מסע הצלב של 1101

מסע הצלב של 1101 היה מסע צלב קטן של שלוש תנועות נפרדות, שאורגן בשנת 1100 וב-1101 אחרי הצלחתו של מסע הצלב הראשון. מסע זה נקרא גם מסע הצלב של מוגי-הלב על-שם מספר רב של משתתפים שהצטרפו למסע זה אחרי שעזבו את המסע הראשון.

מסע הצלב הראשון המוצלח עודד קריאה לתגבור מצד ממלכת ירושלים החדשה. לכן, האפיפיור פסקליס השני, יורשו של אורבנוס השני (שמת חמישה ימים בלבד אחרי נפילת ירושלים בשלהי מסע הצלב הראשון וכך לא ידע על הצלחת המפעל אותו יזם), קרא למסע צלב נוסף. הוא עודד במיוחד את אלו שנשבעו לצאת למסע הראשון ולא עשו זאת, וגם את אלו שעזבו באמצע. חלק מהאנשים האלו כבר סבלו מייחסי בבוז בביתם ועמדו תחת לחץ רב לצאת למסע הבא.

הלומברדים

בספטמבר 1100, קבוצה גדולה של לומברדים עזבו את מילאנו. אלה היו בעיקר איכרים לא מאומנים, שהונהגו על ידי הארכיבישוף של מילאנו, אָנְסֶלְמוֹ דַה בּוֹוִיסִיוֹ. כאשר הם הגיעו לשטחי האימפריה הביזנטית, הם בזזו אותה בפזיזות, והשליט הביזנטי אלכסיוס הראשון ליווה אותם למחנה מחוץ לקונסטנטינופוליס. דבר זה לא ריצה את הצלבנים, והם פלשו לעיר ובזזו את ארמון הבלאצ'רנאי, ואף הרגו את האריה של אלכסיוס. הלומברדים עברו במהרה לצד השני של הבוספורוס, חנו בניקומדיה, ושם חיכו לתגבורות.

במאי, הם תוגברו על ידי קבוצה קטנה אבל חזקה של צרפתים, בורגונדים וגרמנים, תחת הנהגתו של סטפן הראשון, רוזן בורגונדי, אוד הראשון, דוכס בורגונדי וקונראד, הקונסטבל של היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". בנוסף הצטרף אליהם גם רמון הרביעי, רוזן טולוז, אחד המנהיגים שהוביל את מסע הצלב הראשון וכעת שירת תחת הקיסר היינריך הוא מונה למפקד הכללי. כמו כן, צורף אליהם כח של שכירי חרב פצ'נגים ביזנטים תחת פיקודו של ציטאס.

הקבוצה החלה לצעוד בסוף מאי, לעבר דורילאום, כשהם עוקבים אחרי הדרך שעשו רמון וסטפן במהלך מסע הצלב הראשון. הכוח הזה תיכנן להמשיך לעבר קוניה, אבל הלומברדים, שמספרם היה גדול בהרבה משל הכוחות האחרים, היו נחושים לצעוד צפונה לניקסר, שם הוחזק בשבי הדנישמנדים (עם טורקי) אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון, בוהמון הראשון. אחרי שכבשו את אנקרה ב-23 ביוני, והחזירו אותה לאלכסיוס, הצלבנים פנו צפונה, שם הותקפו מידית על ידי הסלג'וקים הטורקים, וההתקפות נמשכו למשך שבועות.

קרב מרסיבן

הלומברדים הבינו את הטעות שעשו, וכל הצבא פנה בחזרה מזרחה והצבא נכנס לשטחי הדנישמנדים הטורקים. עם זאת, הסלג'וקים, תחת שלטונו של קיליץ' ארסלאן, שהבין שהפילוג בין הטורקים היה הסיבה לכשלונו לעצור את מסע הצלב הראשון, בא בברית עם הדנישמנדים ועם שליט חלב.

בתחילת אוגוסט פגשו הצלבנים את הצבא המוסלמי המאוחד במרסיבן. הצלבנים התארגנו בחמש מחלקות: הבורגונדיים, רמון והביזנטים, הגרמנים, הצרפתים והלומברדים. הלומברדים בחזית הובסו, שכירי חרב הפצ'נגים נטשו את הקרב, והצרפתים והגרמנים נאלצו לסגת. רמון נשאר לכוד על סלע וחולץ על ידי טספן וקונראד. הקרב המשיך למחרת, מחנה הצלבנים נכבש והצלבנים ניגפו. רוב הלומברדים, שלא היו פרשים, נמצאו במהרה ונהרגו על ידי הטורקים. רמון, סטפן מבלואה וסטפן מבורגונדי ברחו צפונה לסינופ, וחזרו לקונסטנטינופול באונייה.

