הקרבות על שיא החרמון
 | ||||||||||||||||||
| מוצב החרמון בשנת 1973 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמת ההתשה במובלעת הסורית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 באפריל 1974 – 31 במאי 1974 (8 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע קינוח | |||||||||||||||||
| מקום | הר החרמון | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרבות על שיא החרמון היו מערכת משנה חופפת בזמן למלחמת ההתשה במובלעת הסורית על רקע המשא והמתן לקראת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. הקרבות נמשכו לאורך כ-7 חודשים – מיום הפסקת האש עם הסורים בתום מלחמת יום הכיפורים (24.10.1973), ועד ליום החתימה על הסכם ההפרדה עם הסורים (31.5.1974)[4] ובהם הוכרע גורל החרמון[5].
גאוגרפיה
הר החרמון הוא רכס צר וארוך, ומהווה חלקו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון. כיוונו של רכס החרמון מדרום מערב לצפון מזרח. אורכו כ-60 ק"מ. שטחו הכולל כ-1,000 קמ"ר שרובם בשטחי סוריה ולבנון, ו-70 קמ"ר משטחו נמצא בשטח ישראל.
פסגת ההר היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל עד השתלטות צה"ל על פסגת החרמון (8.12.2024) הייתה כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים.
רכסי החרמון הם השלוחה הדרומית של הרי מול הלבנון. הרים אלה הם קמר ענק שנוצר בתהליכי קימוט והעתקה, כנראה בהשפעת הבקע הסורי-אפריקני. הסלעים בחרמון הם מתקופות שונות מתקופת היורה.
רקע היסטורי
יומיים לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים, ביום 12 ביוני 1967, ומשלא הייתה שם כל נוכחות סורית, נתפס ללא קרב על ידי כוח חי"ר מוטס חלק קטן מרכס החרמון (כ-7% מכל הרכס) הנקרא היום שמורת הר חרמון. כח סיור מחטיבה 3 הגיע לשיא החרמון והניף דגל אך צה"ל לא החזיק במקום והפסגה נותרה בשטח סוריה ולבנון. לאחר המלחמה הקים צה"ל על אחת הפסגות שהיו בשטחו (מצפה חורן – נ"ג 2,100 מטר) עמדת תצפית וכמה צריפים למגורים שזכו לשם עמדת תצפית מס' 4. בתוך כשנתיים עם השלמת סלילת הכביש ממג'דל שמס, נעשה המקום למוצב 102 ונועד לשמש בעיקר את יחידה 848 (הקרויה כיום יחידה 8200), את מערך הבקרה של חיל האוויר ואת חיל הקשר. המוצב לא היה מוצב מוגן הערוך ללחימה כפי שהיו שאר המוצבים ברמת הגולן, והוא לא היה חלק ממערך ההגנה המרחבי אלא נועד לשמש כאכסניה מבוצרת לכוחות שאיישו אותו.
במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 נכבש המוצב על ידי הסורים בקרב שהחל ברגעים הראשונים למלחמה והסתיים למחרת היום בשעות לפני הצהריים. לאחר הפצצה אווירית והפגזה ארטילרית נחתו ארבעה מסוקים שהנחיתו כוח רתק וחסימה מגדוד צנחנים 82 הסורי ממערב למוצב, אליהם חבר ברגל שאר גדוד 82 שהגיע מ"החרמון הסורי". מקצת הלוחמים הסורים הסתערו על המוצב. במוצב היו אז 60 חיילים מתוכם רק 14 לוחמים מחטיבת גולני. כשהתחילה המתקפה התחבאו חלק מחיילי צה"ל ששהו במוצב במחילות הפנימיות של המוצב, כשהסורים שולטים על שטחו העליון. בלילה שבין 6–7 באוקטובר נחלצו 17 מהחיילים הנצורים במוצב דרך פתח אחורי אך רק 10 חיילים הצליחו להגיע בשלום לקווי כוחותינו. בסוף הקרב נמנו לצה"ל 16 הרוגים, 12 פצועים ו-31 חיילים נפלו בשבי. לאחר כיבוש המוצב תגברו הסורים את כוחותיהם בפלוגת קומנדו נוספת ונערכו להגנה על הרכסים שממערב למוצב החרמון הישראלי.
