כיבוש המובלעת הסורית
 | ||||||||||||||
| מפת המובלעת הסורית | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||
| תאריכים | 11 באוקטובר 1973 – 12 באוקטובר 1973 (יומיים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן | |||||||||||||
| קרב אחרי | הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973 | |||||||||||||
| מקום | רמת הגולן הסורית | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
כיבוש המובלעת הסורית על ידי ישראל היה שלב במערכה הצבאית בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים, במסגרתו פרצו כוחות צה"ל מרמת הגולן לתוך שטח סוריה, כשהם מנצלים את החלשות הצבא הסורי בעקבות האבדות הכבדות, שספגו כוחות השריון שלו במהלך חמשת ימי הלחימה הראשונים של המלחמה. הצבא הישראלי שילם מחיר יקר עבור הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה, אך בעקבותיה השתלט צה"ל על מובלעת ששטחה כ-400 קמ"ר בתוך שטח סוריה, והגיע למרחק של כ-40 ק"מ מפאתי דמשק. הצבא הסורי עמד על סף התמוטטות, וניצל רק בעקבות שורת מתקפות הנגד שביצעו חיילות המשלוח הערביים על כוחות צה"ל במובלעת.
רקע
.webp)
בשלבי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים תקף כוח קרקעי סורי גדול, שכלל חמש דיוויזיות משוריינות וממוכנות, את כוחות צה"ל ברמת הגולן. הכוח הסורי, שנהנה מעדיפות מספרית גדולה, הצליח להבקיע את החזית בדרום ובמרכז רמת הגולן, וחדר לעומק השטח הישראלי. ביומיים הראשונים של המלחמה התמקדו כוחות צה"ל בסדיר ובמילואים בבלימת התקדמות הכוחות הסוריים. החל מ-8 באוקטובר עברו אוגדות המילואים הישראליות להתקפת נגד ועד ה-10 בחודש השתלטו מחדש כמעט על כל השטח, שנכבש על ידי הסורים, והדפו אותם חזרה אל מעבר לקו הסגול.
בחמשת ימי הלחימה הראשונים ספגו הצדדים היריבים אבדות כבדות. הסורים איבדו 867 טנקים ואלפי כלי רכב ממונעים, שנותרו בשטח שבשליטת ישראל, ואילו כוחות צה"ל איבדו עשרות טנקים שהושמדו לחלוטין, טנקים רבים נוספים שנפגעו בדרגות חומרה שונות (וחלקם הגדול תוקנו תוך כדי הלחימה) ומאות חיילים (הרוגים, פצועים ונעדרים). חטיבת שריון 188, שספגה את המהלומה הסורית העיקרית בשלב הפתיחה של המלחמה, חדלה כמעט להתקיים ככוח לוחם, ומרבית שדרת הפיקוד הבכיר שלה נפגעה.
לאחר בלימת הכוח הסורי התוקף והדיפתו אל מעבר לקו הסגול, התלבט המטכ"ל הישראלי בשאלה האם ובאיזה עיתוי יש להמשיך במתקפת הנגד בחזית הסורית ולפרוץ לעומק שטח סוריה. הרמטכ"ל דוד אלעזר, סבר כי יש להמשיך באופן מיידי במתקפה לכיוון דמשק בסיוע חיל האוויר במטרה להביא להתמוטטות הצבא הסורי, שספג אבדות כבדות, ובכך לאלץ את סוריה לבקש הפסקת אש. שיקול נוסף היה מיטוט הצבא הסורי המוכה, בטרם יצטרפו אליו חילות המשלוח מעיראק, ירדן, כווית וסעודיה, שנמצאו בדרכם לקו החזית. שר הביטחון משה דיין, סבר כי יש לתת לכוחות צה"ל המותשים הזדמנות לנוח, להתארגן מחדש ולצבור כוח, ולכן העדיף לחדש את המתקפה ב-12 באוקטובר עם כוחות רעננים ומצוידים כהלכה. מפקדי החטיבות והאוגדות שלחמו ברמת הגולן, העבירו לפיקוד צפון דווחים כי כוחותיהם עייפים ומותשים מאוד ונרדמים כשאינם בתנועה, ולכן אינם בטוחים ביכולתם לחדש את המתקפה באופן מיידי.
