יחסי צרפת–תאילנד
| יחסי צרפת–תאילנד | |
|---|---|
|
|
| |
| צרפת | תאילנד |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 643,801 | 513,120 |
| אוכלוסייה | |
| 66,591,382 | 71,647,824 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 3,030,904 | 514,945 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 45,515 | 7,187 |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית למחצה | מונרכיה |
היחסים בין צרפת לתאילנד משתרעים על פני תקופה ארוכה, החל מהמאה ה-16 ועד העת המודרנית. היחסים החלו ברצינות בתקופת שלטונו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת עם משלחות הדדיות וניסיון מרכזי של צרפת לנצר את ממלכת תאילנד (שכונתה אז סיאם) ולהקים פרוטקטורט צרפתי, שנכשל כאשר המדינה התמרדה נגד חדירות זרות ב-1688. צרפת חזרה רק יותר ממאה וחמישים שנה לאחר מכן כמעצמה קולוניאלית, ונאבקה על טריטוריה והשפעה נגד תאילנד בהודו-סין עד המאה העשרים.
המאות ה-16 וה-17
המשלחות הצרפתיות הראשונות
המקרה הראשון של קשרים בין צרפת ותאילנד הוא גם התיעוד ההיסטורי הראשון של ניסיון להכניס את הנצרות לסיאם: על פי ג'ובאני פייטרו מאפי, בערך בשנת 1550, פרנסיסקני צרפתי, בונפרר, שמע על ממלכת הבאגאנים הגדולה והתאילנדים, שב מזרחה, נסע על ספינה פורטוגזית מגואה לקוסמה (באגו), שם במשך שלוש שנים הטיף את הנצרות ללא שום תוצאה.[1]
המגעים העיקריים הראשונים בין שתי המדינות התרחשו לאחר שהוקמה נציגות אפוסטולית בתאילנד על ידי האפיפיור אלכסנדר השביעי ב-22 באוגוסט 1662. המשימה הוטלה על ידי החברה החדשה שהוקמה בפריז למשימות חוץ כדי להטיף לנצרות באסיה, וסיאם הפכה למדינה הראשונה שקיבלה מאמצים אלה, אחריה הגיעו משלחות חדשות 40 שנה אחר כך בקוצ'ינצ'ינה, טונקין ובחלקים מסין,[2] מכיוון שסיאם הייתה סובלנית ביותר לדתות אחרות והייתה אכן המדינה היחידה בדרום מזרח אסיה בה הכמרים הקתולים יכלו להתבסס בבטחה.[3]
פייר למברט דה לה מוטה, בישוף ביירות, הכומר-אפוסטוליק מקוצ'ינצ'ינה, וחבר המשלחות אטרנג'רס דה פריז, מלווה על ידי הכמרים דה בורז ודיאר, עזב את מרסיי ב-26 בנובמבר 1660, והגיע למרגואי 18 חודשים לאחר מכן.[2] הוא הגיע לממלכת איוטאיה בשנת 1662.[4]
בשנת 1664 הצטרפה קבוצת מיסיונרים בראשות פרנסואה פאלו, בישוף הליופוליס, אף היא של האגודה למשימות חוץ בפריז, ללמברט בעיר הבירה איוטהאיה לאחר 24 חודשים בנסיעות יבשתיות והחלה בעבודה מיסיונרית.[2] בשנים 1665–1666 הם הקימו סמינר לכמרים באיוטהאיה באישור המלך נאראי,[5] בית המדרש של סנט ג'וזף.
בשנת 1669, לואי לאנו, בישוף מוטלה, אף הוא חבר באגודת משימות החוץ של פריז, מונה לראש המשלחת הרומית הקתולית בדרום מזרח אסיה, עם מטהו באיוטאיה.[4] הם הפיצו את האמונה הנוצרית וגם דאגו לנוצרים אנמיטים ולקהילות נוצריות יפניות בתאילנד.[6] נאראי בירך על מיסיונרים אלה, וסיפק להם אדמות לכנסייה, בית שליחות וסמינר (סניף של סנט ג'וזף). הבישופים למברט ובאלו הקימו בית חולים מערבי בתאילנד בשנת 1669 באיוטאיה, כאשר האב לנאו היה הרופא הראשי. בית החולים סיפק טיפול רפואי לכ-200–300 איש מדי יום.
