סלאח א-דין
._Part_of_a_water_clock_(detail).jpg) | |
| דיוקן שצייר אל-ג'זארי, בסביבות 1185 | |
| לידה |
1137 תיכרית, הח'ליפות העבאסית |
|---|---|
| פטירה |
4 במרץ 1193 (בגיל 56 בערך) דמשק, הסולטנות האיובית |
| מקום קבורה |
 המסגד האומיי, דמשק |
צלאח א-דין (ערבית: صلاح الدين يوسف طجير بن ايوب, תעתיק מדויק: צלאח אלדין יוסף טג'יר בן איוב, תרגום: "צדקת האמונה"; בכורדית: سهلاحهدین ئهیوبی, Selah'edînê Eyubî; בספרות המערב מוכר בשם "סלדין" (Saladin); 1137/8 – 4 במרץ 1193) ייסד את השושלת האיובית במצרים ובסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירותו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.
העלייה לשלטון
צלאח א-דין (נודע בשמו הפרטי 'יוסוף' - צלאח א-דין הוא כינוי כבוד שנוסף לאחר כיבושיו) נולד למשפחה כורדית בתיכרית שעל נהר החידקל. אביו נג'ם א-דין איוב (אנ') היה מושל תיכרית, שם סייע בידי זנגי להימלט מידי הח'ליף אל-מסתרשד. זנגי גמל לו טובה ומינהו למושל בעלבכ. צלאח א-דין נשלח לדמשק להשלים את השכלתו, שם חי במשך עשר שנים בחצרו של נור א-דין, וייחד עצמו בהתעניינותו בחדית' הסוני. קיבל חינוך צבאי מדודו, המדינאי והחייל הסלג'וקי שרכוה, שייצג את נור א-דין במסעות המלחמה שלו נגד הח'ליפה הפאטימי של מצרים בשנות השישים של המאה ה־12. צלאח א-דין ירש את דודו כווזיר ב־1169, במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפאטימים ובצלבנים בהנהגתו של אמלריך הראשון. מעמדו כווזיר (מושל מטעם הח'ליפה) במצרים התערער עקב חוסר היציבות ממנה סבלה מצרים, בין היתר בשל שורה ארוכה של ח'ליפים-ילדים, שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיגו של צבא זר מסוריה גם לא הייתה לו שליטה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג כעת בשמו של ח'ליפה חלש. כאשר הח'ליפה נפטר, ב־1171, צלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע בתפילות יום השישי על שמו של אל-מסתדא, הח'ליפה העבאסי, כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפאטימים. הוא גם הביא להחלפת האסכולה השיעית שהייתה נפוצה באזור מצריים תחת השלטון הפאטימי, לאסכולה הסונית, שהוא שייך אליה וכל החליפים העבאסים. כעת צלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.
זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו את השליטה על אחוזות מצריות גדולות, צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה של משפחתו, נגד רצונותיו של נור א-דין, ששלח את שרכוה ואת צלאח א-דין למצרים מלכתחילה. עם מותו של נור א-דין (1174), לקח לעצמו צלאח א-דין את התואר סולטאן במצרים, על אף שסלג'וקים רבים התייחסו אליו כשליט לא לגיטימי ולא הסכימו לשרת תחת הסולטאן ה"כורדי". אף על פי כן, צלאח א-דין היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. במסעות המלחמה באפריקה הרחיב צלאח א-דין את תחומי שלטונו והטריטוריה שלו לכיוון מערב - למגרב, וכאשר הלך לדכא מרידה באזור הנילוס העליון הוא המשיך דרומה ומזרחה לים סוף ולתימן.
המאבק נגד הצלבנים
בשתי מערכות שונות, ב־1171 וב־1173, צלאח א-דין נסוג מפלישה לממלכת ירושלים הצלבנית. אלה החלו בידי נור א-דין, וצלאח א-דין קיווה כי ממלכת הצלבנים תיוותר שלמה, כחציצה בין מצרים לסוריה, עד שיצליח לשלוט גם בסוריה. נור א-דין וצלאח א-דין היו מגיעים למלחמה ממשית בשל כך, אלא שנור א-דין נפטר ב־1174. היורש שלו היה ילד, שנשלט בידי החצר (נפטר ב־1181). צלאח א-דין צעד לדמשק, והוא נתקבל בשמחה בעיר. הוא חיזק את הלגיטימיות שלו בכך שהתחתן עם אלמנתו של נור א-דין. את חלב ומוסול, מאידך, שתי הערים הגדולות שבהן שלט נור א-דין, הוא לא כבש, אך הצליח להשליט שם את השפעתו וסמכותו ב־1176 ו־1186 בהתאמה. כשהיה עסוק במצור על חלב, ב־22 במאי 1176, ה"חשישיון" ניסו לרצוח אותו.