לבסוף הוחלט להביא את הסוגיה להתייעצות נוספת ולהחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר. בדיון שהתקיים ב-10 באוקטובר בשעה 22:00 לאחר ששמעה את עמדות הרמטכ"ל ושר הביטחון החליטה ראש הממשלה לקבל את עמדת הרמטכ"ל, ולחדש את המתקפה בבוקר ה-11 באוקטובר.[1] בלילה הודיע אלעזר לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי: "נחזור ונעשה מלחמה, יצחק". משימת פיקוד הצפון הייתה להתקדם לכיוון דמשק, אולם כיבוש דמשק לא הוגדר כיעד.[2]
סדר הכוחות
צה"ל
אוגדה 36 בפיקודו של תת-אלוף רפאל איתן:
- חטיבה 7 (מפקד: אלוף-משנה אביגדור בן-גל) – חמישה גדודי טנקי שוט-קל (שני גדודי החטיבה בתוספת "כוח עמוס כץ" (גדוד 71) ושני גדודים מחטיבה 188: גדוד 53 בפיקוד יוסי בן-חנן וגדוד 74 בפיקוד יאיר נפשי). בסך הכל 100-118 טנקים.[3]
- חטיבת גולני (מפקד: אלוף-משנה אמיר דרורי) – גדודי חיל רגלים סדירים ופלוגת סיור.
- אגד ארטילרי 212 (מפקד: אלוף-משנה בני ארד)
אוגדה 210 - אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר ולה כ-100 טנקים:
כמו כן, עמדה לרשות הפיקוד גם חטיבת הצנחנים 317.
אוגדה 146 בפיקוד תת-אלוף משה פלד נותרה להגנה בחלק הדרומי של רמת הגולן. לאחר תחילת ההבקעה הועברה חטיבה 9 מאוגדה 146 לאוגדה 210. החטיבה כללה שני גדודי טנקים: גדוד טנקי סופר שרמן (30 טנקים) וגדוד טנקי שוט (כ-15 טנקים).
צבא סוריה
מרבית הטנקים של חטיבות השריון והחטיבות הממוכנות, שסופחו לדיוויזיות החי"ר הסוריות (הדיוויזיה החמישית, התשיעית והשביעית) הושמדו במהלך המתקפה הסורית על רמת הגולן, והתקפת הנגד הישראלית שבאה בעקבותיה. עיקר כוח השריון הסורי בשלב השני של המערכה נגד ישראל, הורכב מהטנקים שנותרו לדיוויזיות המשורינות הראשונה והשלישית, שנשמרו בעתודה, ולא כל כוחותיהם שותפו במערכה ברמת הגולן. לפי הערכות אמ"ן, לצבא הסורי נותרו בשלב זה 300-400 טנקים, כשמאה מתוכם נותרו להגן על מרחב דמשק. כמו כן כלל הצבא הסורי 40-50 גדודי ארטילריה ואמצעי נ"ט רבים.[6]
בגזרת ההבקעה הישראלית המתוכננת היו ערוכים שרידי הדיוויזיה השביעית במערכי הגנה חפורים, שהוכנו לפני פרוץ המלחמה ונתפסו על ידי הכוחות הסורים לאחר נסיגתם אל מעבר לקו הסגול, כמו גם שרידי החטיבה הממוכנת המרוקאית באזור מזרעת בית ג'ן.
תוכנית ההתקפה
אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל איתן תוכננה לתקוף ראשונה בגזרה הצפונית ביותר כך ששיפולי הר החרמון, שאינם עבירים לשריון, יאבטחו את אגפה השמאלי במהלך קרב ההבקעה. המתקפה בגזרה זו תוכננה בשני צירים: גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני, יתקדם בציר הצפוני לכיוון הכפרים חדר ומזרעת בית ג'ן, בעוד כוח בן-חנן (שהתבסס על גדוד 53 שהושמד כמעט לחלוטין בתחילת המלחמה) יתקוף מדרום לו, לכיוון ג'ובתא אל-חשב ומחנות אל-פאוור.