במהלך טיול בצרפת בשנת 1670, השיג פאלו מלואי ה-14 מכתב למלך נאראי, אשר יחד עם מכתב מהאפיפיור הוא מסר באיוטטהאיה באוקטובר 1673 ואשר התקבל ביראת כבוד רבה.[7][3]
קשרים אלה היו קשורים קשר הדוק להתפתחות ההשפעה הצרפתית בדרום אסיה, ובמיוחד להקמתה של חברת הודו המזרחית הצרפתית בשנת 1664, והתפתחותה של הודו הצרפתית הקולוניאלית.
קשרי סחר ראשונים (1680)
בשנת 1680 שלחה חברת הודו המזרחית הצרפתית החדשה, שהוקמה לאחרונה ספינה לתאילנד, ועליה משלחת סחר בהנהגת אנדרה דסלנדס-בורו, חתנו של המושל הכללי של ההתנחלות הצרפתית בפודוצ'רי, פרנסואה מרטין, והם התקבלו היטב על ידי התאילנדים.[7]
בספטמבר 1680 ביקרה ספינה של חברת הודו המזרחית הצרפתית בפוקט ויצאה עם מטען מלא של פח. ההולנדים, האנגלים, ומשנות ה-80 של המאה ה-17 הצרפתים, התחרו זה בזה על סחר עם האי פוקט, שהוערך כמקור עשיר של פח. בשנת 1681 או 1682, המלך הסיאמי נאראי, שביקש לצמצם את ההשפעה ההולנדית והאנגלית, מינה כמושל פוקט את המיסיונר הרפואי הצרפתי האח רנה צ'רבונו, חבר במשלחת Société des Missions Etrangères. שרבונו מילא את תפקיד המושל עד שנת 1685.[8]
משלחות תאילנדיות ראשונות לצרפת (1680 ו-1684)
המלך נאראי ביקש להרחיב את היחסים עם הצרפתים, כדי להתמודד עם השפעה פורטוגזית והולנדית בממלכתו, ובהצעת יועצו היווני קונסטנטין פאולקון. בשנת 1664, ההולנדים השתמשו בכוח כדי לגבש אמנה המקנה להם זכויות אקס-טריטוריאליות כמו גם גישה חופשית יותר לסחר. בשנת 1680 נשלח שגריר סיאמי ראשון בצרפת, פיאה פיפטקוסה על סיפון סוליי ד'אריאנט, אך הספינה נהרסה מול חופי אפריקה לאחר שעזבה את מאוריציוס והוא נעלם.[4][7]
משלחת שנייה נשלח לצרפת בשנת 1684, בהובלתם של ח'ון פיג'אוואניט וחון פיג'יטמאיטרי, בבקשה לשלוח שגרירות צרפת לתאילנד.[4] הם נפגשו עם לואי ה-14 בוורסאי. בתגובה שלח לואי ה-14 שגרירות בראשות שבאלייה דה-שומון.
משלחת שבאלייה דה שומון (1685)
שבאלייה דה שומון היה השגריר הצרפתי הראשון של המלך לואי ה-14 בסיאם. הוא לווה במשימתו על ידי ראש המנזר דה שויסי, הישועי גי טשאר, והכומר בניג'ה ווצ'ה. במקביל, הוא החזיר לסיאם את שני השגרירים ממשלחת סיאם הראשונה בצרפת.[9]
שבאלייה דה שומון הביא גם קבוצה של מתמטיקאים ישועים[10] שמשימתם הייתה להמשיך לסין עבור משימות שונות. לה קונטה נשאר בסיאם עם המלך נאראי, אך האחרים הגיעו לסין בשנת 1687.
שבאלייה דה שומון ניסה ללא הצלחה להמיר את נאראי לקתוליות ולחתום על חוזה מסחרי משמעותי. נחתם הסכם זמני להקלה על הסחר בין צרפת לסיאם. צרפת קיבלה גם מונופול פח בפוקט, כאשר המיאטר ד'הוט לשעבר של שומון, זיור דה בילי, מונה למושל האי,[7] וקיבל את שטח סונגקלה בדרום.[4]
כששומון חזר לצרפת, הרוזן קלוד דה פורבין, נשאר בשירותו של מלך הסיאמים, וקיבל, אם כי בחוסר רצון רב, את עמדות האדמירל הגדול, גנרל כל צבאות המלך ומושל בנגקוק. אולם עמדתו נעשתה במהרה בלתי נסבלת על ידי הקנאה והתככים של השר קונסטנטין פאולקון, ואחרי שנתיים עזב את סיאם והגיע לצרפת בשנת 1688. הוא הוחלף כמושל בנגקוק על ידי שבאלייה דה ביורגר.