המתקפה הראשונה של צה"ל להחזיר לשליטתו את מוצב החרמון הייתה ב-8 לחודש, היום השלישי למלחמה, והיא נכשלה. לאחר כ-7 שעות של לחימה עקובה מדם נאלצו כל הכוחות לסגת. בקרב זה היו לצה"ל 23 הרוגים ו-55 פצועים. גופות של שמונה חללים נותרו באזור הקרבות.
הקרב השני לכיבוש המוצב נערך בין התאריכים 21–22 באוקטובר ונקרא בשם מבצע קינוח. בלחימה הרואית הצליחו הכוחות ובראשם חיילי גולני לכבוש את המוצב הישראלי במחיר כבד של 56 הרוגים ו-79 פצועים. במקביל לכיבוש "החרמון הישראלי" התנהל קרב לכיבוש חלקים נוספים מרכס החרמון – החרמון הסורי (2,381 מטר) ומוצב הפיתולים. הפסגה עצמה – שיא החרמון נתפסה ללא קרב. הלחימה שם שהתבססה בעיקר על צנחני מילואים שהונחתו ממסוקים, הסתיימה בהצלחה ובמחיר של שני הרוגים לצה"ל. בסופה החזיק צה"ל במרבית שטחו של החרמון ובכלל זה שיא החרמון. ב-24 באוקטובר נכנסה הפסקת האש לתוקף.
מיד בסמוך לכיבוש החרמון הסורי התארגנו הסורים בסיוע כוחות עיראקיים לעלות להר להתקפת נגד מכיוון הכפר עִרְנֶה והם נבלמו על ידי חיל האוויר הישראלי. הסורים אף ביצעו ביום 22 באוקטובר 12 גיחות התקפה על כוחות צה"ל ברכס החרמון מן האוויר. הכוחות בחרמון הסורי תוגברו ללא הרף באמצעות מסוקים ונערכו למגננה לרבות התבצרות ומיקוש שנעשו על ידי חיל ההנדסה.
ב-1 בנובמבר 1973, בשל סופת שלגים שהחלה ברכסי החרמון, ניתנה הוראה לכוח צנחני המילואים שתפסו את השיא להתפנות ברגל למוצב הפיתולים[6].
בחודשים מרץ–מאי 1974 עם התבהרות מזג האוויר התגברו התקריות במובלעת הסורית עד כדי מלחמת התשה. היו כאלף תקריות שכללו בעיקר הפגזות. עיקר ההתקפות היו על הגזרה שבין הפיתולים לשיא – רכס קדדים – ועל השיא.
בימים הבאים היו ניסיונות חוזרים ונשנים של כוחות קומנדו סוריים להגיע לשיא במסוקים או ברגל והם הוסגו על ידי אש ארטילרית. ב-6 באפריל הצליחו הסורים לתפוס את השיא והם הופצצו מהאוויר. ב-8 באפריל טיפס לשיא החרמון כוח של יחידת האלפיניסטים "ארז" כדי להפגין נוכחות, אך לפנות בוקר הוא קיבל פקודה לרדת ברגל מהשיא לפיתולים, תוך כדי כך שהסורים לא מפסיקים להפגיז את אזור הפסגה. כמה שעות מאוחר יותר הונחתו כוחות קומנדו סוריים במורדות המזרחיים של שיא החרמון.
כיבוש מחדש של שיא החרמון
ב-14 באפריל, הורכב כוח בן שישים לוחמים מיחידת האלפיניסטים ומסיירת מטכ"ל בפיקוד רס"ן עמירם לוין, לכבוש את שיא החרמון. כל הלילה העפיל הכוח לפסגה, ועם עלות השחר החל לנהל קרב נגד הקומנדו הסורי בתנאי מזג אוויר קשים. בסופו של דבר נכבש שיא החרמון על ידי לוחמי צה"ל. לסורים נהרגו 12 חיילים.
