוף יולי 2009, העניק נשיא ארצות הברית, ברק אובמה לקנדי את מדליית החירות הנשיאותית[269][270]. הוא לא נכח בטקס, ונכח בטקס פרטי. הוא לא נכח בלווייתה של אחותו, יוניס, כשזאת מתה בגיל שמונים ושמונה באמצע אוגוסט[266]. באותה התקופה היה קנדי בכיסא גלגלים והתקשה לדבר, אולם טען שהיו לו חיים נפלאים[209].

מותו

הכנסייה בה נערכה לווייתו של קנדי
קברו של קנדי בבית הקברות הלאומי ארלינגטון

קנדי הלך לעולמו ב-25 באוגוסט 2009 בביתו בהיאניס פורט שבמסצ'וסטס, והוא בן 77 במותו[271]. קנדי נפטר שבועיים בלבד לאחר מותה של אחותו, יוניס קנדי שרייבר, שמהלווייתה נעדר בשל מצבו הבריאותי. היה זה גם שבועיים לאחר שהוענקה לקנדי מדליית החירות הנשיאותית, אותה קיבלה בשמו בתו קארה. משפחת קנדי הודתה לכל מי שתמך בטד קנדי במהלך הקריירה שלו[272].

תגובה

הנשיא אובמה טען שקנדי היה מנהיג מדהים[273], ושליבו נשבר לשמוע על מותו[274], וסגן הנשיא ביידן טען שהמדינה איבדה אדם דגול[275], ששינה את חייהם של עשרות מיליוני אמריקנים[276]. מיט רומני, שהתמודד מולו ב-1994 על מושבו בסנאט, טען שקנדי היה יריב מכובד[277]. ננסי רייגן טענה שבעלה רונלד היה קרוב למשפחת קנדי, ושתתגעגע אל טד[278][279]. הסנאטור רוברט בירד התאבל על מות חברו בסנאט[280]. בירד גם פרץ בבכי כששמע על מחלתו של קנדי[281]. לאחר מותו, רק ג'ין קנדי נותרה מבין האחים.

גם רבים מחוץ לפוליטיקה הביעו את צערם. הניו יורק יאנקיז והבוסטון רד סוקס עמדו לדקת דומייה במהלך המשחק שלהם[282]. לפני משחק בינקי סטדיום, עמדו היאנקיז לדקת דומייה לכבודו של קנדי[283].

לוויה

גופתו של קנדי הוסעה מאה קילומטרים, מביתו אל מקומות רבים שנקראו על שם בני משפחתו, ועד לספרייה על שם ג'ון קנדי בבוסטון[284] אליה הגיעו 50,000 איש לחלוק לו כבוד אחרון[285]. ב-29 באוגוסט, נערך לו טקס לוויה בכנסייה המקומית[286]. נכחו בטקס הנשיא אובמה והנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וג'ורג' ווקר בוש (שייצג גם את אביו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש[287], יחד עם סגן הנשיא ביידן, שלושה סגני נשיא לשעבר, חמישים ושמונה סנאטורים, עשרים ואחד סנאטורים לשעבר, חברים רבים מבית הנבחרים ונציגים זרים[288]. הנשיא אובמה הספיד אותו[289].

אישים רבים מחוץ לפוליטיקה הגיעו ללוויה, ביניהם הזמרים טוני בנט ופלאסידו דומינגו, השחקן, ג'ק ניקולסון, הצ'לן יו-יו מה, השחקנית לורן באקול, נשיאי אוניברסיטאות מקומיות ושחקני ספורט[289][290].

גופתו של קנדי נקברה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד קבר אחיו הנשיא וקבר אחיו רוברט[289]. כמו אחיו רוברט, קברו לבן, ומציג את שמו, תאריך לידתו ותאריך מותו[291].

לאחר מותו

קנדי רשם את זיכרונותיו גם כשהיה חולה, והם פורסמו שלושה שבועות לאחר מותו[292]. הספר הפך לרב מכר[293], ומכר 400,000 עותקים בארבעה חודשים[294].

ב-19 בינואר 2010, נערכו בחירות מיוחדות עבור מושבו של קנדי בסנאט[295]. מעט לפני מותו, כתב קנדי למושל מסצ'וסטס ולמועצה המחוקקת לשנות את החוק כדי לאפשר מינוי מחליף[296][297][298]. ב-2004 ניסה קנדי למנוע מהמושל מיט רומני למנות סנאטור רפובליקני במקרה שג'ון קרי ייבחר לנשיאות[299].) החוק תוקן, וב-24 בספטמבר 2009, מונה לקנדי מחליף עד לבחירות[300]. המחליף לא התמודד בבחירות[300]. במערכת הבחירות ניצחו הרפובליקנים[301], וכך השיגו מושב שהיה שייך לדמוקרטים מאז 1953.

ניצחון הרפובליקנים חיסל את הרוב הדמוקרטי בסנאט שנשמר מאז אמצע 2009, ונחשב למה שיחסל את הרפורמה במערכת הבריאות[302][303]. הדמוקרטים הצליחו להעביר את הרפורמה בכל זאת והקדישו אותה לקנדי[302][304]. אלמנתו של קנדי, ויקי, נכחה בטקס החתימה על חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה, וענדה, יחד עם הנשיא אובמה, צמידים עם שמו של בעלה[303]. חבר הקונגרס פטריק קנדי הביא לנשיא אובמה עותק של חוק הבריאות שאביו הציע ב-1970[303]. לאחר מכן הניח פטריק קנדי על קברו של אביו פתק בו היה כתוב שהמשימה הושלמה[305]. (פטריק סירב לנסות להיבחר מחדש, ובינואר 2011, באו לקיצן 64 שנים בהן משפחת קנדי הייתה בפוליטיקה[306], אולם בינואר 2013 נבחר בן אחיינו של טד, ג'וזף קנדי השלישי, לבית הנבחרים[307]. הדמוקרטים גם הצליחו להחזיר לעצמם את מושבו של קנדי כשאליזבת וורן נבחרה ב-2012.)

עמדות פוליטיות

מדעני המדינה משווים בין הניקוד הניתן לסנאטורים מטעם "אמריקנים לפעולה דמוקרטית" (ADA) ו"האיגוד האמריקני השמרני" (ACU) כדי להצביע על האידאולוגיה שלהם[308]. קנדי נחשב לליברל במשך כל חייו, וה-ADA העניקו לו דירוג של 90% ב-2004[309] ואילו ה-ACU העניקו לו ציון של 2% ב-2008[310]. בשיטה אחרת, קיבל קנדי ניקוד ליברלי של 88.7%[311]. מחקר מ-2004 בחן את הקושי בדירוגו של קנדי[312]. לפי דירוג בנושאי חוץ, נושאים חברתיים ונושאים כלכליים, הוא נחשב ל-91% ליברל מבחינה כלכלית, 89% מבחינה חברתית ו-96% מבחינת נושאי חוץ[313].

קבוצות רבות בחנו את אופי הצבעתו של קנדי[314]. איגוד זכויות האזרח האמריקני העניק לו ניקוד של 84% ב-2009[315]. האיגוד לתמיכה בהפלות העניק לו מאה אחוזים, בניגוד לאיגוד נגד הפלות שהעניק לו עשרה אחוזים[314]. האיגוד לבקרה על נשק העניק לקנדי ציון מאה ב-2002, ואילו איגוד הרובאים הלאומי העניק לו ציון כושל ב-2006[314].

