ירבעם השני

יָרָבְעָם בן יואש (ירבעם השני)

איור משנת 1553
מדינה	ממלכת ישראל
פטירה	742 לפנה"ס
שושלת ממלכת ישראל
תואר מלך ישראל אב יואש צאצאים זכריה יורש העצר זכריה
מלך ישראל ה־14 789 לפנה"ס – 748 לפנה"ס (כ־41 שנים) מנהיג דת בתקופה ישעיהו, הושע, עמוס ויונה → יואש זכריה ←

יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ, נודע גם כירבעם השני, הוא אישיות מהתנ"ך, שלט על ממלכת ישראל בשנים 789 עד 784 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 784 עד 748 לפנה"ס כמלך. הוא מלך בישראל אחרי אביו, יואש.

התיאור אודות ירבעם השני בספר מלכים כולל שבעה פסוקים בלבד. נאמר שם בקיצור נמרץ, שירבעם בן יואש כבש את דמשק והרחיב את גבולות ישראל ”מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה” (ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"ה); וכן ”הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל” (שם, כח), ולמרות זאת הוא מתואר באור שלילי: ”וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'” (שם, כד).

בתקופת מלכותו של ירבעם השני הגיעה מלכות ישראל לשיא מבחינת גודלה. המלך ירבעם המשיך במלחמות עם ארם, שהתחיל בהן יואש אביו, ומגמתן הייתה לשחרר את חבל עבר הירדן מהשלטון הארמי. פרטים על מלחמה זו אינם ידועים, אך נראה ששני קרבות מכריעים נערכו בה - בקרנים שבבשן, ובלא-דבר שבגלעד. זאת למדים מנבואות עמוס שניבא בתקופת ירבעם ב':

הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם. כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֱלֹקֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה:

— ספר עמוס, פרק ו', פסוקים י"ג-י"ד

מתברר מכאן וממה שנאמר במובאה מספר מלכים, שישראל הרחיבה את גבולה עד לבוא-חמת בצפון (לבנה שבבקעת הלבנון) ועד לנחל הערבה בדרום. כיבושי ירבעם בסוריה הדרומית והתעצמותה של ממלכת ישראל התרחשו בתקופת ירידה יחסית בהשפעתה ובמעורבותה של אשור בסוריה בימי אשור-דן השלישי (773-755 לפנה"ס) ואשור-ניררי החמישי (755-745 לנה"ס), ולאחר שפסקו המסעות האשוריים נגד ארם. דמשק עצמה, ככל הנראה, נפלה בידי ישראל לאחר מסעו של שלמנאסר הרביעי נגד דמשק בשנתו התשיעית (774 לפנה"ס). פחות ברור הוא מתי בדיוק נפלה חמת תחת מרותה של ישראל - האם לאחר מסעו של שלמנאסר הרביעי נגד חדרך (חמת) בשנתו העשירית והאחרונה (773 לפנה"ס), או לאחר המסע של יורשו אשור-דן השלישי נגד חדרך בשנתו השישית (766 לפנה"ס) או בשנתו האחרונה, השנה השמונה עשרה (755 לפנה"ס). גם עצם הרחבת ההשפעה הישראלית על חמת איננה כה ברורה, שכן לפי עמוס ו, יד: ”וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה"” ולפי מלכים ב יד, כה: ”הוּא הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה”, מדובר על הרחבת גבול ישראל בצפון רק עד לבוא-חמת ורק בפסוק כח בספר מלכים (שם) מדובר על השבת חמת: "וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל".

על הרחבת גבולה של ישראל והגידול בהשפעתה בסוריה השפיעה לא רק עובדת ירידת כוחה של דמשק, אלא גם העובדה שלאחר שלמנאסר הרביעי, נכנסה אשור פעם שנייה לתקופת משבר וירידה. בדומה לתקופת שלטונו של שלמנאסר הרביעי, גם על תקופת שלטונם של שני יורשיו - אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי אין כמעט ידיעות, והמקור היחיד עליהם הוא הכרוניקה האפונימית.

מכרוניקה זה עולה תמונה של אי-שקט מתמיד בארץ אשור בין השנים 765 לפנה"ס, כאשר אשור-דן השלישי נשאר בראשונה בארצו ולא יצא למסע מלחמה, עובדה המשקפת אי-שקט בפנים ארץ אשור, ועד לשנת 745 לפנה"ס עת תפס תגלת-פלאסר השלישי את הכס בעקבות הפיכת חצר שקדמה לה מרידה. נסיגה זו בכוחה של אשור ובמעורבותה בסוריה אפשרה לממלכת ישראל להתעצם בלא מפריע.

