פוליארכיה

פוליארכיה (מיוונית - שלטון הריבוי) הוא מושג שמשמעותו המדויקת נקבעה בשנות ה-70 על ידי רוברט א. דאהל, ומתאר סוג של דמוקרטיה בו קבוצות אליטה מתחרות ביניהן.

בעבר שימש המושג לתיאור כל צורת משטר שהיא ההפך ממונרכיה. במונרכיה שולט היחיד, ובפוליארכיה, הריבוי. עם זאת, שימוש זה במושג הוא ארכאי.

המונח דמוקרטיה נטען במאה ה-20 במשמעות חיובית, כצורת ממשל אידיאלית (במיוחד בנוסח הדמוקרטיה הליברלית). הדמוקרטיה נקשרה עם כל מה שחיובי בממשל, עד כדי כך שגם דיקטטורות מובהקות, כמשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה כינו עצמם "דמוקרטיות עממיות". עם כל זאת המתח הקיים בדמוקרטיה, ובמיוחד בדמוקרטיה הליברלית, המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית, הוא בין רעיון ביטוי הרצון הכללי של העם, באמצעות ההליך הדמוקרטי, כפי שהגה ז'אן-ז'אק רוסו, ובין העובדה כי בפועל קיימת חציצה משמעותית (הפרדת רשויות, בלמים ואיזונים, בחירת נציגים, שמירה חוקתית על זכויות הפרט) בין רצון זה בצורתו הגולמית, ובין ביטויו באמצעות הממשל הדמוקרטי.

הכלכלן האוסטרי ג'וזף שומפטר, הוא שהגה, בשנות ה-40 את רעיון "הדמוקרטיה המינימלית", שאינה כלי לביטוי רצון העם כפשוטו, אלא תחרות בין אליטות על קולות, בה מספקות בחירות לא תכופות צורה של שליטה של העם באליטות המתחרות ביניהן. ובמילותיו, הדמוקרטיה היא אך "ההסדר המוסדי ההוא להגעה להכרעות פוליטיות שבו היחידים רוכשים את הכוח להכריע באמצעות מאבק על קולותיו של העם".

בעקבותיו של שומפטר הלך מדען המדינה רוברט א. דאהל, פרופסור באוניברסיטת ייל כאשר תיאר, לראשונה בשנת 1971, את הפוליארכיה כמבנה פוליטי שיושם לראשונה בארצות הברית ולאחר מכן במקומות רבים נוספים, ובמיוחד במערב אירופה בו ישנן מספר קבוצות המתחרות על הכוח הפוליטי, וההכרעה ביניהן ניתנת לחלק גדול מהאוכלוסייה, ומעניקה לקבוצה הזוכה את הכוח לשלוט לתקופה מסוימת.

בספרו משנת 1989, "הדמוקרטיה ומבקריה", נותן דאהל את המאפיינים הבאים לפוליארכיה:

השליטה בהחלטות הממשלה על מדיניות ניתנת באופן חוקתי לנציגים נבחרים.
הנציגים נבחרים ומודחים בדרכי שלום בבחירות תכופות יחסית, הוגנות וחופשיות, בהן מידת הכפייה היא מוגבלת.
לכל הבוגרים הזכות להצביע בבחירות אלה.
לרוב הבוגרים הזכות להתמודד על משרה ציבורית שאיושה מוכרע בבחירות.
לאזרחים יש את הזכות הנאכפת באופן יעיל לחופש הביטוי, במיוחד חופש הביטוי הפוליטי, לרבות ביקורת על הנציגים, על הממשלה, ועל האידאולוגיה הפוליטית, הכלכלית או החברתית השלטת.
לאזרחים זכות הגישה למקורות מידע אלטרנטיביים, שאינם נשלטים על ידי המדינה או על ידי קבוצה יחידה.
לאזרחים הזכות הנאכפת ביעילות להתאגד בכל צורה של התאגדות, לרבות התאגדות פוליטית כמפלגות וקבוצות עניין, המנסות להשפיע על הממשל באמצעות התמודדות בבחירות ואמצעים אחרים של דרכי שלום.

רעיון הפוליארכיה מצמצם את הרעיון הדמוקרטי להליך, ומעקר ממנו חלק ניכר מהמשמעות החיובית שנטענה בו, ובמיוחד מנתק את הדמוקרטיה מרעיונות של שוויון וחרות, שנקשרו בה מאז המהפכה הצרפתית. רעיון זה מנוגד לרעיונות הוגים כרוסו, והוגים אחרים התומכים בצורות רדיקליות של דמוקרטיה כדמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה השתתפותית, לפיהם חברה פוליטית בריאה תלויה במעורבות הפעילה של האזרחים בכל תחומי הממשל. עם כל זאת, רוב הדמוקרטיות הליברליות כיום דומות יותר במבנה משטרן לפוליארכיה מאשר לקהילות העממיות של רוסו.

לקריאה נוספת

Robert A. Dahl. 1956. A Preface to Democratic Theory. Chicago: The University of Chicago Press. מסת"ב 0-226-13426-1 (paper).
Robert A. Dahl. 1972. Polyarchy: Participation and Opposition. Yale University Press . מסת"ב 0-300-01565-8 (paper).
Seyom Brown. 1988. New Forces, Old Forces, and the Future of World Politics. Glenview, Il.: Scott Foresman.
Charles Blattberg. 2003. Shall We Dance? A Patriotic Politics for Canada. Montreal & Kingston: McGill-Queens's University Press. מסת"ב 0-7735-2547-5 (cloth); מסת"ב 0-7735-2596-3 (paper).
James N. Rosenau & Ernst-Otto Czempiel. 1992. Governance without Government: Order and Change in World Politics. Cambridge: Cambridge University Press.
Robinson, William I., Promoting Polyarchy.