מה שחייב להיאמר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור דיוקן של גינטר גראס נישא בהפגנה נגד נשק גרעיני במהלך תהלוכת חג הפסחא המסורתית בפרנקפורט שבגרמניה לאחר פרסום השיר "מה שחייב להיאמר" באפריל 2012

מה שחייב להיאמר (בגרמנית: Was gesagt werden muss) הוא שיר פוליטי פרי עטו של הסופר והמשורר הגרמני גינטר גראס, חתן פרס נובל לספרות. השיר מותח ביקורת חריפה על מדיניותה של ממשלת ישראל בנוגע לתקיפת מתקני הגרעין באיראן ולחוסר הפיקוח על יכולתה הגרעינית של ישראל. במרכזו עומדת הטענה כי ישראל היא מעצמה גרעינית המסכנת את שלום העולם, והוא מזהיר מפני האפשרות שישראל, במסגרת של מלחמת מנע מתוכננת נגד איראן, עלולה לגרום למחיקת העם האיראני מעל פני האדמה. השיר קורא בהקשר זה לגרמניה שלא לספק עוד לחיל הים הישראלי צוללות מסדרת "דולפין", בעלות יכולת שיגור של טילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים.[1]

השיר פורסם ב-4 באפריל 2012 בעת ובעונה אחת בעיתונים חשובים באירופה: "זידדויטשה צייטונג" בגרמנית,[2] "לה רפובליקה" באיטלקית ו"אל פאיס" בספרדית. הוא תורגם גם לעברית,[3] פרסית ולשפות רבות נוספות.[4]

מיד עם פרסומו, השיר עורר סערה בינלאומית והביא להתפתחות דיון ציבורי נרחב סביבו. הוא גרר גינויים רבים לגראס בישראל ובגרמניה והוא אף הואשם באנטישמיות, האשמה שאותה צפה בשירו.[5][6] בעקבות פרסום השיר הכריז שר הפנים אלי ישי על גראס כאישיות בלתי רצויה ואסר על כניסתו לישראל,[7] באופן רשמי מסיבות משפטיות בשל העובדה ששירת בצעירותו בוואפן אס אס – החלטה שגונתה בגרמניה ובעולם כתגובה מוגזמת,[8][9][10] ונתקלה בביקורת גם בישראל.[11] על שירו זכה גראס לתמיכתן של איראן ומפלגות בגרמניה מן הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.[12] גילויי אהדה ותמיכה בגראס ובעמדות השיר היו גם מצד תנועות ופעילי שלום בגרמניה ובעולם.[13][14]

מבנה ותוכן

השיר הוא כתב פולמוס בצורה של פואמה בפרוזה, הבנוי מ-69 שורות ומחולק לתשעה בתים, שדובר בגוף ראשון. במסגרתו מתמודד המשורר עם הטאבו הקיים לטענתו סביב פרסום העובדות האמיתיות והביקורת הנלווית לכך בנוגע למדיניות הגרעין של ישראל ולפעילות ישראל נגד תוכנית הגרעין האיראנית – שתיקה אשר לגרסתו מושגת בכפייה, ומי שמפר אותה מואשם לדבריו באנטישמיות.

אמירות

למה אני שותק וכבר יותר מדי זמן משתיק את מה שהוא ברור ושתורגל במשחקי תרחיש, אשר בסופו אנחנו ניוותר כניצולים, שאינם יותר מהערות שוליים.

הזכות הנטענת להנחית את המכה הראשונה היא זו שעלולה למחוק את העם האיראני, שנתון תחת עולו של מנהיג בעל פה גדול ומונחה לצהלה מאורגנת, ושעלול להימחק משום שמשערים שיש באפשרותו לבנות פצצת אטום.

אולם מדוע אני אוסר על עצמי להזכיר בשמה את המדינה ההיא, שיש לה מזה שנים יכולת גרעינית מתעצמת והולכת, אם כי היא נשמרת בסוד, אך היא נמצאת מחוץ לפיקוח, כי לשום בדיקה לא מאפשרים גישה?

את ההשתקה הכללית של עובדות אלה, שהשתיקה שלי הכפיפה עצמה למרותה, אני מוצא בבחינת שקר מעיק וכפייה, שמרתיעה בעונש המוטל מיד כאשר היא מופרת: חריצת הדין "אנטישמיות".

אבל עכשיו עומדת ארצי – אשר פשעיה הייחודיים, שאין להם אח ורע, רודפים אותה ואינם מניחים לה – לספק צוללת נוספת לישראל על בסיס מסחרי טהור, אם כי בזריזות שפתיים מוצהר על כך כעל תיקון העוול. ייחודה של הצוללת הוא בכך, שהיא מסוגלת להנחות ראשי נפץ משמידי כל אל יעד, שבו לא הוכח קיומה של אף פצצת אטום אחת. אבל החשש הבלתי מבוסס מוצג כראיה בעלת משקל בפני עצמה, ומשום כך אני אומר את מה שחייב להיאמר.

אבל למה שתקתי עד כה? משום שהייתי סבור כי מוצאי, שמוכתם ברבב שלעולם לא ימחה, אוסר עלי להטיח את הדברים כאמת מבוטאת כלפי ארץ ישראל, שאליה אני קשור ורוצה להישאר קשור.

מדוע אני אומר רק עכשיו, לעת זקנה ובדיו אחרון: המעצמה הגרעינית ישראל מסכנת את שלום העולם, השברירי בלאו הכי? כי חייב להיאמר מה שמחר כבר עלול להיות מאוחר מידי; גם כי אנו הגרמנים, אשר אשמנו כבר מספיק, יכולים להפוך ספקים לדבר עבירה, שניתן לצפותה מראש, ולפיכך את שותפותנו באשמה לא יהיה ניתן לכפר באף אחד מהתירוצים המקובלים.

אני מודה: אינני שותק יותר, כי נלאיתי מצביעותו של המערב; בנוסף לכך יש לקוות, כי רבים ישתחררו מן השתיקה וייפנו אל מחוללת הסכנה הניכרת בקריאה לוויתור על שימוש בכוח, ובמקביל יעמדו על כך, שישראל ואיראן יאפשרו לערכאה בינלאומית גישה בלתי מופרעת ותמידית לצורך פיקוח על היכולת הגרעינית של ישראל ועל מתקני הגרעין של איראן.

רק כך ניתן לעזור לכולם, לישראלים ולפלסטינים, יותר מכך, לכל האנשים, שחיים באזור הזה אחוז הטירוף בעוינות ובצפיפות זה לצד זה, ובסופו של דבר גם לנו.

ניתוח

התרעה מפני ישראל

תוך שהוא מצייר איום אפוקליפטי של מעין סוף העולם הממשמש ובא, "אשר בסופו בתורת ניצולים אין אנו אלא הערות שוליים" – תיאור המופיע כבר בבית הראשון והנוסך אווירה הרת אסון על השיר כולו – מוצגת ישראל בהמשך כמדינה אשר בסיוע צוללות מתוצרת גרמניה "יש ביכולתה להנחות" טילים בעלי "ראשי נפץ משמידי כל" אל "יעד" – קרי איראן – אשר עליו היא עומדת בקרוב להנחית מכה אנושה, שעלולה "למחות" מעל פני האדמה את "העם האיראני", ולכן יש להתריע מבעוד מועד מפני "מה שמחר כבר עלול להיות מאוחר מדי". הצגת דברים ברוח זו של מעין מלחמת גוג ומגוג, יחד עם טענת השיר כי "ישראל מסכנת את השלום העולמי", מגלגלת לפתחה של "המעצמה הגרעינית ישראל", בין השורות, את האשמה שהיא מקרבת לכאורה את יום הדין, בו העולם צפוי להשמדה הדדית מובטחת במסגרת מלחמה גרעינית, ומשום כך יש לעשות להצלת העולם מנזקיה של מי שלפי השיר היא "מחוללת הסכנה הניכרת" – קרי ישראל. בסוף השיר חוזר על עצמו המוטיב של כולנו-בסירה-אחת במילים "ובסופו של דבר גם לנו לעזור", בהתייחס לכך שהפתרון המוצע בשיר למשבר ביחסי איראן–ישראל נוגע לא רק לאנשים "שבזה האזור אחוז הטירוף בצפיפות זה לצד זה בעוינות חיים", אלא לעולם כולו, משום ש"רק כך ניתן לעזור לכולם".[3]

מחאה על העמימות הגרעינית של ישראל

השיר עוסק גם במדיניות של עמימות גרעינית, שבה נוקטת ישראל, ומוחה נגד "ההשתקה הכללית" של "העובדות", הנשמרות "בסודי סודות", על "יכולת גרעינית מתעצמת והולכת" של ישראל, המצויה "מחוץ לפיקוח" בינלאומי, כי "אין שום בקרה נגישה". באמצעות הצגת דברים זו מתואר טאבו מוחלט שהס מלהזכירו, שלפי השיר נבנה סביב נושאים אלה.[3]

השתיקה וההשתקה

בשישה מתוך תשעת בתיו מתחבט השיר בנושאי השתיקה וההשתקה סביב הסכנה הנשקפת לפיו מצד ישראל לשלום העולם ותושביו, ומתיימר להיות שובר שתיקה, המוחה מחד גיסא על חימושה הגרעיני הבלתי מבוקר של ישראל ומאידך גיסא על נכונותה לפעול צבאית נגד התחמשות גרעינית של איראן. הוא מתרץ את השתיקה שהמשורר גזר על עצמו בעבר בנושאים אלה, ומסביר מדוע החליט כעת להפר את שתיקתו.

השיר מציב את השאלות "מדוע שותק אני, משתיק זמן רב מדי", ו"מדוע אומר אני עכשיו רק" את הדברים, שאלות החוזרות על עצמן בגרסות שונות – "מדוע אוסר אני על עצמי" ו"מדוע החרשתי עד כה". באמצעותן מודגשים היבטים שונים של הסכנה שמהווה ישראל לעולם לפי השיר, שהמשורר מעז להעלות על הכתב רק "לעת זקנה ובדיו אחרון". באופן זה גם מוצגת הבעייתיות להעז ולומר בכלל את הדברים לנוכח היותם לכאורה בגדר טאבו במסגרת מה שמכונה בשיר "ההשתקה הכללית".