התפשטות ממלכת ישראל בעבר-הירדן

ממלכת ישראל התפשטה בימי ירבעם ב' גם בעבר הירדן המזרחי, וזאת בעקבות קריסת כוחה של ארם דמשק. על התפשטות שבטי ישראל בעבר הירדן בימי ירבעם נכתב בדברי-הימים:

... אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר... וְאֶחָיו לְמִשְׁפְּחֹתָיו בְּהִתְיַחֵשׂ לְתֹלְדוֹתָם הָרֹאשׁ יְעִיאֵל וּזְכַרְיָהוּ. וּבֶלַע... הוּא יוֹשֵׁב בַּעֲרֹעֵר וְעַד-נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן. וְלַמִּזְרָח יָשַׁב עַד-לְבוֹא מִדְבָּרָה לְמִן-הַנָּהָר פְּרָת כִּי מִקְנֵיהֶם רָבוּ בְּאֶרֶץ גִּלְעָד... וּבְנֵי-גָד לְנֶגְדָּם יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ הַבָּשָׁן עַד-סַלְכָה... וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן... וַיֵּשְׁבוּ בַּגִּלְעָד בַּבָּשָׁן וּבִבְנֹתֶיהָ וּבְכָל-מִגְרֲשֵׁי שָׁרוֹן עַל- תּוֹצְאוֹתָם. כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ- יִשְׂרָאֵל... וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ.

— דברי הימים א' ה, ג-כג

רשימות אלו משקפות ללא ספק את המצב ערב ההגליה של שבטים אלו בידי תגלת-פלאסר השלישי, וזאת בעקבות המפקד שנערך בקרבם בימי יותם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל כנאמר בפסוק יז. מרשימות אלו עולה, שבני מנשה התפשטו בבשן עד סלכה ועד החרמון, ואילו אזור הנדידה של בני ראובן התרחב עד נהר הפרת. התפשטות שלטונה של ממלכת ירבעם בעבר-הירדן חייבת הייתה לכלול גם את שיעבודן של עמון ומואב, דבר שאיפשר לירבעם להרחיב את גבולו ”עַד-יָם הָעֲרָבָה” (מל"ב יד, כה) - היינו עד ים המלח, ו”עַד-נַחַל הָעֲרָבָה” (עמוס ו, יד). רק מאוחר יותר, בימי יותם, עבר אזור זה לשלטון יהודה: ”וְהוּא נִלְחַם עִם-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ-לוֹ בְנֵי-עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר-כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית” (דה"ב כז,ה).

המצב הפנימי בממלכת ירבעם השני

בימי ירבעם שררו יחסי שלום בין ישראל ויהודה. שליטת ירבעם בחבלים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, וקשריה של ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה השולטת על המחצבים בערבה ועל הדרך לים אילת – הגדילו במידה ניכרת את הכנסותיה של ממלכת ישראל ממסחר החליפין, וסייעו להתעשרותם המופלגת של שריה.

כיבושם של הבשן והחורן, שהיו אסם התבואה של ארץ ישראל, נתן לממלכת ישראל בסיס כלכלי-חקלאי מוצק, שחסרונו היה ניכר עד כה. אין זה מן הנמנע, שההתנחלות הישראלית המחודשת בצפון הגלעד, בבשן ובחורן הייתה תוצאה של מדיניות מלכותית שעודדה התפשטות זו, וזאת במגמה לחזק את אחיזתה של ישראל במקומות אלו.

הפריחה הכלכלית נתנה את אותותיה גם בקצב הבניה ובהיקפה. עליהן קיימת עדות מחפירות בעיר שומרון. נחשף שם ארמון המלך מימי ירבעם השני ונמצא בו אוצר של קישוטי שנהב לרהיטים. שנהבים אלו מורים על עושרה של המלכות ועל פאר ארמונה בשומרון בעת ההיא. מפעלי בנייה אלו היוו מטרה להתקפותיו של עמוס הנביא: ”וְהִכֵּיתִי בֵית-הַחֹרֶף עַל-בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם-ה'” (ספר עמוס, פרק ג', פסוק ט"ו).

מלכי ישראל ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה
ירבעם נדב בעשא אלה זמרי תבני עמרי אחאב אחזיה יורם 798 777 776 753 752 752 748 741 721 719 יהוא יואחז יואש ירבעם השני זכריה שלום מנחם פקחיה פקח הושע 707 679 664 648 609 609 608 598 595 575

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0