מחמוד דרוויש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מחמוד דרויש)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחמוד דרוויש
מחמוד דרוויש
לידה 13 במרץ 1941
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי אל-בירווה, המנדט הבריטי
פטירה 9 באוגוסט 2008 (בגיל 67)
ארצות הבריתארצות הברית יוסטון, טקסס, ארצות הברית
לאום פלסטיני
שפות היצירה ערבית (תורגם ללמעלה מ-20 שפות)
תחום כתיבה שירה
פרסים והוקרה

1983: פרס לנין לשלום 2003: פרס אריך מריה רמרק לשלום

2004: פרס הנסיך קלאוס

מחמוד דרוויש (בערבית: محمود درويش; 13 במרץ 1941, אל-בירווה, המנדט הבריטי – 9 באוגוסט 2008, יוסטון, טקסס) היה משורר ויוצר פלסטיני, שזכה בפרסים רבים על עבודתו הספרותית, ונחשב בעיני רבים למשורר הלאומי הפלסטיני.

ביוגרפיה

מחמוד דרוויש בציור קיר

מחמוד דרוויש נולד בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי, בנם השני של סאלים והוריה דרוויש, ערבים מוסלמים. אביו היה בעל אדמות. סבו לימד אותו קרוא וכתוב. לאחר שהכפר נכבש על ידי צה"ל ונחרב במלחמת העצמאות, נמלטה משפחתו ללבנון, תחילה לג'זין, ולאחר מכן לדאמור.

שנה לאחר שנמלטו ללבנון, הסתננה משפחתו חזרה לישראל לאזור עכו, והתיישבה בג'דיידה. כיוון שלא שהו בישראל בעת מפקד האוכלוסין באוגוסט, לא קיבל דרוויש אזרחות ישראלית, אלא מעמד של תושב קבע[1].

דרוויש למד בבית הספר התיכון ע"ש "יני" בכפר יאסיף, ועבר לחיפה. היה פעיל בתנועת הנוער הקומוניסטית, בנק"י.

הוא עבד ככתב של ביטאון מפ"ם בערבית, "אלמרצאד", וכעורך משנה ב"אל-פג'ר", ירחון ספרותי בערבית בהוצאת מפ"ם.

בשנת 1961 עבר לכתוב ב"אל-איתחאד", בטאון מק"י[2]. את ספר השירה הראשון שלו פרסם בגיל 19. הוא פרסם שירים ב"אל-ג'דיד", כתב העת הספרותי של מפלגת רק"ח. שיריו רוויים זעם וצער על כאב הארץ ועל סבלו והשפלתו של הערבי הישראלי[3]. שיריו זכו לפופולריות רבה בקרב ערביי ישראל[4] ובמדינות ערב וזכו לביקורות נלהבות ונחשבו לסמל ההתנגדות של ערביי ישראל[2][5]. שלטונות ישראל ראו בו מסית והטילו עליו מגבלות[6] ועצרו אותו מספר פעמים[7].

באפריל 1969 יצא לפריז לסימפוזיון של השמאל החדש[8] ומשם נסע למוסקבה ללימודים באוניברסיטת מוסקבה. בפברואר 1971 יצא את מוסקבה, ונסע למצרים[9]. בעקבות זאת, הוצא דרוויש מרק"ח[10]. דרוויש החל לכתוב בשבועון המצרי "אל מוסוור"[11] ומונה ליועץ לענייני ישראלים של תחנת השידור המצרית "סאות' אל ערב"[12]. בתחילת מרץ 1971 צורף למועצה הלאומית הפלסטינית כאחד משלושה נציגים של ערביי ישראל[13]. בעקבות זאת נאסר עליו לחזור לישראל. בהמשך התגורר גם בקפריסין ובפריז. בשנת 1986 השתתף במשלחת של אש"ף לפגישה עם נציגים ישראליים ברומניה[14].

דרוויש התחתן בפעם הראשונה עם הסופרת רנה קבאני, ובאמצע שנות השמונים התחתן מחדש עם חיאת חיני, מתרגמת מצרית. לא היו לו ילדים. למחמוד אח בשם זכי דרוויש שגם הוא סופר ומשורר.

ב-1995 הגיע לישראל כדי להשתתף בלווית עמיתו, אמיל חביבי. במהלך ביקורו קיבל אישור מרשויות המדינה להישאר בישראל למשך ארבעה ימים, ובהמשך הורשה להתגורר ברמאללה. ב-1997 הפיקה הבמאית הישראלית-צרפתית סימון ביטון סרט תיעודי על חייו עבור הטלוויזיה הצרפתית. ב-15 ביולי 2007 חזר דרוויש לחיפה וקרא משיריו באודיטוריום חיפה, שהיה מלא מפה לפה[15].