כאמצעי נוסף להמחשת ההשתקה מוזכר שמה של ישראל לראשונה רק בבית החמישי, כשמדובר ב"צוללת נוספת לישראל", אף על פי שחיצי השיר מכוונים נגד ישראל, מבלי לנקוב בשמה, כבר החל מהבית הראשון. בבית השלישי מעלה המשורר את השאלה מדוע הוא אוסר על עצמו "בשמה של המדינה האחרת ההיא לנקוב", ששומרת את יכולתה הגרעינית המתעצמת והולכת "בסודי סודות". בבית השישי מוזכרת "ארץ ישראל", שהמשורר נמנע עד כה מלהטיח כלפיה את הדברים הקשים. באופן זה נוצר מתח לירי, שהולך ומתפתח, עד שהמשורר שובר לבסוף בבית השביעי את מחסום השתיקה, ובמעין קתרזיס של שחרור משתיקה עולה ופורצת מתוכו לעת זקנה במערומיה ה"אמת", שלה הוא טוען ושאותה הוא רושם בטיפת הדיו האחרונה שנותרה בכסתו: "המעצמה הגרעינית ישראל" היא זו ש"מסכנת את השלום העולמי השברירי בלאו הכי".[3]

"חריצת הדין 'אנטישמיות'" כאמצעי לסתימת פיות

את הטאבו המיוחס בעניין יכולתה הגרעינית של ישראל ותוקפנותה כביכול, "ההשתקה הכללית של אלה העובדות, שלמרותה סרה שתיקתי", אשר המשורר מבקש לשבור בשירו, הוא תולה ב"עונש" מרתיע – "חריצת הדין 'אנטישמיות'" – המוטל על מי שאינו סר למרותה. בכך חזה את הנולד, שכן גראס אכן הואשם באנטישמיות בעקבות פרסום השיר, אם כי לא בהכרח מהטעם שהוא צפה.[5]

בשונה מאצבע מאשימה המופנית בטענה של שנאת יהודים כלפי אדם או טקסט, שמוגדר כאנטישמי תוך התבססות עניינית ומוצדקת על תוכנם של הדברים שנאמרו או נכתבו, ההאשמה באנטישמיות שבה מדובר במקרה זה, בהתאם לגרסת השיר, אינה אלא אמצעי הרתעה על מנת להשליט את "ההשתקה הכללית" על העולם כולו, תוך ניצול לרעה של המונח "אנטישמיות" במסגרת של סתימת פיות ודיכוי הביקורת החופשית – "עונש" הצפוי לפי השיר למי שמעז להפר את ההשתקה והמוטל "מיד כאשר היא מופרת".[3]

תיאור העם האיראני כקורבן

העם האיראני עומד בפני סכנת השמדה מצד ישראל, לדברי השיר, "כי בתחום יכולתו בנייתה של פצצת אטום לפי המשוער". אולם, כאמור בשיר, הפצצה הגרעינית האיראנית היא בגדר השערה בלבד, ולמעשה איראן היא מקום "בו קיומה של פצצת אטום יחידה אינו מוכח".

נשיאה של איראן מחמוד אחמדינז'אד מכונה בשיר בתרגום מילולי "גיבור בפיו", במשמעות של מי שכוחו בפיו ולא במעשיו, כלב נובח שאינו נושך, או בתרגום חופשי "מתהלל כמפתח", בהתבסס על האמרה אל יתהלל חוגר כמפתח, המיוחסת לאדם שמתרברב ומתפאר בכוונותיו לפני שהוכיח כי הוא מסוגל לבצען. העם האיראני, "הנתון תחת נטל עולו" של מנהיג מסוג זה ואשר "לצהלה מאורגנת מונחה", מוצג כקורבן של נסיבות אלה, תיאור שאינו מחמיא במיוחד, אך עם זאת, ניתן על פיו להבין לסבלו של העם ואף להזדהות עמו.[3]

תיאור ישראל כתוקפן

בניגוד לעם האיראני הזוכה לתיאור חי ומוחשי, אין בשיר בנוגע לישראל התייחסות כלשהי לגורם האנושי, וכך נוצר ריחוק רגשי ומוסרי, שבמסגרתו מובא תיאור קר של ישראל כתוקפן אימתני הרוקם מהלך קטלני, שב"משחקי תרחיש תורגל לקראתו", וכמי שעומדת להנחית את "המכה הראשונה" – מונח מתקופת המלחמה הקרה, שמשמעותו תקיפה מקדימה במטרה להשמיד לחלוטין את יכולת המדינה המותקפת להגיב במסגרת מלחמה גרעינית, שאת "העם האיראני למחות עלולה". אולם, מכיוון שאיראן מתוארת כמקום "בו קיומה של פצצת אטום יחידה אינו מוכח", הרי שה"הזכות הנטענת להנחית את המכה הראשונה", שמיוחסת לישראל, אין לה על מה לסמוך, בהתאם לשיר, וכך נוצר הרושם שישראל עומדת לתקוף את איראן על לא עוול בכפה.[3]

הסבר המונח "המכה הראשונה": "אסטרטגיה זו גרסה כי למלחמה גרעינית ייתכנו שני שלבים: מכה ראשונה ומכה שנייה. במכה הראשונה יעשה שימוש בנשק גרעיני על ידי מדינה כנגד מדינה יריבה בעלת נשק גרעיני. אם המדינה המתקיפה לא הצליחה לשלול מהמדינה המותקפת את יכולת התגובה הגרעינית, אזי המדינה המותקפת תוכל להנחית מכה שנייה על המדינה המתקיפה. במצב שכזה שתי המדינות ינזקו עד לנקודה של קריסה חברתית מוחלטת. על פי תורת המשחקים, מאחר שפתיחתה של מלחמה גרעינית תהיה מעשה התאבדותי, אין מדינה הגיונית אשר תחשוק בכניסה למלחמה שכזו. ברם, אם מדינה תהיה מסוגלת לשגר מכה ראשונה אשר תשמיד לחלוטין את יכולת המדינה המותקפת להגיב באופן הולם, הרי שמאזן הכוח יופר והסבירות למלחמה גרעינית תגדל".

תפיסת החשש הישראלי כבלתי מבוסס

דאגותיה של ישראל כתוצאה מההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית על רקע ההתכחשות של איראן לזכות קיומה של מדינת ישראל, במסגרת מה שמכונה "המשטר הציוני" או "הישות הציונית" – דאגות שמתקבלות על ידי מדינות ידידותיות לישראל בהבנה ואף כמוצדקות[15] – נתפסות בשיר בגדר של "חשש" בלתי מבוסס, ש"מבקש לו משקל ראייתי". כלומר, בהיעדרן לכאורה של ראיות לביסוס הערכות המודיעין שאיראן חותרת לפצצה גרעינית, החשש הישראלי מן ההשלכות של הימצאות נשק גרעיני בידי איראן מתיימר לקבל משקל ראייתי משל עצמו. המשורר, מנקודת ראותו, משעמד על כך שנתחלף לה לישראל חשש בראיה, מעיד על עצמו בהקשר זה, כי משום כך "אומר אני מה שחייב להיאמר", ומנסה לדחוק בישראל בדרך זו לוותר על עמדתה בנושא שהוא קיומי מבחינתה.[3]

רקע השואה

ברקע השיר עומדת השואה, שאמנם אינה מוזכרת בשמה המפורש, אך המשורר מציין את "ארצי, אשר פשעיה הייחודיים, שאין להם אח ורע" ואת "מוצאי, אשר ברבב שלעולם לא ימחה מוכתם הוא" כאזכור לשואה בהטעמה לבניית הצוללת אח"י תנין במספנות של גרמניה, ולכך שהוא החריש עד כה ביחס לאיום על שלום העולם, הנשקף לדעתו מצד ישראל, וזאת משום שסבר כי מוצאו בנסיבות אלה "אוסר להטיח זאת העובדה בתורת אמת מבוטאת כלפי ארץ ישראל". זהו, אגב, המקום היחיד בשיר שהמשורר מגלה קשר רגשי – "ארץ ישראל, שאליה קשור אני וכך רוצה להישאר" – והוא בחר כאן להתייחס דווקא לארץ ישראל התנ"כית (בגרמנית: "Land Israel") ולא למדינת ישראל (בגרמנית: "Staat Israel") הריבונית, אף על פי שאת ביקורתו הוא מטיח למעשה נגד המדינה וממשלתה ולא נגד חבל הארץ ההיסטורי ונופיו. במאמר שפרסם בעקבות הביקורת נגדו לאחר הופעת השיר, הזכיר גראס את ביקוריו הקודמים בישראל, וציין כי הוא "עדיין קשור" לארץ, ובמיוחד לשקט של מדבר יהודה;[16] נוסטלגיה מדברית, שעל רקע שירו של גראס מזכירה פואמה אחרת הנוגעת לשקט המדברי – זו של חיים נחמן ביאליק, "מתי מדבר", שעוסקת אף היא ב"מחיקת" דור שלם, דור המדבר שכלה מן העולם, הלוא הם בני ישראל שמתו במהלך נדודי בני ישראל במדבר, רבוצים בחול כענקי-אבן, ועל ידם כלי-זינם – על שורותיה "וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ, וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה (…) וַעֲרִירִי יַעֲמֹד הַמִּדְבָּר".[17]

ביחס לצוללת משולב המונח "תיקון העוול", ה"וידרגוטמאכונג" (בגרמנית "וידר"="שוב", "גוט"="טוב" ו"מאכונג"="עשייה", ובתרגום ספרותי משמעותו של הצירוף כמשמעו תרתי משמע של שם הנובלה של ש"י עגנון "והיה העקוב למישור", הלקוח מספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ד', כמטפורה לתיקונו של עוול) – כינויו בגרמנית של הסכם השילומים בעניין כספי הפיצויים מגרמניה, שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ב-1952 מתוך הכרה באחריותה של גרמניה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. "תיקון העוול במוצהר" הוא תירוץ בעד אספקת הצוללת לישראל, שמושמע "בזריזות שפתיים" בגדר של לשון מתעתעת כמס שפתיים בלבד, בעוד שלמעשה מדובר בעסקה "על בסיס מסחרי טהור", כך בשיר.[3]

הקבלות לשואה

אנלוגיה לשואה מתגלה בטענה שישראל עלולה "למחות" או "למחוק" את העם האיראני, כהקבלה לרצח עם והפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה הנאצית בכ-11 עד 17 מיליון בני אדם, בתוכם 6 מיליון יהודים, שנרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. להקבלה מעין זו עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על תפיסת השואה בעולם הרחב, בשונה מזיכרון השואה בישראל: שוב אין מדובר בפשעים "שאין להם אח ורע", כפי שהמשורר עצמו מציין בשירו לגבי השואה, אלא לכאורה ייתכן שבקרוב יתווסף עליהם אח צעיר בדמות רצח עם, אשר ישראל, מדינת העם היהודי, ששליש ממנו נספה בשואה, "עלולה" לגרסת השיר לבצע בעם האיראני. אנלוגיה זו יוצרת יחסיות של השואה, שניתן לפרשה כמעין זילות השואה וזיכרונה, אשר מעמידה את השואה האמיתית באופן יחסי ל"מחיקת" העם האיראני העתידית כביכול – הקבלה שניתן לראות בה גם כדי ניסיון לגמד את פשעיה "הייחודיים" של גרמניה, כלשון השיר, אשר על רקע המהלך המתוכנן המיוחס בשיר לישראל, בקרוב אולי לא יהיו עוד כל כך "ייחודיים", אלא יהפכו למשהו שאפילו היהודים, ניצולי השואה וקרוביהם הנותרים של קורבנות השואה, מסוגלים לכאורה לבצע, אם וכאשר ישראל תממש את זממה, שהמשורר מייחס לה.

אנלוגיה נוספת לשואה ניתן למצוא בשימוש במילה "ניצולים" ביחס למהלך ההשמדה שישראל כביכול מתכננת, "אשר בסופו בתורת ניצולים אין אנו אלא הערות שוליים", כהקבלה לשארית הפליטה, הניצולים ששרדו את השואה. בקירוב לתיאור הניצולים כ"הערות השוליים" מונחת אסוציאציה של דמויות המוזלמנים, אותם אודים מוצלים מאש, שנראו כצל אדם או כהערות שוליים של החיים, או לחלופין – ניצולי מלחמה גרעינית, נפגעי קרינה רדיואקטיבית הסובלים מתחלואי הקרינה כתוצאה מ"שואה גרעינית".

