כורש
| מדינה | האימפריה הפרסית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
כורש השני, הידוע גם ככורש הגדול או פשוט ככורש, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, בנו של המלך כנבוזי הראשון, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 559-560 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לארץ ישראל ולבנות בה את בית המקדש השני, אך אחר כך חזר בו[1].
המקורות
המקורות הקלאסיים לתקופה, מלבד הרודוטוס, הם הסופר קטסיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס, שהיה רופא יווני בחצר מלכי פרס וכתב חיבור היסטורי בן 23 ספרים על ממלכת פרס. סופר נוסף הוא דינון, שאף הוא כתב חיבור על פרס. סופר אחר הוא יוסטינוס, סופר רומי מהמאה ה-2 לספירה, שחיבר תקציר להיסטוריה עולמית.
מקור חשוב נוסף הם טקסטים וכתובות באכדית, פרסית, עילמית וארמית, שנתגלו באתרים ארכאולוגיים שונים, בארצות שהיו תחת שלטון האימפריה הפרסית.
משפחתו
על-פי הכתוב בכתובת הגליל הבבלית של כורש (ראו בהצהרת כורש), כורש הוא בנו של כנבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן צ'ישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת.
על-פי המסורות שהשתמרו אצל הרודוטוס וכסינופון, כנבוזי נשא לאישה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש. על-פי מסורת זו כורש היה יורשם של שני מלכים - מלך פרס ומלך מדי.
על-פי קטסיאס, כורש לא היה נכדו של אסטיאגס או בן משפחתו, אלא פרסי ממשפחה לא-מיוחסת.
כורש ביהדות
בשנת ג'שצ'[2] אישר כורש לגולי בבל לשוב לארצם בשוב לציון, ולבנות בה מחדש את בית המקדש השני בירושלים, תוך העלאת כספי יהודים ותורמים נכריים לבניית המקדש. כמו כן החזיר את כלי הקודש שנלקחו על ידי חיילות נבוכדנצר מלך בבל[3]. אישור זה, הידוע כהצהרת כורש, נזכר בספר עזרא בפרק א, ובפסוק האחרון בספר דברי הימים. בעזרא פרקים ד-ה-ו מוזכר כי על אף הצהרתו ומסירת כלי המקדש לששבצר[4] הנשיא ליהודה, היתה עבודת בית המקדש בטלה 18 שנה לאחר מכן[5],כולל זמן מלכות אחשוורוש שמלך אחריו מחמת שטנה שכתבו צרי יהודה, עד שנת שתים לדריווש השני הוא ארתחשסתא הראשון שנתן הוראה להמשיך לבנותו על סמך הצהרת כורש שנמצאה בבית הגנזים.
צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית המקדש. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים ליהודה היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצרים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית.
הנוסח שנמצא בבית הגנזים היה בארמית והוא נקרא "דכרונא" (=זיכרון דברים). הוא היה לצורכי הארכיון הפרסי וכלל מידות מדויקות של בית המקדש והוראות ביחס להוצאות הבנייה. נוסח זה הגיע לפרסום עקב הפסקת העבודה וחידושה לאחר מכן, דבר שגרם להתנגדות מצד גורמים עוינים שפנו לדריווש והוא נתן הוראה לחפש את הנוסח בגנזכים של ערי הבירה השונות של פרס: פרסגדא, פרספוליס, אחמתא ובבל. לבסוף נמצא המסמך באחמתא, משום שבשנה בה ניתן המסמך מתה אשת כורש, שהייתה הבת של אסטיאגס והובאה למדי לקבורה; כורש שהה שם לרגל האבל ובאותה שנה לא השתתף בטקס בבבל ושלח את בנו כנבוזי למלא את מקומו וכך נשארה הצהרת כורש באזור מדי[דרוש מקור].
בספר ישעיה (פרקים מ"ד ומ"ה), יש התייחסות להצהרת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "משיח" ("למשיחו לכורש"), בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים (ישעיה, מ"א, כ"ה; מ"ד, כ"ה-כ"ח; מ"ה, א'-ד', י"ג).
