רפובליקת פירנצה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | טוסקנית, לטינית, איטלקית | ||
| עיר בירה | פירנצה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| תאריך | 1151 | ||
| פירוק | הכרזה על הפיכתה של הרפובליקה למונרכיה בידי האפיפיור קלמנט השביעי | ||
| תאריך | 1532 | ||
| ישות קודמת | מרקיזות טוסקנה | ||
| ישות יורשת |
.png){kind=small} דוכסות פירנצה | ||
הרפובליקה של פירנצה (באיטלקית: Repubblica fiorentina) הייתה מדינה שמרכזה היה בעיר פירנצה באיטליה המודרנית. הרפובליקה החלה את דרכה בשנת 1115, כאשר אזרחי פירצה התמרדו נגד המרקיז של טוסקנה, לאחר מותה של הרוזנת רבת העוצמה מטילדה רוזנת טוסקנה. אזרחי פירנצה הקימו רפובליקה במקום שלטון המרקיזים. הרפובליקה נשלטה בידי מועצה שנקראה סיניוריה. חברי הסיניוריה נבחרו בידי מנהיג העיר (gonfaloniere) שנבחר למשך חודשיים בהגרלה.
ההיסטוריה של רפובליקת פירנצה משובצת במלחמות ומאבקים נגד פלגים שונים. סיעת בית מדיצ'י השתלטה על העיר בשנת 1434, באמצעות הפיכה הנגדית של קוזימו דה מדיצ'י נגד הסיעה ששלחה אותו לגלות שנה לפני כן. משפחת מדיצ'י שלטה בפירנצה עד שנת 1494. ג'ובאני דה מדיצ'י (לימים האפיפיור ליאו העשירי) כבש מחדש את הרפובליקה בשנת 1512, והחל בכך עידן שני של שלטון בית מדיצ'י בעיר.
אזרחי פירנצה הדיחו את בני מדיצ'י פעם שנייה בשנת 1527, במסגרת מלחמת הליגה של קוניאק. משפחת מדיצ'י לא ויתרו, וכבשו את העיר בפעם השלישית בשנת 1531, לאחר מצור של 11 חודשים של העיר. הרפובליקה התפרקה סופית כאשר בשנת 1532, האפיפיור קלמנט השביעי מינה את אלסנדרו דה מדיצ'י כ-"דוכס הרפובליקה של פירנצה", מה שהפך את "הרפובליקה" למונרכיה תורשתית.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
העיר פירנצה נוסדה בשנת 59 לפנה"ס בידי המצביא הרומאי יוליוס קיסר. במהלך ימי הביניים הייתה העיר חלק מהמארקה של טוסקנה. על טוסקנה שלטה הרוזנת רבת העוצמה מטילדה מטוסקנה, אולם לאחר מותה בשנת 1115, התמרדו אזרחי העיר נגד היורש שלה, והעיר השיגה עצמאות. רפובליקת פירנצה נזכרת במקורות לראשונה כאשר הייתה חברה בליגת הערים שלחמו בהיינריך העשירי, דוכס בוואריה.
הרפובליקה שגשגה במאה ה-12, וסחרה בהרחבה עם מדינות זרות. העיר גדלה מבחינה דמוגרפית, ונבנו בה כנסיות רבות. השגשוג נקטע כאשר כבש פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1185 את טוסקנה והקים מחדש את המארקה של טוסקנה. עם זאת, לאחר מות בנו של פרידריך, היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", בשנת 1197, השיגה העיר מחדש את עצמאותה.