אסונם של היהודים נזקף לחובתם

האחריות לרצח שישה מיליון יהודים שנספו בשואה, הרובצת על העם הגרמני, משמשת בשיר דווקא לחיזוקו של הנימוק שלא לספק את הצוללת האמורה לישראל, וזאת משום ש"כגרמנים אשמנו די". כלומר, הפשעים נגד האנושות שביצעה גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה הם אשמה כבדה דיה, מה גם שפשעי עברה "פעם אחר פעם אותה משיגים והיא נדרשת להסברים". לכן, כ"ספקים לדבר עבירה", שעלולה להתבצע באמצעות הצוללת ו"שניתן לצפותה מראש", תכביד על הגרמנים "שותפות לאשמה" נוספת, ש"לא תכופר", אם וכאשר ישראל תממש את זממה.[3]

מכלל ההן ניתן להסיק את הלאו, שאילו לא נזקפו לחובת העם הגרמני פשעי עברו הנאצי הכבדים מנשוא, לא היה מקום להתנגד כיום לאספקת הצוללת לישראל בנימוק של "כגרמנים אשמנו די". ויוצא שאסונם של היהודים נזקף בסופו של דבר לחובתם, כרוצה לומר: "מפני שרצחנו בכם בעבר, עכשיו גם לא תקבלו צוללות".

ביקורת על המערב

בנאומו בספטמבר 2009 לפני העצרת הכללית של האו"ם האשים נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, מדינות שתומכות בישראל בצביעות: "בגלל הצביעות והמוסר הכפול של מדינות מסוימות, מחכים אזרחי העולם ואזרחי המדינות החברות באו"ם לשינוי".[18] גם גראס אינו חוסך את שבט ביקורתו ממדינות העולם המערבי, ומציין בשירו, כי נפשו מאסה ב"צביעותו של המערב". ניתן להבין זאת כביקורת על המדינות שמפעילות לחץ כלכלי ומטילות סנקציות נגד איראן בעקבות תוכניתה הגרעינית, בעוד ישראל אינה זוכה לגינוי בגין סירובה לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני – רק ארבע מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה: הודו, פקיסטן, ישראל וקוריאה הצפונית – אף על פי שלישראל יש "יכולת גרעינית מתעצמת והולכת" כדברי השיר, והמשורר מודה ומתוודה: "אינני מחשה יותר, כי צביעותו של המערב הייתה לי לזרא".[3]

קריאה לפיקוח בינלאומי ולוויתור על שימוש בכוח

עניינו של השיר להביא לכך של"ערכאה בינלאומית" יתאפשר "פיקוח בלתי מופרע ותמידי על היכולת הגרעינית של ישראל ועל מתקני הגרעין של איראן" כאחד. המשורר מקווה "כי רבים ישתחררו מן השתיקה, יפנו למחוללת הסכנה הניכרת", קרי ישראל, "בקריאה לוויתור על שימוש בכוח", וכמו כן יעמדו על כך שהפיקוח הבינלאומי בענייני הגרעין "יתאפשר על ידי ממשלות שתי המדינות". ובסיום אינו שוכח להזכיר אף את הפלסטינים: "רק כך ניתן לכולם, לישראלים ולפלסטינים (...) ובסופו של דבר גם לנו לעזור".[3]

הרקע לפרסום השיר

שורה של התבטאויותיו שקדמו לפרסום השיר מלמדת, כי המתח סביב האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, על ההשלכות מרחיקות הלכת שעלולות להיות לכך, הגיע לשיאו בשבועות שקדמו לפרסום השיר. על רקע זה ניתן להבין את הלך הרוח של השיר כקריאה של הרגע האחרון, בניסיון למנוע את "מה שמחר כבר עלול להיות מאוחר מדי".[3]

הסופר גרוסמן: האפשרות של תקיפה ישראלית עלולה להיות קשה ומרה

הסופר והמסאי דויד גרוסמן, שספריו זוכים לפופולריות רבה בגרמניה, פרסם כשלושה שבועות לפני הופעת שירו של גראס מאמר ביומון הארץ תחת הכותרת "רגע לפני שהאוזניים נאטמות", שבו הקדים את השיר של גראס במספר אמירות דומות במהותן אך שונות בתוכנן, וטען כי לישראל "אסור" לבצע תקיפה באיראן. בהציבו את השאלה "האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד תידחף ישראל ליזום אסון ודאי בהווה?" כתב גרוסמן: "קשה מאוד להשלים עם כך, והלוואי שהלחץ הבינלאומי יבטל את האפשרות הזאת, אבל האפשרות של תקיפה ישראלית עלולה להיות קשה ומרה לא פחות. וכיוון שאין דרך לקבוע בוודאות שאיראן אכן תתקוף את ישראל אם יהיה ברשותה נשק גרעיני, לישראל אסור לתקוף את איראן. תקיפה כזו תהיה הימור פרוע, נמהר, שעלול לשנות לחלוטין את עתידנו, ואינני מעז אפילו לדמות איך. לא: אני יכול לדמות, אבל היד מסרבת לכתוב זאת (…) האם יש לאדם כלשהו זכות לגזור את דינם של רבים כל כך למוות, רק בשמה של חרדה מפני אפשרות, שאולי לעולם לא תתרחש?"[19]

כדאי במיוחד לשים לב למילים "והלוואי שהלחץ הבינלאומי יבטל את האפשרות הזאת" ביחס ל"אפשרות של תקיפה ישראלית" באיראן, אשר לפי ההקשר יש להבינן כלחץ על איראן, שיביא לתוצאות חיוביות וייתר את התקיפה הישראלית, אך יכול גם מי להבינן בעקיפין כהזמנה להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל, למשל בדמות שירו של גראס, "מה שחייב להיאמר", שהופיע בעקבות המאמר.

נשיא ארצות הברית אובמה: חלון ההזדמנויות הדיפלומטי עומד להיסגר

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הזהיר את איראן כעשרה ימים לפני פרסום שירו של גראס, כשאמר ערב הוועידה הגרעינית הבינלאומית בסאול, בירת קוריאה הדרומית, כי הזמן שנותר לפתרון סוגיית הגרעין האיראני בצורה דיפלומטית הולך ואוזל. "עדיין קיים חלון הזדמנויות דיפלומטי, אבל החלון עומד להיסגר".[20] אזהרות והתרעות בעניין תקיפה ישראלית באיראן אינן דבר חדש,[21] אך כאשר נשיא ארצות הברית, "מנהיג העולם החופשי", שבלעדי תמיכתו לא סביר שישראל תבצע תקיפה באיראן,[22] אומר זאת ערב הוועידה הגרעינית, יש לדברים משנה תוקף.

שר ההגנה הגרמני דה מזייר: אני יותר מודאג מאשר בטוח

שר ההגנה הגרמני, תומאס דה מזייר, בראיון שהעניק לעיתון הגרמני בילד[23] כשבוע לפני פרסום שירו של גראס, נשאל לגבי שיחותיו עם שר הביטחון, אהוד ברק, שהתקיימו בגרמניה בסמיכות לראיון: "האם בעקבות הפגישה שלך עם ברק התרשמת שאנחנו עומדים בפני מלחמה קרבה עם איראן?" דה מזייר השיב: "אני לא יודע, אבל משיחותיי, כולל עם שר הביטחון של ישראל, נהייתי יותר מודאג מאשר בטוח". בהמשך הראיון אמר שר ההגנה הגרמני: "אמרתי לאהוד ברק, שקשה לחשב את התוצאות (של תקיפה), ואסור לקחת סיכונים לא מחושבים. לכן, כחברים של ישראל, הזהרנו אותה מהמהלך הזה".[24]

ביקורת על השיר ומחברו

פרסום השיר עורר גל של ביקורות נזעמות וקטלניות בעיקר בישראל ובגרמניה.[5][6] גם נציגי ארגונים יהודיים ועיתונים יהודיים ברחבי העולם הגיבו ודיווחו בחריפות על הדברים.[25][26] אולם היו גם תגובות חיוביות והבעות של סולידריות עם גינטר גראס והרעיונות שהביע בשיר.[27] בגרמניה ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים בין התגובות הפוליטיות ומאמרי העיתונות, שעל פי רוב היו שליליים ביחס לשיר,[28] לבין המכתבים למערכת, שבהם הרוב המוחלט תמך בעמדותיו – פער המלמד על נתק בין האליטה לבין הציבור הרחב בגרמניה בנושאי השיר, ומעיד כי גראס כתב למעשה את מה שרוב הציבור הגרמני חושב ומרגיש.[29][30] בישראל התגלתה אחדות דעים רחבה נגד השיר, למעט יוצאים מן הכלל, ואנשי רוח התבטאו אף הם ברוח העם בגנות השיר.[31] החלטת שר הפנים, אלי ישי, לאסור את כניסתו של גראס לישראל, עוררה ביקורת נגדה גם בקרב סופרים ומשוררים ישראלים,[11] בדומה לתגובות על ההחלטה ברחבי העולם.[8]

המוציא לאור והפובליציסט היהודי יוזף יופה ציין במאמר בעיתונו די צייט, תחת הכותרת "החברים החדשים של גינטר גראס", כי בעקבות פרסום שירו של גראס הופיעו באינטרנט אלפי תגובות אנטישמיות "חדורות שנאה" על ישראל ויהודים.[32] אולם גם תגובות ענייניות פורסמו באתרים שונים ותרמו לדיון הציבורי הנרחב, שהתפתח סביב נושאי השיר. ברשתות חברתיות הוקמו בעקבות השיר קבוצות תמיכה בגינטר גראס כמו גם נגדו.[33][34]

תגובות פוליטיות בישראל ומטעמה

תגובת שגרירות ישראל בגרמניה: ביום פרסום השיר, הוציאה השגרירות הודעה[35] המאשימה את גראס בהעללת עלילת דם על ישראל. במסגרת פרפרזה על כותרת השיר, "מה שחייב להיאמר", כתב הציר המדיני בברלין, עמנואל נחשון, בין השאר: "מה שחייב להיאמר הוא שמדובר במסורת אירופית להאשים את היהודים לפני חגיגות הפסח בטקסים רצחניים. בעבר היו אלה ילדים נוצרים שדמם שימש את היהודים לעשיית המצות. היום אלו הם בני העם האיראני, שהמדינה היהודית מעוניינת לכאורה להשמיד (...) איננו מוכנים לקבל על עצמנו את התפקיד שגינתר גראס מנסה לייעד לנו, כחלק מניסיונותיו של העם הגרמני להשלים עם עברו".[36][37]

במערכת הפוליטית הישראלית זכה השיר למתקפות, בין היתר על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו[38] ושר החוץ אביגדור ליברמן.[7] שר הפנים אלי ישי הכריז על גראס כאישיות בלתי רצויה בישראל בעקבות פרסום השיר, אולם הסיבה הרשמית הייתה שירותו בואפן אס אס.[7] על טענת גראס, בעקבות איסור כניסתו לישראל, כי ישראל דומה לדיקטטורות מיאנמר ומזרח גרמניה,[39] השיב השר ישי: "אין ספק שגראס, כבוגר משטרים אפלים, ידע בדרך כלל לזהותם, אך הפעם טענתו היא טעות. מדובר על משטר חכם ומחושב, הגאה במדינתו, עוצמתו ויהדותו. אם יהיה מעוניין להניח את עטו מכתיבת שירים אנטישמיים, אשמח להסביר לו".[16]

לעומת זאת, אבי פרימור, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה ובאיחוד האירופי, חלק על הטענה שגראס הוא אנטישמי, והסביר שכל ספריו אנטי נאצים, וכי אינו שונא יהודים ואף לא את מדינת ישראל.[40]

