רוברט בורק
 |
רוברט ארון בורק (באנגלית: Robert Heron Bork; 1 במרץ 1927 – 19 בדצמבר 2012) היה שופט ומשפטן אמריקני. הוא כיהן כפרקליט המדינה ה35 של ארצות הברית מ-1973 ועד 1977, ולאחר מכן כשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. היה חבר המפלגה הרפובליקנית. ב-1987 ניסה הנשיא רונלד רייגן למנותו לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. סירוב הסנאט לאשר את המינוי בתום מאבק מר ונוקב, הפך את המילה "Bork" למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, שפירושו לסכל את מינויו של שופט עליון.
קריירה משפטית
בורק רכש השכלה משפטית באוניברסיטת שיקגו. אחרי שירות במארינס פנה לעריכת דין פרטית. מ-1962 ועד 1975 היה פרופסור למשפט באוניברסיטת ייל. באותה תקופה הפך לתומך בולט באוריגינליזם וקרא לפרש את החוקה באופן שבו התפרשה בעת כתיבתה. נודע בהתנגדותו לאופן שבו יושמו חוקים להגבלים עסקיים, שלדעתו היה מוגזם ופגע בצרכנים.
מ-1972 עד 1977 שירת כפרקליט המדינה של ארצות הברית. מ-1973 עד 1974 שירת כתובע הכללי של ארצות הברית בפועל. בעקבות רצף הפיטורים הסדרתי שערך הנשיא ריצ'רד ניקסון לפרקליטיו ב"טבח מוצאי שבת" לאחר שסירבו להדיח מתפקידו את ארצ'יבלד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט, הגיע תורו של בורק לעמוד בפני ההוראה, הוא בחר לציית לה ולא להתפטר.
ב-1982 מינה רונלד רייגן את בורק לשופט בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה.
השקפה משפטית
בורק נקט בגישה ליברטריאנית המתנגדת נחרצות לכפייה של המדינה על הפרט ומפרשת את החוקה בצמצום, אך ורק על פי האופן המקורי שבו הובנה בעת חקיקתה. אקטיביזם שיפוטי, דהיינו תפיסה מרחיבה שלה, על פי בורק, אינו אלא בזיון שלטון החוק וכפיית דעותיו של השופט על הציבור. בורק טען בין השאר שחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקה מתייחס אך ורק לביטוי פוליטי ולא אומנותי או אחר, סבר שאין כל זכות משתמעת לפרטיות בחוקה שבגינה בית המשפט העליון יכול לבטל חוקים, אפילו לא חוק, "מטורף" כדבריו[1], המונע מזוג נשוי להשתמש באמצעי מניעה, ובוודאי שאין זכות חוקתית להפלות - עם זאת, אין לבית המשפט העליון סמכות לאסור הפלות[2], סבר שהעדפה מתקנת אסורה, ולמרות שאישית הוא התנגד להפרדה גזעית[3], סבר שהאיסור על הפליה לפי גזע בציבור היא אינה חוקתית משום הפגיעה בחירות הפרט, למרות שהוא חזר בו מהאמרה האחרונה ב-1973 וכן ב-1987.[4][5].
המועמדות לבית המשפט העליון
ביולי 1987 הודיע הנשיא רייגן כי הוא מביא בפני הסנאט את מינויו של בורק לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוך פחות משעה מהודעת הנשיא נשא הסנאטור טד קנדי את נאומו המפורסם: "אמריקה של רוברט בורק", שפתח את המסע למניעת אישור המינוי בסנאט.
”אמריקה של רוברט בורק”, אמר קנדי, ”היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, וילדים לא יילמדו על אבולוציה”. בתגובה לנאום טען בורק כי "לא הייתה בו שורה אחת מדויקת". הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו אפילו בפרסומות טלוויזיה כדי לגייס דעת קהל. מתנגדיו אף פרסמו את רשימת הסרטים ששאל מספריית הווידאו אליה היה מנוי (אם כי אלו התבררו כלא שערורייתיים כלל וכלל).
