האימפריה הפרסית האחמנית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף התקופה האחמנית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הממלכה האחמנית
ממשל
משטר מלוכני
שפה נפוצה ארמית, פרסית עתיקה
עיר בירה פרספוליס, בבל, שושן, פסארגאדה, אחמתא
גאוגרפיה
יבשת אירואפרסיה
העיר הגדולה ביותר בבל
היסטוריה
הקמה יסוד השושלת האחמנית
תאריך 646 לפנה"ס
פירוק כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול
תאריך 330 לפנה"ס
ישות קודמת בבל, מצרים העתיקה, מדי, אשור
ישות יורשת הממלכה הסלאוקית
שונות
הממלכה האחמאנית בשיאה

ממלכת פרס האחמנית או האימפריה האחמנית (שם השושלת בפרסית: هخامنشیان - Haxāmanišiyan) הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס - 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא במקום שבו נמצאת כיום איראן.

ממלכה זו הייתה חלק מסדרה של ממלכות פרסיות ששלטו באזור דובר הפרסית. הישות המוקדמת ביותר היא מדינת השושלת האחמנית (648 לפנה"ס עד 330 לפנה"ס). לאחר מכן הייתה תקופה של שלטון זר, הלניסטי (330 לפנה"ס-150 לפנה"ס, בתקופת בית סלאוקוס), ולאחר מכן פרתי (150 לפנה"ס-226 לספירה). השליטה שבה לבני המקום בתקופת האימפריה הסאסאנית (651–224). הכיבוש המוסלמי התרחש בשנת 650.

היסטוריה

הממלכה האחמנית נוסדה על ידי האחמניש, ועל שמו היא קרויה "השושלת האחמנית". ממלכת פרס זכתה לעצמאות ממשית בימי צ'ישפיש, בנו של האחמניש, אך בניו, כורש הראשון וכנבוזי הראשון, היו למעשה וסאלים של מלך מדי.

לאחר תקופת שלטונם של מלכים אלו, עלה לשלטון המלך כורש השני, הידוע כ"כורש הגדול". כורש חתר תחת שלטונו של מלך מדי, ולאחר מכן הביס אותו וכבש את ממלכת מדי, שהייתה אז אחת הממלכות החזקות באזור. לאחר מכן פלש כורש לאסיה הקטנה, וכבש את ממלכת לידיה ואת ערי המדינה היווניות השוכנות באזור.

כמה שנים לאחר מכן פנה כורש למלחמה עם בבל, וכעבור פחות משנה ניצח את צבאה וכבש אותה. להישג זה הייתה משמעות רבה, מפני שבבל שלטה על כל מסופוטמיה והלבנט, ואלו עברו לידי ממלכת פרס ללא קרבות נוספים. לאחר מכן פרסם את "הכרזת כורש", בה התיר ליהודים הגולים לשוב לארצם ולהקים מחדש את בית המקדש. בשנים שלאחר מכן נלחם כורש נגד פולשים מן המזרח, ולבסוף (בשנת 529 לפני הספירה) נהרג בקרב. יורשו היה בנו, כנבוזי השני.

כנבוזי השתלט על כל ממלכת מצרים, אך מת בדרך חזרה לפרס. האימפריה נכנסה לכאוס ודריווש בן היסטספס, חייל בצבא כנבוזי, קיבל עליו את הפיקוד, השקיט את המרידות ותפס את כס השלטון. דריווש יצא למסע כיבושים במזרח אירופה. הוא לא הצליח לתפוס אחיזה בפנים היבשת, אבל השתלט על צפון הים האגאי והפך את ממלכת מוקדון לבת חסותו. על מצבתו נכתב "אני פרסי בן פרסי, אדון נעלה בן אדונים נעלים".

חשיארש הראשון (מבוטא "חְשַׁיָארְשָׁה"), בנו של דריווש, המזוהה לרוב עם המלך אחשוורוש המוזכר במגילת אסתר, שלט ב-485-465 לפנה"ס. הוא דיכא את המרידה בבבל והרס את אליל הזהב שלה. הוא המשיך את מסורת מסעות הכיבושים וסובלנות דתית ושלטונית. ניסה לבצע רפורמות במבנה השלטוני, כמו ביטול מנהג שבעת השרים רואי המלך בני המשפחות המיוחסות, היכולים לגשת אליו תמיד. חשיארש נרצח במיטתו בידי קושרים מחצר המלוכה. בזמנו של חשיארש הגיעה הממלכה לשיא גודלה, וכללה את אסיה הקטנה, כל המזרח התיכון, פרס, באקטריה, סוגדיאנה (אנ'), פארתיה, חלקים מהודו וחלקים מתראקיה.