מלחמות הגואלפים והגיבלינים
אוכלוסיית פירנצה המשיכה לגדול במהלך המאה ה-13 עד שכללה 30,000 איש. כתוצאה מכך הורחבה העיר ונבנו עוד גשרים וכנסיות. בין היתר נבנתה בשנת 1294 סנטה מריה דל פיורה שעד היום היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר בעולם. פירוש שמה של הקתדרלה הוא "מרים הקדושה של הפרחים" על שם סמל העיר ושמה - פירנצה (מלשון פרחים). עם זאת, מבחינה פוליטית, שלטונות פירנצה בקושי הצליחו לשמור על השלום הרעוע בין הפלגים היריבים. העיר נקרעה במלחמות בין הגואלפים והגיבלינים. הגואלפים תמכו בכוחו הפוליטי של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה על חשבונה של האימפריה הרומית ה"קדושה", בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" על חשבונם של האפיפיור ועצמאותם של ערי המדינה, ואולם, לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות ומקומיות אחרות.
בפירנצה הגיעה המתיחות לשיא באמצע המאה ה-13. הגואלפים באו בעיקר משורות הסוחרים הבורגנים, בעוד הגיבלינים באו משורות האצולה בעלת האדמות. השלטון בעיר התחלף בין תומכי שתי המפלגות וההתמודדות בניהן השפיעה על אופנת הלבוש של תומכי המפלגות שאימצו כל אחת סממנים נפרדים בלבוש ובתסרוקת.
בשנת 1244 השתלטו הגיבלינים בהנהגת פרידריך מאנטיוכיה על העיר, ושלטו בה עד 1250, עת הובסו בידי הגואלפים. הגואלפים השתלטו על העיר, ותקופת שלטונם כונתה "פרימו פופולו" (Primo Popolo). תחת שלטונם העיר שגשגה עוד, ובתקופתם נבנה "ארמון העם" או באיטלקית: "פלאצו דל פופלו" (Palazzo del Popolo). בשנת 1252 הוכנס לשימוש הפלורין כמטבע רשמי בפירנצה. על המטבע הפלורנטיני המקורי נטבעו פלר דה ליס (פרח החבצלת, שהקנה למטבע ולעיר פירנצה את שמם) בצד אחד ודמותו של יוחנן המטביל, עוטה אדרת שיער, בצדו השני. הפלורין הפך בהדרגה למטבע המוביל ברחבי אירופה כולה ואף במזרח הקרוב.
בקרב מונטאפארטי בשנת 1260 ספגו הגואלפים תבוסה קטסטרופלית מידי הגיבלינים, והללו שבו לתפוס את השלטון בפירנצה. עם זאת, שלטונם של הגיבלינים היה שברירי, והם הסכימו לבקש בוררות מהאפיפיור קלמנט הרביעי, שהעדיף את הגואלפים. ב-1289 הובסו הגיבלינים כמעט בכל שטחי איטליה. בפירנצה התפצלו הגואלפים לאחר זמן קצר. ב-1300 כבר התמודדו גואלפים "שחורים" מול גואלפים "לבנים", כאשר ה"שחורים" תומכים באפיפיור בוניפקיוס השמיני בעוד ה"לבנים" מתנגדים לכל השפעה שלו על העיר. בין תומכי ה"לבנים" היה גם דנטה, אשר הוגלה מן העיר ב-1302 עת עלו ה"שחורים" לשלטון בפירנצה.
כלכלה ותרבות במאה ה-14
פלורין הזהב של רפובליקת פירנצה, היה המטבע האירופאי הראשון שהופיע בכמויות מספיקות כדי למלא תפקיד מסחרי משמעותי מאז המאה השביעית. בשל העובדה שבנקים מפירנצה הקימו סניפים רבים ברחבי אירופה, הפלורין הפך במהרה למטבע הסחר הדומיננטי לעסקאות רחבות היקף במערב אירופה. העובדה שמשפחת בונסיגנורה (Bonsignore) רבת העוצמה פשטה את הרגל, וכן היחלשותה של העיר סיינה, הביאו לכך שפירנצה הפכה למרכז הבנקאות של אירופה. בעקבות עליית המסחר, בא מהלך אנטי-אריסטוקרטי שהוביל ג'יאנו דה לה בלה לחקיקת הקובץ "חוקי הצדק" ב-1293, שהיו בו עונשים חמורים במיוחד לפשעים מסוימים, במטרה לייצב את השלטון בעיר.
