מפד"ל

מפלגה דתית לאומית (מפד"ל)

מדינה
מנהיגים	חיים משה שפירא, יוסף בורג, זבולון המר, אבנר חי שאקי, יצחק לוי, אפי איתם, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, נפתלי בנט, רפי פרץ
אפיון	מפלגה ציונית-דתית, מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 במישור המדיני ממוקמת בצד הימני של המפה הפוליטית
אידאולוגיות	ציונות דתית, תורה ועבודה, ארץ ישראל השלמה, התיישבות
כנסות	3 - 20
ממשלות	7 - 24, 27 - 30, 32, 33, 34
אותיות	ב
שיא כוחה	12 מנדטים בכנסת ה-4 (1959), ה-5 (1961), ה-7 (1969) וה-9 (1977)
שפל כוחה	3 מנדטים (כנסות 16 ו-17)
נוצרה מתוך	תנועת המזרחי והפועל המזרחי
התמזגה לתוך	רצה בשם הבית היהודי לבד ועם האיחוד הלאומי - תקומה, לאחר מכן התמזגה לתוך איחוד מפלגות הימין לאחר מכן התמזגה לתוך מפלגת ימינה
מיקום במפה הפוליטית	ימין

מפד"ל - המפלגה הדתית-לאומית הייתה מפלגה ישראלית ציונית דתית. המפד"ל ייצגה את הציונות הדתית והציבור הדתי-לאומי. היא חרתה על דגלה את הציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ובעשורים האחרונים גם את ארץ ישראל השלמה. היא שויכה לצד הימני של הקשת הפוליטית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לצד השמאלי של המפה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך. המפד"ל הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ובשנת 2008 התמזגה למפלגת הבית היהודי, מפלגה שהייתה אמורה לאגד מספר מפלגות ימין, אך האיחוד נכשל ועם פרישת שאר מרכיביה הפכו מוסדות המפד"ל למוסדות הבית היהודי, גוף שלא נרשם ברשם המפלגות. ב-2012 הצטרפה מחדש האיחוד הלאומי - תקומה לבית היהודי והמפד"ל הפכה למרכיב העיקרי ברשימה. כיום המפד"ל היא חלק ממפלגת הבית היהודי.

מדיניות המפלגה

הקטע שפתח את מצע המפד"ל מעיד על עיקרי האידאולוגיה שלה:

"מפד"ל, המפלגה הדתית לאומית, נוסדה על בסיס נאמנות משולשת המתלכדת לאחדות אחת בלתי נפרדת:

• הנאמנות לתורת ישראל
• הנאמנות לעם ישראל
• והנאמנות לארץ ישראל

מפד"ל רואה בעצם קיומה של מדינת ישראל גילוי של אמונה וקדושה: הן בשל היותה שלב מכריע בתהליך צמיחת גאולתנו, והן בשל היותה כלי מחזיק ברכה לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, ולייסוד חיים ממלכתיים לאור תורת ישראל. מפדל רואה במרכזיותה של מדינה ישראל את הבטחת אחדותו ושלמותו של העם היהודי, בארץ ישראל ובתפוצות הגולה." (לנוסח המלא)

במישור המדיני

המפד"ל ניצית בעמדותיה, תומכת בהתנחלויות ומתנגדת למדינה פלסטינית. המפד"ל מאמינה בארץ ישראל השלמה ובכך שאסור להקים ישות ערבית מדינית ממערב לירדן. למרות זאת, מפד"ל מוכנה להעניק אוטונומיה לפלסטינים, בתנאי שהשליטה המדינית-ביטחונית תישאר בידי ישראל והפלסטינים יחדלו מהטרור כנגד ישראל. לרוב המפד"ל מגלה התנגדות חריפה לפגיעה בהתיישבות ביש"ע; עם זאת, לדעתה צריך להשפיע על הממשלה מבפנים ולא לעשות פעולות אשר אינן בקונצנזוס (לדוגמה: סרוב פקודה וחסימות כבישים).