כל יחידת האלפיניסטים "ארז" בפיקוד דוד מטק, השתתפה בכיבוש שיא החרמון, לאחר שב-13 באפריל 1974 תקף כוח קומנדו סורי את שיא החרמון המצויה 15 קילומטרים בעומק השטח הסורי ונשלטה על ידי צה"ל כחלק מהמובלעת. מטרת הסורים הייתה להדוף את צה"ל מנקודת תצפית זו החולשת על עומק המערך הסורי ועל דמשק. הסורים ידעו כי בגלל תנאי השטח ותנאי האקלים הקשים, הסתפק צה"ל בסיורים בלבד בפסגה ולא אייש אותה דרך קבע והצליחו לכבוש את הפסגה ולהשתלט עליה.
במקביל להכנות למבצע החל חיל הנדסה לפרוץ דרך מהפיתולים לשיא. הכוח ניצל את התקדמות עבודת הצמ"ה במעלה רכס קדדים ויצא בשעה 19:45 מהנקודה אליה הגיע באמצעות נגמ"שים וזחליות "אלפא", בכך נחסך זמן הליכה ומאמץ מהלוחמים.
הכוח התקדם במעלה רכס כשמדי פעם נוחתים פגזי ארטילריה סוריים שככל הנראה כוונה לעבר הצמ"ה של חיל ההנדסה. אחד הלוחמים נפצע והוא פונה רגלית באלונקה. הכוח הגיע ליעד הראשון בסמוך לשעה 04:00, באיחור של כשעה מהמתוכנן, כאשר 3 לוחמים נמצאים במצב של תשישות. בעוד הם צופים לעבר הפסגה הם נתקלו באש שבאה מכוח קומנדו סורי שהגן על השיא. במכת האש הראשונה של הסורים נפגעו 9 לוחמים, מהם 2 קשה. במהלך הקרב אירע ירי דו-צדדי בין חיילי צה"ל. לבסוף, בחסות ארטילריה סורית הסתלק הקומנדו הסורי מהמקום. התפתח קרב ארטילרי וגם מטוסי חיל האוויר הישראלי הוזנקו לסייע בשיתוק מקורות הירי הסורי. בסך הכול נפצעו במהלך הקרב בכל הגזרה 17 לוחמים. שיא החרמון חזר לידי צה"ל ב-14 באפריל, כ-4 חודשים לאחר שננטש על-ידו.
לימים טען לוין כי הקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל, אך סיפורו נבלע בעקבות מלחמת יום הכיפורים[7].
הלחימה על החזקת השיא
את פסגת החרמון הפגיזו הסורים כמעט בכל שעות היממה. התנאים הפיזיים בשיא היו קשים ביותר. לנוכח ההפגזה המדויקת של הסורים על הכוחות בכלל ועל השיא והפיתולים ועל הציר שביניהם בפרט, העריכו בצה"ל שקצין תצפית קדמי (קת"ק) סורי נמצא בשטחנו ומכוון את אש הסוללות בדייקנות וביעילות. הלחימה באביב על החזקת שיא החרמון נמשכה מ-14 באפריל ועד להסכם הפרדת הכוחות ב-31 במאי – חודש וחצי עמוסים בקרבות בתנאים קשים.
ב-15 באפריל הגיעו 3 דחפורי D9 לשיא החרמון. בכך נפרצה הדרך לשיא החרמון שאפשרה מעבר של כלי רכב לשיא. מיד לאחר מכן עלה לשיא כוח מגדוד 17 שתגבר את המוצב. הדרך הייתה מטווחת וכבר באותו היום נהרג מקטיושה לוחם סיירת גולני שעשה את דרכו באמצעות נגמ"ש מהשיא לפיתולים.
ב-16 באפריל נהרג לוחם סיירת שקד בשיא החרמון, כאשר נפגע מפגז בעת שיצא לתגבר את אחת העמדות. באותו אירוע נפצע לוחם נוסף מפגיעת רסיס בידו.