בזמן שצלאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית. יוצא דופן אחד היה קרב גזר ב־1177, בו נחל תבוסה, אך הוא התגבר על כך במהירות, וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב־1179. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו. רנו משטיון, בעיקר, הטריד את המסחר ונתיבי העלייה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח א-דין שיוותר פתוח. רנו אף איים לתקוף את הערים ה"קדושות" מכה ומדינה. בחג' ב־1185, התקיף רנו ובזז שיירת עולי רגל. ביולי 1187, צלאח א-דין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים. צלאח א-דין שבה והרג את רנו; הוא גם שבה את המלך, גי דה ליזיניאן. הוא כבש את ירושלים ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, וטיהר את מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים. הוא החליט להתיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בזמן הכיבוש הצלבני. כן הזמין את היהודים לחזור ולהתיישב בירושלים.[1] הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי שתי משפחות מוסלמיות, אשר אחראיות עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. בתוך זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.
קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד, שנקרא "מסע צלאח א-דין". במסע צלב זה כבשו הצלבנים את עכו, וצלאח א-דין נוצח בידי ריצ'רד הראשון (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב־1191. היחסים בין צלאח א-דין וריצ'רד התאפיינו בכבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צלאח א-דין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, מחווה משמעותית, שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד מת, צלאח א-דין שלח לו שני סוסים חדשים. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של צלאח א-דין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידיים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם גם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.
ב-1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, התברר כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. קברו בדמשק, מאוזוליאום צלאח א-דין, הוא כיום אטרקציה תיירותית.
מעט מבנים שקשורים לצלאח א-דין עדיין קיימים בערים מודרניות. הוא ביצר את מצודת קהיר (1176–1183), שהיה בית תענוגות עם נוף יפה בזמנים שקטים יותר. בסוריה אפילו בערים הקטנות ביותר היה מבצר בר־הגנה, וצלאח א-דין הנהיג רעיון חשוב זה גם במצרים. המבצר שקיים שם היום הוא ברובו עות'מאני. אך החאן המבוצר שבנה, קלעת אל ג'ונדי, שבמערב סיני, עדיין עומד על תילו, בעיקר בשל הריחוק שלו מכל מרכז יישוב. הוא נסקר לראשונה ב־1909 על ידי צוות ארכאולוגי צרפתי בראשות ז'יל ברתו. צלאח א-דין ביצר את הגבעה השולטת על ואדי סודר, ששימש כאחד מנתיבי השיירות בין מצרים וים סוף. קירותיו וחדריו נחצבו מסלע. מחראב בסגנון פאטימי שולט על המבצר, שתיירים כמעט ואינם מגיעים אליו. צלאח א-דין החליף את האסכולה השיעית לאסכולה הסונית במצרים בכפייה. [1]
אחיינו, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא, כיהן כמושל ארץ ישראל בתחילת המאה ה-13. על שמו נקראה סמטא ברובע המוסלמי בירושלים.
זכרו והנצחתו
ערך מורחב – עיט צלאח א-דין
למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח א-דין יצא מוניטין חיובי באירופה, והוא נתפס כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין "הנשמות הפגניות הישרות בעולם הבא" (אף על פי שבעצם לא היה פוליתאיסט). צלאח א-דין 'האציל' מופיע באור סימפתי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.
במשך הדורות נתן צלאח א-דין השראה למוסלמים מבחינות רבות. עיט צלאח א-דין, סמלו של צלאח א-דין, מתנוסס על דגל מצרים וכן על כמה מסמלי מדינות ערב, ביניהן עיראק מולדתו, שבשנת 1976 אף הקימה את מחוז סלאח א-דין, שבירתו היא עיר הולדתו תיכרית.
בתקופה המודרנית מתייחסים הפלסטינים פעמים רבות אל צלאח א-דין כגיבורם בזכות הצלחתו לגרש את הצלבנים.
על שמו נקרא החתול של הדמויות הראשיות בסדרת 39 רמזים.
בארץ, רחובות על שמו נקראו בירושלים, בלוד, בעכו, בעזה ובמקומות נוספים.
לקריאה נוספת
- Malcolm Cameron Lyons & D. E. P. Jackson. (1982). Saladin: the Politics of the Holy War. Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
- סלאח א-דין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- סלאח א-דין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
סלאח א-דין34473688Q8581