במישור דת-מדינה

אחת המטרות העיקריות של המפד"ל היא לשמור על הצביון היהודי של מדינת ישראל ועל מחויבותה לערכי הציונות והיהדות. את מטרה זו היא פועלת להשיג במספר דרכים עיקריות:

1. שכנוע והדברות עם הציבור המסורתי והציבור החילוני.
2. חינוך יהודי.
3. חקיקה בכנסת.
4. הקמת מסגרות חינוך יהודיות (ישיבות, ישיבות הסדר, תנועות נוער, גרעיני התיישבות) שישתלבו בכל מערכות המדינה (צבא, שלטון, מנהל ציבורי, ארגונים התנדבותיים, מערכת החינוך) וינסו להשפיע מבפנים (בדרכי נועם).

במישור החברתי-כלכלי

המפד"ל מגדירה את עצמה כמפלגה חברתית ולכן פועלת להגנה על החלשים בחברה, בעיקר באמצעות חקיקה. בלטו בתחום זה חברי כנסת דוגמת נחום לנגנטל, זבולון אורלב, שאול יהלום וגילה פינקלשטיין. למפד"ל אין אידאולוגיה כלכלית שלמה ומגובשת (כגון קפיטליזם, סוציאליזם וליברליזם) אם כי היא תומכת בקונספט של מדינת רווחה ובפעולותיה ניכרת נטייה לכוון הסוציאל-דמוקרטי.

בהיותה בממשלה, התיקים המועדפים על המפד"ל הם משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הרווחה, משרד הדתות ומשרד השיכון. מפד"ל רואים במשרדים האלה את הכלים לקיים את היעדים ששמה לעצמה במצע.

יחס לצבא

בעשורים האחרונים מפד"ל עודדה את בני הציונות הדתית להתגייס לשירות קרבי בצה"ל וראתה את השירות בו כחובה מוסרית ואף כמצווה. לשם כך הוקמו עשרות מכינות צבאיות וישיבות הסדר המשלבות שירות צבאי עם לימוד תורני, וכן הכשרה של דור המפקדים הבא עם פוטנציאל לקצונה. כיום יש ל"כיפות הסרוגות" נוכחות גבוהה ביחידות הקרביות של צה"ל ובשדרת הפיקוד הזוטר. כמו כן, במטכ"ל ישנם מספר קצינים בכירים חובשי כיפות (כגון האלוף אלעזר שטרן). למרות התנגדותה לתוכנית ההתנתקות המפד"ל כמפלגה התנגדה לסרבנות.

היסטוריה

1956-1977

המפד"ל נוצרה כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית התמודדו המפלגות ברשימה משותפת תחת השם "חזית דתית לאומית", וב-1956 התאחדו סופית והקימו את המפד"ל.

עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז וישבה בקואליציה עם מפא"י ולאחר מכן עם המערך. תנועת גוש אמונים השפיעה גם על המפד"ל שהחלה לנקוט בקו יותר דתי ויותר נצי, עקב ההתעוררות הלאומית במחנה הציונות הדתית. באותה תקופה החל לעלות כוחם של הצעירים, בראשות זבולון המר.

ב-1976 הגיעה השותפות עם המערך לקיצה עקב הימנעות חברי הכנסת שלה (למעט השר בורג) בהצבעת אי-אמון שהעלתה פועלי אגודת ישראל בעקבות הגעתם של מטוסי F-15 לארץ בשבת (הצבעה שלא זכתה לרוב) - מה שהוביל להוצאת שרי המפלגה מהממשלה ואחריה התפטרות ראש הממשלה יצחק רבין והקדמת הבחירות, ובעקבות התחזקות כוחם של הצעירים במפלגה, שהיו קרובים יותר ל"גוש אמונים" באמצעות "קשר אוסלו". אחרי הבחירות ב-1977 הצטרפה המפד"ל לממשלתו של מנחם בגין.

קשר אוסלו

קשר אוסלו, או תרגיל אוסלו הוא כינוי לתרגיל פוליטי שנרקם בבית הקפה "אוסלו", (שהיה סמוך לבית "קסטל" ששימש כמשרדיה של תנועת המפד"ל) במהלכו הדיחו צעירים בסיעת המפד"ל את הוותיקים שבה במהלך הבחירות הפנימיות בתנועה שהתרחשו בשנת 1977. מהלך זה היווה אחד החלקים המשמעותיים של חילופי הדורות במפד"ל.