תגובות פובליציסטיות בישראל

העיתונאי וההיסטוריון תום שגב כתב ביומון הארץ, תחת הכותרת "לא אנטישמי, פתטי", כי "בניגוד לאיראן, ישראל אינה מאיימת למחוק אף מדינה מעל כדור הארץ", וכי תקיפה ישראלית באיראן "לא תביא בהכרח להשמדת העם האיראני, כפי שהתפייט גראס". שגב הטעים, כי "אין מדובר בהתקפה גרעינית על ריכוזי אוכלוסין עירוניים, כי אם בכוונה להשמיד את מתקני הגרעין". הוא ביטל את דעתו של גראס בענייני אסטרטגיה גרעינית, וזאת "מהסיבה הפשוטה שכמו רוב קוראי העיתונים בעולם - אין לו שמץ של מושג על מה מדובר. בהנחה שלא שוחח באחרונה לא עם הנשיא אחמדינז'אד ולא עם ראש הממשלה נתניהו - משקלה של דעתו כמשקל זבוב". בפנייה ישירה אל גראס בסוף מאמרו כתב שגב: "כתבת שיר פתטי למדי, אבל אתה לא אנטישמי. אפילו לא 'אנטי-ישראלי' (...) לדבריך, כתבת את שירך בטיפות הדיו האחרונות שנותרו לך. מותר לקוות שיישאר לך די דיו לעוד רומאן יפה".[41]

העיתונאי והפובליציסט גדעון לוי טען ביומון הארץ, תחת הכותרת "לכעוס על גראס, ולהקשיב", כי "עברו הנאצי של גראס - התגייסותו כנער לוואפן אס-אס - אין בו כדי לסתום את פיו כ-70 שנה אחר כך". לוי חלק על דעת עמיתו לעיתון תום שגב לגבי משקל דעתו של גראס, שהובעה במאמר "לא אנטישמי, פתטי":[41] "משקל דעתו רחוק מלהיות כמשקל זבוב. לפי שגב, כל מי שאינו מדען גרעין, ראש ממשלה ישראלי או נשיא איראני, חייב בשתיקה בנושא המסעיר ביותר את ישראל והעולם כיום. גם זו גישה נפסדת". עם זאת הביע לוי הסכמה, כי "ההשמצות" נגד "הפואמה החריפה, ובחלקה גם המקוממת של גינטר גראס", ונגד מחברה, היו בחלקן מוצדקות: "גראס אכן הלך כמה צעדים רחוק (ושקרי) מדי - ישראל לא תשמיד את העם האיראני - ועל זאת הוא נענש, בארצו ובישראל. אבל בדיוק כמו שבתשעת בתי הפואמה הייתה הפרזה בשיפוט כלפי ישראל, כך גם התגובות הזועמות עליה לקו באובדן פרופורציה".[42]

תת-אלוף במיל' עמוס גלבוע, שימש בתפקידי מודיעין בכירים, קבע ביומון מעריב, תחת הכותרת "השיר של גינתר גראס כמראה לדיבורים על הגרעין", כי חששו של גראס מהשמדת העם האיראני הוא מופרך: "על פי גראס משתמע שישראל בכלל תשתמש בנשק גרעיני. טיפשות! כאשר ישראל תקפה את הכור בעיראק, היא פגעה בכלל באזרחים? כאשר ישראל (לפי מקורות זרים) תקפה את הכור בסוריה, האם היא פגעה באזרחים? כל אלו היו פעולות כירורגיות. אמנם באיראן יש הרבה מטרות, אך בסיכומו של דבר זה לא משנה, לדעתי, את העובדה שמדובר בנקודות קונקרטיות".[43]

העיתונאית והעורכת נורית קנטי כתבה ביומון מעריב, תחת הכותרת "תגובה לא רצויה", כי "שירו של מי שרק לפני שנים אחדות הודה ששירת באס-אס, אחרי שתיקה ארוכה ומבישה", סיפק לישראל הזדמנות להפוך אותו "לכלי הסברתי בידיה של ישראל ", ודווקא להזמין אותו לישראל "באבירות ובסובלנות דמוקרטית אמיתית", כדי שיסביר למה התכוון בשירו, וכדי להסביר לו, ובדרך זו לעולם כולו, את עמדת ישראל. אבל שר הפנים אלי ישי "רץ להטביע את ההזדמנות הזאת בשלולית". לדברי קנטי, "ממש לא ברור מדוע שר הפנים אלי ישי היה צריך להידחף למסיבה הזאת. לא שמעתי שגראס מרבה לבקר כאן, והוא מן הסתם גם לא מתכוון בעתיד להגיע למדינה שלדעתו משחיזה את כליה כדי להשמיד עם אחר".[44]

העיתונאי והפרשן המדיני ארי שביט פירט ביומון הארץ, תחת הכותרת "גינטר גראס ושתיקת השמאל", שלוש אמירות חשובות, שמסתתרות לדעתו מתחת לשורותיו של השיר: "בדרכו שלו גינטר גראס אומר פחות או יותר כך: אני לא מוכן לכבוש עוד את התיעוב שלי כלפי ישראל בגלל עברי ההיטלראי; אני חושב שהגרעין הישראלי הוא שמסכן את שלום העולם; העובדה שעמי רצח את היהודים ב-1942 לא מצדיקה את העובדה שליהודים יהיה נשק גרעיני ב-2012". שביט טען עוד, כי גראס מבטא בשירו "תפישת עומק" המתפשטת היום "במרתפים האפלים" של גרמניה החדשה, אירופה החדשה והשמאל החדש: "תפישת העומק גורסת שלא איראן אלא ישראל היא התוקפן המזרח התיכוני בן זמננו. לא השיעים הקיצונים אלא הישראלים הקיצונים הם הנאצים החדשים. הפשע-נגד-האנושות אשר חייב לעמוד מעתה במרכז התודעה אינו זה שהיטלר עשה ביהודים אלא זה שהיהודים עומדים לעשות באיראנים. על כן, בשם השואה, יש לשלול מהיהודים את העוצמה הגרעינית אשר עלולה לאפשר להם לחולל שואה שנייה".[45]

העיתונאי ופעיל השלום אורי אבנרי סיפר בטורו באתר גוש שלום, תחת הכותרת "גינטר האיום", כי "לא נפלתי מהכיסא כשקראתי את השיר. אפשר וצריך לבקר אותו, אבל אין בו דבר המחייב גינוי קיצוני". אבנרי ציין, כי "אין בשיר הזה דבר הקורא לדה-לגיטימציה של המדינה. להפך, גראס מכריז שהוא קשור לישראל. הוא מזכיר בפירוש את השואה כפשע בל יימחה". עם זאת מצא אבנרי, כי הרעיון של גראס שישראל עלולה "למחוק" את העם האיראני ב"מכה ראשונה" הוא "הגזמה פרועה". גם טענתו של גראס שישראל "מסכנת את שלום העולם" היא "מוגזמת במקצת" לטעמו. "אשר להצעתו הפוליטית של גראס להעמיד את המתקנים הגרעיניים של ישראל ושל איראן גם יחד תחת פיקוח בינלאומי – נראה לי שהיא ראויה לשיקול. הקפאת המצב הקיים על ידי שתי המדינות יכולה להיות רעיון לגמרי לא רע. בסופו של דבר אנחנו זקוקים לאזור נקי לגמרי מנשק גרעיני כחלק משלום מרחבי כללי, שיכלול את ישראל, פלסטין, ארצות הליגה הערבית, טורקיה ואיראן".[46]

תגובות של סופרים ומשוררים

הסופר והמשורר הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים, אמר כי הוא רואה בדברים של הסופר הגרמני קשר ישיר למסורת של אנטישמיות אירופית: "גראס אמן המלים הפך לאמן 'מכבסת המלים': את המותקפים ואת קרבנות כוונות ההשמדה הפך גראס לפושעים - ואת המאיימים וחורשי המזימות הציג כשוחרי שלום. יכבס נא גראס את בגדיו ואת עברו, יכה על חטא על הימים, ששירת בצבא ההשמדה הנאצי, כי דבריו הנוראים מטילים צל כבד על כל כתביו".[47]

גילוי דעת של הוועד המנהל של אגודת הסופרים העברים גינה בחריפות את התבטאויותיו של גראס: "הסופר הגרמני אינו מטה כתף למאמצי מדינות העולם לעצור את הצנטריפוגות באיראן, לבלום את כוונות ההשמדה של איראן. במקום זאת בחר גראס לטהר את טהראן. לפנינו איש רוח, שלא עשה די לכפר על פשעיו כאיש אס אס בצבא ההשמדה הנאצי. עוד בטרם נמחו עקבות צלב הקרס מבגדיו, רתם גראס עצמו למסע צלב נגד מדינת ישראל".[47]

בקריאה מיוחדת שפרסם ועד אגודת הסופרים העבריים בעקבות שירו של גראס נאמר: "אנו פונים לאיגוד הסופרים הבינלאומי פא'ן ולכל סופרי העולם – וכמובן גם לסופרים בישראל - לגנות את גינטר גראס". עוד נאמר בה, כי ראוי היה שוועדת פרס נובל בסטוקהולם תשמיע דברה, "לבל יעיבו דברי גראס על הרוח הטובה של פרס נובל".[47]

המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול השואה, פרסם שיר בתגובה לשירו של גראס, שבו נכתב תחת הכותרת "זכות הקיום: איגרת-שיר לסופר הגרמני" בין השאר: "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פִּסַּת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אוֹ פִּסַּת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם הִוָּלְדִי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם. / כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!"[48]

תגובה קצרה של הסופר עמוס עוז פורסמה ביומון מעריב: "צר לי על גינתר גראס ומעשיו".[11] עוז התראיין בנושא לכלי תקשורת מחוץ לישראל, והסביר כי לדעתו גראס אינו רואה את הדברים נכון.[49]

הסופרת רונית מטלון: "הטקסט של גינתר גראס עצמו, שהוא טקסט מטופש ומתלהם, מספק עוד הוכחה לחוסר האחריות האינטלקטואלית של אנשי הרוח לפעמים". מטלון ביקרה גם את החלטתו של שר הפנים אלי ישי לאסור על גינתר גראס להיכנס לישראל: "מה הוא רוצה להגיד בזה, אם הוא בכלל רוצה להגיד בזה משהו? שאנחנו נורא כועסים ונורא נעלבים? ה'אנחנו' של ישי הוא לא ה'אנחנו' שלי. אני מוכרחה להגיד שבדבר הזה הרבה יותר מטריד אותי מה שגינתר גראס עשה מאשר מה שאלי ישי הגיב".[11]

הצייר והסופר יאיר גרבוז התייחס להחלטתו של שר הפנים אלי ישי לאסור על גינתר גראס להיכנס לישראל: "הקשר בין גירוש לשירה הוא קשר הגיוני למי שהשירה היחידה שהוא מכיר היא שירתו של עובדיה יוסף. זה אידיוטיזם. לא מדברים על שיר ועל אלי ישי באותו משפט. כשמדברים על אלי ישי לא מדברים על שירה וכשמדברים על שירה לא מדברים על אלי ישי".[11]