תדמיתו

התובע הכללי רוברט קנדי, הסנאטור טד קנדי, והנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי ב-1963

כשמת, היה קנדי הסנאטור הוותיק ביותר לאחר רוברט בירד, והסנאטור בעל הכהונה השלישית באורכה, לאחר בירד וסטרום ת'ורמונד. בהמשך 2009 עקף אותו דניאל אינווי מהוואי[45].

קנדי נחשב לאחד מהאייקונים של מפלגתו[316], ול"אריה הליברלי" של הסנאט[52][317][318][319]. הוא הגיש בערך 2,500 חוקים, מתוכם שלוש מאות עברו[169]. קנדי תמך בעוד 550 חוקים אחרים שעברו לאחר 1973[169]. הוא נודע בשל יכולתו לשאת ולתת עם הרפובליקנים, לעיתים שלא על דעת מפלגתו[320]. במהלך כהונתו של ג'ורג' ווקר בוש, כחצי מההצעות המוצלחות של הסנאטורים הדמוקרטים עברו תחת קנדי[321]. בשנות האלפיים, כמעט כל חוק דו-מפלגתי עליו חתם ממשל בוש זכה לתמיכת קנדי[52]. בסוף שנות האלפיים ציינו הרפובליקנים את קנדי כמצטיין בשיתוף פעולה עם הרפובליקנים[319]. קנדי הסכים להעביר חקיקה שידע שלא הייתה מושלמת במטרה לשפרה אחר כך[52]. באפריל 2006, נבחר בידי טיים מגזין לאחד מעשרת הסנאטורים הטובים בתולדות המדינה[184]. במאי 2008 טען ג'ון מקיין שקנדי הוא מחוקק מכובד[52]. ארנולד שוורצנגר טען שקנדי הוא אייקון ליברלי ותומך בצדק חברתי[319]. עם מותו, נכתב עליו שהיה המצפון של הליברליזם האמריקני[322].

בגלל תמיכתו בשיתוף פעולה, זכה קנדי לביקורת מצד הליברלים[184][323][324][325]. הרפובליקנים והשמרנים ראו בקנדי ובעמדותיו כמה שימריץ אנשים לתרום להם[320], כשם שהדמוקרטים הזהירו מפני ניוט גינגריץ' בניסיון לגייס כספים[326][327]. רפובליקנים רבים תקפו אחרים בטענה שהם תומכים בקנדי[328]. מחקר של אוניברסיטת קליפורניה חשף שקנדי היה הסנאטור השנוי ביותר במחלוקת בין המפלגות, ושהיה הפרש של 57% בהערכת עבודתו בין הדמוקרטים לרפובליקנים[329]. קנדי חיבק את תדמיתו כליברל[325].

החל מ-1968, היה הבולט מבין בני משפחתו. ג'ון קנדי טען שהוא נכנס לפוליטיקה לאחר מותו של ג'ו. אם ג'ון ימות, רוברט ייכנס במקומו, ואם רוברט ימות, טד ייכנס במקומו.[330] טד לא זכה למעמד טוב כמו אחיו, בעיקר לאחר הפסדו בבחירות המקדימות ב-1980[320]. גם פרשת צ'פקווידיק ומותה של מרי ג'ו קופצ'נה פגעו בו[1] ובסיכוייו להיבחר לנשיאות[2][55][331]. בניגוד לאחיו, תהליך התבגרותו התרחש לעיני הציבור[320]. עם זאת, הישגיו כסנאטור נחשבו לגדולים יותר משל נשיאים רבים[1]. עם מותו, הסתיים סופית עידן משפחת קנדי[332][333][2].

משפחתו

עץ משפחת קנדי


 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי
(שגריר
ארצות הברית
בבריטניה)
 
רוז קנדי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'וזף קנדי ג'וניור
(טייס)
 
ג'קלין לי בובייה
 
ג'ון פיצג'רלד קנדי
(נשיא ארצות הברית)
 
יוניס קנדי שרייבר
(מייסדת
ספיישל אולימפיקס)
 
 
 
רוברט קנדי
(התובע הכללי
וסנאטור)
 
אתל קנדי
 
טד קנדי
(סנאטור)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוליין קנדי
(שגרירה)
 
ג'ון קנדי ג'וניור
(עיתונאי)
 
מריה שרייבר
(עיתונאית
וסופרת)
 
ארנולד שוורצנגר
(שחקן
ופוליטיקאי)
 
ג'וזף קנדי השני
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פטריק שוורצנגר
(שחקן)
 
 
 
ג'וזף קנדי השלישי
(חבר קונגרס)
 
 
 
 
 
 