"חוגי הצעירים", בראשותם של זבולון המר ויהודה בן מאיר שהיו מזוהים עם גוש אמונים, חברו לשני חברים צעירים בסיעת "ליכוד ותמורה" של מנהיג התנועה יצחק רפאל - דוד גלס ואהרון אבוחצירא וניצלו את המתח שהיה בין רפאל ובין סיעת "למפנה" בראשותו של יוסף בורג. תוצאות המהלך היו הדחתו של רפאל מהרשימה לכנסת, והחלשת כוחו של מנהיג ותיק נוסף - הרב זרח ורהפטיג. שינויים אלו בהרכב הרשימה גרמו לכך שהמפד"ל הפכה מלשון מאזניים אשר לה "ברית היסטורית" עם מפא"י ההיסטורית, למפלגה המזוהה עם גוש הימין בראשות "חירות".

פיצולים ופלגים (1981 - 2005)

הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו בשנת 1981, היוו נקודת מפנה במעמדה של המפד"ל, משום שמבחירות אלה ואילך הפכה ממפלגה גדולה יחסית, בת 12 מנדטים, למפלגה קטנה, בת 6 מנדטים. תוצאה זו נובעת ממעבר של בוחרי המפד"ל לשלושה כיוונים:

• לכיוון העדתי, שיוצג תחילה על ידי תמ"י, ולאחר מכן על ידי ש"ס.
• לכיוון הלאומי, שיוצג על ידי "התחיה", אליה עבר ח"כ חנן פורת. שעזב את המפלגה ועבר לתחיה. הדבר הזה נתן מספיק הצדקה למצביעי מפד"ל רבים. עד לאותו פיצול, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות בתוך המפלגה פנימה, שניהלו ביניהן את כל המאבקים האידאולוגיים הללו. הפרישה של פורת הייתה זעזוע משמעותי, והחלה רצף של שינויים, פיצולים ואיחודים שהובילו את המפלגה לימין המפה הפוליטית.
• לכיוון החרדי, שהרי עד 1977 נהגו קבוצות קטנות של חרדים בעלי נטיות יותר לאומיות להצביע גם למפד"ל. אחרי הבחירות, משצורפה אגודת ישראל לקואליציה, נטו אותם חרדים לכיוון קיצוני יותר ונטשו את המפד"ל למען אגודת ישראל ובהמשך למען דגל התורה וש"ס.

בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה ה-20 חלו גלי פרישות ופיצולים במפד"ל, הבולטים שבהם:

• במאי 1981 פרש אהרון אבו חצירא והקים את סיעת תמ"י.
• ב-1983 הרב חיים דרוקמן ופעילים מהמפד"ל הקימו את תנועת מצ"ד, ובהמשך חברו לפא"י בהקמת מפלגת מורשה, שהתפרקה ב-1986.
• ב-1999 פרשו חנן פורת וצבי הנדל מהמפד"ל והקימו את מפלגת תקומה, אשר היוותה את הבסיס למפלגת האיחוד הלאומי.
• ב-2005 פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת.

תמורות בהנהגה מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20

ב-1986 החליף זבולון המר את ד"ר יוסף בורג בהנהגת המפד"ל.

ב-1992 המפד"ל לראשונה ישבה באופוזיציה בעקבות הקו הניצי שלה שלא תאם את עמדות ממשלת רבין. ב-1996 חזרה לקואליציה, בממשלת בנימין נתניהו. מפד"ל ישבה בקואליציה גם במסגרת ממשלת אהוד ברק אך פרשה בעקבות פסגת קמפ דייוויד.

ב-1998 נפטר המר בעודו מכהן בתפקיד שר החינוך, החליף אותו בראשות המפלגה הרב יצחק לוי.

לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה העמידה לראשונה המפד"ל איש צבא בכיר לעמוד בראשה, עת נבחר אפי איתם לראשות המפלגה. איתם, תא"ל במילואים, לוחם מעוטר ונץ מדיני בדעותיו, נתפס כשינוי מרענן בקרב עסקנות המפלגה הוותיקה, שיוכל להפיח רוח חיים בשורותיה. ואולם מתנגדיו במפלגה ובציבור הכללי הצביעו על נטיות משיחיות לכאורה הטמונות בו, במיוחד על רקע ראיון עמו בהארץ שזכה להדים רבים. בבחירות עצמן זכתה המפלגה לשישה מנדטים, שהיוו אכזבה לעומת הציפיות המוקדמות ממנהיגותו של איתם, אך עדיין בישרו על עלייה בכוחה של המפלגה. לראשונה זה שנים רבות נכללה אישה בין נציגי המפלגה, עם היבחרה של גילה פינקלשטיין לכנסת.

המפד"ל בזמן ממשלת שרון ותוכנית ההתנתקות

המפד"ל הייתה חברה בממשלת שרון עד לחודש נובמבר 2004, והחזיקה בשני תיקים בממשלה: אפי איתם היה שר השיכון וזבולון אורלב היה שר הרווחה. הרב יצחק לוי היה סגן שר במשרד ראש הממשלה והיה אחראי בפועל לתיק משרד הדתות.

אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, אך שאר חברי המפלגה - בראשות זבולון אורלב - החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא - תיכנס מפלגת העבודה. בספטמבר 2004 התכנס מרכז המפלגה והעדיף את עמדתו של אורלב, שגרס כי יש להישאר כל עוד אפשר למנוע את תוכנית ההתנתקות ובתנאי שיערך משאל עם, על עמדתו של איתם, שדרש לפרוש ברגע שתחל החקיקה על הפיצויים. ב-9 בנובמבר 2004 הגישה המפד"ל את התפטרותה מהממשלה, בגלל אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת ודחיית בקשתם לביצוע משאל עם על ידי ראש הממשלה.

ב-14 בפברואר 2005 בעקבות המחלוקת האידאולוגית וקרע בין איתם לאורלב ומרכז המפלגה, ובעקבות החלטת בית הדין של המפד"ל להדיח את אפי איתם מתפקיד יושב ראש המפד"ל, פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

ב-12 בינואר 2006 בחרה המפד"ל את מועמדיה לקראת הבחירות לכנסת ה-17. כראש הרשימה נבחר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב. שאול יהלום וגילה פינקלשטיין, מצטייני החקיקה של הכנסת ה-16, נדחקו למקומות לא ריאליים.

ב-9 בפברואר 2006 הכריזה המפד"ל על ריצה ברשימה משותפת לכנסת ה-17 ביחד עם סיעת האיחוד הלאומי. המפד"ל קיבלה 7 מתוך 15 המקומות הראשונים ברשימה המשותפת, ואולם לבסוף זכתה בשלושה מנדטים בלבד, עקב הישגיה המאכזבים של הרשימה המשותפת, שזכתה לתשעה מנדטים.