אוגדה 210 בפיקוד דן לנר נשמרה ככוח עתודה מדרום לאוגדה 36, באזור קוניטרה. לפי התוכנית נועדה האוגדה לתגבר את אוגדה 36 במידה ותיתקל בקשיים, או לעבור דרכה ולהמשיך במתקפה לעומק השטח הסורי, במקרה שיוחלט על ניצול ההצלחה. במקרה של התמוטטות מערך ההגנה הסורי, האוגדה נועדה לתקוף בגזרתה, מדרום לאוגדה 36, ולנוע לאורך הכביש הראשי מקוניטרה לדמשק.
אוגדה 146 נפרשה בדרום רמת הגולן והוטל עליה לבצע פעולות הטעיה כדי לרתק כוחות סורים לגזרה הדרומית.
ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר
כהכנה למתקפה הקרקעית תקף חיל האוויר החל מהשעה 05:45 כוחות שריון וארטילריה סוריים באינטנסיביות באזור מוגן טילים. כמו כן הותקפו סוללות טילים, שדות תעופה ומתקני דלק ממזרח לדמשק. חיל האוויר הסורי לעומת זאת התמקד בשמירה על שדות התעופה ונמנע מלסייע בקרבות.[7]
בשעה 11:00 כמתוכנן, תוך כדי תקיפת חיל האוויר, החלה המתקפה של אוגדה 36. באגף הימני של הכוח התוקף התקדם כוח בן-חנן תחת אש בשטח קשה לתנועה ופרץ נתיב בשדות המוקשים. הגדוד כבש את ג'ובתא אל-חשב וטרנג'ה, ולאחר מכן כבש את תל אחמר כסיוע למתקפת אוגדה 210 מדרום לו. עד סוף היום הצליח הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים והגיע עד למחנה אל פאוור (חלס). גדוד 77 מחטיבה 7 נתקל בקשיי עבירות והתקדם באיטיות אך הצליח לכבוש את כפר חדר ועד סוף היום הגיע לפאתי בית ג'ן, שם זיהה טנקים סורים וכוחות קומנדו שהונחתו במסוקים.[8] מפקד חטיבה 7, אביגדור בן-גל, החליט לעצור ולתקוף את הכפר למחרת בבוקר.
הצלחת ההבקעה של אוגדה 36 וידיעות על בריחת חיילים סורים הביאו להערכה שהצבא הסורי מתמוטט. בעקבות הערכה זו החליטו הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד להכניס את אוגדה 210 למערכה בשעה 13:00 ולהבקיע בגזרה הדרומית.[9] הבקעת רצועת ההגנה הסורית הראשונה הוטלה על חטיבה 179 של האוגדה, בפיקוד רן שריג, אשר תקפה את העיירה ח'ן ארנבה. למרות הערכות הפיקוד, הסתבר כי הפיקוד הסורי העריך כי צה"ל יבצע את המאמץ ההתקפי העיקרי שלו בגזרה זו, ולכן הכין מערך הגנה מבוצר רווי באמצעי נ"ט, כדי לבלום את המתקפה הישראלית. החטיבה נתקלה בהתנגדות עזה וכוחותיה נפגעו ממוקשים, מאש ארטילרית ומאש נ"ט. הגדוד הראשון נפגע קשה, כמעט כל הכלים נפגעו, ותנועתו נעצרה. הגדוד השני פרץ אחריו וספג אף הוא ירי כבד והטנקים שלו נפגעו בזה אחר זה. רוב הטנקים של החטיבה נפגעו, אולם שישה טנקים הצליחו לתפוס את צומת ח'ן ארנבה, בעברו השני של הכפר, ולירות עליו מעורפו. במהלך קרב ההבקעה הקשה ספגה החטיבה נפגעים רבים: 12 הרוגים ו-50 פצועים.
