מסע הצלב התשיעי
 | ||||||||||||||||||
| כוחות הממלוכים מסומנים בצהוב, הצלבנים בירוק והמונגולים באדום. | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מסעות הצלב | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 1271–1272 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מסע הצלב השמיני | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | אחרון | |||||||||||||||||
| מקום | המזרח הקרוב | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מכריע של הממלוכים, סוף מסעות הצלב במזרח התיכון, סוף המדינות הצלבניות בלבנט | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ארץ הקודש תחת שליטת הממלוכים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מסע הצלב התשיעי שלפעמים נחשב כחלק ממסע הצלב השמיני, נערך בשנים 1272-1271. הוא נחשב למסע הצלב הגדול האחרון לארץ הקודש.
לאחר כישלונו של לואי התשיעי מלך צרפת לכבוש את תוניס במסע הצלב השמיני, אדוארד הראשון מלך אנגליה הפליג לעכו במה שנקרא כמסע הצלב התשיעי. מסע הצלב נכשל בעיקר בגלל המורל הירוד בקרב הצלבנים, ובגלל כוחם העולה של הסולטאן בייברס והממלוכים במצרים[2]. התבוסה בישרה את סופם הבלתי נמנע של המעוזים האחרונים של הצלבנים לחופי הים התיכון.
רקע
לאחר ניצחון הממלוכים על המונגולים בקרב עין ג'אלות בשנת 1260, הסולטאן הממלוכי קוטוז נרצח, ואת מקומו ירש בייברס. בייברס המשיך לתקוף את הצלבנים באפולוניה, בעתלית, בחיפה, בצפת, ביפו, באשקלון ובקיסריה. כשהערים הצלבניות נופלות בזו אחר זו, פנו הנוצרים לאירופה בבקשה שזו תעזור להם, אך העזרה הגיעה באיטיות.
בשנת 1268 כבש בייברס את אנטיוכיה, ובכך למעשה השמיד את נסיכות אנטיוכיה, ואיים על רוזנות טריפולי מצפון לו.
בשנת 1270 חנה לואי התשיעי עם צבאו בתוניס, כחלק ממסע הצלב השמיני, שם נפטר מדיזנטריה. אדוארד הראשון מלך אנגליה הפליג לתוניס כדי להמשיך את מסע הצלב, אך הגיע באיחור ולא יכל לתרום ללחימה. במקום זאת הוא פנה עם צבאו לארץ הקודש כדי לעזור לבוהמון השישי, נסיך אנטיוכיה ורוזן טריפולי, כנגד האיום של הממלוכים על טריפולי ועל ממלכת ירושלים.
קרבות הצלבנים בארץ הקודש
אדוארד, ביחד עם אחיו של לואי התשיעי שארל הראשון, התקדמו עם כוחותיהם לעבר עכו, בירתה של ממלכת ירושלים. צבאותיהם הגיעו לעכו ב-1271, בדיוק כאשר צבאו של בייברס צר על טריפולי, המעוז האחרון של רוזנות טריפולי שאיכלסה עשרות אלפי פליטים נוצרים. כוחות הצלבנים של אדוארד ושארל תקפו את הקווים האחוריים של צבאו של בייברס והצליחו לשבור את המצור.
כשהגיע אדוארד לעכו ב-9 במאי 1271 שלח מיד משלחת לשליט המונגולי אבאקה.[3] התוכנית של אדוארד הייתה להיעזר במונגולים על מנת לתקוף את בייברס.[4] בראש המשלחת עמדו רג'ינלד ראסל, גודפרי ולס וג'ון פרקר.[5][6] אבאקה נענה בחיוב לבקשה של אדוארד במכתב שתאריכו 4 בספטמבר 1271. ההיסטוריונים רונסימן וגרוסה (Runciman and Grousset) מצטטים מתוך הכרוניקה הימי-ביניימית הכתובה צרפתית Estoire d'Eracles ("ההיסטוריה של הרקליוס"), שהיא המשך הכרוניקה הלטינית מן המאה ה-12 מאת ההיסטוריון ויליאם מצור:
באמצע חודש אוקטובר 1271 הגיעו הכוחות המונגולים שאדוארד ביקש את עזרתם לסוריה, והחריבו יישובים מחלב דרומה. אבאקה, שהיה עסוק בשל עימותים אחרים בטורקסטן, היה מסוגל לשגר רק כוח בן 10,000 פרשים מונגולים בפיקודו של סמאגר מצבא הכיבוש של אנטוליה הסלג'וקית, בתוספת כוחות עזר סלג'וקים, אך הם גרמו לבריחה המונית של האוכלוסייה המוסלמית (שזכרה עדיין את המערכות הקודמות של קיטבוקה) דרומה עד קהיר.