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 English, Bella (15 בפברואר 2009). "Chapter 1: Teddy: A childhood of privilege, promise, and pain". The Boston Globe. נבדק ב-24 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Broder, John M. (26 באוגוסט 2009). "Edward Kennedy, Senate Stalwart, Dies". The New York Times. pp. A1, A18–A20. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 Nolan, Martin F. (26 באוגוסט 2009). "Kennedy dead at 77". The Boston Globe. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 4.0 4.1 Clymer, A Biography, pp. 13, 16–17.
  5. ^ Failla, Zak (18 בנובמבר 2013). "Looking Back on JFK's Time in Bronxville". The Daily Voice. נבדק ב-14 באוגוסט 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Kennedy, Edward M. (2011). True Compass: A Memoir. London: Hachette. ISBN 9780748123353. נבדק ב-17 בינואר 2017. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, pp. 36, 38–39, 352n.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, pp. 40–42, 57p.
  9. ^ McGinnis, The Last Brother, p. 194.
  10. ^ Leamer, The Kennedy Men, p. 318.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 Clymer, A Biography, pp. 18–19.
  12. ^ Rothberg, Donald M. (7 בנובמבר 1979). "The Shadow Kennedy Can't Escape". Observer-Reporter. Washington, Pennsylvania. Associated Press. p. B1. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ "Ted Kennedy Explains Incident at Harvard". The Free Lance-Star. Fredericksburg, Virginia. Associated Press. 30 במרץ 1962. p. 14. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 14.0 14.1 Eaton, William J. (18 ביוני 1968). "Charm And Image Overcame Errors As 'Prince' Rose Rapidly to Senate". The Pittsburgh Press. Chicago Daily News. p. 17. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ McGinnis, The Last Brother, p. 198.
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 "Teddy & Kennedyism". Time. 28 בספטמבר 1962. נבדק ב-23 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, p. 46.
  18. ^ Clymer, A Biography, pp. 20–21.
  19. ^ Black, Chris (1 בפברואר 1997). "Sen. Kennedy's brush with football fame". The Boston Globe. אורכב מ-המקור ב-2011-05-01. נבדק ב-2011-05-01. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ "About Senator Kennedy: Senator Kennedy's Bio". United States Senate. אורכב מ-המקור ב-24 בפברואר 2009. נבדק ב-23 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ "Alert Yale stops Crimson, 21 to 7". Spokesman-Review. Associated Press. 20 בנובמבר 1955. p. 6, sports. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 Moritz (ed.), Current Biography Yearbook 1978, p. 226.
  23. ^ Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, pp. 48–49.
  24. ^ Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, p. 50.
  25. ^ Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, p. 52.
  26. ^ 26.0 26.1 Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, pp. 50–51.
  27. ^ McCarten, Tim (8 בספטמבר 2006). "UVA Law's 7 Senators". Virginia Law Weekly. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 28.0 28.1 Burns, Edward Kennedy and the Camelot Legacy, pp. 53–54.
  29. ^ Clymer, A Biography, pp. 25–27.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 Clymer, A Biography, pp. 23–24.
  31. ^ Glaser, Vera; Stephenson, Malvina (1 באפריל 1969). "Ugly duckling becomes model". The Palm Beach Post. WNS. p. 8. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Bly, The Kennedy Men, p. 195.
  33. ^ 33.00 33.01 33.02 33.03 33.04 33.05 33.06 33.07 33.08 33.09 33.10 33.11 33.12 33.13 33.14 33.15 33.16 33.17 33.18 Swidey, Neil (16 בפברואר 2009). "Chapter 2: The Youngest Brother: Turbulence and tragedies eclipse early triumphs". The Boston Globe. נבדק ב-24 בפברואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ^ "Sen. Ted Kennedy to Keynote Public Service Conference". University of Virginia School of Law. 1 במרץ 2006. אורכב מ-המקור ב-2008-06-17. נבדק ב-20 במאי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Clymer, A Biography, pp. 27–30.
  36. ^ לפי פרק 1 לחוקת ארצות הברית.
  37. ^ לפי התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית וחוק במדינת מסצ'וסטס.
  38. ^ 38.0 38.1 Clymer, A Biography, pp. 33–35.
  39. ^ Hersh, Edward Kennedy, p. 121, 132.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם bg-fbi-61
  41. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם ap-fbi-61
  42. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם hersh-ek-132
  43. ^ 43.0 43.1 Barone and Cohen, Almanac of American Politics 2008, p. 791.
  44. ^ 44.0 44.1 "Edward Kennedy (Dem)". The Washington Times. 5 במאי 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ 45.0 45.1 "Longest Serving Senators". United States Senate. נבדק ב-17 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 "The Ascent of Ted Kennedy". Time. 10 בינואר 1969. נבדק ב-23 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Clymer, A Biography, pp. 43, 45–47.
  48. ^ 48.0 48.1 "Teddy's Ordeal". Time. 26 ביוני 1964. נבדק ב-23 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ "The Luck of the Kennedys". Check-Six.com. 8 במאי 2008. נבדק ב-24 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "John F. Kennedy Jr. – Timeline: Misfortunes of a Family". CNN. ביולי 1999. אורכב מ-המקור ב-23 במרץ 2008. נבדק ב-23 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ Clymer, A Biography, pp. 244, 305, 549.
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 52.4 Newton-Small, Jay (17 במאי 2008). "In the Senate, Ted Kennedy Still Rules". Time. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ "The Road to Civil Rights: The Voting Rights Act of 1965". Federal Highway Administration. נבדק ב-18 בספטמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York: Basic Books. pp. 268–269. ISBN 0-465-04195-7.
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 55.3 Barone and Cohen, Almanac of American Politics 2008, p. 792.
  56. ^ Clymer, A Biography, pp. 80–82.
  57. ^ Clymer, A Biography, pp. 99–103.
  58. ^ Poulsen, Thad (27 באוגוסט 2009). "When Teddy Came to Town: A Sitka Memoir". Daily Sitka Sentinel. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ McGinniss, The Last Brother.
  60. ^ "Edward M. Kennedy Address at the Public Memorial Service for Robert F. Kennedy". American Rhetoric: Top 100 Speeches. נבדק ב-29 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 White, Theodore H. (1969). The Making of the President 1968. New York: Atheneum Publishers. pp. 280–285. ISBN 0-224-61796-6.
  62. ^ 62.0 62.1 Clymer, A Biography, pp. 123–126.
  63. ^ "Final memorial set for victims of Kennedy crash". CNN. 24 ביולי 1999. אורכב מ-המקור ב-21 בדצמבר 2006. נבדק ב-26 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  64. ^ 64.0 64.1 Clymer, A Biography, pp. 141–142.
  65. ^ Evans, Peter (1986). Ari: The Life and Times of Aristotle Onassis. Summit Books. p. 255. ISBN 0-671-46508-2. Kennedy has denied this; see Clymer, A Biography, p. 130.
  66. ^ 66.00 66.01 66.02 66.03 66.04 66.05 66.06 66.07 66.08 66.09 66.10 66.11 66.12 66.13 66.14 Russell, Jenna (17 בפברואר 2009). "Chapter 3: Chappaquiddick: Conflicted ambitions, then, Chappaquiddick". The Boston Globe. אורכב מ-המקור ב-21 בפברואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)Also published in the book The Last Lion: The Fall and Rise of Ted Kennedy, Simon & Schuster, 2009, chapter 3.
  67. ^ Clymer, A Biography, pp. 131–132.