המהנדס הצרפתי למארה נשאר גם בסיאם לבקשת המלך בכדי לבנות ביצורים. הוא התחיל על ידי בניית מבצר בבנגקוק,[7] וביצורים בליגור (נאקון סי טמרט), סינגור (סונגקלה), פאתאלונג, איוטאיה, לובו (לופבורי), מרגי, אינבורי וטאלה שופסו.
משלחת תאילנד שנייה לצרפת (1686)
משלחת תאילנדית שנייה, בראשות קוסה פאן, נשלחה לצרפת לאשרר את האמנות. היא הביאה הצעה לברית נצחית בין צרפת לסיאם ונשארה בצרפת מיוני 1686 עד מרץ 1687. את קוזה פאן ליוו שני שגרירים סיאמיים נוספים, אוק-לואנג קנלאה ראצ'אמאטרי ואוק-ח'ון סי וויסאן וואצ'ה,[7] והאב הישועי גי טשאר.
משלחתו של קוזה פן גרמה לסנסציה בבתי המלוכה ובחברה של אירופה. המשלחת נחתה בברסט ונסעה דרך היבשת לוורסאי, כשהיא מוקפת ללא הרף המוני צופים סקרנים.
הבגדים ה"אקזוטיים" כמו גם נימוסים של השליחים, יחד עם "מכונה" מיוחדת ששימשה להעברת המתנה של המלך נאראי למלך הצרפתי, גרמו להרבה הערות בחברה הגבוהה הצרפתית.[11]
הרחוב הראשי של ברסט נקרא Rue de Siam לכבוד המשלחת.
מלחמת סיאם–אנגליה (1687)
בינתיים, ממלכת איוטאיה התנגשה עם חברת הודו המזרחית הבריטית,[12] הכריזה רשמית על מלחמה באוגוסט 1687.[13] הסיבה הייתה שהאנגלי סמואל וייט עלה לגדולה ומונה למושל מרגואי בשנת 1684, במקום בן ארצו ברנבי.[14] משם הוא סחר תחת דגל ממלכת איוטהאיה ועסק בפיראטיות, ותקף לפעמים אוניות שנמצאו תחת שיפוט אנגלי. האנגלים הגיבו בשליחת ספינות מלחמה לנמל מרגואי, והתאילנדים, מחשש שאולי העיר תיכבש מינו את שבאלייה דה ביורגר הצרפתי למושל מרגואי על ידי מלך איוטהאיה בשנת 1687.[15]
משלחת לובר-סברט (1687)
משלחת צרפתית שנייה נשלחה לסיאם במרץ 1687,[16] ואורגנה על ידי קולבר. השגרירות כללה כוח משלחת צרפתי של 1,361 חיילים, מיסיונרים, שליחים וצוותים שהיו על סיפונן של חמש ספינות מלחמה, והייתה להן החובה הנוספת להחזיר את משלחת קוסה פן לסיאם.[7] הזרוע הצבאית הובלה על ידי הגנרל דספרגס, והמשלחת הדיפלומטית על ידי סיימון דה לה לובר וקלוד צ'ברט דו בולאי, מנהל חברת הודו המזרחית הצרפתית. המשלחת הגיעה לבנגקוק באוקטובר 1687.
המשלחת כללה 14 מדענים ישועיים שנשלחו לסיאם על ידי לואי ה-14, בהנחייתו של הכומר טשאר. הישועים קיבלו את התואר "מתמטיקאים מלכותיים" והיו בחסות האקדמיה.[17][15]
דספארז' קיבל הוראות לנהל משא ומתן על הקמת כוחות במרגי ובבנגקוק ולא בדרום סונגקלה, ולנקוט במקומות אלה במידת הצורך בכוח.[7] המלך נאראי הסכים להצעה, ומצודות הוקמו בשתי הערים בפיקוד מושלי צרפת. דספארז' פיקד על המצודה בבנגקוק, עם 200 קצינים וגברים צרפתים, וקונטמנט סיאמי שסיפק המלך נאראי. דו ברואנט פיקד על מרגואי עם 90 חיילים צרפתים. בשנת 1688, ז'אן רייבל מונה למושל בנגקלי (פאנג נגה המודרנית). 35 חיילים נוספים עם 3 או 4 קצינים צרפתים הוצבו באוניות של מלך סיאם, במטרה להילחם בפיראטיות.