פירנצה איבדה מעמד זה בשנת 1340, עת מספר משפחות רבות עוצמה פשטו את הרגל. נטען שהסיבה לפשיטת הרגל הייתה סירובו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה לפרוע את חובותיו המרובים, אולם ככל הנראה החוב לא עלה על 13,000 פלורינים, ופשיטת הרגל ההמונית באה כתוצאה ממיתון כלכלי כללי ברחבי אירופה. אולם בעוד הבנקאות קרסה, הספרות והתרבות פרחו. פירנצה הייתה ביתם של כמה מגדולי הסופרים האיטלקיים ביניהם: דנטה, פטרארקה וג'ובאני בוקאצ'ו. שלושתם היו הסופרים האיטלקיים הראשונים שהעדיפו את הטוסקנית (ניב של האיטלקית) על פני הלטינית. דינו קומפאניי, אחד מהגואלפים הלבנים תיעד את מלחמות הגואלפים הגיבלינים ב"כרוניקות של פירנצה".
מהפכת כפכפי העץ
ערך מורחב – מהפכת כפכפי העץ
בשנת 1347 התפשט המוות השחור אל איטליה. לפני בוא המגפה הוערכה אוכלוסיית איטליה בכ-80,000 איש. המגפה לא פסחה על פירנצה, ולמרות המחסור החמור בכוח אדם, לאחר המגפה, נאסר על העובדים לנצל זאת. פירנצה עמדה על סף פשיטת רגל, פיטור החיילים והשוטרים הביא לחוסר סדר. ביולי 1378 פרצה מהפכת כפכפי העץ הידוע גם בשם "מרד הצ'ומפי". את המרד ארגנו העובדים השכירים, העניים ביותר וחסרי הזכויות הפוליטיות, אשר מנו כרבע מתושבי פירנצה. הובילו אותה סורקי הצמר, באיטלקית ciompi. רבים מהם לא יכלו לרכוש נעליים רגילות ונעלו כפכפי עץ, ומכאן הכינוי "מהפכת כפכפי העץ".
המורדים תקפו את מבני הממשלה ושחררו את האסירים מבתי הכלא. הסיניורה ניסה לפייס אותם באמצעות הבטחות לרפורמה שלמעשה לא הייתה משנה דבר. בהמשך תפסו המורדים את השלטון בפועל בעיר, וחפצו לחולל רפורמות שכלו הקמת גילדה לעובדי הצמר והגדלת ייצור הצמר כדי להתמודד עם האבטלה. בסופו של דבר המרד דוכא בידי צבא שכירי החרב של העיר.
מלחמות מילאנו
לאחר מרד הצ'ומפי תפסה את השלטון בפירנצה משפחת אלביצי. בשנת 1389 החל ג'אן גלאצו ויסקונטי להרחיב את ממלכתו על חשבון ונטו, פיימונטה וטוסקנה. בשנת 1390 הכריזה פירנצה מלחמה עליו. כעבור שנתיים כבש צבא פירנצה בפיקוד ג'ון הוקווד את מילאנו. במרץ 1397 החלה מלחמה חדשה. המלחמה עלתה לפירנצה למעלה ממיליון פלורינים, אולם במאי 1398 הושג הסכם שלום בתיווך ונציה.
בנובמבר 1400 נחשפה במילאנו קונספירציה שבה היו מעורבים כמה גולים וכוחות אופוזיציה מקומיים. הללו תכננו לפתוח את שערי מילאנו בפני צבא פירנצה. בעקבות כך פרצה מלחמה חדשה בין ויסקונטי לבין פירנצה. פירנצה שכרה את רופרכט, מלך גרמניה כדי שיסייע במלחמה. עם זאת, הכוחות הגרמנים של הקיסר הובסו בסתיו 1401. ויסקונטי פנה לבולוניה, וביוני 1402 הובסו הכוחות הבולונזיים-פלורנטיניים בידי ויסקונטי. הדרך לטוסקנה הייתה פתוחה, אולם מחלת הדבר שפרצה התפשטה גם אל מילאנו, ויסקונטי עצמו מת ממנה, וההתקדמות נבלמה.