בחלק ניכר משנות קיומה היו לממלכה הפרסית עימותים צבאיים עם יוון שלא ראתה בעין יפה את ניסיון התפשטותם לעבר אירופה. לעומתה, קרתגו, אויבתה הוותיקה של יוון בים, הייתה בת בריתם כנגד היוונים.

בשנת 331 לפנה"ס, בימיו של דריווש השלישי, כבש אלכסנדר הגדול את הממלכה, ושם קץ לעצמאותה. באזור הזה הוקמה הממלכה הסלאוקית.

בסביבות שנת 250 לפנה"ס נכנסו הפרתים לאזור פרס וקיבלו על עצמם את עול הממלכה הסלאוקית. לאחר קרב מגנסיה מרדו הפרתים והשתחררו מהעול הסלאוקי. הפרתים שמרו על עצמאות בערך עד 250 לספירה, ואז עלתה שושלת הסאסאנים. בכך חזר השלטון לבני המקום, עד הכיבוש המוסלמי.

ערי בירה

למלך היו מספר ערי בירה שהיה שוהה בהן בהתאם לעונות השנה ומזג האוויר. לרוב בחורף בשושן, באביב בפסארגאדה, ובקיץ באחמתא.[דרוש מקור]

מדיניות

השליטים הפרסים הפעילו מדיניות של סובלנות תרבותית ודתית (כמתואר במגילת אסתר) שבאה לידי ביטוי בהקמת מקדשים ובהחזרת גולים לארצם כדוגמת הכרזת כורש שהביאה לשיבת ציון, שהושלמה עם בנייתו של בית המקדש השני, בתקופת שלטונו של דריווש הגדול בשנת 516 לפנה"ס, וכן כתובת הגליל של כורש, בה הוא מצהיר על שיקום מקדשי בבל.

לממלכה הפרסית היו חוקי ברזל קבועים. בהם החוק שלפיו המלך יוצא בראש הצבא וניצב באמצע השורה הראשונה, ובציד עליו לעמוד פנים בפנים למול האריה או הדוב. דוגמה נוספת היא החוק שמי שקרב למלך ללא הרשאה נהרג במקום בידי חיל המשמר המובחר שלו, אשר מנה אלפי חיילים רגליים ופרשים. למרות זאת המלך היה כפוף לחוקי הממלכה.

הממלכה ביהדות

היהודים בממלכה היו גורם יציב ונאמן. כבר בזמן כורש, נחמיה המנהיג היהודי שעמד בראש שיבת ציון, תפס תפקיד חשוב בחצר המלך. במגילת אסתר מתואר מרדכי היהודי כפקיד גבוה בחצר אחשוורוש. המושבה היהודית הצבאית ביב הייתה נאמנה לפרס, ולכן היא נרדפה על ידי המצרים, אשר רצו להשתחרר מעולה של פרס[דרוש מקור].

פרס זכורה ביהדות לטובה כמי שתחת שלטונה נבנה בית המקדש השני (על פי ספר עזרא החלה בנייתו בפקודת כורש, התעכבה בפקודת אחשוורוש, וחודשה בפקודת דריווש השני)

היא גם זכורה כממלכה שהכניעה את בבל שהחריבה את בית המקדש הראשון. בספר תהילים, פרק קל"ז, פסוקים ח'-ט', מברך המשורר את מי שיכניע את בבל: "בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.", ברכה שפרס זכתה בה.

למרות מקומה הזכור לטוב יחסית, חז"ל לא נמנעים גם מביקורת על הממלכה, בייחוד על אחשוורוש. במקומות מסוימים חז"ל מדמים את הפרסים לדוב, על פי חזון ארבע החיות של דניאל - ”אמר רב יוסף אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב עמוד א'). כמו כן, ממלכת פרס נחשבת לאחת מארבע מלכויות התופסות את שלטון עם ישראל עד ימות המשיח.[1]

בתלמוד מתוארים מספר מאפיינים של האימפריה. המעניין מביניהם הוא תיאור הסכם הרוטציה בין פרס למדי על השלטון, מסכת מגילה דף י"ב: כשהמלך היה פרסי, מושלי המדינות היו מדיים. כשהמלך היה מדי, מושלי המדינות היו פרסיים. התלמוד לומד זאת מהעובדה שבתחילת מגילת אסתר (פרק א' פסוק ג') נכתב "פרס ומדי" כשאחשוורוש היה המלך, ובסוף המגילה (פרק י' פסוק ב') נכתב "מדי ופרס" בסיכום של מלכות אחשוורוש, כלומר, אחרי מותו.