חיילי נבר

מעט אחרי שהחיילים הלומברדים עזבו את ניקומדיה, צבא נוסף מהעיר נבר (Nevers) בצרפת הגיע לקונסטנטינופול. הוא הגיע לשם דרך הים האדריאטי מהעיר בארי, והכניסה לשם לוותה בלי קרבות. צבא זה ניסה לצמצם את הפער עם הצבאות האחרים והתקדם במהרה לעברם, אבל למעשה אף פעם לא פגש אותם. הצבא הנברי, תחת ויליאם השני, הטיל מצור על קוניה, אבל לא הצליח לכבוש אותה. במהרה נתפס הצבא בהראקליאה קיביסטרה על ידי הסלג'וקים, שבדיוק הביסו את הלומברדים במרסיבן, והיו נחושים להביס את הצבאות החדשים במהירות האפשרית. בהראקליאה כמעט כל הצבא מהעיר נבר נהרג, מלבד ויליאם ומספר מאנשיו.

הצרפתים והבווארים

מיד אחרי שויליאם מנבר עזב את קונסטנטינופול, הגיע צבא שלישי, שהונהג על ידי גיום התשיעי, דוכס אקיטן, איג דה ורמנדואה וולף הראשון, דוכס בוואריה; להם התלוותה אידה מאוסטריה (אמו של לאופולד השלישי, מרקיז אוסטריה, הידוע בתור ה"קדוש" לאופולד). צבא זה בזז את שטחי ביזנטיון בדרך לקונסטנטינופול.

מקונסטנטינופול, הצבא התחלק לשתיים. חלק אחד הפליג ישירות לארץ ישראל, והשאר צעד אל עבר הראקליאה, וכמו הצבא הקודם נתפסו במארב שהכין להם קיליץ' ארסלן הסלג'וקי והובסו. גיום וולף ברחו, אבל יו נפצע אנושות; הניצולים הגיעו לבסוף לטרסוס, שם נפטר יו. אידה נעלמה במהלך המארב, וכנראה נהרגה, אך לפי אגדות היא נלקחה בשבי ונהייתה אמו של זנגי, אויב גדול של הצלבנים במסעותיהם הבאים.

תוצאות המסע

ויליאם מנבר ברח גם הוא לטרסוס והצטרף לשאר הניצולים, ואחריו גם הגיע רמון מטולוז. תחת פיקודו של רמון, הניצולים כבשו את טרטוס עם עזרה של הצי מג'נובה. בתקופה זו, מסע הצלב כבר נהפך למסע צליינות. הניצולים הגיעו לאנטיוכיה בסוף 1101, וחג הפסחא של 1102 הגיעו לירושלים. אחר כך, כאשר הם מילאו את שבועתם, הרבה מהצלבנים חזרו הביתה. עם זאת, חלק נשארו כדי לעזור למלך בלדווין הראשון להגן על העיר רמלה כנגד פלישה מצרית. סטפן מבלואה נהרג במהלך קרב זה. גם ז'וסלין הראשון נשאר בישראל, ונהפך להיות רוזן אדסה ב-1118.

תבוסת הצלבנים איפשרה לקיליץ' ארסלן להקים את בירתו בקוניה, וגם להוכיח לעולם המוסלמים שהצלבנים לא היו בלתי-מנוצחים, כפי שנדמו במהלך מסע הצלב הראשון. הצלבנים והביזנטים האשימו האחד את השני בתבוסה, ואף אחד מהם לא הצליח להבטיח מעבר בטוח דרך אנטוליה, בייחוד לא אחרי שקיליץ' ארסלן חיזק את מעמדו באזור. הדרך היחידה לארץ הקודש הייתה דרך הים, מה שנתן יתרון לערים האיטלקיות. החוסר במעבר בטוח מקונסטנטינופול חיזק גם את נסיכות אנטיוכיה, שם טנקרד הצליח לחזק את מעמדו בלי התערבות ביזנטית.

גם מסעות הצלב השני והשלישי סבלו מקשיים דומים כשניסו לחצות את אנטוליה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מסע הצלב של 1101 בוויקישיתוף