עם מותו של ויסקונטי, חולקה ממלכתו בין יורשיו. אחד מהם, גבריאלה מריה ויסקונטי, מכר את פיזה לפירנצה תמורת 200,000 פלורינים. עם זאת, בין אזרחי פיזה לאזרחי פירנצה שררה איבה מתמדת, ואזרחי פיזה לא התכוונו להסכים שפירנצה תשלוט בהם. צבא פירנצה בפיקודו של מסו דלי אלביצי, הטיל מצור על פיזה, ולאחר קרב ארוך שלווה בזוועות רבות, נכנעה פיזה ב-9 באוקטובר 1406. בשנת 1422 נחתם הסכם בין מילאנו לפירנצה, על פיו במקרה שתפרוץ מלחמה בין גנואה למילאנו, פירנצה תישאר נייטרלית. פירנצה אכן כיבדה את ההסכם, אולם מילאנו לא, ובמהלך המלחמה בין גנואה למילאנו כבשה מילאנו עיירת גבול שהייתה שייכת לפירנצה. בתגובה, הכריזה פירנצה (בתמיכת ונציה), מלחמה על מילאנו. בשנת 1427 אולצה מילאנו לחתום על חוזה שלום. עם זאת, המלחמה גבתה מפירנצה סכום עצום, 4,200,000 פלורינים. בוצעה רפורמה כללית בשיטת המיסוי, במיסגרתה הוחלפה השיטה שגבתה מכל אזרח לפי רכושו, למעין מס הכנסה.
עידן מדיצ'י הראשון
.jpg)
קוזימו דה מדיצ'י היה בנו של ג'ובאני די ביצ'י ממשפחת מדיצ'י רבת ההשפעה. הוא לא הרבה להחזיק במשרות רשמיות, והציג את עצמו כמשרת ציבור חסר אמביציה פוליטית, עם זאת, השתמש בכוח ממונו הרב לתמרן החלטות ולשלוט למעשה בפירנצה. הבישוף של סיינה, שלימים יהיה לאפיפיור פיוס השני דיווח שכל ההחלטות החשובות בפירנצה מוכרעות בביתו של קוזימו, ושלמרות החזות הדמוקרטית של הרפובליקה, על פיו יישק דבר והוא מכהן למעשה כמלך לכל דבר פרט לתואר.
עם זאת, בשל כוחו הרב, התגבשה נגדו קבוצת אצילים שהתנגדו לו ובראשם רינלדו דלי אלביצי ממשפחת אלביצי. בספטמבר 1433 הוביל מדיצ'י מסע מלחמה כושל נגד העיר לוקה. מתנגדיו האשימו אותו בכישלון ותבעו את מאסרו. אולם מדיצ'י הצליח להפוך את עונש המאסר לגלות ונסע לפדובה ולאחר מכן לוונציה, במסע זה ייסד סניפים של בנק מדיצ'י בערים אלה, תוך שהוא מחסל את עסקיו בפירנצה. רבים באו בעקבותיו, תוך שהם מוציאים סכומי כסף עצומים מן העיר, עד כי כלכלת העיר התערערה. במשאל עם דמוקרטי שנעשה בעיר, הוחלט להחזיר את מדיצ'י.