השושלת האחמנית

שם תעתיק מפרסית עתיקה תמונה תקופת כהונה ביוגרפיה מקוצרת
האחמניש Haxāmaniš 705 לפנה"ס - 675 לפנה"ס[א] מייסד השושלת, אביו של צ'ישפיש. קיומו ההיסטורי מוטל בספק, ייתכן שהיה דמות אגדתית.[2]
צ'ישפיש ČIŠPIŠ 675 לפנה"ס - 640 לפנה"ס[א] בנו של האחמניש ואביו של כורש הראשון. כבש את עיר העילמית אנשאן לאחר שהשתחרר משלטון מדי, והרחיב את ממלכתו שהייתה כפופה לשלטון עילם.[3]
כורש הראשון Kuruš כורש הראשון על גבי חותם 650 לפנה"ס - 610 לפנה"ס[א] בנו של צ'ישפיש אביו של כנבוזי הראשון. בתקופת מלוכתו על אנשאן, אשורבניפל, מלך אשור הביס את עילם והפך לשליט העיר. מאוחר יותר, נבופלאסר מלך בבל ובן בריתו מלך מדי החריבו את הממלכה האשורית, ואנשאן נפלה בידי הבבלים.[4]
כנבוזי (קמבוג'יה) הראשון Kambūǰiya 600 לפנה"ס - 559 לפנה"ס[א] בנו של כורש הראשון. מלך על פרס תחת החסות של מדי, הוא אף נישא לבתו של מלך מדי (לדעות אחדות - דריווש המדי). מנישואים אלה נולד בנו כורש השני, שמאוחר יתר מרד ביחד איתו נגד מדי. הוא נפצע ומת בקרב הגבול הפרסי מול המדים.[5]
כורש השני (כורש הגדול) Kūruš תחריט של כורש השני 559 לפנה"ס - 530 לפנה"ס בנו של כנבוזי הראשון ואביו של כנבוזי השני. המלך הראשון של הממלכה האחמנית. לאחר שניצח את המדים, פנה לכבוש את עילם ושושן ומאוחר יותר את פרתיה וארמניה. רק לאחר שביסס את הממלכה עד לאזור איי יוון והודו, יצא לתקוף את בבל, ובה שטחי סוריה, פיניקיה וארץ ישראל. במסורת היהודית הוא זכור בעיקר בשל הכרזת כורש שאפשרה את שיבת ציון ואת בניית בית המקדש השני.[6]
כנבוזי (קמבוג'יה) השני Kabūjiya כנבוזי השני על גבי חותם 530 לפנה"ס - 522 לפנה"ס בנו של כורש השני. בתקופתו המשיכה ההתפשטות של הממלכה, והוא כבש את מצרים והכתיר את עצמו כפרעה. במצרים הוא נהג באכזריות רבה באנשים, וניסיונות לכיבוש לוב וכוש לא עלו יפה. בזמן שהותו במצרים תפס את השלטון בפרס אמגוש בשם גאומתה שהתחזה לאחיו של כנבוזי, ברדיה. כנבוזי רצח את אחיו עוד כשחשש שזה יתפוס את מקומו. בדרכו לפרס מצא את מותו בחרבו שלו, אולי בשל התאבדות ואולי בשל תאונה.[7]
דריווש הראשון Dārayava(h)uš תמונתו של דריווש הראשון על גבי אגרטל 522 לפנה"ס - 486 לפנה"ס בנו של היסטספס ואביו של חשיארש הראשון. תפס את השלטון לאחר מאבק קצר שנוצר עם מותו של כנבוזי השני. לאחר כיבושיו של כנבוזי במצרים הוא ניסה לבסס את השלטון הפרסי באזור. הוא אף הצליח להעצים את כוחו הצבאי על ידי צירופו של הצי הפיניקי המפואר אל גדודיו. הוא ניסה להרחיב את גבולות ממלכתו ליבשת אירופה כשניסה לפלוש ליוון, אך כוחותיו נבלמו בקרב מרתון. לפי הכרונולוגיה המחקרית, המנוגדת למסורת חז"ל, נשלמה בשנה השישית למלכותו בנייתו של בית המקדש השני. דריווש בנה מערכת דרכים מפותחת שסייעה להתפתחות המסחר במדינה.[8]
