פבלו נרודה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פאבלו נרודה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה.

פבלו נרודה בתמונה משנת 1966

פבלו נרודה (12 ביולי 1904 – 23 בספטמבר 1973) היה שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו (בספרדית: Ricardo Eliécer Neftalí Reyes Basoalto), שהיה משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.

חייו

ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו נולד בעיר פראל, בפרובינציית לינרס שבאזור מאול, כ-400 ק"מ דרומית לבירת צ'ילה, סנטיאגו. אביו, חוזה דל כארמן רייס מוראלס, היה עובד רכבת ואימו, רוזה באסואלטו, יהודייה, הייתה מורה בבית ספר אשר הלכה לעולמה חודשיים לאחר לידתו. נרודה ואביו עקרו זמן קצר אחר כך לעיר טמוקו, שם התחתן אביו עם טרינידד קנדיאה מארברדה, אשר הייתה כבר אם לבנו תשע שנים קודם לכן. נרודה גדל עם אחיו למחצה רודולפו ואחותו למחצה לאורה, אשר נולדה לאביו מאם אחרת.

אביו של נרודה התנגד למשיכתו של בנו לספרות, אולם נרודה שאב עידוד מאחרים, בהם כלת פרס נובל לספרות גבריאלה מיסטרל, אשר ניהלה את בית הספר המקומי לבנות. יצירתו הראשונה של נרודה ראתה אור בהיותו בגיל 13, היה זה חיבור קצר שהתפרסם בעיתון מקומי. בשנת 1920, כאשר אימץ את שם העט פבלו נרודה, הוא כבר פרסם באופן נרחב שירה, פרוזה ומאמרי עיתונות.

נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927–1943. בשנת 1936 היה קונסול צ'ילה במדריד וחזה בפתיחת מלחמת האזרחים בספרד[1]. בעקבות זאת, ובעיקר לאחר הירצחו של המשורר פדריקו גרסיה לורקה, אליו התוודע בברצלונה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים. בשנת 1942 היה קונסול במקסיקו[1]. בשובו לארצו בשנת 1943 התקבל בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן, יחד עם חברו פרופסור אלחנדרו ליפשוץ פרידמן, כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית. לאחר מכן הוא נבחר לסנטור מטעם המפלגה הקומוניסטית. בתחילת 1948, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק בצ'ילה, על ידי הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה, נשא נרודה נאום חריף נגד הנשיא ולאחר מכן נמלט והתחבא בבתי אזרחים שונים בצ'ילה. בשנת 1949 הצליח לצאת מארצו ולהגיע לכנס קומוניסטי בפריז[2]. במשך מספר שנים הוא נדד בין ארצות שונות ושב בשנת 1952 לצ'ילה. בשנת 1953 קיבל את פרס סטלין לשלום[1].

בשנת 1969 קיבל נרודה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית בארצו[3]. באוקטובר 1969 הוא נבחר למועמד המפלגה הקומוניסטית למשרת נשיא צ'ילה[4], אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה. לאחר שאיינדה נבחר לנשיאות מונה נרודה לשגריר צ'ילה בפריז[5], תפקיד בו החזיק עד שנת 1972.

את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי.

במשך מספר שנים היה נרודה מועמד לפרס נובל לספרות ואף נעשו בצ'ילה מאמצים לקדמו בפני ועדת הפרס[6].

מותו

נרודה נפטר מסרטן הערמונית בשנת 1973. טרם מותו הספיק לחזות בהפיכה הצבאית שידעה ארצו, ובהשתלטותו של הגנרל פינושה על הממשל בצ'ילה.

ב-8 באפריל 2013 החליטו הרשויות בצ'ילה להוציא את גופתו של נרודה מהקבר כדי לפתור תעלומה בת 40 שנה ולקבוע אם הוא מת מסרטן הערמונית או שמא נרצח בימים שלאחר ההפיכה הצבאית במדינה[7]. צוות זיהוי פלילי בן 15 חברים פרסם את תוצאות הבדיקה ב-8 בנובמבר 2013, בהן נאמר: "בבדיקה לא נמצאו חומרים כימיים שיכולים להיות קשורים למותו של מר נרודה".

ספרי שירתו בעברית

ראו גם

  • הדוור - סרט בדיוני, שדמות מרכזית בעלילתו היא פבלו נרודה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פבלו נרודה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פבלו נרודה

מיצירתו:

על יצירתו:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 איליה ארנבורג, פבלו נרודה, קול העם, 29 בינואר 1954
  2. ^ פאבלו נרודה הגיע לקונגרס, קול העם, 27 באפריל 1949
  3. ^ פסח זסקין, אליאנדה יכול יוכל בפעם הרביעית, על המשמר, 23 בספטמבר 1969
  4. ^ נרודה מארח את שלונסקי, על המשמר, 21 באוקטובר 1969
  5. ^ משורר מצ'ילה מועמד לפרס נובל לספרות, מעריב, 20 באוקטובר 1971
  6. ^ ביקורת על הענקת פרס נובל לסטיינבק, דבר, 28 באוקטובר 1962
    החלטת שופטי פרס נובל - גרמה אכזבה, מעריב, 31 באוקטובר 1966
  7. ^ AP, רצח או מוות טבעי? גופתו של נרודה תוצא מהקבר, באתר ynet, 8 באפריל 2013


זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925 פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950 דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975 לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000 בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24712926פבלו נרודה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פבלו_נרודה&oldid=641015"