עם חזרתו, הפך מדיצ'י לשליט בפועל של העיר. בתקופתו, צמחה מאד פירנצה מבחינה תרבותית. המלומד המוביל בפירנצה באותם ימים, ניקולו ניקולי, החל במאמצים להשבת העניין בספרות העתיקה של יוון ורומא. הוא ביקש ממנואל כריזולוראס, שנשלח בידי קיסר האימפריה הביזנטית לבקש עזרה מהמערב (ארצו הותקפה אותה עת בידי העות'מאנים), ללמד יוונית באוניברסיטת פירנצה. כריזולוראס הסכים, וקיבל תואר פרופסור בשנת 1397. לניקולי היה אוסף גדול של יצירות עתיקות, ועם מותו בשנת 1437 הוריש את האוסף לקוזימו דה מדיצ'י. עוזרו של ניקולי, פוגיו ברקיוליני, סייר ברחבי אירופה והוסיף לאוסף עוד כתבי יד עתיקים רבים. בניגוד לניקולי, הוא גם חיבר יצירות משלו. הוא היה חברו הטוב ביותר של דה מדיצ'י, וזה האחרון מינה אותו לקנצלר של פירנצה.
כמו כן, מכיוון שמדיצ'י ביקש להפוך את פירנצה למרכז עולמי בעל חשיבות, הוא שכנע את האפיפיור אאוגניוס הרביעי לקיים בעיר את מושב הועידה אקומנית שנועדה לאחד את הכנסייה הקתולית עם הכנסייה האורתודוקסית בין 1437 ו-1439, שנועדה במקור להתכנס בפרארה. כך הגיע לעיר יוחנן השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית וחשף את אמני העיר לעושר התרבותי של האימפריה הביזנטית, דבר שהיווה את אחד הצעדים שעוררו את פריחתו של הרנסאנס האיטלקי. בוועידה הסכים הקיסר הביזנטי להתפשר מעט, וכתוצאה מכך הודיע האפיפיור שהוא יקבל סיוע צבאי. אולם, כאשר חזר הקיסר לקונסטנטינופול, זעמו האזרחים היוונים על הפשרות, ומהומות פרצו ברחבי האימפריה. כדי לרצות את ההמונים, חזר בו הקיסר מההסכם. ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1453, נכבש מה שנותר מהאימפריה הביזנטית בידי האימפריה העות'מאנית.
מדיצ'י הנחיל למשפחתו ולעירו את ערך השקעת ההון בתרבות ואמנות. הוא היה פטרון ואדריכלות. בין האמנים שטיפח היו פרה אנג'ליקו, מזאצ'ו, פיליפו ליפי ודונטלו שאת פסלו המפורסם "דוד" פיסל לפי הזמנתו של מדיצ'י עבור ארמונו. בין השנים 1445-1460 הקים את ארמון מדיצ'י (Palazzo Medici), אחד הארמונות הראשונים בעיר. רק בזכות כספו ואמונו של מדיצ'י התאפשרה הקמת כיפת קתדרלת סנטה מריה דל פיורה על ידי פיליפו ברונלסקי, אחד מהישגי הבנייה המרשימים ביותר בתקופת הרנסאנס. השקעתו העצומה בתרבות עלתה לו מעל 600,000 פלורינים.
במהלך עשרים השנים הראשונות לשלטונו, השפיעו מאד על יחסי החוץ של מדיצ'י סדרת מלחמות בין דוכסות מילאנו לרפובליקת ונציה, אשר כונו "מלחמות לומברדיה". המלחמות נמשכו מ-1423 עד 1454, ונגררו אליה ערים שונות כמו פירנצה, אשר החליפו צדדים לעיתים קרובות בהתאם לאינטרסים שלהן. דוכס מילאנו פיליפו מריה ויסקונטי, פלש לתחומי פירנצה בשנת 1430, ושוב בשנת 1440. עם זאת, הצבא של מילאנו הובס לבסוף בקרב אנגיארי, בידי קואליציית ערים שכללה את ונציה פירנצה ומדינת האפיפיור. שתי הפלישות התבצעו במידה רבה בשל השפעתם של בני אלביצי הגולים. בשנת 1447 מת ויסקונטי, מה שהביא לשינוי מהותי במערך הבריתות. דוכס מילאנו החדש פרנצ'סקו ספורצה (לשעבר מפקד הצבא של ויסקונטי), הבין שעדיף לו להפריד בין ונציה ופירנצה. הוא כרת ברית עם מדיצ'י, ובכך שם קץ לאיבה ארוכת השנים בין מילאנו ופירנצה. פירנצה סייעה למילאנו במלחמה נגד ונציה, ובשנת 1454 כרתו שלוש הערים ברית שלום שהכירה בהישגיה של פירנצה, וביססה את מעמדו של ספורצה במילאנו. הברית בין מילאנו לפירנצה שיחקה תפקיד מרכזי בייצוב חצי האי האפניני במשך 40 השנים הבאות.