התמזגות לסיעת הבית היהודי

ערך מורחב – הבית היהודי

ב-18 בנובמבר 2008 לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה במגמה לחדש ולרענן את המפלגה ולנסות לבטא את מטרתה שלא להיות ולא להצטייר כמפלגה סקטוריאלית בלבד, ייסדה המפלגה את עצמה מחדש בשם "הבית היהודי". תוך כוונה למזג בה גם את סיעות מולדת ותקומה. בראש מפלגה זו הוצב הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. לקראת התאריך האחרון להגשת הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת השמונה עשרה, התרחש פילוג בבית היהודי, שהיה אמור לאחד את כל פלגי הציונות הדתית. אורי אריאל, שהוצב במקום השלישי ברשימה המקורית, פרש מהרשימה יחד עם כמה מועמדים נוספים. הקמתה מחדש של מפלגת האיחוד הלאומי הביאה להרכבת רשימה חדשה תחת הכותרת "הבית היהודי-המפד"ל החדשה". בבחירות לכנסת ה-18 זכה הבית היהודי ל-3 מנדטים, אחד פחות מרשימת האיחוד הלאומי, והמפלגה הצטרפה לממשלת נתניהו והרב הרשקוביץ התמנה לשר המדע והטכנולוגיה.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הוחלט על קיום פריימריז רחבים, לראשונה בתולדות המפד"ל, שכונו "מפקד הציונות הדתית". בבחירות לראשות המפלגה זכה נפתלי בנט, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, שגבר ברוב של כשני שלישים על זבולון אורלב ועל יהודה כהן. בבחירות לרשימה זכה במקום הראשון חבר הכנסת לשעבר ניסן סלומיאנסקי ואחריו איילת שקד החילונית וחבר הכנסת המכהן אורי אורבך. סמוך לבחירות הצטרפה תקומה (כעת "האיחוד הלאומי-תקומה") לבית היהודי מתוך כוונה להתמזג בהמשך למפלגה אחת. הרשימה המשותפת זכתה ב-12 מנדטים והצטרפה לממשלת ישראל השלושים ושלוש. התמזגות מתוכננת זו לא התרחשה בפועל, ובבחירות לכנסת העשרים והעשרים ואחת שוב רצו תקומה והבית היהודי כשתי מפלגות נפרדות ברשימה משותפת (בבחירות לכנסת העשרים ואחת כחלק מאיחוד מפלגות הימין).