דרוויש סבל מבעיות לב. הוא עבר ניתוח לב לאחר התקף לב בשנת 1984, וניתוח נוסף בשנת 1998. ב-9 באוגוסט 2008 מת ביוסטון, טקסס שבארצות הברית, בעקבות סיבוכים לאחר ניתוח לב שעבר. משפחתו שקלה לקבור אותו בכפר הולדתו אל-בירווה, או בעיירה השכנה ג'דיידה, בה חיים עדיין כמה מבני משפחתו, אך החליטו לבסוף לקוברו ברמאללה. אחיו זכי אמר: "מחמוד אינו שייך למשפחה מסוימת או לכפר מסוים, אלא לעם הפלסטיני כולו, ולכן הוא צריך להיקבר במקום שכל הפלסטינים יכולים לבקרו". באוגוסט 2012 הוקם על קברו מוזיאון הכולל בתוכו אולם מוזיאון המציג חפצים אישיים וכתבי יד, ביניהם כתב ידו המקורי של הכרזת העצמאות הפלסטינית אותה ניסח. בנוסף כולל האתר את קברו, תיאטרון, פינת נואמים וגן.

פרסים בהם זכה

אקטיביזם פוליטי

מחמוד דרוויש בחברתם של ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים ג'ורג' חבש (מימין) ויאסר ערפאת

דרוויש היה חבר ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לפני שהצטרף לארגון לשחרור פלסטין בבירות. כשעזב למוסקבה בשנת 1970, ויתר על אזרחותו הישראלית. בשנת 1971 עבר לקהיר ועבד למען העיתון היומי, אל-אהראם. בבירות, ב-1973, ערך את הירחון "שואון פילסטינה", ועבד כעורך במרכז המחקר הפלסטיני של אש"ף והצטרף לארגון. בפרוץ מלחמת לבנון, כתב על המלחמה שני שירים פוליטיים. הוא נבחר לוועד הפועל של אש"ף בשנת 1987. בשנת 1988 חיבר את מגילת העצמאות הפלסטינית. ב-1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, התפטר מהוועד הפועל של אש"ף, ותבע בעקביות משא ומתן קשוח והוגן עם ישראל.

ב-1988, אחד משיריו, "החולפים בין המילים החולפות", צוטט בכנסת על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. דרוויש הואשם בדרישה מהיהודים לעזוב את ארץ ישראל, על אף שטען כי התכוון לגדה המערבית ולרצועת עזה בלבד.

על אף ביקורתו על הנהגות ישראל והפלסטינים, האמין דרוויש שהשלום הוא בר-השגה. בראיון לעיתון הישראלי "הארץ" אמר:

”אני לא מיואש. אני סבלני ואני מחכה למהפכה עמוקה בתודעה של הישראלים. הערבים מוכנים לקבל את ישראל החזקה והחמושה בנשק גרעיני ועליה רק לפתוח את שערי המבצר שלה ולעשות שלום”[16].

שירתו

שיר של מחמוד דרוויש בבית הקברות בנווה שלום

דרוויש פרסם למעלה משלושים כרכי שירה ושמונה ספרי סיפורת. המוטיב המרכזי בשירתו הוא הגעגועים לביתו האבוד, הכמיהה לעצמאות פלסטינית ובזותו למדינת ישראל, ובשל כך הפכה שירתו לאחד מסמליו החשובים של המאבק הפלסטיני. הוא היה עורכם של העיתונים "אל ג'דיד", "אל פג'ר", "שואון פיליסטינה" ו"אל כרמל". עבודתו זכתה בפרסים רבים, ופורסמה בלמעלה מעשרים שפות. דרוויש כתב בערבית, אך דיבר גם אנגלית, צרפתית ועברית. על נושא הפליטות הפלסטינית, שהעסיק אותו רבות, כתב בין היתר, בספרו זכר לשכחה, ”אינכם מכאן, נאמר להם שם. אינכם מכאן, נאמר להם כאן, ובין כאן לשם מתחו את גופם כקשת עד שהמוות חגג בהם.”

דרוויש התרשם מהמשוררים הערבים עבד אל-ווהאב אל-ביאתי ובדר שאכר אל-סיאב. הוא שיבח את ארתור רמבו ואלן גינסברג כמשפיעים ספרותיים. הוא התפעל מהמשורר הישראלי יהודה עמיחי, וכתב על יצירתו:

”אתגר בשבילי, כי הוא כותב על אותו המקום. הוא רוצה להשתמש בנוף ובהיסטוריה לתועלתו האישית, בהשתמשו בזהותי ההרוסה. אז יש בינינו תחרות: מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?”