בשעה 15:00 הוטלה למערכה חטיבת השריון השנייה של האוגדה, חטיבה 679, כדי לייצב את הפרצה שיצרה חטיבה 179. טנקי החטיבה הצליחו לעבור את ח'ן ארנבה והחלו להתקדם אל עבר תל שער. בשלב זה זיהו נסיגה של כוחות סורים, אולם בשטח שמאחוריהם עדיין נותרו חיילים סורים ויחידות נ"ט. גדוד 471, גדוד צנחני מילואים עליו פיקד סא"ל חזי שלח, טיהר את העיירה הסורית ח'ן ארנבה[10]. עד סוף היום נכבש תל שער. חטיבה 9 אשר סופחה מוקדם יותר לאוגדה נכנסה בשעות אחר הצהריים בעקבות חטיבה 679 ועד החשכה הצליחה לתפוס את צומת מעץ. אוגדה 210 הצליחה להתקדם לעומק של כ-10 קילומטרים מהקו הסגול, אולם ספגה אבדות כבדות, וכ-40 טנקים נפגעו.
לאחר ניהול קרבות קשים אלה התמוטטה ההגנה הסורית והמרחב שהחזיקה דיוויזיה 7 הסורית נכבש במלואו עד ליישוב הסורי מזרעת בית ג'ן. כוחות צה"ל התקדמו כ-8-10 ק"מ לעומק השטח הסורי. במהלך הלילה עסקו כוחות חי"ר ישראלים בטיהור השטח שנכבש.
הקרבות ב-12 באוקטובר
ב-12 באוקטובר המשיכו כוחות צה"ל להתקדם ולהרחיב את שטחי המובלעת. מטרת הפיקוד הייתה להתקדם ככל האפשר לדמשק, ולכן הוחלט לרכז את המאמץ בגזרה הצפונית. אוגדה 36 תוכננה להמשיך בשני המאמצים, לכבוש את תל א-שמס ומזרעת בית ג'ן ולהמשיך לכיוון סעסע. אוגדה 210 תוכננה להתקדם לכיוון כפר נסג', ולאחר כיבושו להתקדם צפונה אל הכפר כנכר.
קרב תל א-שמס
ערך מורחב – קרב תל א-שמס
כוח בן-חנן התקדם מזרחה והגיע אל תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי המוביל לדמשק. הכוח נתקל באש חזקה מן התל ונאלץ לסגתו. בן-חנן החליט לאגף את התל מצפון, במעבר קשה דרך "הלג'ה הקטנה" - אזור טרשי מצפון לתל המורכב מגבעות בזלת קטנות המקשות מאוד על מעבר רק"ם. ששת טנקי כוח בן-חנן הצליחו לפלס לעצמם דרך בלג'ה ולאגף את התל מצפון, ובשעות אחר הצהריים החלו לטפס עליו. כשהתקרבו לפסגת התל נפתחה עליהם אש נ"ט וארבעה טנקים נפגעו באופן מיידי. ארבעה לוחמים נהרגו בקרב תל א-שמס ומרבית הנותרים נפצעו והתפנו מהתל. בן-חנן, שנפצע קשה, חולץ על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג, והשניים נותרו על התל. בעזרת מכשיר קשר מהטנק הצליחו להזעיק עזרה, ולבסוף חולצו במהלך הלילה על ידי כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו. רוזנצוויג ונתניהו קיבלו על פעולה זו את עיטור המופת. ארבעת ההרוגים נותרו על התל וגופותיהם של שלושה מהם, יחד עם הטנקים, נלקחו על ידי הסורים והוחזרו רק לאחר הסכם הפסקת האש.[11] לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[12][13] התל נכבש לבסוף בליל 13-14 באוקטובר בקרב על ידי הגדוד של אלישע שלם מחטיבת הצנחנים 317.
