טומאת כלי חרס
בהלכות טומאת כלים שבכלי חרס קיימים כמה דינים מיוחדים, המבדילים אותו מכל שאר הכלים, דינים אלו קיימים גם בכלי נתר. מדובר בחומר רך שמותך במים ועשוי לניקוי כעין בורית[1], העשוי מאדמה מסוימת[2].
תוך כלי חרס
א. הם מקבלים טומאה אם הגורם המטמא נכנס לתוכם, ואפילו לא נגע בהם כלל, אלא רק שהה בחלל שבתוך הכלי ("נטמא מאוירו"). כמו כן, כלי חרס שנטמא, מטמא כל מזון שנמצא בתוכו, גם אם לא נגע בדפנות הכלי[3]. האוכל שבתוך הכלי שבתוכו, נטמא גם הוא מפני שגם הוא בתוך הכלי הטמא, אך אם דפנות הכלי האמצעי עולות למעלה מכלי החרס הטמא, הוא חוצץ בפני הכלי שבתוכו, וזה לא נטמא, מפני שהכלי שבתוך האמצעי נחשב ל"תוך תוכו".
לכלל זה יש סייג יסודי האומר כי תוך כלי חרס יטמא רק אוכל או משקאות, אך לא אדם שבתוכו או כלים, ואין אומרים שבכך שהאוכל נטמא מאויר הכלי חרס נחשב הדבר כאילו כל הכלי מלא בטומאה ממשית[4]. לפעמים תיתכן אפיזודה מעניינת: בתוך הכלי שבתוך הכלי חרס יהיה אוכל, ומכיוון שהכלי האמצעי לא חצץ בפניו מכיוון שדפנותיו של החיצון היו גבוהות יותר מדפנותיו, המשקה נטמא, למרות שהכלי עצמו לא נטמא, אך המשקה שנטמא יטמא את הכלי האמצעי, כך שהכלי חרס יטמא את הכלי שבתוכו בעקיפין[5].
קיימת גם התייחסות מיוחדת לשני כלים המחוברים יחד כמו מגש של סלטים או תבלינים המורכב מחלקים רבים, שאז כאשר תהיה טומאה באחד מהחלקים לא יטמאו החלקים האחרים, אך אם יש שפה משותפת לכל החלקים ויש "תוך" משותף לכולם תשפיע הטומאה שבתוך אחת מהם על כולם[6].
גבן
לגבי נגיעה בגב כלי חרס, יש הבדל בין האופן שבו הכלי נטמא לבין האופן שבו כלי טמא מטמא דברים אחרים: אם דבר טמא נגע בגבו של כלי חרס טהור - הכלי נשאר בטהרתו[7]. לעומת זאת, אם מזון טהור נוגע בגבו של כלי חרס שכבר נטמא - המזון נטמא[8]. לדין זה שכלי חרס אינו נטמא מגבו, יש השלכה על הלכות "טומאת אהל" במת. כשיש מת בבית - נטמא כל מה שבבית, פרט למזון הנמצא בכלי חרס אטום ("מוקף צמיד פתיל"). מכיוון שאינו נטמא מגבו - הוא חוצץ בפני הטומאה מלהיכנס לכלי[9].
דרגות הטומאה
ב. כלי חרס לעולם איננו נעשה "אב הטומאה", גם אם נטמא ממת, וגם אם הוא משמש למשכבו או מושבו של הזב (אלו שני האופנים בהם כלים אחרים יכולים להיות אב הטומאה)[10].
טהרת כלי חרס
ג. לאחר שכלי חרס נטמא - אי אפשר לטהר אותו בטבילה במקווה, ורק אם ישבר - השברים טהורים[11], כי כעת אינו "כלי" כלל. שאר הכלים יכולים להיטהר על ידי טבילה במקווה[12].
שבירה
- שבירה לחתיכות
בשונה מכלים אחרים, כלי חרס שנשברו והשברים יכולים לשמש ככלים קטנים, לא נטהרו מטומאתם הישנה. בספרא למדו זאת מהפסוק "וכל כלי חרס", "מנין לרבות שברי כלי חרס תלמוד לומר וכל כלי חרס". במשנה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשיעור הכלים. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נתנו לדבר שיעור, ביחס למידות בהן שימש הכלי לפני שבירתו[13]. למשל: כלי שהיה החל מגודל של לוג, (שיכול להכיל בתוכו שמן בושמי המיועד לרחיצת אדם קטן) עד לגודל של סאה (שהוא סיר קטן), אם נשבר ונשאר בו שיעור רביעית שהוא רוב הלוג, הוא נחשב לכלי עדיין. אם היה הכלי בגודל של סאה עד סאתיים (2 סאה), ולאחר השבירה נשאר בו כדי לקבל לוג שלם, נחשב הכלי לכלי עדיין.