שירו משנת 1964, "תעודת זהות", זכה לפרסום רב עקב המוטיב החוזר בו: ”תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי”.

ב-1988 התפרסם בישראל שירו "הפוסח על המילים" והביא למתיחת ביקורת קשה נגדו בגין קריאתו ליהודים לצאת מפלסטין ולקחת עמם גם את מתיהם[17].

בשנת 1998 התפרסם במעריב תרגום שירו "אתם העוברים בים המילים", המסתיים:

”לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל”

בשנת 2000 התעוררה סערה בישראל כאשר שר החינוך, יוסי שריד, ביקש להכניס לתוכנית הלימודים התיכונית בישראל שניים משיריו של דרוויש. חברי כנסת מהימין מחו כנגד הכללת שירים של לאומן פלסטיני בתוכנית החינוך הישראלית, על אף שהשירים שנבחרו לא היו בעלי אופי לאומי ולא עסקו כלל בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני, והגישו הצעת אי אמון שנדחתה.

ב-2012 העלה תיאטרון יפו בשיתוף "אלמינא" את ההצגה "עיניים", מופע תיאטרלי בעקבות שירי דרוויש, בבימויו של נורמן עיסא. את השירים הלחינה הזמרת מירה עווד שגם משתתפת בהצגה. ב-2013 זכתה ההצגה בפרס קיפוד הזהב.

בשנת 2016 שודרה תוכנית במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל על שירתו. בעקבות התוכנית הזמין שר הביטחון אביגדור ליברמן את מפקד התחנה, ירון דקל, לשיחת הבהרה.

מספריו שתורגמו לעברית

לצפייה נוספת

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מחמוד דרוויש

משיריו ועליהם

ראיונות

לאחר מותו

הערות שוליים

  1. ^ Poet of the Arab world, June 8, 2002, the Guardian
  2. ^ 2.0 2.1 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971; המשך
  3. ^ רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969
  4. ^ אליהו מרקוביץ, הממשל הצבאי הציל את ועידת "החזית העממית" משיגרה..., מעריב, 10 בדצמבר 1962
  5. ^ ראשי פת"ח מגלים אהדה כלפי אנשי רק"ח ומצפן, דבר, 2 בספטמבר 1969
  6. ^ לא יבוטל הצו נגד מחמוד דרוויש, דבר, 9 בפברואר 1966
    יואל דר, הוגבר הפיקוח הבטחוני על יסודות לאומניים בקרב ערביי ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1969
    יואל דר, הוצאו צווי ריתוק נגד עסקנים של רק"ח, דבר, 25 ביולי 1967
  7. ^ שוחררו חברי מערכת אל איתחאד, דבר, 5 בנובמבר 1969
  8. ^ המשורר הערבי ישראלי, מעריב, 29 באפריל 1969
  9. ^ משורר ערבי ישראלי (רק"ח) הגיע ממוסקווה לקהיר, מעריב, 10 בפברואר 1971
  10. ^ דרוויש המשורר שעבר למצרים הוצא מרק"ח, מעריב, 17 בפברואר 1971
  11. ^ מוחמד דרוויש (מישראל) עובד בשבועון מצרי, מעריב, 22 בפברואר 1971
  12. ^ קטעים ממלכת האמבטיה ישודרו על ידי רדיו קהיר, מעריב, 15 במרץ 1971
  13. ^ עראפאת התפייס עם בריגדיר יחיא אחר שהבטיח כסף לצבא הפלסטיני, מעריב, 4 במרץ 1971
    מנחם רהט, 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971
  14. ^ הרומנים עשו סלקציה במשלחת, מעריב, 4 בנובמבר 1986; המשך
  15. ^ מחמוד דרוויש חוזר לחיפה באתר "חדשות מחלקה ראשונה"
  16. ^ דליה קרפל, האסתטיקה של היאוש, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
  17. ^ ערפאת, דני רובינשטיין, עמ' 216, כנרת הוצאה לאור, 2001
  18. ^ אתר למנויים בלבד יותם ראובני, "מילותיו של הזמן השבור": לשמוע את זעקתו של המשורר הנפלא מחמוד דרוויש, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2017
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24974075מחמוד דרוויש

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מחמוד_דרוויש&oldid=1870848"