המשלחת הדיפלומטית השיגה מעט מלבד אישורה מחדש של האמנה המסחרית משנת 1685. הישועי טשאר קיבל הוראות סודיות מסיינליי, שאיפשרו לו להתמודד ישירות עם פאולקון.[7] התקוות להמרתו של המלך נאראי לקתוליות, שהניעו במידה רבה את המשלחת ששלח לואי ה-14, לא התממשו.
כהערה צדדית להיסטוריה של המתמטיקה, סיימון דה לה לובר גם הביא ממסעותיו לסיאם שיטה פשוטה ליצירת ריבועי קסם, המכונים "השיטה הסיאמית" או "שיטת דה לה לובר",[18][19][20] שככל הנראה התגלו לראשונה בסוראט בהודו על ידי צרפתי אחר, מ' וינסנט, ששט באוניה חזרה עם דה לה לובר.[21]
משלחת תאילנד השלישית לצרפת (1688)
בתוך כך, הישועי גי טשאר חזר לצרפת עם התואר "שגריר יוצא מן הכלל למלך סיאם", מלווה על ידי אוק-ח'ון חמאנן, וביקר בוותיקן בינואר 1688. הוא ומשלחתו הסיאמית נפגשו עם אינוקנטיוס האחד עשר ותרגמו לו את מכתבו של נאראי. בפברואר 1689 התקבלה המשלחת אצל לואי ה-14, והסכם הסחר אותו קיבל סמבר בשנת 1687 אושר.[7] כעבור שבועיים נחתמה אמנה צבאית, המציינת את פרנסואה ד'אינלסו, מרקיז ארגני, כקפטן משמר הארמון באיוטאיה ומפקח הכוחות הצרפתים בסיאם.
מהפכת 1688
נחיתת חיילים צרפתים בבנגקוק ומרגואי הביאה לתנועות לאומניות חזקות בסיאם בראשותו של המנדרין ומפקד חיל הפילים, פראה פטרצ'ה. באפריל 1688 ביקש פאולקון עזרה צבאית מצד הצרפתים על מנת לנטרל את המרד. בתגובה נשלח כוח של 80 חיילים ו-10 קצינים מבנגקוק לארמון בלופבורי,[7] אך הכוח נעצר בדרך באיוטאיה, ולבסוף נטש את תוכניתו ונסוג לבנגקוק מחשש שתותקף על ידי מורדים סיאמיים ונרתע על ידי שמועות שווא שהמלך כבר מת.
ב-10 במאי מינה המלך נאראי הגוסס את בתו יותת'פ לעוצרת. לאחר מכן נודע לו שפטרצ'ה מכין נגדו הפיכה.[7] זה דרבן את פטרצ'ה לבצע את ההפיכה המתוכננת זמן רב באופן מיידי, ופתח מיד את המהפכה הסיאמית מ-1688. ב-17–18 במאי 1688 נעצר המלך נאראי וב-5 ביוני הוצא להורג פאולקון. שישה קצינים צרפתים נלכדו בלופבורי והושלכו לידי האספסוף, אחד מהם מת כתוצאה מכך. רבים מבני משפחתו של נאראי נרצחו (אחיו של המלך, יורשיו לפי החוקה, נהרגו ב-9 ביולי), והמלך נאראי נפטר במעצר ב-10 ביולי. פטרצ'ה הוכתר למלך ב-1 באוגוסט. קוזה פאן, שגריר צרפת משנת 1686, הפך לשר לענייני חוץ וסחר.
התקפות בקנה מידה גדול נפתחו על שתי המצודות הצרפתיות בסיאם, וב-24 ביוני נאלצו הצרפתים תחת דו בראנט לנטוש את חיל מצבם במרגואי.[7] דו ברואנט ושבאלייה דה ביורגר נמלטו תחת אש על ידי תפיסת ספינת מלחמה סיאמית, המרגואי. דו ברואנט וחייליו היו תקועים על אי שומם במשך ארבעה חודשים לפני שנמצאו על ידי ספינת מלחמה בריטית. בסופו של דבר הם חזרו לפודוצ'רי דרך מדרס.