פשוטי כלי חרס אינן מטמאין, כי כתוב במקרא[14] "אל תוכו", ודרשו על כך בתורת כהנים: "אל תוכו, את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור, פרט למטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ולמיטה של חרס". במשנה[15] הובאו דוגמאות נוספות, כמו מחתה שחותין בה את האש, טבלה של שולחן שאין לה דפנות מצידיה (כך שאין לה כלי קיבול), או אפילו כלים שיש להם בית קיבול, אך אינם מיועדים למטרה זו, כמו צינורות שיש בהם כלי קיבול מצידיהם, וחבית המיועדת לשחייה למתחיל, וכלי הקיבול מיועד רק כדי לגרום לה לשוט על פני המים (כדוגמת גלגל ים) או כאלו שכלי הקיבול שלהם הוא בצד ההפוך - למשל כיסוי של סל או סיר. המשנה גם שמה דגש לתשמיש עראי יחסית של הכלי כדי להחשיבו ככלי קיבול, ולכן היא קובעת שכיסוי של סיר גדול, אם אין בו חור או חידוד שמונע את השימוש בו כשהוא הפוך, יש להחשיבו ככלי מכיוון שכאשר האשה עסוקה בבישול והיא זקוקה לכלי קטן כדי להניח בו ירקות שמהם היא מוציאה את המים שלפעמים רבים מדי[16]. כיום, רוב הכלים יש להם חתיכת פלסטיק בראשו הפוסלת את השימוש בכיסוי כשהוא הפוך, ולכן אין נהוג בו שימוש זה.
- שבירה על ידי חור
שבירה מסיווג הלכתי אחר הוא כאשר ניקב בכלי חור בגודל הקצוב במשנה. כלי העשוי לאוכלין - שיעורו בחור כזה שלא יוכל להחזיק זית, כלי העשוי למשקין שיעורו כדי שלא יוכל להחזיק משקין (חור זעיר ביותר), כלי שעשוי לשניהם (למשל סיר בישול) - יש להחמיר שלא יוכל להחזיק אפילו זית ולא רק משקין[17]. חבית שיעורה לפי רבי שמעון בגרוגרת (תאנה מיובשת) ולפי רבי יהודה באגוזים (וכן ההלכה[18]) ולפי רבי מאיר בזיתים. פך שעשוי באופן רגיל לשמן שיעורו שלא יוכל להחזיק שמן, מנורת שמן גם כן שיעורה בשמן, אלא שלפי רבי אלעזר מחמיר ואומר ששיעורה בפרוטה, מכיוון שהרגילות בעבר הייתה להניח בה פרוטות מכיוון שהיא התאימה לשימוש זה[19].
- כלי שאינו יכול לעמוד
חרס שאינו יכול לעמוד מכיוון שיש לו ידית שמפריע לשיווי משקלו או שיש בו חידוד בקרקעיתו ואינו יכול לעמוד טהור, מפני שהוא לא נחשב ככלי. לפי חכמים, גם אם לאחר זמן ניטל החידוד או הידית והוא יכול לעמוד אין הוא מקבל טומאה יותר כי מכיוון שבטל מתורת טומאת כלי חרס אינו מקבל טומאה יותר, אך רבי יהודה חלוק על סברא זו[20].
טומאת תנור
טומאת תנור דומה גם היא לטומאת כלי חרס ודיניה שווין[21], למרות שהיא אינה כלי חרס, ומקור טומאתה נלמד מפסוק מיוחד "תנור וכיריים יותץ טמאים הם"[22].
שיעורו
המשנה קוצבת את גודלו של התנור לפי גודלו:
- תנור רגיל - ארבעה טפחים. לפי רבי מאיר הכוונה שיהיה לכל הפחות בגודל של ארבעה טפחים, או לחלופין אפילו תנור שהיה גדול יותר ונפחת ונשארו ממנו ארבעה טפחים, אך לפי חכמים ארבעה טפחים הוא דין ב"שיריים" של תנור גדול, אך תנור קטן שיעורו בכל שהוא, ודין השיריים של קטן הוא שאם נשאר רובו הוא נחשב עדיין לתנור.