כשבייברס יזם התקפת נגד ממצרים ב-12 בנובמבר, כבר נסוגו המונגולים מעבר לפרת, עקב חוסר יכולתם להתמודד עם כל הצבא הממלוכי.
בינתיים גברו חששותיו של בייברס מהתקפה משולבת על מצרים מהים ומהיבשה. הוא ציווה על בניית צי, ובמקום לתקוף את הכוח הצלבני ישירות הוא ניסה לפלוש לקפריסין על מנת לבודד את הכוח הצלבני של אדוארד בארץ הקודש. בתום קרב ימי הושמד ציו של בייברס וכוחותיו נאלצו לסגת.
בעקבות ניצחונו, הבין אדוארד כי הוא חייב לפתור את הסכסוך בין המדינות הנוצריות כדי שיוכל להמשיך במאבק. הוא שימש כמתווך בין איג השלישי מקפריסין לבין אביריו ממשפחת איבלין. לאחר מכן החל במשא ומתן עם בייברס על הפסקת אש למשך אחת עשרה שנים, כשבמהלך המשא ומתן ניסה מתנקש מטעם בייברס לרצוח את אדוארד כשהוא מתחזה לנוצרי. אדוארד ושומריו תפסו את המתנקש והרגו אותו, ומיד לאחר מכן תכנן אדוארד התקפה על ירושלים. ידיעות על מות אביו של אדוארד, המלך הנרי השלישי גרמו לביטול המתקפה, והסכם הפסקת אש נחתם עם בייברס על מנת שאדוארד יוכל לחזור לאנגליה שם הוכתר מלך אנגליה בשנת 1272.
סוף דבר
ב-1 במאי 1274 כינס האפיפיור גרגוריוס העשירי את מועצת הכנסייה השנייה של ליון, שבה הכריז על מסע צלב חדש, ועל גיוס אמצעים למימונו בצורת מסים שיוטלו על כל המאמינים ברחבי אירופה (18 במאי של אותה שנה). הוא קיבל הבטחה מקיסר האימפריה הביזנטית כי יעשה ככל שביכולתו לסייע להצלחת משימה זו. ב-1275, פיליפ השלישי מלך צרפת, ודודו, שארל הראשון, הכריזו על השתתפותם במסע הצלב. אך כל אלה היו לשווא בגלל מותו של גרגוריוס העשירי בינואר 1276.
בינתיים צצו מחלוקות חדשות בין המדינות הצלבניות ושארל הראשון ניצל סכסוך בין איג השלישי, הטמפלרים, ומדינת ונציה כדי להשתלט על אחרוני המדינות הנוצריות שנותרו בארץ הקודש. לאחר שקנה ממריה מאנטיוכיה את תביעתה על ממלכת ירושלים, תקף שארל את איג השלישי, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים בשארית הממלכה.