  68. ^ "The Mysteries of Chappaquiddick". Time. 1 באוגוסט 1969. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ^ 69.0 69.1 69.2 69.3 69.4 69.5 69.6 Kelly, Michael (בפברואר 1990). "Ted Kennedy on the Rocks". GQ. אורכב מ-המקור ב-1 בנובמבר 2007. נבדק ב-19 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  70. ^ Douglas, William; Lightman, David (14 ביוני 2010). "Ted Kennedy got constant death threats, FBI files show". The Seattle Times. The McClatchy Company. נבדק ב-1 במרץ 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  71. ^ "Kennedy Stays in Senate; Will Seek New Term". The Blade. Toledo. Associated Press. 31 ביולי 1969. p. 1. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ Trotta, Liz (1994). Fighting for Air: In the Trenches With Television News. Columbia, MO: University of Missouri Press. ISBN 0-8262-0952-1. p. 184
  73. ^ 73.0 73.1 Bly, The Kennedy Men, p. 213
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 Moritz (ed.), Current Biography Yearbook 1978, p. 227.
  75. ^ Jacobs, David C. (1987). "The UAW and the Committee for National Health Insurance: the contours of social unionism". In Lewin, David; Lipsky, David; Sockell, Donna (eds.). Advances in industrial and labor relations: a research annual. Vol. 4. Greenwich, Conn.: JAI Press. pp. 119–140. ISBN 0-89232-909-2.
  76. ^ Clymer, A Biography, p. 159.
  77. ^ Clymer, A Biography, pp. 159–160, 173.
  78. ^ Congressional Quarterly (1971). "National health insurance". Congressional Quarterly almanac, 91st Congress 2nd session....1970. Vol. 26. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 603–605. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  79. ^ 79.0 79.1 Clymer, A Biography, pp. 171–173.
  80. ^ Hersh, The Shadow President, p. 13.
  81. ^ 81.0 81.1 Congressional Quarterly (1972). "Health insurance: hearings on new proposals". Congressional Quarterly almanac, 92nd Congress 1st session....1971. Vol. 27. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 541–544. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  82. ^ 82.0 82.1 Congressional Quarterly (1974). "Limited experimental health bill enacted". Congressional Quarterly almanac, 93rd Congress 1st session....1973. Vol. 29. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 499–508. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  83. ^ Clymer, A Biography, p. 187.
  84. ^ Clymer, A Biography, p. 198–199.
  85. ^ Clymer, A Biography, pp. 173–177.
  86. ^ 86.0 86.1 Clymer, A Biography, pp. 180–183.
  87. ^ Hachey, Thomas E. (1996). The Irish Experience: A Concise History (Revised ed.). Armonk, New York: M.E. Sharpe. p. 252. ISBN 1-56324-791-7.
  88. ^ וייטאנמיזציה - מדיניות לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.
  89. ^ "A Policy in Shambles". Time. 29 בנובמבר 1971. {{cite news}}: (עזרה)
  90. ^ 90.0 90.1 Ahmed, Saeed (27 באוגוסט 2009). "In Bangladesh, Ted Kennedy Revered". CNN. {{cite news}}: (עזרה)
  91. ^ Apple, R.W., Jr. (23 במאי 1971). "Despite His Lead in the Gallup Poll, Kennedy Insists He Won't Run for President in '72". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ^ "Cain Surges, Nearly Ties Romney for Lead in GOP Preferences". The Gallup Organization. 10 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  93. ^ 93.0 93.1 93.2 Clymer, A Biography, pp. 187–190.
  94. ^ 94.0 94.1 Clymer, A Biography, pp. 205–208.
  95. ^ Cherry, Rona; Cherry, Laurence (7 באפריל 1974). "When cancer strikes at children". הניו יורק טיימס Magazine. {{cite news}}: (עזרה)
  96. ^ "Kennedy's Wife Faces Drunken Driving Count". The New York Times. 10 באוקטובר 1974. {{cite news}}: (עזרה)
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 Congressional Quarterly (1975). "National health insurance: no action in 1974". Congressional Quarterly almanac, 93rd Congress 2nd session....1974. Vol. 30. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 386–394. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  98. ^ Clymer, A Biography, pp. 199–200.
  99. ^ Clymer, A Biography, pp. 217–219.
  100. ^ Wainess, Flint J. (באפריל 1999). "The Ways and Means of national health care reform, 1974 and beyond". Journal of Health Politics, Policy and Law. pp. 305–333. doi:10.1215/03616878-24-2-305. ISSN 0361-6878. OCLC 2115780. PMID 10321359. {{cite web}}: (עזרה)
  101. ^ Moritz (ed.), Current Biography Yearbook 1978, p. 228.
  102. ^ 102.0 102.1 Babington, Charles (17 במאי 2008). "Kennedy: liberal legend, able legislator". USA Today. Associated Press. נבדק ב-11 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  103. ^ Clymer, A Biography, pp. 212–215.
  104. ^ 104.0 104.1 104.2 Canellos, The Last Lion, pp. 236–237.
  105. ^ 105.0 105.1 The Crisis Publishing Company, Inc (בינואר 1975). "Backdrop to Boston". The Crisis. pp. 7–11. {{cite web}}: (עזרה)
  106. ^ 106.0 106.1 Apple, R. W., Jr. (24 בספטמבר 1974). "Kennedy Rules Out '76 Presidential Race". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  107. ^ Sherrill, Robert (14 ביולי 1974). "Chappaquiddick + 5". הניו יורק טיימס Magazine. {{cite news}}: (עזרה)
  108. ^ "The Memory That Would Not Fade". Time. 7 באוקטובר 1974. {{cite news}}: (עזרה)
  109. ^ 109.0 109.1 Clymer, A Biography, pp. 245–250.
  110. ^ 110.0 110.1 Clymer, A Biography, pp. 252–256.
  111. ^ "The Kennedy Challenge". Time. 5 בנובמבר 1979. {{cite news}}: (עזרה)
  112. ^ Weinraub, Bernard (5 במרץ 1977). "Kennedy, Out of the Limelight, Is Content in Senate" (fee required). The New York Times. p. 1. {{cite news}}: (עזרה)
  113. ^ Clymer, A Biography, p. 259.
  114. ^ Foster, Douglas; Mark Dowie; Steve Hubbell; Irene Moosen; Peter Waldman; Center for Investigative Reporting (ביוני 1982). "Poisoned Research". Mother Jones. pp. 38–40, 42–43, 45–48. {{cite news}}: (עזרה)
  115. ^ Mintz, Morton (1 ביוני 1979). "Indictment Accuses Drug-Testing Firm of Falsifying Results". The Washington Post. p. A9. {{cite news}}: (עזרה)
  116. ^ Richards, Bill (8 בספטמבר 1977). "Wide Errors, Possible Fraud Found in Private Lab Testing". The Washington Post. pp. 1, A11. {{cite news}}: (עזרה)
  117. ^ Clymer, A Biography, pp. 270, 273–274.
  118. ^ U.S. diplomatic cable on Kennedy's visit to Hiroshima. U.S. Department of State, January 30, 1978; and U.S. diplomatic cable containing the speech transcript. U.S. Department of State, January 10, 1978.
  119. ^ Hersh, The Shadow President, p. 27.
  120. ^ 120.0 120.1 Morris, Jonas (1984). "The Carter years". Searching for a cure: national health policy considered. New York: Pica Press. pp. 92–171. ISBN 0-87663-741-1.
  121. ^ 121.0 121.1 Gottschalk, Marie (2000). "Labor embraces a new idea: the journey from national health insurance to an employer mandate". The shadow welfare state: labor, business, and the politics of health care in the United States. Ithaca, N.Y.: ILR Press. pp. 65–85. ISBN 0-8014-3745-8.
  122. ^ Clymer, A Biography, pp. 245–247.
  123. ^ Clymer, A Biography, pp. 269–270.
  124. ^ Walsh, Edward (10 בדצמבר 1978). "Lackluster convention lights up; invocations of liberalism rouse a lifeless party". The Washington Post. p. A1. {{cite news}}: (עזרה)
  125. ^ Clymer, A Biography, pp. 276–278.
  126. ^ Kennedy, Edward M. (9 בדצמבר 1978). "In His Own Words: Democratic National Convention Health Care". Tedkennedy.org. אורכב מ-המקור ב-24 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  127. ^ 127.0 127.1 Congressional Quarterly (1980). "National health insurance". Congressional Quarterly Almanac, 96th Congress 1st Session....1979. Vol. 35. Washington, D.C.: Congressional Quarterly. pp. 536–540. ISSN 0095-6007. OCLC 1564784.
  128. ^ Starr, Paul (2011). "Stumbling toward comprehensive reform: Political deadlock, 1969–1980". Remedy and reaction: the peculiar American struggle over health care reform. New Haven: Yale University Press. pp. 52–63.