הסופר והפרופסור לספרות חיים באר ייחס לגראס אופי קלוקל, בין השאר בהתבסס על התנהלותו כאשר עלה לדיון באגודת הסופרים הגרמנים עניינו של סופר, שהיה בנעוריו חבר בתנועת הנוער ההיטלראי: "גראס ייצג את הקו הכי אנטי-נאצי. הסופרים האחרים אמרו לו 'אתה דן אותו על דבר שכמעט לא היה בו מקום לבחירה חופשית' והוא אמר שצריך להחמיר איתו עד יומו האחרון. ואחרי כל זה, הוא בעצמו היה חבר באס.אס. גראס צבוע, אופורטוניסט ופחדן". באר סיפר עוד, בהסתמך על מה ששמע לדבריו מסופרים גרמנים, כי גראס, שהסתיר במשך שישה עשורים את העובדה ששירת בצעירותו בואפן אס אס, הזרוע הצבאית של האס אס, חשף זאת לבסוף "רק כשגילה שעלו על עקבותיו, כשאנשים הסתכלו בארכיונים של האס.אס וגילו זאת. גראס טען שהתבייש ולכן הסתיר את האמת, אבל הוא פשוט הקדים את הסקופ שהיה אמור לחשוף את ערוותו".[31]

הסופר והמשורר איל מגד: "לגראס יש יצירות מופת שהשפיעו על דורות של סופרים. דויד גרוסמן לא היה גרוסמן בלי תוף הפח. הוא הושפע ממנו עמוקות בעיין ערך: אהבה. גראס הוא נכס תרבותי, אבל השיר הזה אינו משיאי יצירתו בלשון המעטה". על התגובות הבוטות של ישראל הרשמית אמר מגד: "אפשר לבקר את גראס ואת השיר, אבל כל ההתבטאויות התוקפניות מעידות על כך שאנחנו חלשים, רק מדינה חלשה מסוגלת להגיב ככה. כאילו אין לה ביטחון בצדקתה, אז היא נוקטת בצעדים קיצוניים".[31]

המשורר והסופר רוני סומק: "השיר החדש שלו הוא לא יותר משלט בהפגנה. בהחלט לא האוורסט הפואטי שלו". על התגובות הבוטות של ישראל הרשמית אמר סומק: "במקום לכוון אור של פנס כיס ולשכוח מהשיר, אנחנו מכוונים פרוז'קטור. זה נשמע כמו 'הורה פרנויה'".[31]

הסופר והפובליציסט יורם קניוק: "לגראס יש בעיה עם היהודים, חוסר נוחיות שכזו. הרי הוא אף פעם לא כתב בספריו על יהודים. גראס, שגדל בדנציג, סיפר לי שראה כיצד החברים היהודים נלקחו למחנות. אבל האמת שזה לא הזיז לו. עובדה שהוא לא כתב על זה. מותר לו לבכות על הכאב הגרמני במלחמה, אבל הוא לא יכול לעשות השוואות כמו בשיר שכתב עכשיו. הוא טוען שאנו המקור לכל הצרות של העולם, שזו אמירה אנטישמית משנים רבות".[31] בעניין החלטתו של שר הפנים אלי ישי לאסור על גינתר גראס להיכנס לישראל, אמר קניוק: "גינתר גראס באמת עשה מעשה נבלה, אבל אסור להחרים יוצרים או אנשים בגלל דעותיהם, יהיו מה שיהיו. אני הכרתי את גראס ויש לי ויכוח איתו. אני באמת חושב שהוא די מנוול בכל הנוגע לעניין שלנו ועדיין, עם כל הכעס שלי על גראס, מה זה לאסור על אדם להיכנס לארץ? איך אפשר לעשות דבר כזה? כל החרמות האלו הם דבר נורא ואיום. אני נגדם. מי שמחרים סופרים אחר כך ישרוף ספרים".[11]

תגובה של הסופר א.ב. יהושע פורסמה בשבועון האינטרנטי "חדשות בן עזר", לפיה הגיב בחריפות על שירו של גרס למספר כלי תקשורת מחוץ לישראל: "נדמה לי שזה היה חשוב ומשמעותי יותר מאשר להוסיף עוד תגובה לכלי התקשורת בישראל שהיו מלאים ממילא בתגובות זעם".[50] דברים אלה מהווים תשובה למאמרו של מתי דוד, "מדוע שותקים שלושת סופרינו המופלאים", שפורסם באתר news1 - חדשות מחלקה ראשונה.[51] יהושע הוסיף: "גינתר גראס קיבל את העונש הכי כואב על דבריו כאשר עיתון נאו-נאצי בגרמניה הביע תמיכה על דבריו".[50]

המחזאי והסופר יהושע סובול כתב במאמר ב"ישראל היום", תחת הכותרת "הזיותיו של גינטר גראס", כי "התת-מודע של גראס זקוק לכך שישראל כן תמחק את העם האיראני, כי ביום שישראל תשמיד 80 מיליון בני אדם, גראס ייצא סוף סוף זכאי במשפט ההיסטוריה: היטלר והרייך השלישי, שגראס לבש את מדיו, גרמו למותם של 50 מיליון בני אדם בלבד, והנה ישראל הולכת להשמיד 80 מיליון בני אדם". סובול הוסיף: "איזו משאלה חסודה ומפלצתית פרצה מנבכי התת-מודע של הסופר הדגול! איזו אש גיהנום בוערת שם, במעמקי נפשו של מי שהיה איש אס.אס. השדים פורצים ממעמקי הנפש עם טיפות הדיו האחרונות, כמו שהוא כותב".[52]

המשורר והסופר יהונתן גפן כתב בטורו במעריב, תחת הכותרת "הסדר הנכון", כי "כמי שהשתייך לעם שסיכן את שלום העולם יותר מכל עם אחר לפניו או אחריו, גינטר הוא האחרון שמותר לו לכתוב על המדינה שהקים עם שאותו עמו ניסה להשמיד, ועוד בלי פצצה גרעינית כעל 'אזור אחוז טירוף', ובכך לחזק את האנטישמיות ושנאת הזרים שעדיין רוחשת בארצו, בגלוי ובמסתרים. ככה שלפי הסדר הנכון יפה יהיה אם הוא יתנצל עכשיו, ואולי גם אנחנו נסלח לעוד סופר כל כך טוב שכתב שיר כל כך גרוע".[53]

תגובות בגרמניה

דובר ממשלת גרמניה, סטפן סיברט, שנשאל לעמדת ממשלת גרמניה בנוגע לשירו של גראס על ישראל, מסר תגובה דיפלומטית: "בגרמניה, חופש הביטוי האמנותי מיושם, כפי שלמרבה המזל גם החופש של הממשלה לא להגיב על כל עבודת אמנות".[37] שר החוץ הגרמני, גידו וסטרוולה, אמר בתגובה לשיר, כי מסוכן להקל בסכנות הנשקפות מתוכנית הגרעין של איראן, וכי הצטיידותה בנשק גרעיני מסכנת לא רק את ישראל אלא את ביטחון העולם.[54] לדעת ווסטרוולה, החבר במפלגה הליברלית הגרמנית (FDP), הניסיון לערוך השוואה בין איראן לישראל הוא "אבסורדי".[55] שר הבריאות הגרמני, דניאל בר, אף הוא מהמפלגה הליברלית הגרמנית (FDP), אמר בראיון שהעניק לעיתון הגרמני "די וולט", כי ישראל "הגזימה לחלוטין" בהחלטתה להכריז על הסופר הגרמני גינטר גראס כאישיות בלתי רצויה בעקבות השיר הביקורתי שהפנה אליה.[56][9] פיליפ מיספלדר, דובר הסיעה הנוצרית דמוקרטית (CDU) בבונדסטאג הגרמני, סיעתה של הקנצלרית אנגלה מרקל, הגדירה את השיר כ"חסר טעם, א-היסטורי ומראה על חוסר הבנה של המצב במזרח התיכון".[5]

נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, דיטר גראומן, הגדיר את השיר "קונטרס אגרסיבי של הסתה". לדבריו, "סופר מוכשר אינו פרשן מוכשר של המזרח התיכון".[5] גראומן הוסיף, כי גראס מפיץ בשירו "רוח רעה", תוך עשיית שימוש במונחים השאובים מן "הז'רגון הנאצי", ובכך מסיר מעליו חתן פרס נובל את המסיכה וחושף את עצמו: "גינטר גראס אמנם עזב את הוואפן אס אס, אך נראה כי איבת היהודים של הוואפן אס אס מעולם לא עזבה אותו".[57]

העיתונאי והפובליציסט היהודי הנריק ברודר פרסם מאמר דעה נגד גראס ביומון "די וולט",[58] בו נכתב בין השאר, כי "לגראס תמיד היו בעיות עם יהודים, אבל הוא מעולם לא ביטא אותן באופן כה מפורש כמו בשיר (...) גראס הוא האבטיפוס של האנטישמי המשכיל, שרדוף ברגשות אשמה ובושה ומונע מרצון לשכתב את ההיסטוריה".[5] שם אחד הספרים שכתב ברודר הוא "האנטישמי הנצחי", כפרפרזה על הביטוי האנטישמי "היהודי הנצחי", והעיתון "די וולט" הכתיר את הניתוח לשירו של גראס שעשה ברודר בכותרת "גינטר גראס, האנטישמי הנצחי",[59] כותרת שהכתה גלים.

היומון "דר טאגסשפיגל" הגדיר את שירו של גראס כ"קלישאה אנטישמית". המבקר הספרותי של העיתון כתב, כי "למעשה, ניתן היה לתת לשיר את הכותרת 'היהודים הם אסוננו'", ובכך קישר את שירו של גראס עם הסיסמה המפורסמת, שבה עשו בעבר הנאצים שימוש.[60] עורך מדור המאמרים של ה"דר טאגסשפיגל" הזהיר מפני "סכנה של התבהמות הרוח", שיש בהושטת יד של איש רוח כדוגמת גינטר גראס ל"אספסוף", לו הוא רוצה להיות לפה.[61]

ההיסטוריון היהודי מיכאל וולפסון טען בראיון שפורסם באתר "שפיגל אונליין", תחת הכותרת "האדם הוא סכום דעותיו הקדומות", כי שירו של גראס הוא "כתב פלסתר דחוס באנטישמיות במסווה של שיר", שב"נאציונאל-צייטונג" (עיתונה של המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה NPD מן הימין הקיצוני, שחבריה נמנים עם חוגים נאו-נאצים), "היה מוצא את המקום הראוי לו".[62] ההיסטוריון השווייצרי רפאל גרוס, מנהל מכון ליאו בק בלונדון והמוזיאון היהודי בפרנקפורט, כינה את השיר במאמר ב"ברלינר צייטונג", תחת הכותרת "אנטישמיות בלי אנטישמים" – "שירת שטנה" ושאל: "היכן הקושי לכנותו אנטישמי?"[63]

המוציא לאור והפובליציסט היהודי יוזף יופה הסתמך על זיגמונד פרויד במאמר שפרסם בעיתונו "די צייט" תחת הכותרת "האנטישמיות רוצה לצאת", בו טען כי האנטישמיות, "כפי שהיא מבעבעת משירו של גראס, היא מסובכת, משום שהיא מוזנת מתת מודע, הנלחץ על ידי איסורי טבו אימתניים – בושה ורגשות אשמה. אבל הבלתי מודע רוצה לצאת, כפי שמלמד פרויד".[64] בהמשך הפסיכואנליזה מסביר יופה, כי את הדרך החוצה מפלס לו האנטישמי המודחק באמצעות השלכה, שבמסגרתה הוא משליך את אשמת השואה על ישראל: "ישראל רוצה 'להשמיד' ו'מסכנת את השלום העולמי' (...) הקורבן הישן הוא הפושע החדש, המעגל נסגר". יופה מצטט את האמרה של הפסיכיאטר הישראלי, צבי רקס: "הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ", וכהמחשה למגמה זו, לפיה "היהודי נושא באשמה" שהאנטישמי מבקש להסיר מעליו, משולב במאמר ציטוט של דמות אנטישמית ממחזה של ריינר ורנר פאסבינדר, "האשפה, העיר והמוות": "הוא מוצץ את לשדנו, היהודון, שותה את דמנו וממית עלינו קלון, משום שהוא יהודון ואנו נושאים באשמה. אילו נשאר היה במקום שממנו בא, או אילו היינו מחסלים אותו בגז, כי אז יכול הייתי היום לישון טוב יותר".[65]