לורנצו המפואר
- ערך מורחב – לורנצו המפואר
קוזימו מת בשנת 1464, ואת נכסיו ותפקידיו ירש בנו פיירו די קוזימו דה מדיצ'י, אשר כונה "חולה השיגרון". כפי שכינויו מעיד עליו, הוא סבל מבריאות רעועה, וגם תקופת שלטונו לא הייתה יציבה. בתקופתו התארגן נגדו קשר גדול, וגם ונציה פלשה לאדמות פירנצה בשנת 1467, אולם הפלישה נהדפה. פיירו מת בחורף 1469.
את מקומו של פיירו, ירשו שני בניו לורנצו וג'וליאנו את נכסיו ותואריו, אם כי מעולם לא ביקשו מעמד רשמי של שליטים. ב-1478 קשרו בני משפחת פאצי קשר לתפוס את מקומו של בית מדיצ'י בהנהגת העיר, בסיועם של הארכיבישוף של פיזה והאפיפיור סיקסטוס הרביעי. הם תקפו את לורנצו ואת ג'וליאנו בקתדרלה של פירנצה, והצליחו להרוג את ג'וליאנו לפני המזבח. לורנצו הצליח להתגונן בעזרת חרבו עד אשר חברו המשורר פוליטיאן חילץ אותו. תושבי העיר, שדעתם הייתה נוחה משלטון בית מדיצ'י, התנגדו למזימה ועשו בקושרים, ובכלל זה בארכיבישוף, לינץ' אכזרי. בעקבות דיכויו של ניסיון ההפיכה הכריז האפיפיור על נידויו של לורנצו, החרים את נכסי המשפחה ואף הטיל חרם על העיר. כאשר צעדים אלה לא הועילו, כרת האפיפיור ברית עם פרדיננדו הראשון מלך נפולי, שהכריז מלחמה על פירנצה. משראה שאין בכוחה של פירנצה לעמוד במלחמה, נסע לורנצו לנאפולי ב-1480 ויישב את הסכסוך בדרכי שלום. לורנצו ניצל את הפופולריות שזכה לה בעקבות מניעת המלחמה כדי לקדם שינויים בחוקת העיר שהעניקו לו סמכויות נוספות. המשך תקופת שלטונו של לורנצו התאפיין בניסיון לשמור על השלום ועל מאזן הכוחות בין המדינות הקטנות של צפון איטליה, ובמקביל למנוע מהממלכות האחרות באירופה להשתלט על חלקים מאיטליה. כן דאג לקידום הקריירה של בניו.
לורנצו היה איש רנסאנס מן המעלה הראשונה. הוא כתב שירים בטוסקנית שזכו להערכה ספרותית רבה. כמו כן תמך בציירים לאונרדו דה וינצ'י, דונטלו, סנדרו בוטיצ'לי, דומניקו גירלנדיו, אנדריאה דל ורוקיו ומיכלאנג'לו בואונרוטי, ועמד במרכזה של קבוצה הומניסטית, שניסתה לשלב את רעיונותיו של אפלטון עם הנצרות; בין חבריה היו הפילוסופים מרסיליו פיצ'ינו וג'ובאני פיקו דלה מירנדולה והמשורר אניולו פוליציאנו. עם זאת, בתחום הכלכלי הוא לא זכה להצלחה רבה; כמה מהבנקים שבבעלות משפחתו התמוטטו בעקבות הלוואות לא מוצלחות, ולקראת סוף שלטונו נקלע בעצמו לבעיות כלכליות שגרמו לו למעול בכספי העיר.