המצור על בנגקוק
פטרצ'ה הטיל מצור על המצודה הצרפתית בבנגקוק עם 40,000 איש,[7] ומעל מאה תותחים, במשך ארבעה חודשים. הכוחות הסיאמיים קיבלו ככל הנראה תמיכה הולנדית במאבקם נגד הצרפתים. ב-9 בספטמבר הגיעה ספינת המלחמה הצרפתית "אוריפלמה", שנשאה 200 חיילים בפיקוד דה לאסטרילס, אל שפת נהר צ'או פרייה, אך לא הצליחה לעגון במצודת בנגקוק מכיוון שהסיאמים חסמו את הכניסה לנהר.
אשתו היפנית-פורטוגזית של פאולקון, מריה גיאומאר דה פינאה,[7] שהובטח לה הגנה על ידי מינויה כרוזנת צרפתית, מצאה מקלט אצל הכוחות הצרפתים בבנגקוק, אך דספארז' החזיר אותה לסיאמים בלחץ פטרצ'ה ב-18 באוקטובר; היא נידונה לעבדות תמידית במטבחו של פטרצ'ה. אחר כך ניהל דספארז' משא ומתן על חזרתם לפונדיצ'רי ב-13 בנובמבר, על סיפון האוריפלאמה ושתי אוניות סיאמיות, הסיאם והלובו, שסופקו על ידי פטרצ'ה.
חלק מהחיילים הצרפתים נשארו בפונדיצ'רי כדי לחזק את הנוכחות הצרפתית שם, אבל רוב המשלחת חזרה לצרפת ב-16 בפברואר 1689, על סיפון ספינות הצי הצרפתי Normande ו-Coche. שתי הספינות נתפסו על ידי ההולנדים בכף התקווה הטובה, בעקבות פרוץ מלחמת ליגת אוגסבורג. לאחר חודש במעצר, האסירים נשלחו לזיילנד שם הוחזקו בבית הכלא של מידלבורך. הם הצליחו לחזור לצרפת באמצעות חילופי שבויים כלליים.[7]
ב-10 באפריל 1689 הוביל דספארז', שנותר בפונדיצ'רי, משלחת ללכידת האי פוקט בניסיון להשיב איזשהו שליטה צרפתית בסיאם.[13] [22] כיבוש האי לא הוביל לשום מקום, ודספארז' חזר לפונדיצ'רי בינואר 1690.[7] לאחר שנקרא בחזרה לצרפת, הוא השאיר 108 חיילים בפונדיצ'רי כדי לחזק את ההגנות, ויצא עם כוחותיו הנותרים על האוריפלאמה וספינות החברה לונרה וסנט-ניקולאס ב-21 בפברואר 1690. דספארז' נספה על סיפונה בסמוך למרטיניק והאוריפלמה טבעה ב-27 בפברואר 1691, עם מרבית הכוחות הצרפתים שנותרו, מול חופי בריטני.
משלחת דוקסן-גיטון (1690)
משלחת סיאם משנת 1688 הוחזרה לסיאם על ידי צי שש ספינות המלחמה של אברהם דוקסן-גיטון (אחיינו של אברהם דוקסן) בשנת 1690, אך בגלל רוחות לא טובות, הצי נעצר בבלאסור, בפתח הגנגס, שם הנחיתו את המשלחת.[23] המשלחת חזרה לבסוף לסיאם דרך היבשה.
המאה ה-18
המהפכה בתאילנד ניתקה את היחסים בין צרפת לתאילנד עד המאה ה-19, אם כי הותר לישועים הצרפתים להמשיך להטיף בתאילנד.[4]
בין השנים 1760–1765 השתתפה ספינת תותחים צרפתית בראשות שבאלייה מילאר בפלישות הבורמזיות לסיאם, ככוח מובחר של הצבא הבורמזי.[24][25]
לאחר הפלישות הבורמזיות, בשנת 1769 המשיך הכומר קורר את עבודתו המיסיונרית בסיאם, ואחריו המשיך בכך לבון. לבון נאלץ לעזוב בשנת 1775 לאחר רדיפות, אך ממשיכיו הבישופים קונדה וגרנו חזרו לסיאם. בשנים 1859–1867 הרחיבו כוחות צרפתים את שליטתם על כל ששת המחוזות בדלתת המקונג והקימו מושבה צרפתית, קוצ'ינצ'ינה. בשנת 1863, צרפת והמלך נורודום מקמבודיה חתמו על הסכם הגנה עם צרפת, שהעביר את המדינה מחסות סיאמית ווייטנאמית לשלטון הקולוניאלי הצרפתי. הסכם חדש נחתם בין צרפת לסיאם ב-15 ביולי 1867.