מבקר הספרות טילמן קראוזה, במאמר ב"ברלינר מורגנפוסט", מצא כי השיר "גדוש בסטריאוטיפים נאציים" ומעביר "שפע של דרכי חשיבה של האידאולוגיה הנאצית". הנה כי כן, בימי זקנתו של גראס "צועד הנאצי הלוהט שפעם היה ונכנס שוב דרך הדלת האחורית". קראוזה מצביע על המוצא של גראס (וסופרים גרמנים אחרים) מ"בית הורים בורים ועמי ארצות, שלא היה להם שום חוסן רוחני כנגד האידאולוגיה הנאצית".[66]

נשיא האקדמיה לאמנויות בברלין, קלאוס שטק, הביע תמיכה בגראס: "יש להרשות לכל אחד להביע מילים מפורשות מבלי להוקיע אותו כאויב של ישראל".[67]

אתר האינטרנט של המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה NPD מן הימין הקיצוני, שחבריה נמנים עם חוגים נאו-נאצים, שיבח את שירו של גראס. "גראס שבר את הטאבו כשביקר את המדיניות התוקפנית של המדינה היהודית", נכתב שם. גם נציג של מפלגת השמאל הקיצוני הגרמנית, די לינקה, שיבח את גראס. "הוא צודק", אמר וולפגנג גרקה, חבר הבונדסטאג מטעם המפלגה.[12]

נשיא גרמניה, יואכים גאוק, נשאל בראיון שהעניק במאי 2012 ליומון הארץ לרגל ביקורו הרשמי הראשון בישראל, על עמדתו בפרשת גראס. "גראס הביע את עמדתו האישית", אמר. "הוא רשאי לעשות כן. בשום אופן איני מקבל את דבריו ואני מבקש להצהיר בנחרצות שעמדתו אינה תואמת את עמדת גרמניה ביחס לישראל".[68]

תגובות באיראן

רשת הטלוויזיה האיראנית בשפה האנגלית, "פרס טי-וי", העתירה שבחים על גראס בעקבות פרסום השיר: "מעולם בהיסטוריה של גרמניה-של-אחרי-המלחמה לא תקף אינטלקטואל דומיננטי את ישראל בדרך כה אמיצה. באופן מטאפורי, חתן פרס נובל שיגר תקיפה לירית-קטלנית נגד ישראל".[67]

סגן שר התרבות האיראני, ג'אווד שמאקדארי, שיבח את גראס ושירו. לדברי סגן השר האיראני, הפואמה של גראס מבטאת בצורה יפה את ההומאניות ואת האחריות ההיסטורית של הסופר. "גילוי האמת של המשורר בן ה-84 עשוי לעורר את הקונצנזוס השקט של המערב", אמר.[12]

תגובות בעולם

במאמר מערכת של היומון לוס אנג'לס טיימס, שפורסם לאחר הכרזת גראס אישיות בלתי רצויה בישראל תחת הכותרת "מבקרי השירה של ישראל",[69] נטען בתגובה על החלטת שר הפנים אלי ישי לאסור את כניסת גראס לישראל, כי ישראל פעלה כפי שהיה מצופה מאיראן. "בתגובה המוגזמת שלהם לביקורת של גראס, נציגי ישראל נוהגים כמו איראנים", נכתב במאמר, שהגדיר את ההחלטה להכריז על הסופר כפרסונה נון גראטה "נוראית". "עברו של גראס מעורר דאגה, אך אין זה גורע מכוחם של הרומנים האנטי-פשיסטים שלו, או מעיד שיש משהו אנטישמי בשיר שלו", ממשיך המאמר. "אין שם שום דבר אנטישמי, זהו דיון אודות מדיניות ישראל שגראס חולק עליה. כשהישראלים מאשימים אותו באנטישמיות, זה רק תורם לאמונה הרווחת שהאשמות כאלה הן רק תירוץ לדכא התנגדות למדיניות הרשמית".[8]

הגרדיאן הבריטי, תחת הכותרת "הכו את גראס בשירה, לא באיסור כניסה", קבע כי איסור הכניסה של גראס לישראל כמוהו כהטלת צנזורה עליו, וקורא לישראל: "הניחו לאנשים לגבש את דעתם העצמאית – ולהביע את מחאתם אם רצונם בכך".[70]

מאמר בניו יורק טיימס, שניתח את תגובת הציבור הגרמני לשירו של גינטר גראס, מלמד כי השיח האנטי ישראלי בקרב הציבור בגרמניה, שבעבר נלחש בגדר טאבו שהס מלהזכירו, נשמע עתה בקול רם יותר. המאמר מבחין בין העילית הגרמנית – פוליטיקאים, סופרים ופובליציסטים – שגינתה את שירו של גראס, לבין הציבור הרחב, שבמכתבים למערכת ובטוקבקים באינטרנט הגיב בצורה שונה לגמרי. "במגמה הפופוליסטית שמסתמנת עתה בהיקף נרחב, כל הציבור הגרמני מתייצב מאחורי גראס", אמר ל"טיימס" גיאורג דיאז, עיתונאי בשבועון הגרמני דר שפיגל. מאנפרד סטנר, ראש "רשת השלום הגרמנית" בבון, אמר ל"טיימס", כי "לקולו של גראס יש משקל רב בגרמניה".[71][39]

תגובת גינטר גראס על הביקורת נגדו

הסופר גינטר גראס טען בתגובה לביקורת המסיבית נגדו, כי הוא לא הובן כראוי וכי מתנהל נגדו מסע הכפשות. "במקום להתייחס לתוכן השיר, המגמה השלטת היא לפתוח נגדי קמפיין ולטעון שהמוניטין שלי נהרסו לתמיד", אמר גראס בריאיון לתחנת טלוויזיה גרמנית. "קלישאות ישנות התעוררו, חלקן פוגעניות". לדבריו, כפי שחזה בשיר עצמו, הוא הואשם ב"אנטישמיות": "התברר לי, שבמדינה דמוקרטית, בה יש חופש דיבור, יש גם עדיין קונפורמיזם כפוי, שנמצא בחזית אחת עם סירוב להקשיב לתוכן ולשאלות שאני מעלה".[67] גראס כונה בעיתון "די וולט" – "האנטישמי הנצחי", כפרפרזה על הביטוי האנטישמי "היהודי הנצחי".[59] "זה פוגע ולא ראוי לתקשורת דמוקרטית", אמר גראס.[67]

גראס התלונן עוד על צורת הביקורת נגדו: "אני מרגיש שמשתלחים בי בצורה חסרת רסן. נערכת נגדי מתקפה מתואמת של העיתונות הגרמנית". גם לאחר הביקורת הנוקבת שספג מן האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית בגרמניה, שהתייחסה בשאט נפש להתבטאויות שבשיר, גראס נשאר דבק בגרסת שירו. "בשום פנים ואופן לא אחזור בי מדבריי", הצהיר, וחזר על עמדתו כנגד אספקת צוללות גרמניות לישראל: "אספקת הצוללות, כל שכן מימונן, היא צורה שגויה של פיצויים על השואה. הרי לדורות הצעירים אין כל אחריות למה שנעשה אז. וצריך להיות לנו ברור, שבמסירת הצוללות אנחנו הופכים את עצמנו לשותפים לפשע", אמר. בתשובה לשאלה אם לישראל לא עומדת הזכות להגן על עצמה, הגיב: "לישראל יש זכות קיום, אבל בואו לא נשכח שמדובר במדינה שמבצעת פשעים חמורים נגד הפלסטינים".[60]

גראס הבהיר, כי הביקורת שלו הופנתה כלפי הממשלה הישראלית ולא כלפי מדינת ישראל בכלליות. "אני מבקר את מדיניות הממשלה: מדיניות שממשיכה לבנות התנחלויות בניגוד להחלטת האו"ם", הסביר. "אני מבקר מדיניות שיוצרת לישראל עוד ועוד אויבים ומבודדת אותה יותר ויותר". האיש שמזיק לישראל באופן הרב ביותר הוא, לדבריו, ראש הממשלה נתניהו. "את זה הייתי צריך להוסיף לשיר", אמר.[12]

על החלטתו של שר הפנים אלי ישי לאסור את כניסתו לישראל,[7] אמר גראס, כי התנהלותו של שר הפנים הישראלי מזכירה לו את זו של אריך מילקה, ראש השטאזי, המשטרה החשאית בגרמניה המזרחית. "גרמניה המזרחית כבר לא קיימת", ציין גראס, "אבל ממשלת ישראל, ככוח גרעיני ללא פיקוח, מתנהלת באופן שרירותי ועד כה לא הוקיעו אותה על כך".[16]

לאחר פרסום השיר

סופר אמריקאי זכה בפרס ע"ש גינטר גראס וסירב לקבלו

הסופר האמריקאי דייב אגרס, שאמור היה לקבל את פרס אלבטרוס מטעם קרן גינטר גראס, סירב באפריל 2012 להשתתף בטקס, בעקבות השיר האנטי ישראלי שפרסם גראס. בפרס בסך 40 אלף אירו זכה אגרס על ספרו "זייתון" (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר הלוי), המגולל את חוויותיו של אמריקאי ממוצא סורי לאחר הוריקן קתרינה. "בעקבות הפואמה השנויה במחלוקת שפרסם באחרונה גראס, הרגשתי שיש לדחות את טקס הענקת הפרס, כדי שהמחלוקת לא תסיט את תשומת הלב מהפעילות הנפרדת של הקרן ומהנושא של 'זייתון'", אמר אגרס, שהסביר כי החליט שלא להשתתף בטקס כיוון שהמארגנים סירבו לדחות אותו כבקשתו. הוא הודה לקרן על בחירתה וביקש שהכסף יועבר לארגונים בגרמניה הפועלים לקידום הבנה בין בני דתות שונות.[72]

גראס נשאר נשיא כבוד של אגודת הסופרים הבינלאומיים בגרמניה

חברי הסניף של איגוד הסופרים הבינלאומי "פאן" בגרמניה, הצביעו נגד הדחת גינטר גראס מנשיאות הכבוד שלהם. בעקבות התגובות הנזעמות והביקורת החריפה כלפי גראס על שירו "מה שחייב להיאמר", נתבקשו חברי האיגוד לדון בבקשה לשלול מגראס את תואר הכבוד. בכינוסם השנתי במאי 2012, שהתקיים בעיר רודולשטאדט שבמזרח גרמניה, דחו הסופרים הגרמנים את בקשת ההדחה ברוב גדול.[73]

סקר בגרמניה: כשני שלישים מהגרמנים מחזיקים בעמדות קרובות לשיר

מסקר שנערך בגרמניה מתברר, כי בעצם מרבית הציבור הגרמני, ולא רק השוליים הקיצוניים, מסתייג ממדיניות ישראל ומתייחס אליה בצורה שלילית – כשני שלישים מחזיקים בעמדות הקרובות בחלקן לאלה שהובעו בשיר. הסקר של השבועון שטרן, שפורסם במאי 2012, מצא כי 59% מאזרחי גרמניה סבורים שישראל תוקפנית, עלייה של 10% מינואר 2009, ו-13% חושבים שלישראל אין זכות קיום. 60% מהגרמנים סבורים שלגרמניה אין מחויבות מיוחדת לישראל על רקע השואה ו-70% סבורים שישראל מקדמת את האינטרסים שלה על גבם של עמים אחרים.[30]