קרב מזרעת בית ג'ן
כאמור, המאמץ הצפוני של חטיבה 7 נעצר בפאתי מזרעת בית ג'ן. מח"ט 7, יאנוש בן-גל, הטיל על כוח עמוס כץ, שלא השתתף עד כה בקרבות ההבקעה, את ההתקפה על הכפר, וגדוד 77 נועד לספק חיפוי להתקפה.
כוח עמוס כץ (נקרא גם גדוד 71) התארגן לאחר פרוץ המלחמה בג'וליס, על בסיס חוזרים מחו"ל, חסרי שיבוץ, ופצועים שחזרו ללחימה. סא"ל עמוס כץ מונה למפקד הגדוד החדש ב-10 באוקטובר, שעות ספורות לפני תחילת ההבקעה לסוריה.[14] היה זה גדוד לא מאורגן שמפקדיו וחייליו בקושי הספיקו להכיר אחד את השני.
ב-12 באוקטובר בבוקר החל גדוד 71 בתנועה לעבר הכפר. לאחר שנכנסו לכפר החלה הרעשה ארטילריה מדויקת על הכוחות, כמו גם ירי מטנקים סורים שהסתתרו היטב בין הבתים ובחורשה שמדרום לכפר. בשלב זה נפגע המג"ד כץ מרסיס בראשו והוא הורה לקמב"ץ הגדוד לקחת פיקוד. הקמב"ץ, עמוס לוריא, התמקם במרכז הכפר ומשם החל לפקד על הפלוגות השונות. פלוגה מסיירת מטכ"ל כבשה גבעה שולטת מצפון לכפר, אולם האש על הגדוד לא פסקה. גם גדוד 77 שהיה בחיפוי ספג אש ארטילרית מדויקת והתקשה לאתר את מקורות האש. בהדרגה הצליחו טנקי הגדוד לאתר ולהשמיד את הטנקים הסורים שירו עליהם, ובשעות הצהריים, לאחר מספר שעות של לחימה אינטנסיבית, הסתיים הקרב הקשה והכפר נכבש. 16 לוחמים נהרגו בקרב מזרעת בית ג'ן וכעשרים נפצעו.[15][16]
לאחר השלמת כיבוש הכפר, נערכו גדוד 12 של חטיבת גולני, בפיקוד רס"ן ארוין לביא, וכוח שריון בפיקוד אלי גבע, להגנה עליו, והדפו בהצלחה התקפות נגד של קומנדו ושריון סוריים.[17]
אוגדה 210
עקב הקשיים בטיהור מלא של השטח שכבשה האוגדה ביום הקודם התקשו דרגי החטיבות להגיע אל הכוחות במהלך הלילה ולהעביר אליהם אספקה. בשל עובדה זו נוצר מחסור בדלק ובתחמושת בטנקים. עם בוקר צורף לאוגדה "כוח נתי" - גדוד טנקים בפיקוד נתי גולן אשר הורכב בעיקר מאנשי צוות שחזרו מחו"ל לאחר פרוץ המלחמה. מרבית הכוח צורף לחטיבה 679 שמנתה כעת כ-50 טנקים כשירים, ופלוגה מכוח נתי סופחה לחטיבה 179. חטיבה 179 עסקה במהלך הלילה בחילוץ הפצועים ושיקום הטנקים. יחד עם פלוגת הטנקים מכוח נתי, מנתה החטיבה בבוקר 12 באוקטובר כ-24 טנקים כשירים.[18]
כוח נתי הרענן הוביל את חטיבה 679 לכיוון כפר נסג', אולם לאחר שעברו את צומת נסג' נתקל הכוח באש חזקה ומספר טנקים נפגעו. מפקד הגדוד, נתי גולן, נפצע בהיתקלות וכתוצאה מכך נעצר הגדוד לצורך התארגנות. שני הגדודים המקוריים של חטיבה 679 המשיכו להתקדם ועד השעה 13:00 כבשו את תל קרין. המחסור בדלק הפך קריטי והחטיבה נאלצה לעצור ולהמתין לתדלוק.
