פטיש (מושב)
 הכניסה למושב פטיש
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הדרום |
| מועצה אזורית | מרחבים |
| גובה ממוצע[1] | 96 מטר |
| תאריך ייסוד | 1950 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1] | |
| - אוכלוסייה | 1,014 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 1.6% בשנה |
(למפת מערב הנגב רגילה)   פטיש | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
6 מתוך 10 |
פַּטִּישׁ הוא מושב בצפון הנגב ממערב לעיר אופקים והוא שייך למועצה אזורית מרחבים. המושב הוקם ב-3 במרץ 1950 והוא קרוי על שם חורבת פטיש הסמוכה.
היסטוריה
הקמה וקשיים ראשונים
"תחילה הובאו למקום עולים ממצרים שעזבו ימים ספורים בלבד מבלי שאיש מנע זאת לאחר שהבינו שהחיים בנגב הצחיח לא נועדו עבורם. אחריהם הובאו עולים מתוניס שהלכו בדרכם של קודמיהם, והיו גרעינים מארצות אחרות שגם הם לא נקלטו, עד שגמלה ההחלטה ליישב במקום זה עולים מכורדיסטן"[דרושה הבהרה].
על העלייה עצמה סיפר חביב שרבף:
כשבאנו למקום מצאנו רק אוהלים מעטים, כך שנאלצנו לגור שלוש, ארבע משפחות באוהל אחד. התנאים הסניטריים היו גרועים מאוד. ברז אחד שימש את המחנה כולו. בשעות הבוקר הצטופפו לידו לא פחות מ500 נפשות. לעיתים מזומנות, במקום לתת מים, השמיע הברז חירחור יבש. לא אחת אפשר היה לראות בשעות הבוקר או בצהרים, או לפנות ערב עשרות נשים וילדים עומדים עם כדים בתור ליד הברז, כדי לזכות במעט מים לבישול ולרחצה מינימאלית. כבר בערב הראשון הסבירו לנו כי ישובינו הוא ישוב ספר, ועלינו להקפיד על השמירה למען ביטחוננו ולמען ביטחון ילדינו. למזלנו, היו בתוכנו אחדים ששירתו כחיילים בצבא הפרסי, וידעו להשתמש ברובה. הם קיבלו רובים ויצאו לשמירה. כעבור שבוע הגיעו אלינו חיילי צה"ל ואימנו אותנו בנשק, וכך יכולנו לחלק את השמירה שווה בשווה בין כל המתיישבים.
כל עוד לא עסקו אנשי פטיש בחקלאות, הועסקו בעבודות הכשרת הקרקע, שסופקו להם על ידי קק"ל. מדי בוקר הייתה מגיעה ליישוב משאית ומסיעה עשרות גברים לרוחמה. עם שקיעת החמה הוחזרו העובדים לכפר. לעיתים היה הנהג מסתפק בהורדתם בשולי "כביש הרעב" והיה עליהם ללכת מרחק רב ברגל עד המושב.
שכרם של העובדים מפטיש קוזז לטובת בניית בתים ביישוב. הבתים נבנו בחמישה רחובות שכל אחד מהם הכיל 24 בלוקונים. המיקום הגאוגרפי של הבתים קבע את ערכם, והמבוקשים ביותר היו ב"רחוב הראשי". על רקע זה פרצה מריבה בין התושבים שנדמה הייתה שתביא לקרע הראשון ביישוב, אך ברגע האחרון הוחלט לערוך הגרלה בין כל המתיישבים, וכך נרגעו הרוחות.
מי שליווה את המתיישבים החדשים בפטיש היה משה אדירי, תושב כפר ויתקין, שעקב מקרוב אחר המחדלים השונים שהיו בפטיש. המוסדות המיישבים העניקו לכל אחד מהמתיישבים פרה מבלי לסייע בהקמת מבנה זמני עבורה, כך שבתנאי מזג אוויר קשים היו המתיישבים מרחמים על הפרה ומכניסים אותה לביתם ללינת לילה. הוא התמרמר על המחסור החמור במים ועל כך שלא הייתה אספקה יציבה באמצעות "טנקרים", ולא השלים עם כך שהשמירה הביטחונית על יישובי האזור לא הייתה מאורגנת כראוי.
תנאים קשים אלו של מחסור במים, תשתיות כביש, והעדר חשמל ביישוב בתוספת רמת הכנסה מינימלית גרמו לתושבים למחות ולצאת להפגין. הם חסמו את כביש הרעב בקטע שליד המושב. חסימת הכביש מנעה מחברי הקיבוצים שהגישה אליהם הייתה מכביש הרעב להגיע אל מחוז חפצם. השוטרים שהיו בעיצומים בימי השביתה לא הגיעו למקום, ורק לאחר שכמה חברי קיבוצים איימו לפנות ללוי אשכול כדי שיתערב לביטול החסימה, הופיעה קבוצת שוטרים שפינתה את הכביש.