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת	חברי כנסת	הערות
הכנסת השלישית (1955)	11 מנדטים: הפועל המזרחי: משה אונא, יוסף בורג, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, משה קלמר, יצחק רפאל, חיים משה שפירא המזרחי: שלמה-ישראל בן-מאיר, מרדכי נורוק	הרשימה התמודדה בבחירות תחת השם "חזית דתית לאומית", כרשימה מאוחדת למפלגות המזרחי והפועל המזרחי. ב-31 באוקטובר 1955 שינתה הסיעה את שמה ל"הפועל המזרחי-המזרחי". ב-22 בינואר 1957 שונה שוב שמה ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי", בעקבות איחודן הסופי של המפלגות המזרחי והפועל המזרחי שהרכיבו את הסיעה. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת הרביעית (1959)	12 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, מרדכי נורוק, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, בנימין שחור, חיים משה שפירא	לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961)	12 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, אהרן-יעקב גרינברג, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, מרדכי נורוק, טובה סנהדראי, משה קלמר, יצחק רפאל, שלום-אברהם שאקי, בנימין שחור, חיים משה שפירא	ב-8 בנובמבר 1962 נפטר מרדכי נורוק. החליף אותו שלום אברהם שאקי. ב-2 באפריל 1963 נפטר אהרון יעקב גרינברג. החליף אותו משה קלמר. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השישית (1965)	11 מנדטים: משה אונא, יוסף בורג, שלמה-ישראל בן-מאיר, שבתאי דון-יחיא, זרח ורהפטיג, פריג'א זוארץ, מיכאל חזני, דניאל-יצחק לוי, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, בנימין שחור, חיים משה שפירא	ב-1 בדצמבר 1965 פרש מהכנסת שבתאי דון יחיא. החליף אותו פריג'א זוארץ. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השביעית (1969)	12 מנדטים: יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, שלמה-ישראל בן-מאיר, יוסף גולדשמידט, זבולון המר, זרח ורהפטיג, מיכאל חזני, דניאל יצחק לוי, אברהם מלמד, משה צבי נריה, טובה סנהדראי, שמחה פרידמן, יצחק רפאל, אבנר-חי שאקי, בנימין שחור, חיים משה שפירא	ב-15 בדצמבר 1969 פרש יוסף בורג מהכנסת. החליף אותו יוסף גולדשמידט. ב-15 בדצמבר 1969 פרש זרח ורהפטיג מהכנסת. החליף אותו אברהם מלמד. ב-16 ביולי 1970 נפטר חיים משה שפירא. החליף אותו אבנר חי שאקי. ב-4 באפריל 1971 נפטר שלמה ישראל בן מאיר. החליף אותו בנו, יהודה בן מאיר. ב-22 במאי 1973 פרש אבנר חי שאקי מהמפד"ל והקים סיעת יחיד.
הכנסת השמינית (1973)	10 מנדטים: אהרון אבוחצירא, אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, זבולון המר, זרח ורהפטיג, יעקב מיכאל חזני, אברהם מלמד, שמחה פרידמן, יצחק רפאל, פנחס שינמן	ב-2 ביולי 1975 נפטר יעקב מיכאל חזני. החליף אותו שמחה פרידמן.
הכנסת התשיעית (1977)	12 מנדטים: אהרון אבוחצירא, אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, דוד גלס, חיים דרוקמן, זבולון המר, זרח ורהפטיג, אברהם מלמד, בן-ציון רובין, שרה שטרן-קטן, פנחס שינמן
הכנסת העשירית (1981)	6 מנדטים: אליעזר אבטבי, יוסף בורג, יהודה בן-מאיר, חיים דרוקמן, זבולון המר, אברהם מלמד	חיים דרוקמן ב-10 באוקטובר 1983 פרש מהמפד"ל והקים סיעת יחיד (מצ"ד). יהודה בן-מאיר וזבולון המר פרשו מהמפד"ל ב-29 במאי 1984 והקימו את סיעת גשר - מרכז ציוני דתי. חזרו למפד"ל ב-12 ביוני 1984.
הכנסת ה-11 (1984)	4 מנדטים: יוסף בורג, דוד דנינו, חיים דרוקמן, זבולון המר, אבנר חי שאקי	חיים דרוקמן ב-29 ביולי 1986 עזב את סיעת מורשה והצטרף למפד"ל.
הכנסת ה-12 (1988)	5 מנדטים: יגאל ביבי, זבולון המר, יצחק לוי, חנן פורת, אבנר חי שאקי
הכנסת ה-13 (1992)	6 מנדטים: יגאל ביבי, זבולון המר, שאול יהלום, יצחק לוי, חנן פורת, אבנר חי שאקי
הכנסת ה-14 (1996)	9 מנדטים: יגאל ביבי, שמריהו בן-צור, אליהו גבאי, זבולון המר, צבי הנדל, שאול יהלום, יצחק לוי, ניסן סלומיאנסקי, חנן פורת, אבנר חי שאקי, אברהם יצחק שטרן	ב-12 במאי 1997 נפטר אברהם שטרן. החליף אותו ניסן סלומיאנסקי. ב-20 בינואר 1998 נפטר זבולון המר. החליף אותו אליהו גבאי. צבי הנדל וחנן פורת פרשו מהמפד"ל ב-4 במרץ 1999 והקימו את סיעת אמונים (תקומה).
הכנסת ה-15 (1999)	5 מנדטים: זבולון אורלב, יגאל ביבי, חיים דרוקמן, שאול יהלום, יצחק לוי, נחום לנגנטל	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ניסן סלומיאנסקי, גילה פינקלשטיין, אליהו גבאי, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן). ב-15 ביולי 1999 פרש יצחק לוי מהכנסת בעקבות מינויו לשר השיכון והבינוי. החליף אותו נחום לנגנטל.
הכנסת ה-16 (2003)	6 מנדטים: זבולון אורלב, אפי איתם, שאול יהלום, יצחק לוי, ניסן סלומיאנסקי, גילה פינקלשטיין	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אליהו גבאי, יגאל ביבי, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן). אפי איתם ויצחק לוי פרשו מהסיעה ב-21 במרץ 2005 והקימו את סיעת התחברות (ציונות דתית לאומית מתחדשת).
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת האיחוד הלאומי והמפד"ל	3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): זבולון אורלב, ניסן סלומיאנסקי, אליהו גבאי	מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: גילה פינקלשטיין, שאול יהלום, מרדכי יוגב, שמריהו בן-צור (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את מועמדי האיחוד הלאומי, ראו כאן). ב-3 בדצמבר 2008 לקראת הבחירות לכנסת ה-18 שינתה הסיעה את שמה ל"הבית היהודי מיסודם של המפד”ל והאיחוד הלאומי". ב-23 בדצמבר התפלגה הסיעה החדשה ל-3 סיעות נפרדות: האיחוד הלאומי, הבית היהודי ואח"י.
הכנסת ה-18 (2009) תחת השם הבית היהודי	3 מנדטים: דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב, אורי אורבך	הרשימה התמודדה תחת השם "הבית היהודי - מפד”ל החדשה" מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ניסן סלומיאנסקי, שר-שלום ג'רבי, ליאורה מינקה (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן).
הכנסת ה-19 (2013) במסגרת הבית היהודי	8 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): נפתלי בנט, ניסן סלומיאנסקי, איילת שקד, אורי אורבך, אבי וורצמן, מוטי יוגב, יונתן שטבון, שולי מועלם-רפאלי	רשימת הבית היהודי כללה הפעם גם את נציגי האיחוד הלאומי-תקומה והתמודדה תחת השם "הבית היהודי בראשות נפתלי בנט - מיסודם של האיחוד הלאומי, מפד”ל החדשה" מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: ג'רמי גימפל, רחמים נסימי, גילה פינקלשטיין (רשימת מועמדים מלאה, הכוללת את כלל מועמדי הבית היהודי, ראו כאן)
הכנסת ה-20 (2015) במסגרת הבית היהודי	6 מנדטים (מתוך 8 לרשימה כולה): נפתלי בנט, איילת שקד, אליהו בן דהן, ניסן סלומיאנסקי, מוטי יוגב, שולי מועלם.	מועמדים בולטים שלא נכנסו לכנסת: הרב אביחי רונצקי, ענת רוט, רונן שובל. ב-9 באוקטובר 2015 התפטר נפתלי בנט במסגרת החוק הנורווגי מהכנסת, ושולי מועלם הושבעה במקומו. ב-3 בדצמבר 2015 התפטר ינון מגל מהכנסת ואבי וורצמן החליף אותו, אך ויתר על התפקיד, וכעבור שלושה ימים, נפתלי בנט חזר לכנסת במקומו.