ב-17 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר כוח סורי שעסק בפריצת הדרך לשיא מנ"ג 2,682.
ב-18 באפריל תקף כוח סורי את מוצב השיא ונהדף באש כוחותינו שכלל גם הפצצות ממטוסי חיל האוויר.
ב-19 באפריל בשעה 19:15 יצא לדרך מבצע "אורלנד 1" שהיה סיור חרש שיצא מהשיא לשטח הסורי בכיוון נ"ג 2,682. לוחם כוח הרתק הלך בטעות אחרי הכוח העיקרי וכשגילה את טעותו חזר לכוח הרתק. מפקד הרתק פתח לעברו באש והלוחם נפצע.
באותו היום מטוסי חיל האוויר תקפו צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) סורי שניסה לפרוץ דרך לכיוון השיא. אחד ממטוסי הסקייהוק הופל והטייס נהרג וגופתו נותרה בשטח האויב. בתקיפה אחרת של מטוסי פנטום על סוללות של טילי קרקע-אוויר במורדות החרמון נפגע מטוס פנטום ונפל. הטייס נהרג, אחרי שצנח, מירי של שוביו אשר גם התעללו בגופתו. הנווט נפל בשבי. בהמשך התפתח קרב אווירי ושני מטוסי מיג 21 הופלו.
בלילה התנגשו במחניים 2 מסוקי יסעור שחזרו ממשימה בשיא. אחד מהם הצליח לנחות בשלום ואילו השני התרסק וכל 8 הלוחמים שהיו בו נספו.
ב-21 באפריל נהרגו מפגיעה ישירה של פגז בפתח המערה שני צוערים מבה"ד 1. באותו יום בשעה 23:30 יצא משיא החרמון מבצע "אורלנד 2", עליו פיקד מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 202, דורון אלמוג, שנועד להשלים את מבצע "אורלנד 1" אך הפעם גם לתקוף את הכוח הסורי שישב בנ"ג 2,682 ואיים על השיא, וגם לאתר את גופת הטייס. הכוח הגיע ליעד אך לא מצא שם סורים. כמו כן התברר שהכתם שזוהה בתצ"א כנקודת ההתרסקות של הסקייהוק, היה כתם של נפילת פגז או קטיושה וגופתו לא נמצאה.
באותו יום התקבלה החלטה להעמיק את ההתבצרות בשיא החרמון ולאורך הציר אליו ולצורך כך נקבע בין היתר כי קורס מ"כים של חיל ההנדסה יועלה לשיא על ידי נגמ"שים בשעות לילה, כפי שאכן התבצע. מחשש שהמערה שבשיא בה הסתתרו מרבית הלוחמים תקרוס בגלל ההפגזות המסיביות, הוזעק למקום מהנדס מכרות מתמנע שיבדוק את המצב. הוא המליץ שלא ליצור פתח נוסף במערה כפתח מילוט, והציע להכניס לתוכה תמוכות מברזל מסוג "רגלי מסקו", שיותר מאשר תמכו בקירות המערה מבפנים, הם הקנו ללוחמים תחושת ביטחון מסוימת.
ב־22 באפריל ניסה כוח קומנדו סורי לכבוש את השיא ונהדף בידי כוח צנחנים מגדוד 202 שאף הרג שני חיילים סורים[8].
ב-23 באפריל התבצעו שורה של תקיפות על ידי מטוסי חיל האוויר בכל הגזרה.
בליל 23–24 באפריל נפצע קשה אחד הלוחמים מפגיעת פגז ובבוקר הצליחו לפנותו לקבלת טיפול רפואי מהשיא באמצעות נגמ"ש.
ב-24 באפריל התבצעו שורה של תקיפות על ידי מטוסי חיל האוויר בכל הגזרה. באותו יום נפל בשיא החרמון לוחם גולני, כשהתנדב לצאת מהמערה לאחת העמדות ולשמן את המקלע שהיה שם. בדרכו לעמדה נשמעה יציאה של פגז סורי וחבריו קראו לו לתפוס מחסה, אך כנראה בשל הרוח החזקה הוא לא שמע את הקריאה והפגז פגע בו ישירות.