בבוקר נשלחה חטיבה 179 לתל מסחרה ונתקלה במתחם נ"ט גדול. החטיבה עקפה את התל מצפון והמשיכה מזרחה לנסג'. בכפר נסג' עברה את חטיבה 679 והמשיכה צפון-מזרחה לכיוון כנכר. החטיבה נתקלה בכוח שריון סורי ונעצרה. יחד עם חטיבה 9 שהגיעה לאזור הצליחו שתי החטיבות להתקדם ובסביבות השעה 16:00 כבשו את תל מרעי.[19]
תוך כדי ההתארגנות של חטיבה 679 נצפה כוח גדול המתקרב מדרום, אשר זוהה כחטיבה של חיל המשלוח העיראקי. חטיבה 679 תפסה עמדות על הרכסים אותם כבשה זמן קצר קודם לכן ולקראת השעה 15:00 נכנסה לקרב מול חטיבת השריון 12 מהדיוויזיה ה-3 העיראקית. טנקי חטיבה 679 החלו לירות מטווחים קצרים בטנקים העיראקים, שהופתעו מההיתקלות בכוח הישראלי. משגבר הלחץ על חטיבה 679 הפנה מפקד אוגדה 210 את חטיבות 179 ו-9 לסייע לה, וכתוצאה מכך הם נאלצו לנטוש את תל מרעי, לאחר שכבשו אותו קודם לכן במאמץ רב. כוח נתי, שסיים בינתיים להתארגן, נשלח אף הוא לקרב וסייע בבלימת השריון העיראקי. במהלך הקרב הקשה נפגעו כמה עשרות טנקים עיראקים והכוח העיראקי נסוג לקראת הערב. זיהוי חיל המשלוח העיראקי הביאה את האוגדה לעצור את התקדמות חטיבות 9 ו-179 ולהסיג אותן חזרה כדי לקדם את הכוח העיראקי.[20]
אוגדה 146
בפריצה למובלעת ב-11 באוקטובר נשארה אוגדה 146 במגננה בדרום רמת הגולן. בליל 11-12 באוקטובר הוטלה על האוגדה המשימה לתקוף את המערך הסורי בדרום הרמה. האוגדה, שכללה כעת שלוש חטיבות, החלה בהתקפה בבוקר 12 באוקטובר.
חטיבה 4 התקדמה ממוצב 110 ותפסה את ציר ביר אל עג'ם-קוניטרה, במטרה לתקוף את אזור כודנה מצפון. החטיבה הממוכנת 670, שתוגברה בגדוד השריון הפיקודי (גש"פ 181 שכלל טנקי סופר שרמן), תקפה את ציידא ואל-חנות. באזור ציידא נתקלו טנקי הגש"פ באש נ"ט חזקה ומספר טנקים נפגעו. המג"ד נפצע ואחד המ"פ נהרג. פלוגת טנקים נוספת כבשה את אל חנות. חטיבה 205 נותרה בחיפוי ותוכננה לתקוף בהמשך לכיוון שיח' מסכין.
בשעות הבוקר הורה שר הביטחון משה דיין לרכז את המאמצים בצפון רמת הגולן. בעקבות הוראה זו הוחלט לקראת הצהריים להעביר את חטיבה 205, שכללה כ-50 טנקים, לאוגדה 210. חטיבות 4 ו-670 נסוגו חזרה לקו הסגול ונערכו להגנה.[21]
תוצאות הלחימה במובלעת הסורית
ביומיים של לחימה הצליחו כוחות צה"ל להתקדם כמעט 20 ק"מ לתוך שטח סוריה ולכבוש מובלעת ששטחה כ-400 קמ"ר. הדיוויזיה הסורית השביעית ספגה אבדות כבדות, והתקשתה לבלום את המשך התקדמות כוחות צה"ל לכיוון דמשק. מאידך, האוגדות הישראליות שהשתתפו בקרב ההבקעה, ובעיקר אוגדה 210, אשר מלכתחילה היו במצבה מוקטנת, ספגו אבדות ונשחקו עוד יותר.