מנהיגי המפד"ל בעבר

מס.	מנהיג		תחילת כהונה	סיום כהונה
1		חיים משה שפירא (1902-1970)	1955	1970
2		יוסף בורג (1909-1999)	1973	1988
3		אבנר חי שאקי (1926-2005)	1988	1996
4		זבולון המר (1936-1998)	1996	1998
5		יצחק לוי (1947-)	1998	2002
6		אפי איתם (1952-)	2002	2005
7		זבולון אורלב (1945-)	2005	2008
8		דניאל הרשקוביץ (1953-)	2008	2008

בשנת 2008 שינתה המפד"ל את שמה למפלגת הבית היהודי, ויו"ר המפד"ל הפך ליו"ר הבית היהודי.

ראו גם

• גופים הקשורים למפד"ל:
  • תנועות הנוער בני עקיבא, עזרא ואריאל
  • עיתון הצופה
  • הסתדרות הפועלים הדתית-לאומית הפועל המזרחי
  • ארגון נשים אמונה
  • רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל לכנסת ה-17
  • ישיבות ההסדר
• סיעות שהתפצלו ממפד"ל:
  • גשר - מרכז ציוני דתי (זבולון המר ויהודה בן-מאיר)
  • תמ"י (אהרון אבוחצירא)
  • מצ"ד (הרב חיים דרוקמן)
  • תקומה (חנן פורת, צבי הנדל)
  • מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת (אפי איתם, הרב יצחק לוי)
• ציונות דתית
• האיחוד הלאומי
• פוליטיקה בישראל
• ארגוני ימין בישראל

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הבית היהודי
• אתר המפד"ל בארכיון האינטרנט
• סיעת מפלגה דתית לאומית בכנסת השישית, באתר הכנסת
• המפד"ל - תעודת זהות, באתר "פוליטיקה עכשיו"
• אוסף המפד"ל (V 1747), באתר הספרייה הלאומית
• דובי קננגיסר, המפד"ל: תעלומה אלקטורלית
• יהודה בן מאיר, עלייתה ונפילתה של המפד"ל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 9 בדצמבר 2008
• עופר קניג, פרדה מן המפד"ל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18 בנובמבר 2008
• כרזת בחירות מטעם המפד"ל, 1965, אתר חינוך בספרייה הלאומית.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מפד"ל25574501