מצוקתן של המשפחות במושב גברה גם בגלל תנאי המגורים הקשים. משפחות בנות שמונה ועשר נפשות כולל סב וסבתא הצטופפו בבלוקון שגודלו 24 מטרים, שהיה מחולק לחדר משפחה אחד גדול יחסית, ולחדר קטן יותר ששימש גם כמטבח. כמו ביישובים האחרים, לא היו בבלוקונים בתי שימוש ומקלחות. הרחצה נעשתה בברזים, כאשר היה מים ועשיית הצרכים בבורות מרוחקים.
ההתקפה על המושב ב-1955
ב-24 במרץ 1955 עסק היישוב בהכנות לקראת החתונה של שמואל קלימי ושמחה שימסי, בני המושב. טקס הנישואים נערך ברחוב ה' בחצר בית משפחת קלימי.
שלושה שבועות לפני החתונה ערך צה"ל פעולת תגמול בשם מבצע חץ שחור כנגד הצבא המצרי ברצועת עזה על מנת למגר את תופעת הסתננות חוליות הפדאיון מגבול מצרים במטרה לפגע במתיישבים הישראלים. ימים אלו במושב פטיש היו מתוחים מבחינה ביטחונית ואף עלה החשש לפגיעה במקום.
בעיצומה של החתונה חדרו מחבלים מרצועת עזה למושב פטיש וכשראו את קהל החוגגים הטילו שני רימוני יד לקהל החוגג ופתחו באש. בהתקפה נהרגה מדריכה חקלאית, ורדה פרידמן מכפר ויתקין, ונפצעו 18 אחרים.[3]
בעקבות ההתקפה
ההתקפה זעזעה את המדינה והשפיעה עמוקות על שר הביטחון דוד בן-גוריון. לדברי ההיסטוריון מוטי גולני, תגובותיו של בן-גוריון, כמו אלה של ראש הממשלה משה שרת והרמטכ"ל משה דיין, "היו זועמות יותר מאשר תגובותיהם באירועים קודמים או מאלה שבאו לאחר מכן. את הזעם של בן-גוריון אפשר להשוות אולי רק לתגובתו על הרצח במעלה עקרבים, שנה קודם לכן".[4]. באזכרה לנערה ציין בן-גוריון את "ברית הדמים שנכרתה בין כפר ויתקין ופטיש".[5]
יומיים לאחר ההתקפה ביקר בפטיש דוד בן-גוריון ומצא שחלק מהתושבים ארזו את חפציהם על מנת לעזוב את המקום[6]. הוא חיזק את ידי המתיישבים ונאם בפניהם: "יש פטיש לא רק במקום הזה. הרבה פטישים מפוזרים בארץ, אך יש פטיש חזק, שיפוצץ את סלעי האויבים. צה"ל". לעיתונאי משה ז"ק הסביר כי מלבד הרתעת האויב, יש סיבה נוספת לפעולות התגמול: "הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה... הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאווה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".[7]
כמה חודשים לאחר הפיגוע, ב-27 ביולי 1955, הסתננו שלושה מחבלים ליישוב וזרקו שני רימונים אל תוך ביתה של משפחת זרגרי, בני הזוג דניאל וקמילה נפצעו בפיגוע.[8]
התערערות המצב הביטחוני לא גרמה לעזיבת התושבים כמצופה. אחת הסיבות לכך קשורה בביקוריהם, של כמה מראשי המדינה וביניהם דוד בן-גוריון. אשר גילה יחס מיוחד לפטיש. תודות ליחס זה חלה הקלה בחייהם של המתיישבים ולאחר הטרגדיות חובר המושב לרשת החשמל הארצית וההנהגה השקיעה בתשתיות בסיסיות ביישוב.
במאה ה-21
כיום, מתפרנסים חלק גדול מתושבי פטיש מגידול בקר לחלב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פטיש |
- פטיש, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
- פטיש באתר ה מועצה האזורית מרחבים
סרטו של נתן גרוס "ברית דמים", מושב פטיש 1956- הספר "החלוצים האלמונים" אריה אבנרי (חלק א' עמודים 323-328)
- אלי אלון, חתונת הדמים במושב פטיש בשנת 1956, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 באפריל 2017
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ צעירה נהרגה ו-18 נפצעו בהתקפה מצרית על חתונה בפטיש, חרות, 27 במרץ 1955
- ^ מוטי גולני, 'ישראל ופעולת עזה – המשך או שינוי?', בתוך: הנ"ל (עורך), 'חץ שחור': פעולת עזה ומדיניות הגמול של ישראל בשנות ה-50, תל אביב: מערכות (סדרת שנים ראשונות); חיפה: אוניברסיטת חיפה – מוסד הרצל לחקר הציונות, 1994, עמ' 31.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק א, עמ' 1138.
- ^ מרדכי בר-און, 'פעולות הגמול כמערכת של הרתעה', בתוך: גולני (עורך), חץ שחור (1994), עמ' 117. (המאמר נדפס שוב בשם "פעולות התגמול כמערכת של הרתעה" בתוך קובץ מאמריו של בר-און "גבולות עשנים", תשס"א); מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ: הדרך למלחמת סיני, 1955–1956, תל אביב: מערכות, 1997, עמ' 36.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק א, עמ' 1139.
- ^ ח. בן-עדי, זוג עולים וקרובם - הפצועים בפטיש, מעריב, 24 ביולי 1955
| ||||||||||||||
36341617פטיש (מושב)