חשיארש (קסרקסס) הראשון Xšaya-ṛšā תבליט בדמותו של חשיארש הראשון על גבי קיר בפרספוליס 485 לפנה"ס - 465 לפנה"ס בנו של דריווש הראשון ושל אטוסה, בתו של כורש הגדול, אביו של ארתחשסתא הראשון. פועלו הראשון כמלך היה לדכא את המרד שפרץ במצרים. לאחר מכן הוא הנהיג מדיניות נוקשה יותר ולא סובלנית כפי שהנהיגו קודמיו. האירוע המרכזי בחייו היה היציאה למלחמה מול יוון, לאחר שאביו נכשל במשימה זו. למרות הצבא העצום שהיה ברשותו, הייתה מפלה קשה לפרסים. לאחר התבוסה חזר חשיארש לפרס, שם חי חיי הוללות ותאוות. הוא מצא את מותו כשאחד מווזיריו התנקש בו. לעיתים רבות מזוהה כאחשוורוש ממגילת אסתר.[9]
ארתחשסתא הראשון Artaxšaça תחריט מקברו של ארתחשסתא הראשון 465 לפנה"ס - 425 לפנה"ס בנו של חשיארש הראשון ואביהם של חשיארש השני ושל סוגדיאנוס. ראשית, ארתחשסתא התמודד עם מרד שפרץ במצרים בהנהגתו של אינרוס השני בשנת 465 לפנה"ס, עד שדוכא סופית בשנת 454. הוא גיבש אסטרטגיה חדשה נגד יוון, לאחר התבוסה של אביו במלחמת פרס–יוון. הוא התמקד בעיקר בחיזוק ובמימון האויבים של אתונה. הלחימה התחדשה בשנת 450, המלחמות נקראו מלחמות הליגה האטית-דלית. הן נסתיימו עם חתימת חוזה שלום קאליאס. במקורות היהודים הוא נזכר כמלך הפרסי שמצווה על היהודים להפסיק את בניית חומות ירושלים. לעיתים הוא מזוהה עם אחשוורוש ממגילת אסתר.[10]
חשיארש (קסרקסס) השני Xšayār̥šā 424 לפנה"ס דמות היסטורית מסתורית, מקור המידע היחיד עליו הוא ההיסטוריון היווני קטסיאס. חשיארש השני, בנו החוקי של ארתחשסתא הראשון, שלט רק 45 ימים עד שאחיו למחצה סוגדיאנוס חתר נגדו, וגרם להירצחו כשהיה שיכור.[11]
סוגדיאנוס Sogdianos 424 לפנה"ס - 423 לפנה"ס דמות היסטורית מסתורית, מקור המידע היחיד עליו הוא ההיסטוריון היווני קטסיאס. סוגדיאנוס שלט כחצי שנה עד שבנו השלישי של ארתחשסתא, אוכוס (שמו בתקופת המלכות שלו יהיה דריווש השני), שהיה גבוה יותר בסדר הירושה מסוגדיאנוס, חתר נגדו והפילו.[11]
דריווש השני Dārayavaʰuš תחריט של דריווש השני 423 לפנה"ס - 405 או 404 לפנה"ס בנו של ארתחשסתא הראשון ואביו של ארתחשסתא השני. הוא מתואר כשליט חלש, שבימיו רבו הסכסוכים הפנימיים והמרידות של טוענים לכתר. הישגו הגדול ביותר היה שיפור היחסים עם העולם היווני. התמיכה של ממלכתו במנצחת המלחמה הפלופונסית ספרטה, הובילה להכרת הריבונות של הפרסים על שטחי אסיה הקטנה. הוא המלך הזר האחרון הנזכר בשמו במקרא. בסוף ימיו החלה מלחמת אחים בין יורשיו.[12]
ארתחשסתא השני Artaxšaçāʰ תחריט מקברו של ארתחשסתא השני בפרספוליס 405 או 404 לפנה"ס - 358 לפנה"ס בנו של דריווש השני ואביו של ארתחשסתא השלישי. בראשית שלטונו מרד בו אחיו, כורש הצעיר שניצל את המצב הרעוע של הממלכה לאחר ההפסד במלחמת פרס–יוון. גם לאחר שהצליח לדכא את המרד פרצו מרידות נוספות, מרד הסטרפים ומרד שהצליח במצרים. למרות המרידות הרבות הוא הצליח לשמור על מעמדו ועל מעמד האימפריה. הוא ניצל את המצב המדיני ביוון, ולאחר המלחמה הקורינתית בשלום אנטלקידס הובטחה השליטה של הממלכה בגבולותיה המערביים. כמו כן, עסק במיזמי בנייה גדולים.[13]