- כירה - תנור שמבשלים את התבשיל מעליו ולא בתוכו, ויש בו מקום להניח בו שתי קדירות. שיעורו בשלושה טפחים ו"שייריו" של תנור גדול גם הוא בשלושה (אם נפחת ונשארו בו שלושה).
- כופח הוא כלי הדומה לשני המינים, מיועד לאפות בו אך גם לבשל מעליו, ושיעורו לפי מה שמטרתו היא.
גמר מלאכתו
על התנור להיות מוכן. גמר מלאכתו של התנור הוא כדי אפיית סופגנים, אלא שקיימת מחלוקת בין החכמים האם שיעור הסקת התנור כדי לאפות בו סופגנים נמדדת לפי תנור חדש שבו נדרשת כמובן הסקה ממושכת יותר כדי לאפות בו סופגנין (- דעת חכמים), או לפי תנור ישן (-דעת רבי יהודה)[23]. גמר מלאכתו של כירה הוא כדי לאפות בו ביצה קלה (=ביצת תרנגולת) שכבר נפתחה והוכנה להכין בה חביתה.
אפילו תנור שהוסק שלא מדעת, או אפילו מדעת אך לא בהתייחסות ישירה לתנור מפבנים - שהוסק מבחוץ וממילא ללא דעת הוסק גם החלק הפנימי או שהסיקו האומן ללא דעת הבעל הבית, נחשב לתנור שנגמרה מלאכתו. בנוגע לכך מסופר כי כאשר פרצה דליקה בתנורי כפר סגנה וממילא הוסקו התנורים מחום השריפה, הורה רבן גמליאל כי היסק כזה נחשב לגמר מלאכה של התנור[24].
חלקים הטפלים לתנור
קיימת גם התייחסות לחלקים המחוברים לתנור, בהתאם לפי תשמישם. כך ל"עטרת הכירה" לא מיוחסת טומאת התנור, מכיוון שאין היא משמשת כחלק מהתנור, כי תשמישו הוא כדי לשמור על חום התנור, לעומת זאת חלק אחר המחובר לתנור ושמו "טירת התנור" טמא, מכיוון שהוא משמש כחלק מהתנור ועליו מניחים את הלחם לאחר האפייה, שיעורה בארבעה טפחים שבהם ניתן להניח לחם רגיל[25].
הערות שוליים
- ^ רמב"ם בפירוש המשניות לכלים ב' א על פי שבת פט ב ונדה סא ב.
- ^ ר"ש כלים ב' א.
- ^ הדבר נלמד מן הפסוק בויקרא יא, לג: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם [מן השרצים שהוזכרו קודם לכן] אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא". בכלים מחומרים אחרים, הכלי מטמא רק את המזון שנוגע בדפנותיו, אבל מזון זה יוכל לטמא מזון אחר שנוגע בו, עד גבול מסוים, בהתאם לכללי "שרשרת הטומאה"
- ^ חולין כ"ה.
- ^ ראה בהרחבה במשנה, מסכת כלים, פרק ד', משנה ד'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ב', משנה ז'
- ^ פרט לטמאים שמטמאים בהיסט, שמטמאים כלי חרס וכל תכולתו גם אם הזיזו אותו מבחוץ (אך לא בנגיעה ללא הזזה).
- ^ משנה מסכת כלים פרק ב משנה א: "ומטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן", ופירוש הרמב"ם שם. תלמוד בבלי מסכת חולין דף כה עמוד א.
- ^ במדבר יט, טו וברש"י.
- ^ תלמוד בבלי מסכת ערובין דף קד עמוד ב. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פרק י הלכה ח.
- ^ ויקרא יא, לג. משנה מסכת כלים פרק ב משנה א.
- ^ באשר לכלי זכוכית - ראו להלן: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.
- ^ הם נחלקו רק בנודע לביטוי ההלכה אם לפי גודל הכלי או לפי שימושו - כמבואר ברמב"ם כלים ב' ב.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ב', משנה ג'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ב', משנה ה' "כיסוי האלפס"/הלפת".
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ב', משנה א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלים, פרק י"ח, הלכה ג'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ג', משנה ב'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ג', משנה א'.
- ^ רמב"ם במשנה, מסכת כלים, פרק ה', משנה א'.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"א.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ה', משנה א'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ה', משנה ד'.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ה', משנה ג'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