  129. ^ 129.0 129.1 "On Who Will Whip Whom". Time. 25 ביוני 1979. {{cite news}}: (עזרה)
  130. ^ Herbers, John (11 באוגוסט 1980). "How Carter and Kennedy Differ on Major Issues of the Campaign". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  131. ^ 131.00 131.01 131.02 131.03 131.04 131.05 131.06 131.07 131.08 131.09 131.10 131.11 131.12 131.13 131.14 131.15 131.16 131.17 131.18 131.19 131.20 131.21 131.22 131.23 131.24 131.25 131.26 131.27 Allis, Sam (18 בפברואר 2009). "Chapter 4: Sailing into the Wind: Losing a quest for the top, finding a new freedom". The Boston Globe. נבדק ב-10 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  132. ^ Carter, Keeping Faith, pp. 86–87 ff.
  133. ^ Henneberger, Melinda (3 בספטמבר 2009). "Teddy Kennedy's Memoir: He Spent His Life Atoning for Kopechne's Death". Politics Daily. אורכב מ-המקור ב-21 בספטמבר 2010. נבדק ב-28 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  134. ^ Carter, Keeping Faith, p. 463.
  135. ^ 135.0 135.1 Hersh, The Shadow President, pp. 38–39.
  136. ^ Clymer, A Biography, pp. 284–285.
  137. ^ Lamb, Brian (6 באפריל 2008). "Roger Mudd: Fmr. CBS Correspondent & Author – Part II". Q&A. C-SPAN. נבדק ב-30 בנובמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  138. ^ 138.0 138.1 138.2 Clymer, A Biography, pp. 294–299.
  139. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 45–47.
  140. ^ "To Sail Against the Wind". Time. 11 בפברואר 1980. {{cite news}}: (עזרה)
  141. ^ Hersh, The Shadow President, p. 50.
  142. ^ Smith, Hedrick (18 במרץ 1980). "Carter's On-Job Rating Falls in Poll Because of Foreign Policy Concerns" (fee required). The New York Times. p. A1. {{cite news}}: (עזרה)
  143. ^ Clymer, A Biography, pp. 303–304.
  144. ^ 144.0 144.1 Clymer, A Biography, pp. 309, 312.
  145. ^ Alexander, Herbert E. (1983). Financing the 1980 Election. Lexington Books. p. 229. ISBN 0-669-06375-4.
  146. ^ Goldberg, Suzanne (26 באוגוסט 2008). "Ted Kennedy defies cancer diagnosis to inspire Democrats in Denver". The Guardian. London. נבדק ב-18 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  147. ^ 147.0 147.1 147.2 Clymer, A Biography, pp. 316–319.
  148. ^ "Ted Kennedy: 1980 Democratic National Convention Address". americanrhetoric.com. 12 באוגוסט 1980. נבדק ב-18 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  149. ^ 149.0 149.1 149.2 Clymer, A Biography, pp. 321–322.
  150. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 55–58.
  151. ^ 151.0 151.1 Clymer, A Biography, pp. 325, 354.
  152. ^ Johnson, Glen (25 בפברואר 2005). "Kennedy's children become her guardians". The Boston Globe. נבדק ב-11 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  153. ^ Providing a Leading Voice for Human Rights and Democracy around the Globe (אורכב 27.03.2012 בארכיון Wayback Machine) TedKennedy.org. Retrieved: April 27, 2012.
  154. ^ Hersh, The Shadow President, p. 63.
  155. ^ 155.0 155.1 155.2 Hersh, The Shadow President, pp. 60–63.
  156. ^ "Kennedy Denounces Reagan for 'Voodoo Arms Control'". The New York Times. United Press International. 22 ביוני 1982. {{cite news}}: (עזרה)
  157. ^ Smith, Hedrick (9 בדצמבר 1983). "Reagan Finds a Lesser Evil in Indefinite Recess of Talks". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  158. ^ Kennedy, Edward M. (15 במרץ 1984). "Edward Kennedy on President Reagan: A State of Disunion". Rolling Stone. {{cite news}}: (עזרה)
  159. ^ 159.0 159.1 Sebastian, Tim (2 בפברואר 1992). "Teddy, the KGB and the top secret file". The Sunday Times. אורכב מ-המקור ב-10 במאי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  160. ^ Clymer, A Biography, pp. 341–342.
  161. ^ Clymer, A Biography, pp. 360–361.
  162. ^ 162.0 162.1 162.2 Hersh, The Shadow President, pp. 77–78.
  163. ^ Clymer, A Biography, p. 326.
  164. ^ Clymer, A Biography, pp. 391–393.
  165. ^ 165.00 165.01 165.02 165.03 165.04 165.05 165.06 165.07 165.08 165.09 165.10 165.11 165.12 165.13 165.14 165.15 165.16 165.17 165.18 165.19 Kahn, Joseph P. (19 בפברואר 2009). "Chapter 5: Trials & Redemptions: An untidy private life, then a turn to stability". The Boston Globe. נבדק ב-11 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  166. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 66–67.
  167. ^ 167.0 167.1 167.2 Clymer, A Biography, p. 385.
  168. ^ 168.0 168.1 168.2 Hersh, The Shadow President, pp. 83–84.
  169. ^ 169.00 169.01 169.02 169.03 169.04 169.05 169.06 169.07 169.08 169.09 169.10 169.11 169.12 169.13 169.14 169.15 169.16 169.17 169.18 169.19 169.20 169.21 169.22 169.23 169.24 Milligan, Susan (20 בפברואר 2009). "Chapter 6: Master of the Senate: A towering record, painstakingly built". The Boston Globe. נבדק ב-21 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  170. ^ Clymer, A Biography, pp. 382–383.
  171. ^ Clymer, A Biography, p. 415.
  172. ^ 172.0 172.1 172.2 172.3 Hersh, The Shadow President, pp. 73–75.
  173. ^ 173.0 173.1 Miranda, Manuel (24 באוגוסט 2005). "The Original Borking". The Wall Street Journal. נבדק ב-10 באוגוסט 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  174. ^ Reston, James (5 ביולי 1987). "Kennedy And Bork". The New York Times. נבדק ב-28 באפריל 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  175. ^ 175.0 175.1 Chaddock, Gail Russell (7 ביולי 2005). "Court nominees will trigger rapid response". Christian Science Monitor. נבדק ב-10 באוגוסט 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  176. ^ Clymer, A Biography, p. 428.
  177. ^ Clymer, A Biography, pp. 407, 439.
  178. ^ Clymer, A Biography, p. 443.
  179. ^ "Senate approves fair housing bill". The Milwaukee Journal. Los Angeles Times. 3 באוגוסט 1988. p. 3A. {{cite news}}: (עזרה)
  180. ^ Hersh, The Shadow President, p. 73.
  181. ^ Clymer, A Biography, pp. 437–439, 463–466.
  182. ^ Clymer, A Biography, pp. 457–459.
  183. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 86–88.
  184. ^ 184.0 184.1 184.2 184.3 "Ted Kennedy: The Dogged Achiever". Time. 14 באפריל 2006. נבדק ב-6 במאי 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  185. ^ 185.0 185.1 185.2 185.3 Hersh, The Shadow President, pp. 89, 94–97.
  186. ^ Clymer, A Biography, p. 487.
  187. ^ Hersh, The Shadow President, p. 100.
  188. ^ Barone and Cohen, Almanac of American Politics 2008, p. 364.
  189. ^ Clymer, A Biography, p. 495.
  190. ^ 190.0 190.1 190.2 190.3 190.4 Clymer, A Biography, pp. 493–499.
  191. ^ Welch, William (15 באוקטובר 1991). "'Benefit of the Doubt' – Key Senators Give Thomas Support for Confirmation". The Seattle Times. {{cite news}}: (עזרה)
  192. ^ Hersh, The Shadow President, p. 98.
  193. ^ 193.0 193.1 Clymer, A Biography, pp. 492–493.
  194. ^ Hersh, The Shadow President, p. 104.
  195. ^ 195.0 195.1 Romano, Lois (7 ביוני 2008). "Senator's Wife Is His First Mate, Adviser and Caregiver". The Washington Post via The Ledger. {{cite news}}: (עזרה)
  196. ^ Trueheart, Charles (15 במרץ 1992). "Kennedy Announces Plans to Wed Washington Lawyer". Washington Post. p. A05. {{cite news}}: (עזרה)
  197. ^ Clymer, A Biography, p. 512.
  198. ^ Clymer, A Biography, pp. 519–523.
  199. ^ "Candidate – Edward "Ted" Kennedy". Our Campaigns. נבדק ב-5 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  200. ^ Hersh, The Shadow President, p. 114.
  201. ^ Clymer, A Biography, pp. 539–541.
  202. ^ Fineman, Howard (26 בפברואר 1995). "The Brave New World of Cybertribes". Newsweek. {{cite news}}: (עזרה)