בשל פעילותו למען שיבת ציון, נתפס כורש באור חיובי במסורת היהודית. רחובות בתל אביב, בירושלים ובחיפה נקראים על שמו.
אמנם חז"ל במדרש[6] מתארים שמשנכח כורש לדעת כי עליית היהודים פוגעת בכלכלה והשווקים מתרוקנים מכספים וזהבים, נתן הוראה להפסיק את העליה ומי שכבר עבר את נהר פרת לעלות לארץ ימשיך בדרכו ומי שלא לא יעלה מעתה.
במקורות הנוכריים
נסיבות עלייתו של כורש לכס המלוכה אינן ידועות. בשנת 558 כורש הפך שליטם של השבטים הפרסיים, ביניהם שבט הפסרגדאי, שלו היה מעמד ראשון בממלכה. יחד עם שני שבטים נוספים הם יצרו איגוד, כשמרכז מדינתם היה בעיר פסארגאדה, שהייתה כפופה לממלכת מדי. מלך מדי אז היה אסטיאגס (553-550 לפנה"ס) ובשנת 550 כורש מרד בו וטען על כתר ממלכת מדי.
האגדה על הולדת כורש
הרודוטוס (א 107–130) מוסר את סיפור מוצאו של כורש, כפי ששמע מאנשים פרסיים שלא רצו לפאר את כורש:
- "לאחר הקרב בין מדי ללוד בו התרחש ליקוי חמה (=603 לפנה"ס), כרתו שני הצדדים ברית שלום ואסטיאגס נשא את אריאניס הנסיכה הלידית לאישה, ממנה נולדה לו בתו מנדנֵה. חלום לילה הזהיר את אסטיאגס שבנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על ידי חלום שני ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו ומסר את התינוק לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילד. הילד נחשב אז למת כבר, אך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסתיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו. בה בעת העניש אסטיאגס את הרפגוס בכך שהאכילו את בשר בנו שלו. הרפגוס לא סלח לאסטיאגס על כך והחל לחבל בנאמנותם של המנהיגים המדיים כלפי אסטיאגס וברגע מסוים שלח מסר לכורש, המפציר בו למרוד באסטיאגס. כורש זייף פקודה, הממנה אותו למפקד של הפרסים, ובכנסו את בתי האב הפרסיים העיקריים, הוא הבהיר להם עד כמה אדנות עדיפה על עבדות. כורש גייס את בתי-אב אלו למלחמה נגד אסטיאגס. אסטיאגס שלח את צבאו תחת פיקודו של הרפגוס הבוגדני, וחיילים רבים מצבאו ערקו אל הפרסים ואילו יתרם ברח. אסתיאגס גייס אז את כל אנשי אגבטנה, צעיר וזקן, נגד כורש - אך הוא הובס ונלכד".
לקטסיאס יש מסורת שונה והוא מצוטט על ידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך:
- "כורש היה בנו של פרסי עני מבית אב מרדיאן, בית-אב בעל שם רע. אביו אתרדטס הפך שודד דרכים על-מנת להתקיים ואמו של כורש הייתה רועת אווזים. בהתאם לנוהג מקובל התחבר כורש, על מנת לקיים את עצמו, אל איש מדי מאנשי מינהל הארמון המדי. מנקודה זו החל כורש להתקדם בשלבים, עד שהגיע למשרת שר המשקים של המלך. חלום, שהתגלה לאמו (חלום דומה לזה שאצל הרודוטוס), ואשר סופר לכורש עתה, חזה לו, שיהפך לשליט אסיה. לאחר שכורש הפך יד ימינו של אסטיאגס מלך מדי, הוא גרם לכך שאביו ימונה כסאטרפ של פרסא. ואז בעזרת איש פרסי הרפתקן אחר בשם הויברס, יצא כורש להצטרף לצבא שהוא הורה לאביו להקים. הפרסים, למרות אומץ לבם הרב יותר, נאלצו יותר מפעם אחת להיכנע למספר הגדול יותר של אויביהם. לבסוף הם ריכזו את הנשים והילדים שלהם על ההר של פסרגדאי, ההר הגבוה ביותר באותו אזור. אסתיאגס הקיף את ההר והפרסים נסוגו לפסגה שנייה, נמוכה יותר אך מוגנת יותר במצוקים ויערות ועל פסגה זו הגנו מתוך יאוש".