הגעת חיל המשלוח העיראקי לזירת המערכה בצהרי 12 באוקטובר שינתה את תמונת המצב ואת מאזן הכוחות בין הצדדים היריבים, ואוגדה 210 נאלצה לעצור את התקדמותה כדי לבלום את התקפת הנגד של השריון העיראקי. במהלך הימים הבאים נמשכו הקרבות מול חילות המשלוח הירדנים והעיראקים הרעננים, וכתוצאה מכך נאלץ הפיקוד הישראלי לעצור את המשך ההתקדמות מזרחה לכיוון דמשק. התוכניות לכיבוש סעסע וכנכר, במטרה להביא את דמשק לטווח אש הארטילריה הישראלית, ולהוציא את סוריה ממעגל המלחמה, ננטשו. למרות זאת הצליחו יחידות ארטילריה של צה"ל להפגיז את פאתי דמשק בליל ה-12 באוקטובר.
שטחי המובלעת שנתפסו עד 12 באוקטובר נותרו כמעט ללא שינוי בידי צה"ל עד הסכם הפרדת הכוחות בין הצדדים, במאי 1974.
לקריאה נוספת
- דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל-אביב: מערכות, 2008
- אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2013
- אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק שני: הגנה על הישגי התקפה, סגן אברהם רונן- מ"פ חי"ר בקרב הגנה, עמודים 25-34.
- אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שלישי, ירושלים: כרטא, 1983 (עמ' 58).
קישורים חיצוניים
- אברהם זהר, הקרב לכיבוש המובלעת ברמת הגולן, מערכות 277-276, 1980
- בני מיכלסון, המערכה בגולן - המאמץ לניצול ההבקעה והאיום על דמשק, שריון 44, ספטמבר 2013, עמ' 48-63, באתר "יד לשריון"
- אלמ (מיל') אילן סהר, מורשת חטיבה 7 בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים - חלק ב' - קרבות ההבקעה, זרקור - מחלקת היסטוריה צה"ל, 2013
- אילן סהר, תל אחד שלושה קרבות - הלחימה לכיבוש והגנת תל א-שמס, מחלקת היסטוריה של צה"ל, 2004
- סיפור לחימת כוח עמוס כץ (גדוד 71), 2013
- אורי מילשטיין, המאבק הנעלם: הקרב בחאן ארינבה שצמרת הצבא התאמצה להסתיר, מעריב, 25 בפברואר 2017
- אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2003
סרטון בצבע מהקרבות בגולן במלחמת יום-כיפור, סרטון באתר יוטיוב- כיבוש המובלעת הסורית ולחימה בסורים, עיראקיים וירדניים - רן שריג חטיבה 179, סרטון באתר יוטיוב
- רשת הקשר של חטיבה 679 וכוח נתי, 12 באוקטובר 1973, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, (1978, 2004), עמ' 150-158
- ^ דני אשר, "הסורים על הגדרות - פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, עמ' 211.
- ^ בספר "הסורים על הגדרות" נוקב דני אשר במספר 100 (עמ' 224), בעוד אילן סהר נוקב במספר 118 טנקים.
- ^ אשר, עמ' 224.
- ^ אורי אור, אלה האחים שלי, עמ' 174.
- ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 165.
- ^ אשר, עמ' 214.
- ^ סהר, עמ' 183-204.
- ^ אשר, עמ' 215-216.
- ^ משה דיין, אבני דרך; אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, 1976, עמוד 635.
- ^ סהר, עמ' 216.
- ^ שי לוי, חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- ^ מירב ארלוזורוב, מירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- ^ סהר, עמ' 201
- ^ סהר, עמ' 219-223
- ^ סיפור לחימת כוח עמוס כץ (גדוד 71), עמ' 17
- ^
אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 01/10/03.
- ^ אשר, עמ' 236.
- ^ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, עמ' 282-283.
- ^ אשר, עמ' 247-248.
- ^ אשר, עמ' 237-238.
32896078כיבוש המובלעת הסורית