  203. ^ "Intelligent Information Infrastructure Project". MIT Artificial Intelligence Laboratory. נבדק ב-29 בינואר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  204. ^ 204.0 204.1 Rimer, Sarah (24 בספטמבר 1994). "Kennedy's Wife Is Giving Him a Political Advantage in a Difficult Contest". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  205. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 137–139.
  206. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 141–142.
  207. ^ Clymer, Adam (27 באוקטובר 1994). "Kennedy and Romney Look to Round 2". הניו יורק טיימס. {{cite news}}: (עזרה)
  208. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 152, 153.
  209. ^ 209.0 209.1 209.2 209.3 Leibovich, Mark (26 באוגוסט 2009). "After Diagnosis, Determined to Make a 'Good Ending'". The New York Times. נבדק ב-14 באוקטובר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  210. ^ 210.0 210.1 Hersh, The Shadow President, pp. 155–158.
  211. ^ Hersh, The Shadow President, pp. 163–164.
  212. ^ Clymer, A Biography, pp. 578–581.
  213. ^ Clymer, A Biography, p. 570.
  214. ^ Pear, Robert (14 במרץ 1997). "Hatch Joins Kennedy to Back a Health Program". The New York Times. נבדק ב-6 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  215. ^ Beth Fouhy (5 באוקטובר 2007). "Hillary Claims Credit for Child Program". NewsMax. Associated Press. אורכב מ-המקור ב-23 בינואר 2008. נבדק ב-7 באוקטובר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  216. ^ Brooks Jackson (18 במרץ 2008). "Giving Hillary Credit for SCHIP". FactCheck.org. אורכב מ-המקור ב-22 במרץ 2008. נבדק ב-19 במרץ 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  217. ^ Clymer, A Biography, pp. 600–603.
  218. ^ "Clinton's Acquittal: Excerpts: Senators Talk About Their Votes in the Impeachment Trial". The New York Times. 13 בפברואר 1999. נבדק ב-25 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  219. ^ 219.00 219.01 219.02 219.03 219.04 219.05 219.06 219.07 219.08 219.09 219.10 219.11 219.12 219.13 219.14 219.15 Aucoin, Don (22 בפברואר 2009). "Chapter 7: The Patriarch: Their sorrows, his cause". The Boston Globe. נבדק ב-25 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  220. ^ Clymer, A Biography, pp. 604–605.
  221. ^ Symonds, William (6 בנובמבר 2000). "Commentary: A Two-Party System in Name Only". Business Week. נבדק ב-10 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  222. ^ Seelye, Katharine Q. (9 בדצמבר 2000). "A Miraculous Revival Brings Elation but No Rest for Gore". The New York Times. נבדק ב-11 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  223. ^ 223.0 223.1 Antle, W. James III (1 באוגוסט 2005). "Leaving No Child Left Behind". The American Conservative. אורכב מ-המקור ב-2011-08-07. נבדק ב-10 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  224. ^ King, Alison (16 ביוני 2009). "9/11 widow reflects on relationship with Senator Kennedy". New England Cable News. נבדק ב-22 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  225. ^ "'Gang of 12' mulls over immigration bill". MSNBC. Associated Press. 24 במאי 2007. נבדק ב-11 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  226. ^ Preston, Julia (10 ביולי 2007). "Grass Roots Roared and Immigration Plan Collapsed". The New York Times. נבדק ב-27 ביולי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  227. ^ Hulse, Carl (9 ביוני 2007). "Kennedy Plea Was Last Gasp for Immigration Bill". The New York Times. נבדק ב-11 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  228. ^ "Ted Kennedy pens children's book". CBC News. 9 בינואר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  229. ^ "Sen. Ted Kennedy and 'America Back on Track'". NPR. 20 באפריל 2006. נבדק ב-22 בפברואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  230. ^ Kennedy's Plane Is Struck by Lightning, Associated Press (May 14, 2006).
  231. ^ "Democrat Deval Patrick elected governor in Massachusetts, Kennedy re-elected". USA Today. Associated Press. 8 בנובמבר 2006. נבדק ב-11 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  232. ^ Klein, Rick (24 בינואר 2007). "Kerry won't run for president in '08". The Boston Globe. נבדק ב-25 בינואר 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  233. ^ 233.0 233.1 233.2 233.3 Balz, Dan; Haynes Johnson (3 באוגוסט 2009). "How Obama Snared the Lion of the Senate". The Washington Post. נבדק ב-5 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  234. ^ 234.0 234.1 Zeleny, Jeff (28 בינואר 2008). "Kennedy Calls Obama 'New Generation of Leadership'". The New York Times. נבדק ב-17 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  235. ^ 235.0 235.1 Zeleny, Jeff; Hulse, Carl (28 בינואר 2008). "Kennedy Chooses Obama, Spurning Plea by Clintons". The New York Times. נבדק ב-28 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  236. ^ Zeleny, Jeff; Knowlton, Brian (27 בינואר 2008). "Kennedy Plans to Back Obama Over Clinton". The New York Times. נבדק ב-27 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  237. ^ Wolffe, Richard (2009). Renegade: The Making of a President. New York: Crown Publishers. pp. 200–201. ISBN 0-307-46312-5.
  238. ^ Schworm, Peter; Viser, Matt (17 במאי 2008). "Ted Kennedy not in immediate danger; seizure cause sought". The Boston Globe. נבדק ב-18 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  239. ^ 239.0 239.1 239.2 "Kennedy diagnosed with malignant brain tumor". MSNBC. 20 במאי 2008. נבדק ב-19 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  240. ^ 240.0 240.1 240.2 240.3 240.4 240.5 240.6 240.7 Milligan, Susan; Wangsness, Lisa (10 במאי 2009). "The man at the center". The Boston Globe. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  241. ^ Stein, Rob (21 במאי 2008). "Kennedy's Cancer Is Highly Lethal". The Washington Post. נבדק ב-27 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  242. ^ 242.0 242.1 Viser, Matt; Levenson, Michael (2 ביוני 2008). "Kennedy's brain tumor surgery deemed a success". The Boston Globe. נבדק ב-3 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  243. ^ 243.0 243.1 243.2 Cortez, Michelle Fay (2 ביוני 2008). "Kennedy's Brain Surgery Can Reduce, Not Cure, Tumor (Update 2)". Bloomberg News. אורכב מ-המקור ב-22 בינואר 2009. נבדק ב-19 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  244. ^ "Kennedy released from hospital". CNN. 9 ביוני 2008. נבדק ב-9 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  245. ^ Kennedy, Helen (3 ביוני 2008). "Sen. Edward Kennedy undergoes surgery for brain tumor". New York Daily News. נבדק ב-4 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  246. ^ Hulse, Carl; Pear, Robert (10 ביולי 2008). "Kennedy's Surprise Return Helps Democrats Win the Day". The New York Times. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  247. ^ Nagourney, Adam (26 באוגוסט 2008). "Determined to Give Speech, Kennedy Left Hospital Bed". The New York Times. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  248. ^ 248.0 248.1 "Kennedy electrifies Democratic convention with appearance". CNN. 25 באוגוסט 2008. נבדק ב-8 בנובמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  249. ^ "Kennedy Speaks at Democratic Convention, Vows to 'Keep Dream Alive'". Fox News. 25 באוגוסט 2008. נבדק ב-27 במאי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  250. ^ 250.0 250.1 Malone, Scott (26 בספטמבר 2008). "U.S. Sen. Kennedy released from hospital". Reuters. נבדק ב-26 בספטמבר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  251. ^ Cornwell, Rupert (26 באוגוסט 2008). "Ted Kennedy turns out for Democrat convention despite cancer". The Independent. London. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  252. ^ "Kennedy Suffers Seizure at Inaugural Lunch". Fox News. 20 בינואר 2009. אורכב מ-המקור ב-22 בינואר 2009. נבדק ב-20 בינואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  253. ^ "Senator Kennedy leaves hospital". BBC News. 21 בינואר 2009. נבדק ב-21 בינואר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  254. ^ Sisk, Richard (27 באוגוסט 2009). "Health care reform was Sen. Ted Kennedy's unfinished life's work". New York Daily News. נבדק ב-27 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  255. ^ Gerhart, Ann; Balz, Dan (27 באוגוסט 2009). "Kennedy Did His Life's Work Until the End". The Washington Post. נבדק ב-27 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  256. ^ Clift, Eleanor (6 במרץ 2009). "His Time Is Now". Newsweek. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  257. ^ 257.0 257.1 257.2 Bolton, Alexander (9 ביוני 2009). "Kennedy may not return this month". The Hill. נבדק ב-22 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  258. ^ "Ted Kennedy to receive knighthood". BBC News. 4 במרץ 2009. נבדק ב-4 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  259. ^ "Tory backlash over Kennedy honour". BBC News. 5 במרץ 2009. נבדק ב-6 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  260. ^ Davidson, Lee (26 במרץ 2009). "Hatch names service bill in Kennedy's honor". Deseret News. אורכב מ-המקור ב-2015-04-03. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  261. ^ Ullman, Howard (7 באפריל 2009). "Mass. Sen. Kennedy throws Red Sox first pitch". The Seattle Times. Associated Press. נבדק ב-15 בינואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  262. ^ Cillizza, Chris (16 ביוני 2009). "Morning Fix: Six Senators To Watch On Health Care". The Washington Post. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  263. ^ Cillizza, Chris (22 ביוני 2009). "Morning Fix: The Kennedy Legacy". The Washington Post. נבדק ב-22 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  264. ^ Michael Allen. "How Obama could lose health fight".
  265. ^ Rovner, Julie (17 ביוני 2009). "Kennedy Absent As His Health Bill Launches". NPR. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  266. ^ 266.0 266.1 Bresnahan, John; Raju, Manu (19 באוגוסט 2009). "Ted Kennedy absence felt by Democrats". The Politico. נבדק ב-20 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  267. ^ McNamara, Mary (13 ביולי 2009). "HBO's 'Teddy: In His Own Words'". Los Angeles Times. נבדק ב-1 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  268. ^ Tumulty, Karen (15 ביולי 2009). "Ted Kennedy's Health Bill". Time. נבדק ב-18 ביולי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  269. ^ אובמה יעניק עיטור נשיאותי לקנדי, הוקינג וטוּטוּ, ynet,‏ 31 ביולי 2009
  270. ^ Obama Gives Medal of Freedom to 16 Luminaries , הניו יורק טיימס, 12 באוגוסט 2009
  271. ^ "Ted Kennedy Dies of Brain Cancer at Age 77". ABC News. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  272. ^ "Statement from the Kennedy family". The Boston Globe. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-29 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  273. ^ "Obama praises Kennedy as 'extraordinary leader'". CNN. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  274. ^ "Statement by the President on the Death of Senator Ted Kennedy" (Press release). The White House. 26 באוגוסט 2009. אורכב מ-המקור ב-27 באוגוסט 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite press release}}: (עזרה)
  275. ^ Gura, David (26 באוגוסט 2009). "Biden: Kennedy 'Changed The Political Landscape For Almost Half A Century'". NPR. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  276. ^ Rhee, Foon (26 באוגוסט 2009). "Biden: Kennedy restored by idealism". The Boston Globe. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  277. ^ Ryan, Andrew (26 באוגוסט 2009). "Kennedy remembered as patriarch of the senate". The Boston Globe. נבדק ב-30 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  278. ^ Barron, James (26 באוגוסט 2009). "Allies and Adversaries React to Kennedy's Death". The New York Times. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  279. ^ "Nancy Reagan Statement on Senator Kennedy" (Press release). United States Senate. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite press release}}: (עזרה)
  280. ^ "Byrd issues statement about good friend Kennedy's death". Charleston Daily Mail. 26 באוגוסט 2009. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  281. ^ "Byrd offers weeping tribute to Kennedy". The Politico. 20 במאי 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  282. ^ "Red Sox play taps, fly flag at half mast". ESPN. Associated Press. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-12 בדצמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  283. ^ Hoch, Bryan (27 באוגוסט 2009). "Steinbrenner reflects on loss of Kennedy". MLB.com. נבדק ב-16 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  284. ^ LeBlanc, Steve (27 באוגוסט 2009). "Sen. Kennedy's body takes final poignant tour". Yahoo! News. Associated Press. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2009. נבדק ב-28 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  285. ^ Schworm, Peter; Ballou, Brian (29 באוגוסט 2009). "Mourners drawn by a personal connection". The Boston Globe. נבדק ב-29 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  286. ^ "Kennedy to lie in repose in Boston, be buried at Arlington". CNN. 26 באוגוסט 2009. נבדק ב-26 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  287. ^ "Elder Bush Sitting Out Kennedy Funeral". CBS News. Associated Press. 28 באוגוסט 2009. נבדק ב-10 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  288. ^ Cook, David T. (29 באוגוסט 2009). "Senator Kennedy eulogized by his sons and President Obama". The Christian Science Monitor. נבדק ב-30 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  289. ^ 289.0 289.1 289.2 Viser, Matt (30 באוגוסט 2009). "At funeral Mass, Obama hails Kennedy as a 'kind and tender hero'". The Boston Globe. p. B1. {{cite news}}: (עזרה)
  290. ^ Schworm, Peter; MacQuarrie, Brian (30 באוגוסט 2009). "In church and streets, one theme". The Boston Globe. p. B1. {{cite news}}: (עזרה)
  291. ^ Bazinet, Kenneth; Sisk, Richard; Thomas M. Defrank (30 באוגוסט 2009). "Sen. Ted Kennedy laid to rest at Arlington National Cemetery". New York Daily News. נבדק ב-30 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  292. ^ Smitha, Dante (18 בספטמבר 2009). "Ted Kennedy's Compass Points to Faith and Family". Virginia Law Weekly. נבדק ב-14 באוקטובר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  293. ^ Schuessler, Jennifer (25 בספטמבר 2009). "Hardcover= Nonfiction – List". הניו יורק טיימס. {{cite news}}: (עזרה)
  294. ^ "Senator Ted Kennedy's book, 'True Compass' sale surge, paperback held back". The Birmingham News. Associated Press. 10 בדצמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  295. ^ "Election Calendar". Massachusetts Secretary of the Commonwealth. נבדק ב-6 בספטמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  296. ^ Edward M. Kennedy. "Letter to Massachusetts Governor Deval Patrick, President of the Senate Therese Murray, and Speaker of the House Robert DeLeo" (PDF). via Boston Globe. July 2, 2009. Delivered to recipients August 18, 2009. Published August 20, 2009.
  297. ^ LeBlanc, Steve (20 באוגוסט 2009). "Ailing Kennedy seeks to change law on succession". Boston Globe. Associated Press. {{cite news}}: (עזרה)