במהלך שימועי הסנאט בורק תיאר בהרחבה התמתנות בחלק מהשקפותיו[6]. הסנאט, שהיה בעל רוב דמוקרטי, דחה את מינויו ברוב 42–58. מינוי נוסף של רייגן נכשל לאחר שהתברר כי המועמד נהג לעשן מריחואנה. בסופו של דבר מונה אנתוני קנדי, שנתפס כבעל עמדות מתונות. לבורק הייתה השפעה על הפלג השמרני ביותר של בית המשפט, בו נמנו השופטים ויליאם רנקוויסט, אנטונין סקאליה וקלרנס תומאס.
לאחר דחיית מינויו
לאחר שלא הצליח להפוך לאחד מהשופטים העליונים ביכר בורק לפרוש מבית המשפט לערעורים והצטרף למכון היוזמה האמריקני, גוף חשיבה שמרני. הוא שב לאקדמיה והוציא שלל ספרים ומאמרים בהם פרש את השקפותיו. בספרו "צעידה לקראת עמורה" תקף בחריפות את תנועת שוויון הזכויות, עליית הפמיניזם והמהפכה המתירנית בשנות השישים. על פי השקפתו, הערכים הליברליים שהשתלטו על ארצות הברית חותרים תחת ערכיה של תרבות המערב. ההחלטה המשפטית הליברלית-אקטיביסטית היחידה שבה הביע תמיכה הייתה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.
כדי למנוע מבית המשפט לכפות את השקפותיו על הציבור הציע בורק תיקון חוקתי שיאפשר לקונגרס לבטל את החלטותיו. בשנת 2003 המיר בורק את דתו לקתוליות.
על בית המשפט העליון של ישראל
בורק לא צמצם את התעניינותיו למשפט האמריקני בלבד. אחת מהתקפותיו החריפות ביותר הופנתה כלפי בית המשפט העליון של ישראל ונשיאו, אהרן ברק, שאותם הוא ראה כמופת וכסמל ל"השחתה המשפטית הבינלאומית" ואף כינה את גישתו של ברק "אימפריאליזם שיפוטי"[7]
כותב בורק:
דמיין, אם יש ביכולתך, בית משפט עליון שקנה לעצמו את היכולת לבחור את חבריו, הוציא כוח מידי היועץ המשפטי והזרוע המבצעת, ביטל חקיקה ופעולות ממשלה כאשר לא הסכים עם המדיניות, שינה את משמעותו של דבר חקיקה, אסר על פעולות ממשלתיות בזמן אחד וציווה עליהן בזמן אחר, תבע לעצמו זכות לבטל אמצעים שננקטו לביטחון לאומי ומימש אותה. דמיין בית משפט עליון שיצר משפט חוקתי בהיעדרה של חוקה ממשית... בית המשפט העליון של ישראל עשה את כל אלו.
— Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges
ולסיכום:
ישראל הציבה רף של אימפריאליזם שיפוטי שייתכן שלא ניתן לחצותו, ובשום מקום, יש לקוות מכל הלב, לא ישתוו לו. האירוניה העצובה היא שבית המשפט העליון פועל תחת חוק יסוד שמגדיר את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ובהדרגה מעצב ישראל שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית.
— Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges
קישורים חיצוניים
- השופט, החרב והארנק מאמר ביקורת על ספרו של אהרן ברק "שופט בחברה דמוקרטית" כתב עת תכלת גיליון 27.
הערות שוליים
- ^ Lewin, Tamar. "THE BORK HEARINGS; Bork Is Assailed Over Remarks on Contraceptive Ruling" (באנגלית). נבדק ב-2018-10-28.
- ^ "Judge Bork on Abortion | National Review". National Review (באנגלית אמריקאית). 2009-06-22. נבדק ב-2018-10-28.
- ^ Christopher Schmidt, Legal History Blog: Robert Bork and the Right to Discriminate, Legal History Blog, 2012-12-20
- ^ "Excerpts From Questioning of Judge Bork by Senate Committee Chairman" (באנגלית). נבדק ב-2018-10-28.
- ^ "BORK LAYS OUT PHILOSOPHY". Washington Post (באנגלית אמריקאית). 1987-09-16. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2018-10-29.
- ^ "BORK LAYS OUT PHILOSOPHY". Washington Post (באנגלית אמריקאית). 1987-09-16. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2018-10-29.
- ^ רוברט בורק, השופט, החרב והארנק, באתר ארכיון תכלת, אביב 2007
