בית (שירה)

בית (מכונה גם מחרוזת וסטרופה) הוא רצף של מספר משפטים בשיר. לרוב, בשירה קלאסית המשקל נשמר לאורך הבית. פעמים רבות, יחידת הבית גם מוגדרת על ידי החריזה או מספר שורות קבוע (כמו במבנים השיריים, דיסטיכון/קופלט, טרצינה, מרובע/קטרן, חמשיר או ססטט). כך לדוגמה, הקומדיה האלוקית של דנטה אליגיירי כתובה בטרצינות ומתחרזת במבנה של אבא, בגב, גדג, דהד וכן הלאה, מה שיוצר רצף של בתים בני שלוש שורות כל אחד.

בַּיּוֹם הַהוּא, אֶמְצַע שְׁבִיל יָמֵינוּ,

בְּחֹרֶשׁ עַז נִתְעֵיתִי, כִּי מָאוֹר

וּנְתִיב־אֱמֶת בָּאֹפֶל הִטָּמֵנוּ.

הוֹי מָה אַכְזָר הַסֹבֶךְ הַשָׁחֹר –

אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי־גֶבֶר;

גַּם זִכְרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,

— תחילתה של הקומדיה הא-לוהית, מאת דנטה אליגיירי. בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי

מלבד המבנים השיריים, גם סכמות חריזה מגדירות בתים. כך חריזה חובקת, מסורגת או זו של מרובע מגדירות יחידות בנות ארבע שורות, כלומר, בתים בני ארבעה טורים. מצד שני, החריזה הצמודה, דווקא מפרידה בין שני חלקי הבית ובכך יוצרת מעין שתי יחידות נפרדות בתוך הבית, כמעט שני בתים נפרדים. לדוגמה, בשירו של דורי מנור, פרימה, בתים שונים חרוזים בסכמות חריזה שונות, כדי להבהיר רעיון מסוים, במקרה זה רעיון הפרימה שבשיר.

הבית הראשון של השיר, מחורז בחריזה חובקת, אשר מגדירה באופן ברור את הבית כיחידה אחת בת ארבע שורות.	הבית האחרון של השיר, מחורז בחריזה צמודה, אשר גורמת ליחידת הבית להיות רופפת יותר, כמעט מתחלקת לשני בתים בני שתי שורות. שימוש זה בתכונות של בתים, מייצג את הפרימה שבשיר.
איך יכול אדם לשיר שיר ערש לעצמו? איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד, ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. — הבית הראשון בשיר "פרימה", מאת דורי מנור.	בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד הייתה אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה, הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. — הבית השלישי והאחרון בשיר "פרימה", מאת דורי מנור.

בשירה מודרנית, בתי שיר יכולים להיות ממוקמים באופן שרירותי על פני הדף המודפס, זאת הודות למוסכמות דפוס, אשר משלבות אפשרויות, כמו שטח לבן, פיסוק או הדגשה.

התגלמות פחות ברורה מאיליה של השבירה לבתים, ניתן למצוא בסונטות של ויליאם שייקספיר, אשר מודפסות כיחידה אחת, כבית אחד גדול בן 14 שורות, אך יכולות להישבר לשלושה בתים בני 4 שורות המוגדרים על ידי סכמת החריזה המסורגת שלהם וקופלט אחד מסכם, שפעמים רבות מוזח שמאלה משאר השיר.

עֵת אֶל כִּנְסֵי הִרְהוּר שׁוֹתְקִים, נוּגִים,
אַזְעִיק זִכְרוֹן דְּבָרִים, זִכְרוֹן עָבָר,
אֶבְכֶּה מַאֲוַיִּים לֹא מֻשָּׂגִים
וּזְמַן, כִּלָּה אֶת כֹּל שֶׁלִּי יָקַר --
אַשְׂחֶה עֵינַי, שֶׁזֶּה כְּבָר לֹא דָּמְעוּ,
עַל כָּל יָדִיד, בְּלֵיל-הַמָּוֶת נָח,
וַאֲבַכֶּה מַרְאוֹת שֶׁנֶּעֶלְמוּ
וּמֵחָדָשׁ מֵאַהֲבָה אֶגְנַח.
אֶכְאַב אָז כְּאֵבִים אֲשֶׁר כָּאַבְתִּי
וּבְלֵב כָּבֵד אֶמְנֶה שׁוּב אֶת כֻּלָּם,/
חֶשְׁבּוֹן עָצוּב שֶׁל אֲנָחוֹת דְּאָבָתִי
שֶׁאֲשַׁלְּמוֹ שֵׁנִית, כְּמוֹ לֹא שֻׁלַּם.

עָלֶיךָ אָז אֶחְשֹׁב, יְדִיד הַלֵּב --

יוּשַׁב כָּל שֶׁאָבַד, יֶחְדַּל הַכְּאֵב.

— סונטה מספר 30, מאת ויליאם שייקספיר. בתרגום משה זינגר