  298. ^ Phillips, Frank (19 באוגוסט 2009). "Kennedy looks to set stage for successor". The Boston Globe. נבדק ב-20 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  299. ^ Phillips, Frank (11 ביוני 2004). "Special election bill gets new life". The Boston Globe. נבדק ב-26 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  300. ^ 300.0 300.1 Viser, Matt; Phillips, Frank (24 בספטמבר 2009). "Kirk named interim senator". The Boston Globe. נבדק ב-24 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  301. ^ Cooper, Michael (19 בינואר 2010). "G.O.P. Takes Massachusetts Senate Seat". The New York Times. נבדק ב-19 בינואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  302. ^ 302.0 302.1 Stolberg, Sheryl Gay; Zeleny, Jeff; Hulse, Carl (20 במרץ 2010). "Health Vote Caps a Journey Back From the Brink". הניו יורק טיימס. נבדק ב-24 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  303. ^ 303.0 303.1 303.2 Stolberg, Sheryl Gay; Pear, Robert (23 במרץ 2010). "Obama Signs Health Care Overhaul Bill, With a Flourish". The New York Times. נבדק ב-28 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  304. ^ "Pelosi credits Kennedy for 'his life's work'". NECN. 21 במרץ 2010. נבדק ב-24 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  305. ^ "Kennedy note: 'Dad, the unfinished business is done'". NECN. 24 במרץ 2010. נבדק ב-24 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  306. ^ Levenson, Michael (13 בפברואר 2010). "Pondering a Congress without Kennedys". The Boston Globe. נבדק ב-28 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  307. ^ Arsenault, Mark (7 בנובמבר 2012). "Joseph P. Kennedy III wins decisively over Sean Bielat". The Boston Globe. {{cite news}}: (עזרה)
  308. ^ Mayer, William (28 במרץ 2004). "Kerry's Record Rings a Bell". Washington Post. נבדק ב-24 באוגוסט 2008. The question of how to measure a senator's or representative's ideology is one that political scientists regularly need to answer. For more than 30 years, the standard method for gauging ideology has been to use the annual ratings of lawmakers' votes by various interest groups, notably the Americans for Democratic Action (ADA) and the American Conservative Union (ACU). {{cite news}}: (עזרה)
  309. ^ Kiely, Kathy (12 בספטמבר 2005). "Judging Judge Roberts: A look at the Judiciary Committee". USA Today. נבדק ב-2 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  310. ^ "2008 U.S. Senate Votes". American Conservative Union. אורכב מ-המקור ב-30 במרץ 2009. נבדק ב-20 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה) Lifetime rating is given.
  311. ^ "Committed Senate Liberals". National Journal. 28 בפברואר 2009. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2009. נבדק ב-3 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  312. ^ Clinton, Joshua D; Jackman, Simon; Rivers, Doug (באוקטובר 2004). ""The Most Liberal Senator"? Analyzing and Interpreting Congressional Roll Calls" (PDF). Political Science & Politics. pp. 805–811. {{cite web}}: (עזרה)
  313. ^ Barone and Cohen, Almanac of American Politics 2008, p. 791. In 2005, the ratings were E 95 0, S 90 0, F 95 0; in 2006, E 87 0, S 88 11, F 98 0. Examination of two previous volumes of The Almanac of American Politics shows similar scores for 2001–2002 and 1997–1998.
  314. ^ 314.0 314.1 314.2 "Senator Edward M. 'Ted' Kennedy, Sr. (MA)". Project Vote Smart. נבדק ב-3 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  315. ^ "ACLU Congressional Scorecard". American Civil Liberties Union. אורכב מ-המקור ב-23 באפריל 2009. נבדק ב-2 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  316. ^ Chaddock, Gail Russell (30 בינואר 2008). "Democratic primary: Quiet battle for the other delegates". The Christian Science Monitor. {{cite news}}: (עזרה)
  317. ^ Macht, Daniel (20 במאי 2009). "Ted Kennedy Returning to Senate". KNTV. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  318. ^ Clark, Stephen (13 בינואר 2009). "Senate Lion Ted Kennedy Roars Once More for National Health Care". Fox News. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  319. ^ 319.0 319.1 319.2 Schwarzenegger, Arnold (30 באפריל 2009). "The 2009 Time 100: Edward Kennedy". Time. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  320. ^ 320.0 320.1 320.2 320.3 Espo, David (20 במאי 2008). "Unlike brothers, Ted Kennedy grew old in public". USA Today. Associated Press. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  321. ^ Hersh, The Shadow President, p. 82.
  322. ^ Birnbaum, Norman (28 באוגוסט 2009). "Memories of Ted Kennedy". The Nation. נבדק ב-6 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  323. ^ Kuttner, Robert (26 באוגוסט 2008). "Ted Kennedy: A Liberal's Bipartisan". The American Prospect. אורכב מ-המקור ב-2011-08-10. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  324. ^ "Ted Kennedy Leads the Liberals". Life. אורכב מ-המקור ב-2009-06-13. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  325. ^ 325.0 325.1 Babington, Charles (17 במאי 2008). "Kennedy: liberal legend, able legislator". USA Today. Associated Press. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  326. ^ Van Natta Jr., Don (10 ביולי 1999). "Hillary Clinton's Campaign Spurs A Wave of G.O.P. Fund-Raising". The New York Times. One Republican strategist involved in the New York Senate race doubted that the contributions aimed at defeating Mrs. Clinton would help her Republican opponent, or even that much of the money would wind up in New York. He said most of the donations would pay for direct-mail costs and other overhead. 'I don't see it as a tremendous benefit to any candidate,' this strategist said. 'This is what the Republicans did with Ted Kennedy and the Democrats did with Newt Gingrich. Every fund-raising group in the world loves a bogyman.
     {{cite news}}: (עזרה)
  327. ^ Thrush, Glenn (5 במרץ 2009). "GOP finds Pelosi an elusive target". The Politico. נבדק ב-20 ביוני 2009. James Carville, Bill Clinton's top adviser in 1992 and a longtime Pelosi watcher, said vitriol toward the speaker is confined to a relatively small corner of the GOP base and hasn't yet crossed over to independents or conservative Democrats. 'Our recent history in this country is we look for "hooks," people who get you really fired up – Ted Kennedy, Newt Gingrich, Hillary Clinton,' Carville said. 'People come in and out and we try out these hooks on 'em.
     {{cite news}}: (עזרה)
  328. ^ Lee, Deron (8 ביולי 2008). "Ad Spotlight Classic: Jesse Helms, 1990". National Journal. אורכב מ-המקור ב-17 באוגוסט 2009. נבדק ב-20 ביוני 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  329. ^ Jacobson, Gary (באוגוסט 2006). "Partisan Differences in Job Approval Ratings of George W. Bush and U.S. Senators in the States: An Exploration". Annual meeting of the American Political Science Association. {{cite journal}}: (עזרה)
  330. ^ "His Enduring Images and Words". Life (John F. Kennedy Memorial Edition). בדצמבר 1963. {{cite news}}: (עזרה)
  331. ^ Cannon, Carl M. (26 באוגוסט 2009). "Mary Jo Kopechne and Chappaquiddick: America's Selective Memory". Politics Daily. נבדק ב-28 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  332. ^ Celizic, Mike (26 באוגוסט 2009). "Kennedy's death marks the end of Camelot". MSNBC. אורכב מ-המקור ב-2009-08-28. נבדק ב-28 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  333. ^ Kass, John (27 באוגוסט 2009). "Ted Kennedy's death heralds Camelot's end". Chicago Tribune. אורכב מ-המקור ב-2009-08-28. נבדק ב-28 באוגוסט 2009. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34281753טד קנדי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טד_קנדי&oldid=2256890"