סיום עידן מדיצ'י
בשנת 1492 מת לורנצו, ואת מקומו ירש בנו פיירו דה מדיצ'י "האומלל". כינויו הולם בהחלט את תקופת כהונתו הקצרה. הוא כרת ברית עם מדינת האפיפיור ונאפולי נגד ממלכת צרפת, אולם הברית התבררה ככישלון. שארל השמיני, מלך צרפת, חפץ בעיקר בנאפולי, ובספטמבר 1494 פלש לחצי האי האיטלקי. הוא דרש ממדיצ'י מעבר חופשי דרלך פירנצה אל נאפולי. פיירו דה מדיצ'י ידע היטב שעירו אינה מסוגלת לעמוד מול הצבא הצרפתי הגדול, ונכנע. בנובמבר הוא חזר לעירו, ותויג בידי האזרחים כבוגד. הוא ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות. היה זה סוף עידן מדיצ'י בפירנצה.
ג'ירולמו סבונרולה
- ערך מורחב – ג'ירולמו סבונרולה
לאחר הדחתם של בני מדיצ'י מן השלטון הפך הכומר דומיניקני ג'ירולמו סבונרולה לשליט יחיד של פירנצה. סבונרולה ייסד בפירנצה רפובליקה תאוקרטית אותה אפיין כ"רפובליקה נוצרית דתית". ב-1497 ביצעו סבונרולה ותומכיו את "מדורת ההבלים". הם שלחו נערים אשר אספו מדלת לדלת חפצים המקושרים לניוון מוסרי: מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים ועבודותיהם של משוררים בלתי מוסריים (לפי הגדרתו), ושרפו אותם במדורה גדולה בפיאצה דלה סיניוריה במרכז פירנצה. עבודות אמנות רבות מתקופת הרנסאנס אבדו כתוצאה ממעשיו אלו של סבונרולה, לרבות תמונות של סנדרו בוטיצ'לי אשר הושלכו אל האש בידי האמן עצמו.
אולם עד מהרה מאסו תושבי פירנצה בקנאותו של סבונרולה. בדרשה שנשא ב"יום ה"עלייה לשמים"" ב-4 במאי 1497, החלו קבוצות נערים לחולל מהומות, אשר הפכו למרד. בתי מרזח נפתחו מחדש, והבריות הימרו בפומבי. סבונרולה הטיף נגד האפיפיור אלכסנדר השישי מבית בורג'ה וגינה את מידותיו המושחתות שהיו ידועות היטב בציבור. אלכסנדר מצדו הורה לו להפסיק להטיף, אולם סבונרולה הצהיר כי אלכסנדר "איננו עוד נוצרי. הוא כופר, סוטה מדרך הישר ועל כן חדל מלהיות אפיפיור". האפיפיור מצדו הגיב בגזירת נידוי, שסבונרולה התעלם ממנה. בתגובה איים האפיפיור על שלטונות פירנצה שאם לא ישתיקו את המטיף בעצם ינדה את העיר כולה. סבונרולה נעצר עונה בפירנצה, ופעם נוספת בידי האינקווזיטורים של האפיפיור ברומא במאמץ לגרום לו "להודות" שרימה ושיקר. בשנת 1498 הוא הוצא להורג בשריפה בידי אזרחי פירנצה.