בליל 24–25 באפריל יצא מבצע "אורלנד 3" במטרה למקש את האזור בציר שהיה אמור לשמש את הסורים לעלות על השיא את הסורים, ולהכווין אש ארטילרית ומטוסים על כוחות הסורים במקום באזור נ"ג 2,682 שהיה בשטח הסורי.
בליל 25–26 יצא מבצע "אורלנד 4" לאזור נ"ג 2,682. הפעם נתקל הכוח בקומנדו סורי ופגע בו. הכוח נסוג בסיוע אש ארטילרית וחזר לשיא ללא נפגעים.
בליל 26–27 יצא מבצע "אורלנד 5" – כוח צנחנים יצא לשטח האויב לטווח את אש תותחינו על האויב בנ"ג 2,682.
בשבת 27 באפריל, בסמוך לשעה 11:30 נהרגו 8 לוחמים מפגיעה ישירה של פגז בסמוך למוצב הפיתולים. 7 לוחמים נוספים נפצעו. הנפגעים הורדו בנגמ"שים למנחת מאולתר שהיה מצפון למוצב. למרות ההפגזה הכבדה הגיע מסוק סופר פרלון (צירעה) מהצד הלבנוני לחילוץ. המסוק הגיע עם רוח גב שטלטלה אותו, צלל לעבר האדמה הסתובב על צידו והרוטור הראשי פגע בסלע בדופן ההר. שברי המסוק התדרדרו בואדי ומטעני חבלה שהיו בתוכו התפוצצו. כל 6 אנשי צוותו נהרגו [9]. הפצועים הורדו משם בנגמ"שים למוצב החרמון הישראלי ומשם הגיע מסוק נוסף לפנותם.
ב-28 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר ריכוזים סוריים שאיימו לעלות על מוצב שיא החרמון. בהמשך הפציצו 4 מטוסי מיג 17 את השיא, ללא נפגעים.
ב-29 באפריל הפציצו מטוסי חיל האוויר יעדים שונים בגזרה. רביעיית מיג 17 סורית הפציצה את השיא. שני מיג 21 יצאו למשימת צילום אווירי בחיפוי של 8 מיג 21. מטוסי חיל האוויר הישראלי יצאו לקראתם והפילו 4 מיגים.
ב-30 באפריל – מטוסי חיל האוויר תקפו את הכוחות הסורים שנערכו לעלות על השיא.
ליל 30 באפריל-1 במאי – מיקוש הדרך מהפיתולים לערנה.
בליל 1–2 במאי סיור חרש לשטח הסורי וטיווח ארטילריה לנ"ג 2,682 – "אורלנד 6".
בשעה 23:30 נגמ"ש של חיל ההנדסה שנסע לעבר השיא להביא ציוד ביצורים ואספקה למוצב עלה בדרכו על מארב של קומנדו סורי. הכוח השיב אש והניס את הסורים. אחד מאנשי ההנדסה נפצע.
לפני המארב נחתה אש ארטילרית אדירה על מוצב השיא וסביבתו. בשעה 00:15 תקף קומנדו סורי את מחלקת הטנקים שהייתה בחניון ליד המוצב. מפקד של אחד הטנקים – כנראה נפצע קשה מאוד (או נהרג) ושני אנשי צוות נוספים נחטפו על ידי הסורים. מפקד טנק אחר שהבחין במתרחש פתח באש על הסורים אך נפצע מאש האויב ואחר כך מת מפצעיו.
ב-2 במאי התקיפו מטוסינו יעדים שונים בגזרה.
ליל 8–9 במאי "אורלנד 7" – סיור חרש לשטח הסורי וטיווח ארטילריה לנ"ג 2,682.
ב־9 במאי התקיפו מטוסי חיל האוויר יעדים שונים בגזרה.