מלחמת סיאם-צרפת (1893)
הסכסוך הטריטוריאלי בחצי האי הודו-סין להרחבת הודו-סין הצרפתית הוביל למלחמת סיאם–צרפת. בשנת 1893 הרשויות הצרפתיות בהודו-סין השתמשו בסכסוכי גבול, כמו פרשת גרוסגורין ותקרית פקנאם, כדי לעורר משבר. סירות תותחים צרפתיות הופיעו בבנגקוק ודרשו את מסירת שטחי לאוס ממזרח למקונג. המלך צ'ולונגונגקורן פנה לבריטים, אך השר הבריטי אמר למלך להגיע להסכם שלום בכל תנאי שיוכל להשיג, ולא הייתה לו ברירה אלא לקבל הצעה זו. המחווה היחידה של בריטניה הייתה הסכם עם צרפת שהבטיח את שלמותם של שאר סיאם. בתמורה נאלצה סיאם לוותר על תביעתה לחבל שאן דובר הטאי בצפון מזרח בורמה לבריטים, ולמסור את לאוס לצרפת, אם כי מלך לאו ביקש את ההגנה הצרפתית במקום השלטון הסיאמי. אף על פי שסיאם איבדה שליש משטחה, האסטרטגיה של פעולה כאזור חיץ בין שתי המעצמות הקולוניאליות שמרה על עצמאותה. בעקבות התבוסה בשנת 1893, צ'ולונגונגקורן יצא לחו"ל ללמוד דגמים אחרים. הוא ביקר בפריז בשנים 1897 ו-1907.[26] כתוצאה מכך הוא העצים את תוכנית המודרניזציה שלו, ובכך בנה מדינה מודרנית ייחודית ואבסולוטיסטית.[27]
המאה ה-20
הצרפתים המשיכו ללחוץ על סיאם ובשנים 1906–1907 ייצרו משבר נוסף. הפעם נאלצה סיאם לוותר לצרפתים על השטח בגדה המערבית של המקונג מול לואנג פרבאנג וסביב שמפאסק בדרום לאוס, כמו גם במערב קמבודיה. צרפת כבשה גם את החלק המערבי של צ'נטאבורי. בוועידת פרנקו-סיאם ב-13 בפברואר 1904,[28] על מנת להחזיר את צ'נטאבורי, נאלצה סיאם לוותר על טראט להודו-סין הצרפתית. טראט הפך לחלק מתאילנד שוב ב-23 במרץ 1907 בתמורה לאזורים ממזרח לנהר המקונג כולל באטמבאנג, סיאם נחון וסיסופון.
הבריטים התערבו כדי למנוע התפשטות צרפתית יותר נגד סיאם, אך בתמורה בשנת 1909 הוחלה הריבונות הבריטית על קדה, קלנטן, פרליס וטרנגנו, תחת האמנה האנגלו-סיאמית משנת 1909. כל השטחים הנגזרים הללו היו בשולי תחום ההשפעה הסיאמיים ומעולם לא היו בשליטה בטוחה של סיאם, אך הדרישה לנטוש את כל הטענות עליהם הייתה השפלה משמעותית גם למלך וגם למדינה. בראשית המאה ה-20 אומצו משברים אלה על ידי הממשלה הלאומנית, כסמל של הצורך במדינה להתמודד עם המערב ושכנותיה.
מלחמת צרפת-תאילנד (1940–1941)
זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, ממשלת צרפת הסכימה למשא ומתן על הגבולות עם תאילנד ולחולל שינויים קלים לטובת תאילנד. עם זאת, צרפת נפלה עד מהרה לכוחותיו של היטלר, והמשא ומתן לא התקיים מעולם. תאילנד ניצלה את החולשה הצרפתית כדי להחזיר לעצמה את השטחים שאיבדה בהודו-סין הצרפתית, והתוצאה הייתה מלחמת צרפת-תאילנד בין אוקטובר 1940 ל-9 במאי 1941. כוחות צבא תאילנדים הצליחו היטב ביבשה ובאוויר להביס את הצרפתים ולהשיג מחדש את השטחים, אך היעדים התאילנדים במלחמה היו מוגבלים. בינואר, לעומת זאת, כוחות חיל הים של צרפת של וישי השיגו ניצחון טקטי על כוחות חיל הים התאילנדים בקרב על צ'אנג. המלחמה הסתיימה במאי בעזרת היפנים, בעלי ברית של גרמניה הנאצית, שהכריחו את הצרפתים לוותר על אחיזתם בשטחי המחלוקת.[29]
לזכר הניצחון הקימה תאילנד את אנדרטת הניצחון. תאילנד הזמינה את יפן וגרמניה להצטרף לחגיגה. יפן שלחה את Shjjirō Iida, ומשרד החוץ הגרמני שלח את רוברט אייסן להצטרף לחגיגה.