למרות שמלחמת האזרחים בקרב שורות הצלבנים הייתה מתישה והרסנית, היא נתנה לשארל את ההזדמנות לפקד לבד על המשך מסע הצלב. אך תקוותו של שארל נופצה, כשוונציה הציעה להכריז מסע צלב על קונסטנטינופול, לאחר שמיכאל השמיני ייסד מחדש את האימפריה הביזנטית וסילק משם את הוונציאנים. למרות סירובו של גרגוריוס העשירי למסע צלב נגד קונסטנטינופול, ב-1281 האפיפיור מרטינוס הרביעי נתן את ברכתו. ההתקפה הכושלת בסיציליה גרמה להתקוממות סיציליאנית ב-31 במרץ 1282, שעודדה על ידי מיכאל השמיני. זאת הייתה המשלחת הצבאית האחרונה שיצאה נגד האימפריה הביזנטית או נגד המוסלמים בארץ הקודש.
בתשע השנים הנותרות של הפסקת האש הממלוכים דרשו יותר ויותר מחוות מצד הנוצרים, ובו בזמן רדפו צליינים בניגוד להסכם הפסקת האש. בשנת 1289, גייס הסולטאן קלאון צבא גדול וכבש את שארית רוזנות טריפולי לאחר קרב עקוב מדם. כיבוש טריפולי הביא לשיא של התנגדות נוצרית שבה קלאון איבד את בנו הבכור. הוא המתין במשך שנתיים כדי לצבור מחדש את כוחו.
בשנת 1291, קבוצת צליינים מעכו הותקפה, ובתגובה רצחו הנוצרים תשע עשרה סוחרים מוסלמים בסוריה. קלאון דרש פיצוי כספי גבוה ביותר, ולאחר שלא קיבל שום תשובה, הטיל מצור על עכו שהייתה המדינה העצמאית האחרונה בארץ הקודש. קלאון נפטר תוך כדי המצור, ואת מקומו כסולטאן ירש בנו ח'ליל. לאחר כיבוש עכו, המדינות הצלבניות בארץ הקודש חדלו להתקיים. מרכז הכוח של הצלבנים הועבר לעיר טרטוס שבסוריה, ולאחר מכן לקפריסין. בשנת 1303-1302 נפלה העיר ארוד שבסוריה, המעוז האחרון של הנוצרים בארץ הקודש. 208 שנים לאחר שהאפיפיור אורבנוס השני הכריז על מסע הצלב הראשון, תמו מסעות הצלב לארץ הקודש.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ The Gospel in All Lands By Methodist Episcopal Church Missionary Society, Missionary Society, Methodist Episcopal Church, pg. 262
- ^ Dore's Illustrations of the Crusades By Gustave Dore, Dore
- ^ "When he disembarked in Acre, Edward immediately sent envoys to Abagha (…) As he (Abagha) could not commit himself to the offensive, he ordered the Mongol forces stationned in Turkey under Samaghar to attack Syria in order to relieve the Crusaders” Jean Richard, p.446
- ^ "Edward was horrified at the state of affairs in Outremer. He knew that his own army was small, but he hoped to unite the Christians of the East into a formidable body and then to use the help of the Mongols in making an effective attack on Baibars", Runciman, p.335
- ^ Grousset, p.653.
- ^ Runciman, p.336
- ^ "Et revindrent en Acre li message que mi sire Odouart et la Crestiente avoient envoies as Tartars por querre secors; et firent si bien la besoigne quil amenerent les Tartars et corurent toute la terre dantioche et de Halape de Haman et de La Chamele jusques a Cesaire la Grant. Et tuerent ce quil trouverent de Sarrazins", Estoire d'Eracles, Chap XIV
- ^ Quoted in Grousset, p.653
- ^ Runciman, p.336
| מסעי הצלב | ||
|---|---|---|
| תשעת המסעות הגדולים | מסע הצלב הראשון • מסע הצלב השני • מסע הצלב השלישי • מסע הצלב הרביעי • מסע הצלב החמישי • מסע הצלב השישי • מסע הצלב השביעי • מסע הצלב השמיני • מסע הצלב התשיעי | |
| מסעי הצלב האחרים | מסע הצלב העממי • מסע הצלב של 1101 • מסע הצלב של הילדים • מסע הצלב הליבוני (אנ') • מסע הצלב של 1197 • מסע הצלב האלביגנזי • מסע הצלב הפרוסי • מסעי הצלב הצפוניים | |