ליל 13–14 במאי – "אורלנד 8" – סיור חרש לחיפוש גופת הטייס שמטוסו הופל ב-19 באפריל. גופתו נמצאה ב־25 ביוני, לפני פינוי החרמון הסורי שהתבצע במסגרת הסכמי ההפרדה, לאחר שסיור של צה"ל שהיה מלווה במשקיפי או"ם מאוסטריה נכנס לשטח הסורי ובהסכמתם למקום בו התרסק המטוס ובין שבריו נמצאה גופת הטייס.
בליל 20–21 במאי יצא כוח צנחנים לסיור בשטח האויב לבדוק תוואי דרך לפריצה באזור נ"ג 1,912.
בליל 23–24 במאי סיור לשטח האויב לבדיקת תוואי דרך מהפיתולים לוואדי שבעא שבלבנון.
ב-29 במאי תקפו מטוסי חיל האוויר בסיס של הקומנדו הסורי שממנו ככל הנראה יצאו הסורים לבצע את הפשיטה על חניון הטנקים בלילה שבין 1–2 במאי.
ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם הסורים ותמה הלחימה[10].
בצהריי יום שלישי, 25 ביוני התקיים מסדר חגיגי בשיא החרמון ליד המערה, באתר שכבר נקרא בפי החיילים "חצר מוות", ובמהלכו פינוי חיילי צה"ל את השטח והשליטה באזור הועברה לידי כוחות האו"ם.
ראו גם
- מוצב החרמון
- מבצע קינוח
- הכיבוש הסורי של החרמון
- הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים
- מלחמת ההתשה במובלעת הסורית
לקריאה נוספת
- משה גבעתי (היסטוריון), המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2015
קישורים חיצוניים
- כשסיירת מטכ"ל נשלחה לכבוש את פסגת החרמון מהסורים, באתר מאקו, 27 בספטמבר 2020
הערות שוליים
- ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 164, "לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו. ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו"
- ^ משה גבעתי (היסטוריון), "המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2015, עמוד 512
- ^ משה גבעתי, "הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעים במלחמות ישראל", הוצאת רעות, חולון, תשע"ג 2013, עמודים 251-233
- ^ "הקרב על שיא החרמון" אבי דוידוביץ, יוני 2017
- ^ "פגז נפל ודדו המשיך לצעוד: הקרבות הנשכחים של החרמון" מקור ראשון, אמנון לורד, 9 באוקטובר 2015
- ^ מוצב הפיתולים – נבנה על-ידי צה"ל בדצמבר 1973 על גבעה סלעית בנ"ג 2,170 מ'. עד לאוקטובר 1973 היה בשטח הסורי והיווה מוצב חוץ מצפון למוצב "החרמון הסורי", בקצה דרך התלולה העולה מהכפר הסורי עִרְנֶה למוצב החרמון הסורי. לאורך הציר הכינו הסורים עשרות מחפורות לרכב ועמדות לרק"ם משני צידי הדרך. לאחר כיבושו על-ידי צה"ל נקרא בשם הקוד "הצוק" אחר כך "הרצליה". כ- 1,000 מטר מצפון למוצב הפיתולים על גבעה בנ"ג 2,360 היו כמה עמדות ירי טבעיות ומחפורות לרק"ם. לכן נקרא מוצב אף שלא היה חפור או מבוצר וזכה לכינוי מוצב הכוכים
- ^ אבי צור, אנחנו מ-67' צבא כובש, ביטאון "הלוחם", גיליון 224, ספטמבר 2010, עמוד 28, כפי שהועלה באתר פרש.
- ^ גל פרל, "התנסות קשה בתחום המנהיגות, בכושר העמידה וביכולת הספיגה", הבלוג על הכוונת, 15 באוקטובר 2015.
- ^ מרקיע שחקים - עודכן! תאונת צירעה 017, באתר www.sky-high.co.il
- ^ ג.מאיר:תעודה גלויה לידיעת הרבים, דבר, 31 במאי 1974
הקרבות על שיא החרמון40167942Q97216517