ארתחשסתא השלישי Artaxšaçāʰ תבליט מקברו של ארתחשסתא השלישי בפרספוליס 358 לפנה"ס - 338 לפנה"ס בנו של ארתחשסתא השני ואביו של ארתחשסתא הרביעי. לפני עלייתו לכס היה אחשדרפן ומפקד בצבא אביו. לאחר עלייתו הוא דאג לרצוח את כל משפחת המלוכה על מנת להבטיח את שלטונו. הוא הצליח להשתלט על מצרים ולהפיל את נכתנבו השני, בדרך חזרה דיכא מרד בפיניקיה. בתקופת שלטונו המאוחרת גבר כוחו של פיליפוס השני ביוון, והוא ניסה לשכנע את העם למרוד בפרסים. ארתחשסתא התנגד לפעולה זו דרך חיזוק אויביהם. יש ראיות שבתקופתו חודשה הבנייה בפרספוליס.[14]
ארתחשסתא הרביעי (ארסס) Artaxšaçāʰ מטבע שדמותו של ארתחשסתא הרביעי מוטבעת עליו 338 לפנה"ס - 336 לפנה"ס בנו הצעיר של ארתחשסתא השלישי. עלה לשלטון לאחר שבגואס רצח את אביו ואת מרבית משפחתו. הוא שאף להחליף את האב בבנו, בו חשב שיהיה יותר קל לשלוט. כך מלך ארסס במשך שנתיים כמלך בובה. בתקופת שלטונו הפרסים חששו מאי-היציבות בגבול המערבי עם מוקדון. לאחר שנתיים, ארסס מאס במצב ותכנן לרצוח את בגואס. בגואס הקדים תרופה למכה והרעיל אותו.[15]
דריווש השלישי Dārayavaʰuš דריווש השלישי על גבי פסיפס אלכסנדר 336 לפנה"ס - 330 לפנה"ס בתקופת עלייתו לשלטון פרס סבלה מחוסר יציבות בצדה המערבי, באזור אסיה הקטנה. פיליפוס השני, מלך מוקדון, תכנן לפלוש לפרס. הוא אף שלח חיל לאסיה הקטנה על מנת להבטיח את ראש הגשר כאשר יפלוש. בתגובה לכך שלח דריווש את כוחותיו והם נפגשו עם הכוחות שהנהיג בנו של פיליפוס, אלכסנדר מוקדון, לקרב הראשון ביניהם, קרב גרניקוס. הכוחות הפרסים הפסידו בקרב ונכשלו במשימתם לעצור את ההתקדמות היוונית. לאחר מכן הוא הפסיד גם בקרבות איסוס וגאוגמלה ונמלט משדה הקרב בשלום. הוא נרצח על ידי אחד מהאחשדרפנים שלו, בניסיון לזכות בחיבת אלכסנדר.[16]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Pierre Briant, Histoire de l'Empire Perse. De Cyrus à Alexandre, Librairie Artheme Fayard, 1996 - in English, From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, 2002.
  • I. Gershevitch (ed.), The Cambridge History of Iran, Vol 2: The Median and Achaemenian Periods, Cambridge University Press, 1985.
  • M. A. Dandamaev, A Political History of the Achaemenid Empire, Brill, 1989.
  • Curtis, John E.; Nigel Tallis (eds.). Forgotten Empire: The World of Ancient Persia, University of California Press, 2005.
  • Matt Waters, Ancient Persia: A Concise History of the Achaemenid Empire, 550-330 BCE, Cambridge University Press, 2014.

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 תאריכי לידה ושלטון משוערים. הפרטים אודות ארבעת המלכים הראשונים אינם ודאיים ומבוססים על השערות וניחושים שבאים להשלים את הפער במקורות. הפרסים הקדומים לא השאירו תיעוד רב אודות מלכים אלה, והיסטוריונים יוונים לא הכירו אותם. כך לא נותר תיעוד היסטורי בהיקף כזה שיאשש את כל הפרטים לאישורם.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35067839האימפריה הפרסית האחמנית