קץ הרפובליקה
לאחר מותו של סבונרולה, הוכתר פיירו זודאריני כשליט לכל החיים בפירנצה. בתקופה זו הרפובליקה החלה להתאושש מן המשברים, ורמת השחיתות בה הייתה קטנה יחסית. בתקופה זו החל גם להתבלט ניקולו מקיאוולי. במהלך מלחמת ליגת קמברה, כבשו צבאות מדינת האפיפיור את פירנצה מחדש. עליהם פיקד הקרדינל ג'ובאני דה מדיצ'י, וכך נפתח עידן מדיצ'י השני בתולדות פירנצה. עם זאת, זמן קצר לאחר שכבש את פירנצה, נקרא הקרדינל ג'ובאני דה מדיצ'י חזרה לרומא. האפיפיור יוליוס השני מת, והוא נקרא להיות נוכח בקונקלווה. גובאני נבחר להיות אפיפיור תחת השם לאו העשירי, ובכך הפכה למעשה פירנצה למדינת חסות של מדינת האפיפיור. לאו מינה כשליט פירנצה את בן דודו ג'וליו דה מדיצ'י.
ג'וליו שלט עד מותו בשנת 1516 של לאו העשירי, אז מונה ג'וליו כאפיפיור החדש תחת השם קלמנס השביעי. הוא הוחלף בידי לורנצו דה מדיצ'י, דוכס אורבינו. באותה תקופה כשאפיפיורים מבני מדיצ'י שולטים ברומא, שרר שקט יחסי מצד הסיעות האנטי-מדיצ'יות בפירנצה. עם זאת, במאי 1527, במהלך מלחמת הליגה של קוניאק, בזזו צבאות האימפריה הרומית ה"קדושה" את רומא וכוחו של האפיפיור נחלש. בפירנצה, אויבי משפחת מדיצ'י ניצלו את חוסר היציבות הפוליטית לסילוק משפחת האפיפיור מעמדות כוח בעיר. שנתיים לאחר מכן, חתם האפיפיור על שלום ברצלונה עם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", וקיבל את ברכתו לשחזר את שלטון בני מדיצ'י בפירנצה. העיר נכבשה לאחר מצור ממושך.
האפיפיור הגדיל לעשות, ובשנת 1533 מינה את אחיינו אלסנדרו דה מדיצ'י כ"דוכס פירנצה". מעשה זה הפך את פירנצה מרפובליקה לדוכסות שהשלטון בה מועבר באופן רשמי מדור לדור. דוכסות פירנצה אוחדה בהמשך עם הדוכסות הגדולה של טוסקנה, ובני מדיצ'י שלטו בה כדוכסים גדולים עד שנת 1737.
ממשלה
פירנצה נשלטה בידי מועצה שנקראה סיניוריה (signoria), בסיניוריה היו תשעה גברים. ראש המועצה (gonfaloniere), נבחר בהגרלה למשך חודשיים. ראש המועצה היה חייב להיות מעל גיל שלושים, בעל אמצעים כלכליים כלשהם, ללא חובות או פשיטות רגל. כמו כן היה על המועמדים להיות מקובלים על כל הגילדיות הגרלה נקבעה מראש לעיתים קרובות, וראש המועצה היה לרוב בן לאחת ממשפחות האצולה העשירות. חברי הסיניוריה נפגשו מדי יום, ויכלו להגיש הצעות חוק לראש המועצה. ולעיתים הוקמו מועצות מיוחדות למטרות שונות, מועצת מלחמה וכדומה.
מבחינה מנהלית חולקה פירנצה לארבעה מחוזות, אשר חולקו לארבע נפות. המטרה העיקרית של חלוקה זו הייתה כדי להקל על גביית המיסים וגיוס מיליציות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- G. Brucker, "Florence:The Golden Age, 1138-1737", University of California Press, Berkeley CA, 1998
- J. M. Najemy, "A History of Florence: 1200-1575", Blakwell, Malden, MA, 2006
- Strathern, Paul Medici: "Godfathers of the Renaissance", Vintage Publishers
- Hale, J.R. "Florence and the Medici", Orion books, London
קישורים חיצוניים