"דר שפיגל": ישראל מחמשת את הצוללות מגרמניה בנשק גרעיני

השבועון הגרמני דר שפיגל פרסם בתחילת יוני 2012 כתבת שער, לפיה ישראל מחמשת את הצוללות מסדרת דולפין, שמספקת לה גרמניה, בטילים מסוג פופאי נושאי ראשי נפץ גרעיניים.[74] העורך הראשי של השבועון, גיאורג מסקולו, כתב בפתח הגיליון, כי לאחר חודשים ארוכים של תחקיר הוברר, ש"בצוללות שמספקת גרמניה לחיל הים הישראלי נעשה שימוש כמנשא לנשק גרעיני". הצוללת אח"י תנין, צוללת הדולפין הרביעית שתספק גרמניה לחיל הים של ישראל, שהועברה רשמית לידי ישראל בתחילת מאי 2012,[75] ושתגיע לישראל במהלך 2013 בתום סדרת בדיקות ואימונים, עמדה במרכז שירו של גראס, שהתריע כי "ייחודה בכך", שהיא מסוגלת להנחות "ראשי נפץ משמידי כל" ולשמש את ישראל לצורך תקיפה באיראן, שבה לטענת השיר "קיומה של פצצת אטום יחידה אינו מוכח".[3] הפרסום ב"שפיגל" הביך את ממשלת גרמניה, שהכחישה בעבר כי הצוללות המסופקות לישראל מיועדות לשאת נשק גרעיני. "כעת, בכירים גרמנים מודים כי הם יודעים מהו השימוש האמיתי שישראל עושה באמצעים מגרמניה", כתב העורך הראשי של השבועון.[76]

הכותרת על שער הגיליון, בו נראית הקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל לצידו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מעל לצוללת כשברקע דגל ישראל – מתיימרת לחשוף מבצע סודי בשם "שמשון", אשר הצוללות החמושות בנשק גרעיני הן חלק ממנו, ושאמור לתת לישראל את יכולת "המכה השנייה", כלומר להרתיע את אויביה באפשרות של מתן מהלומה נגדית בנשק גרעיני למקרה שתותקף. מילת הקוד "שמשון" בהקשר של הפעלת נשק גרעיני מופיעה בערך מדיניות הגרעין של ישראל בוויקיפדיה, בפרק העוסק במדיניות השימוש בנשק הגרעיני: "נראה כי תרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני יהיה רק במקרה שישראל נמצאת על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד. לאופציה זו ניתן השם 'ברירת שמשון' – סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האליל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: 'תמות נפשי עם פלשתים'".

שאלת האנטישמיות של השיר

העובדה שדווקא סופר גרמני בעל עבר נאצי, ששירת בצעירותו בואפן אס-אס, הזרוע הצבאית של האס-אס, כתב שיר שבו הוא מציג את מדינת היהודים כסכנה לשלום העולם וכאיום על חיי האיראנים, היוותה גורם בעל משקל שלילי לגבי ההתייחסות לגופו של כותב השיר גינטר גראס.[31] אולם הטענות בדבר האנטישמיות של השיר, שהועלו במסגרת הביקורת שהתעוררה בעקבות פרסומו,[5][7] מציבות שאלה הדורשת בחינה אובייקטיבית, תוך התייחסות לגופם של דברים, בנפרד מן המחבר ועברו.

הגדרת האנטישמיות באיחוד האירופי

הגדרת האנטישמיות על פי האיחוד האירופי, בו פורסם השיר, קובעת כי "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". כך נכתב במסמך של הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות, הקובע עוד כי "לעיתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעיתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". בנוסף לכך קובע המסמך, כי "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי". המסמך מציין עם זאת, כי "ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית".[77]

דמוניזציה של ישראל

גראס כתב את שירו על מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, והבהיר לאחר פרסום השיר, כי את ביקורתו ביקש להפנות כלפי הממשלה הישראלית ולא כלפי מדינת ישראל בכלליות.[12] מכאן שגם שיר אנטי ישראלי לא היה בכוונתו לכתוב אלא שיר המכוון נגד מדיניותה של ממשלת ישראל בלבד. הפרופסור מיכה ברומליק, מרצה לחינוך בפרנקפורט שבגרמניה ומחברם של ספרים שונים, ביניהם "רוח גרמנית ושנאת יהודים" (בגרמנית: "Deutscher Geist und Judenhass"), אמר בריאיון לעיתון זידדויטשה צייטונג, כי ההבהרה של גראס אינה משנה את טיב דבריו: "גם ממשלת נתניהו – שפוליטית היא לי מאוד לא סימפתית – לא מתכננת למחוק את העם האיראני". לדעת ברומליק, בן ליהודים פליטי השואה שנולד בשווייץ, "גראס אינו אנטישמי, אך משתמש בדפוסי הבעה אנטישמיים". ברומליק הסביר, כי הטענה שישראל עלולה למחוק את העם האיראני, יוצרת דמוניזציה (סוג של דברי שטנה בה מושא השנאה מוצג כשד או לא-אנושי) של המדינה, מעשה הנחשב לדבריו לאחד הקריטריונים של התבטאות אנטישמית. להצגת ישראל באופן זה "אין קשר ולא הקטן ביותר לאיזושהי מציאות פוליטית", אמר. "לכן אני רואה בכך ביטוי טיפוסי של דמוניזציה, ובתור שכזה כאנטישמיות".[78]

שימוש במקבילות לטרמינולוגיה אנטישמית

הטענה כי ישראל מסכנת את שלום העולם מקבילה לחלק מסוים של הטרמינולוגיה האנטישמית הנאצית, שתארה את ההיסטוריה האנושית על פי תורת הגזע כמאבק בין גזעים בו נועד הגזע הארי לכבוש את מקומו כגזע האדונים, לשעבד גזעים נחותים ולהילחם ביהודים, שהוגדרו על ידי הנאצים כבני אנטי גזע מזיק המסכן את שלום העולם.[79] מקבילה נוספת לטרמינולוגיה אנטישמית ניתן למצוא בטענת השיר בדבר ההאשמה ב"אנטישמיות" כאמצעי ל"כפייה" של "ההשתקה הכללית" על העולם, כהקבלה חלקית לתאוריית הקשר של השתלטות היהודים על העולם, שמופיעה בכתבים הידועים כפרוטוקולים של זקני ציון, לפיה היהודים כופים את רצונם על העולם בדרכים מתוחכמות ונלוזות.

מופע מודרני לרעיונות מסוג זה מצוי בתאוריית ממשלת הכיבוש הציונית, פרי עטו של הנאו-נאצי האמריקאי אריק תומפסון, לפיה ממשלות רוב מדינות העולם אינן אלא ממשלות בובות, כאשר בפועל שולטת בהן ממשלת ישראל. גם נשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, השמיע דברים דומים, ובנאומו בספטמבר 2009 לפני העצרת הכללית של האו"ם אמר בהתייחסו לישראל: "זה לא מקובל שמיעוט קטן ישלוט על המדיניות, הכלכלה והתרבות של חלקים גדולים בעולם, דרך רשת מסובכת, וייצור נוסחה חדשה ומתוחכמת של עבדות במדינות אחרות, אפילו מדינות אירופיות, וישתמש באו"ם כדי להשיג את מטרותיו".[18]

לשון כלאיים ומיזוג רעיונות

בהסתמך על המאמר "טרמינולוגיה אנטישמית בת-זמננו" מאת ד"ר יואל פישמן מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ניתן לראות בשילובם של דפוסים אנטישמיים במסגרת השיח הפוליטי על אודות ישראל – במקרה זה "ההשתקה" המיוחסת בשיר לישראל ותיאורה כ"שקר" ו"כפייה", יחד עם ההאשמה בדבר "הסכנה" שישראל מהווה לשלום העולם על רקע הצגת ישראל כתוקפן, שעלול "למחוק" את העם האיראני באמצעות טילים "משמידי כל" – מעין סוג מסוים של לשון כלאיים בין האנטישמיות הקלאסית, המכוונת את חיציה אל היהודים באשר הם יהודים, לבין אנטישמיות מודרנית בת זמננו, המכוונת את חיציה גם אל מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, ובאופן זה משמשת גשר המחבר בין אנטישמיות בנוסח העבר לזו של היום.[80]

מאמרו של ד"ר יואל פישמן מלמד גם, כי באמצעות עשיית שימוש במילים המקשרות בין סמנטיקה לפוליטיקה במסגרת השיח הפוליטי על אודות ישראל – במקרה זה "השתקה", "שקר", "כפייה", "סכנה" ו"השמדה" – והצגתן כ"עובדות", ניתן ליצור מיזוג בין רעיונות אנטישמיים במהותם לבין ביקורת לגיטימית לכאורה – טכניקת תעמולה המערבבת בין התכנים כדי שיפרשו בהקשרים שונים "הגנה עצמית יהודית כתוקפנות, הרצון להגדרה עצמית כגזענות, והשאיפה לעצמאות כאימפריאליזם" במסגרת הפצת המסר, כולו או חלקו, לפיו "עניינה של הציונות הוא ברצח-עם, גזענות, בגידה, תוקפנות וסיפוח".[80]