כאן נקטעת הפסקה והסיפור ממשיך בפרק הזמן שבו כורש כבר ישב על כיסא אסטיאגס.
כיבושי כורש
אחרי שכורש ניצח את המדים ב-550 לפנה"ס, הוא יצא למסעות כיבוש נוספים.
ב-549 השתלט על עילם ושושן במערב פרס. שושן הפכה לבירת הממלכה הפרסית במערב, לצד הבירה המזרחית אקבטנה. ב-548 עבר כורש להשתלטות על פרתיה במזרח ועל ארמניה בצפון-מערב פרס. ב-546 יצא כורש למזרח והשתלט על ממלכת לוד (לידיה) (טורקיה המערבית של היום). היוונים הקימו על איי יוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה) שורת מושבות וכורש ביקש מהם לסייע לו בכיבוש לוד, אולם הם היססו ולכן הוא כבש גם את האזור שלהם.
בין השנים 539–545, הכניע כורש שורה של ארצות באסיה המרכזית והגיע עד אזור הודו. כתוצאה מכך הגיע שלטונו לגבולות הצפון-מערביים של הודו והשלוחות הדרומיות של הודו-כוש.
בתום מסעות אלו פנה כורש לתקוף את בבל, בשנת 539 לפנה"ס והוא כבש אותה במהלך פתאומי ובלתי צפוי, אך השאיר את מעמדה כקודם, לא שינה את המבנה החברתי שלה והפך את בבל לאחת הבירות של הממלכה הפרסית. הכהנים יכלו לחדש את פולחן האליל בֵּל וכך התקבל שלטונו של כורש בצורה טובה על ידי הכהנים והאצולה ולא נחשב למלך זר, אלא למשחרר, ודבר זה בא לידי ביטוי בכתבי הבבלים.
כורש דאג להתנהג כמלך בבלי - הוא לא חידש דבר בפולחן ובמנהגים עתיקי היומין. הוא השתתף באַכִּיתוּ (ראש השנה הבבלי, בתחילת חודש ניסן) והוא אף נשא בתואר "מלך בבל". לאחר נפילת בבל, נכנעו לפניו מרצון כל הארצות שהיו תחת שלטון בבל ובכללן סוריה, ארץ ישראל ופיניקיה. בהמשך הוא רצה להבטיח את הגבול הצפון-מזרחי של ארצו כדי לעצור את חדירת הנוודים ויצא לאמדסיה (טורקמניסטן של היום) ושם מת בשנת 530 לפנה"ס. ממלכתו התפרסה על השטח הגדול ביותר שידע העולם עד אותה עת.
לקריאה נוספת
- Muhammad A. Dandamayev, "Cyrus II The Great". In Ehsan Yarshater (ed.), Encyclopædia Iranica, vol. 6, Routledge & Kegan Paul.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל איראן | ||
- כורש, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הרקע ההיסטורי להצהרת כורש, א-ו, מאת חיים תדמור, החברה לחקר המקרא בישראל, בתוך מאגר המידע של אתר מקראנט
- כורש מלך פרס הכיר בזכויות אדם ובזיקה של העם היהודי, באתר אימגו
הערות שוליים
- ^ מדרש שיר השירים רבה פרק ה אות א
- ^ 52 שנה אחר חרבן הבית הראשון שהיה בשנת ג'של"ח, ראה רש"י בפירוש לדניאל ט,כה.
- ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן. עמ' 10, ובספר עזרא פרק א פסוק ז
- ^ הוא זרובבל, כך פירשו אבן עזרא ורלב"ג ומצודות בעזרא פרק א פסוק ח.
- ^ כן כתבו רש"י והמצודות והמלבי"ם בפירושם לדניאל פרק ט פסוק כה.
- ^ שיר השירים רבה פרשה ה אות ה על הפסוק "קמתי אני לפתוח לדודי"
| הקודם: כנבוזי הראשון |
השושלת האחמנית | הבא: כנבוזי השני |