לאחר המלחמה, באוקטובר 1946, צפון קמבודיה ושתי מובלעות לאוס בצד התאילנדי של נהר המקונג הוחזרו לריבונות צרפתית לאחר שהממשלה הצרפתית הזמנית איימה להטיל וטו על חברות תאילנד באו"ם.
נציגויות דיפלומטיות
צרפת מחזיקה בתאילנד שגרירות בבנגקוק ו-6 קונסוליות בצ'אנג מאי, צ'אנג ראי, הואה הין, קון קאן, קו סמוי ופוקט. מאידך, תאילנד מחזיקה בצרפת שגרירות בפריז וקונסוליה כללית בליון.[30]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ [1] The Catholic encyclopedia, p. 766
- ^ 2.0 2.1 2.2 Missions, p. 4
- ^ 3.0 3.1 Les Missions Etrangeres, pp. 45, 122
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-15 באוקטובר 2002. נבדק ב-2002-10-15.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה) - ^ The Cambridge History of Christianity by Stewart J. Brown, Timothy Tackett, p. 464
- ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Siam (Thailand), www.newadvent.org
- ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 7.11 7.12 7.13 7.14 7.15 7.16 Smithies 2002, pp. 7-185
- ^ [2] New Terrains in Southeast Asian History, Abu Talib, p. 294
- ^ [3] Asia in the Making of Europe By Donald F. Lach, p. 253
- ^ Eastern Magnificence and European Ingenuity: Clocks of Late Imperial China, Catherine Pagani (2001), p. 182
- ^ [4] Suarez, p. 29
- ^ Rajanubhab, D., 2001, Our Wars With the Burmese, Bangkok: White Lotus Co. Ltd., מסת"ב 9747534584
- ^ 13.0 13.1 A history of South-east Asia: 2nd. Ed., DGE Hall (1964), pp. 250, 349-350
- ^ [5] Søren Mentz, p. 226
- ^ 15.0 15.1 English intercourse with Siam in the seventeenth century, John Anderson (2000), p. 365
- ^ Mission Made Impossible: The Second French Embassy to Siam, 1687, by Michael Smithies, Claude Céberet, Guy Tachard, Simon de La Loubère (2002) Silkworm Books, Thailand מסת"ב 974-7551-61-6
- ^ Searching the Heavens and the Earth: The History of Jesuit Observatories, Agustín Udías Vallina, Agustin Udias, p. 54
- ^ Mathematical Circles Squared, Phillip E. Johnson, Howard Whitley Eves, p. 22
- ^ CRC Concise Encyclopedia of Mathematics, Eric W. Weisstein, p. 1839
- ^ The Zen of Magic Squares, Circles, and Stars, Clifford A. Pickover, p. 38
- ^ [6] A new historical relation, Tome II, p. 228
- ^ Dhiravat na Pombejra in Reid, p. 267
- ^ Smithies 1999, p. 9
- ^ Findlay, Ronald and O'Rourke, Kevin H. (2007) Power and Plenty: Trade, War, and the World Economy in the Second Millennium p. 277
- ^ [7] History of Burma, Harvey G. E., p. 231]
- ^ Robert Aldrich, "France and the King of Siam: An Asian King’s Visits to the Republican Capital’." French History and Civilization 6 (2015): 225-239. online
- ^ Michael S. H. Heng, "King Chulalongkorn as Builder of Incipient Siamese Nation-State." East Asia 36.1 (2019): 67-91.
- ^ [8] Franco-British Rivalry over Siam, 1896-1904
- ^ George Paloczi-Horvath, "Thailand's war with Vichy France." History Today (1995) 45#3 pp 32-39
- ^ אתר על יחסי מדינות
28575066יחסי צרפת–תאילנד