שאלה ברקע השיר

הפואמה מציבה בעקיפין גם את השאלה, העומדת ברקע השיר, האם ניתן לבטל בהחלטיות ובביטחון מעבר לכל ספק סביר את האפשרות של התרחשות אסון לא מתוכנן, שעלול לקרות במהלך תקיפה של מתקנים המשמשים לפיתוח תוכניות גרעין, כגון צנטריפוגות להעשרת אורניום – שהרי כאשר נפגעים מתקנים גרעיניים מתעוררת סכנה של דליפת קרינה רדיואקטיבית מסוכנת הגורמת לזיהום רדיואקטיבי סביבתי, שיש לו השפעות מזיקות קצרות מועד וארוכות טווח על האוכלוסייה הנחשפת לו, כפי שקרה בתאונה הגרעינית באוקראינה, שהובילה לאסון צ'רנוביל, וברעידת האדמה ביפן, שגרמה לאסון הגרעיני בפוקושימה, מקרים שבהם נפגעו כורים גרעיניים. יש הסומכים על היכולות לבצע תקיפות "כירורגיות" ממוקדות, שימנעו פגיעות המוניות באוכלוסייה.[43] אולם – כפי שקורה לעיתים, גם אם הדרך מרוצפת בכוונות "טובות" – תוכניות עלולות להשתבש, וכתוצאה מכך עלולים להתרחש אסונות, שיוצאים מכלל שליטה, במיוחד כאשר מדובר במתקנים גרעיניים בקרבת אזורים מיושבים.[81] על רקע זה מזהיר שירו של גראס, נוסף על כל שאר תכניו השנויים במחלוקת, גם מפני מהלך מסוכן, אשר אחריתו – "בסופו בתורת ניצולים אין אנו אלא הערות שוליים" – מי ישורנה.[3]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עופר אדרת, גינתר גראס בשיר חדש: הגרעין הישראלי הוא הסכנה האמיתית לעולם, באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  2. ^ Günter Grass, Was gesagt werden muss, at Süddeutsche Zeitung, 4 April 2012
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 גינטר גראס, מה שחייב להיאמר - תרגום לעברית
  4. ^ גינטר גראס, מה שחייב להיאמר - תרגום ל-16 שפות
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 עופר אדרת, גינטר גראס מותקף בגרמניה: "האבטיפוס של האנטישמי המשכיל", באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  6. ^ 6.0 6.1 יונתן רול, ‏רה"מ שוב תוקף את גראס, באתר גלי צה"ל, 21 באפריל 2012
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 יהונתן ליס, ברק רביד, אופיר בר-זהר, שר הפנים הכריז כי הסופר גינטר גראס הוא "פרסונה נון גרטה" בישראל, באתר הארץ, 8 באפריל 2012
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 נטשה מוזגוביה, לוס אנג'לס טיימס: ישראל נהגה בגראס כמו איראן, באתר הארץ, 10 באפריל 2012
  9. ^ 9.0 9.1 Asher Zeiger, German minister calls Israel’s treatment of Gunter Grass an overreaction, at The Times of Israel, 10 April 2012
  10. ^ Israel's Government Has Reacted Absurdly', at SPIEGEL ONLINE - International, 10 April 2012'
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 עמי פרידמן, יורם קניוק: "מי שמחרים סופרים אחר כך ישרוף ספרים", באתר nrg מעריב, 8 באפריל 2012
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 עופר אדרת, התומכים החדשים של גראס: האיראנים והניאו-נאצים, באתר הארץ, 7 באפריל 2012
  13. ^ Yoel Goldman, Support for Günter Grass takes center stage at German anti-war protests, at The Times of Israel, 7 April 2012
  14. ^ Ostermarsch Frankfurt 2012 - Demonstrantin mit Günter-Grass-Porträt, at Wikipedia, 9 April 2012
  15. ^ רויטרס, אי-פי, הנשיא אובמה: ישראל טרם החליטה על תקיפה באיראן, אך דאגותיה מוצדקות, באתר הארץ, 5 בפברואר 2012
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 עופר אדרת, גינטר גראס מגיב על הכרזתו "אישיות לא רצויה": אלי ישי מזכיר לי את ראש השטאזי, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
  17. ^ חיים נחמן ביאליק, מתי מדבר, באתר פרויקט בן-יהודה
  18. ^ 18.0 18.1 סוכנויות הידיעות, אחמדינז'אד תקף את ישראל – נציגי המערב עזבו, באתר nrg מעריב, 24 בספטמבר 2009
  19. ^ דויד גרוסמן, רגע לפני שהאוזניים נאטמות, באתר הארץ, 11 במרץ 2012
  20. ^ רויטרס, אובמה: חלון ההזדמנויות הדיפלומטי של איראן הולך ונסגר, באתר הארץ, 25 במרץ 2012
  21. ^ "ארצות הברית נערכת לתקיפה ישראלית באיראן", באתר ynet, 14 בינואר 2012
  22. ^ אמיר אורן, והרי החדשות: התקיפה באיראן בוטלה (לפחות עד 2013), באתר הארץ, 30 במרץ 2012
  23. ^ J. Reichelt, P. Ronzheimer, Steht Israel vor einem Krieg mit dem Iran?, at Bild.de, 27 März 2012
  24. ^ עופר אדרת, שר ההגנה הגרמני על תקיפת איראן: אחרי הפגישה עם ברק הפכתי מודאג יותר, באתר הארץ, 27 במרץ 2012
  25. ^ יונתן רול, ‏זעם על התבטאויות גינתר גראס, באתר גלי צה"ל, 6 באפריל 2012
  26. ^ Jacob Edelist, Passover 2012 Blood Libel: Gunter Grass Poem Accusing Israel..., at The Jewish Press, 4 April 2012
  27. ^ סולידריות עם גינתר גראס, באתר ארץ האמורי, 5 באפריל 2012
  28. ^ Günter Grass Specializes in 'Self-Righteousness', at SPIEGEL ONLINE - International, 4 May 2012
  29. ^ יואב ספיר, גראס ממכר, באתר nrg מעריב, 9 באפריל 2012
  30. ^ 30.0 30.1 עופר אדרת, 70% מהגרמנים: ישראל מתקדמת על חשבון עמים אחרים, באתר הארץ, 24 במאי 2012
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 31.5 יניב מגל, ‏הסופר חיים באר: "גינטר גראס צבוע, אופורטוניסט ופחדן", באתר גלובס, 9 באפריל 2012
  32. ^ Josef Joffe, Günters neue Freunde, at ZEIT ONLINE, 13 April 2012
  33. ^ Unterstützt Günter Grass - Was gesagt werden muss, at Facebook, 5 April 2012
  34. ^ Gegen Grass gegen Israelhass und Antisemitismus, at Facebook, 4 April 2012
  35. ^ Der Gesandte Emmanuel Nahshon zur Veröffentlichung Günter Grass, באתר שגרירות ישראל בגרמניה, 4 באפריל 2012
  36. ^ מרב יודילוביץ', גינטר גראס: "ישראל מסכנת את השלום העולמי", באתר ynet, 4 באפריל 2012
  37. ^ 37.0 37.1 סוכנויות הידיעות, גינתר גראס: ישראל רוצה להשמיד את איראן, באתר nrg‏, 4 באפריל 2012
  38. ^ בנימין נתניהו, תגובת ראש הממשלה לדבריו של גינתר גראס, באתר משרד ראש הממשלה, 5 באפריל 2012
  39. ^ 39.0 39.1 רן דגוני, ‏גינטר גראס: "ישראל דומה למיאנמאר ולמזרח גרמניה", באתר גלובס, 14 באפריל 2012
  40. ^ אביאל מגנזי, ישראל כבר לא טאבו? "גראס יצא נגד הצביעות", באתר ynet, 9 באפריל 2012
  41. ^ 41.0 41.1 תום שגב, לא אנטישמי, פתטי, באתר הארץ, 5 באפריל 2012
  42. ^ גדעון לוי, לכעוס על גראס, ולהקשיב, באתר הארץ, 8 באפריל 2012
  43. ^ 43.0 43.1 עמוס גלבוע, השיר של גינתר גראס כמראה לדיבורים על הגרעין, באתר nrg‏, 8 באפריל 2012
  44. ^ נורית קנטי, תגובה לא רצויה, באתר nrg‏, 11 באפריל 2012
  45. ^ ארי שביט, גינטר גראס ושתיקת השמאל, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
  46. ^ אורי אבנרי, גינטר האיום, אתר תנועת גוש שלום, 14 באפריל 2012
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 אגודת הסופרים העברים מגנה את גינטר גראס: "גראס מבקש לטהר את טהראן", באתר מגזין אימגו, 8 באפריל 2012
  48. ^ איתמר יעוז-קסט, זכות הקיום: איגרת-שיר לסופר הגרמני, באתר היגיון בשיגעון, 8 באפריל 2012
  49. ^ Grass: cosa ne pensa Amos Oz at RSI LA 1, 8 April, 2012.
  50. ^ 50.0 50.1 א.ב. יהושע מגיב על גינטר גראס, "חדשות בן עזר" 737, 26 באפריל 2012
  51. ^ מתי דוד, מדוע שותקים שלושת סופרינו המופלאים?, באתר news1 - חדשות מחלקה ראשונה, 17 באפריל 2012
  52. ^ יהושע סובול, הזיותיו של גינטר גראס, באתר ישראל היום, 9 באפריל 2012
  53. ^ יהונתן גפן, הסדר הנכון, באתר nrg מעריב, 28 באפריל 2012
  54. ^ גינטר גראס: "חושש שישראל תמחק את אירן", באתר רשת ב', 5 באפריל 2012
  55. ^ נטשה מוזגוביה, לוס אנג'לס טיימס: ישראל נהגה בגראס כמו איראן, באתר הארץ, 10 באפריל 2012
  56. ^ AFP, שר גרמני: ישראל הגזימה בהכרזה על גינטר גראס כאישיות לא רצויה, באתר ynet, 9 באפריל 2012
  57. ^ Dr. Dieter Graumann, „Judenfeindliche Klischees ohne Ende“, at Zentralrat der Juden in Deutschland, 5 April 2012
  58. ^ Henryk M. Broder, Günter Grass – Nicht ganz dicht, aber ein Dichter, at Welt Online, 4 April 2012
  59. ^ 59.0 59.1 Henryk M. Broder, Günter Grass, der ewige Antisemit, at Welt Online, 4 April 2012
  60. ^ 60.0 60.1 יואב ספיר, גראס משיב לביקורת: המתקפה נגדי מתואמת, באתר nrg‏, 5 באפריל 2012
  61. ^ Malte Lehming, Günter Grass – ein Kreis schließt sich, at Der Tagesspiegel, 4 April 2012
  62. ^ Christoph Twickel, Historiker Wolffsohn: "Der Mann ist die Summe seiner Vorurteile", at SPIEGEL ONLINE, 4 April 2012
  63. ^ Raphael Gross, Antisemitismus ohne Antisemiten at Berliner Zeitung, 7 April 2012
  64. ^ Josef Joffe, Der Antisemitismus will raus - Seite 1, at ZEIT ONLINE, 4 April 2012
  65. ^ Josef Joffe, Der Antisemitismus will raus - Seite 2, at ZEIT ONLINE, 4 April 2012
  66. ^ Tilman Krause, Grass' Anti-Israel-Gedicht steckt voller NS-Stereotypen, at Berliner Morgenpost, 4 April 2012
  67. ^ 67.0 67.1 67.2 67.3 עופר אדרת, גינטר גראס מגיב לביקורת: פותחים נגדי קמפיין, באתר הארץ, 5 באפריל 2012
  68. ^ אדר פרימור, נשיא גרמניה הטרי בישראל: "איראן מאיימת גם עלינו", באתר הארץ, 29 במאי 2012
  69. ^ Israel's poetry critics, at Los Angeles Times, 10 April 2012.
  70. ^ Robert Sharp, Hit Günter Grass with poetry, not a travel ban, at The Guardian, 10 April 2012.
  71. ^ Nicholas Kulish, Once Taboo, Germans’ Anti-Israel Whispers Grow Louder, at The New York Times, 13 April 2012.
  72. ^ מיה סלע, סופר אמריקאי זכה בפרס ע"ש גינטר גראס וסירב לקבלו, באתר הארץ, 17 באפריל 2012
  73. ^ מיה סלע, חברי סניף איגוד הסופרים הבינלאומי בגרמניה הצביעו נגד הדחת גינטר גראס, באתר הארץ, 13 במאי 2012
  74. ^ Made in Germany, at Der Spiegel, 4 Juni 2012
  75. ^ יואב זיתון, ישראל קיבלה צוללת דולפין רביעית מגרמניה, באתר ynet, 3 במאי 2012
  76. ^ עופר אדרת, "דר שפיגל": בכירים גרמנים מודים שלצוללות הדולפין יכולת גרעינית, באתר הארץ, 3 ביוני 2012
  77. ^ הגדרת האנטישמיות על פי האיחוד האירופי, באתר הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות
  78. ^ Lars Langenau, Micha Brumlik zu Günter Grass, at Süddeutsche Zeitung, 10 April 2012
  79. ^ תיק נושא: גזענות ואנטישמיות, אנטישמיות ואידאולוגיה נאצית, באתר יד ושם
  80. ^ 80.0 80.1 ד"ר יואל פישמן, טרמינולוגיה אנטישמית בת-זמננו, באתר ליה סתיו – תרגום
  81. ^ סוכנויות הידיעות, איראן: מתקן ההעשרה ליד קום "יפעל בקרוב", באתר nrg מעריב, 8 בינואר 2012
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38705025מה שחייב להיאמר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מה_שחייב_להיאמר&oldid=2718145"