נכתנבו השני
נכתנבו השני (תעתיק של מנטו ממצרית עבור נח'תורב (Nḫht-Ḥr-Ḥbyt) שפירושו "חזק הוא הורוס מִהביט") היה מלך מצרים בין השנים 360–342 לפני הספירה, המלך השלישי והאחרון בשושלת השלושים של מלכי מצרים והמלך האחרון ממוצא מצרי במצרים העתיקה.
בתקופת שלטונו הייתה פריחה כלכלית במצרים, שבה יצרו האמנים המצרים סגנון ייחודי שהשפיע רבות על סגנון הפיסול של התבליטים בתקופה התלמיית. כמו המלך נכתנבו הראשון, גילה גם נכתנבו השני עניין רב בנושא הפולחן המצרי. עדויות לכך נמצאו בלמעלה מ-100 אתרים במצרים. הוא השקיע בשיקום ושחזור המקדש הגדול איזיס.
במשך מספר שנים הצליח נכתנבו השני לשמור על עצמאותה של מצרים מפני האימפריה האחמנית, אך לבסוף נוצח בשנת 343 לפנה"ס בידי ארתחשסתא השלישי, שיצא לקרב לאחר שכרת ברית צבאית עם מספר ערים יווניות. בשנת 342 לפנה"ס נכנסו הפרסים לממפיס, ולאחר מכן כבשו את כל מצרים כשהם מספחים אותה לתוך האימפריה הפרסית. נכתנבו ברח דרומה למצרים העליונה ולאחר מכן לנוביה, שם קיבל מקלט. במשך תקופה מסוימת שמר על כוחו. גורלו הסופי לא ידוע.
את נכתנבו החליף בשלטון ארתחשסתא השלישי שהיה הפרעה הראשון בשושלת ה-31 במצרים.
עלייה לשלטון
ב-525 לפני הספירה נכבשה מצרים על ידי האימפריה האחמנית הפרסית. עקב מאבקים פנימיים על היורש לשלטון המלכותי הפרסי, הצליחה מצרים להשיג עצמאות ב-404 לפנה"ס. ב-389 פרעה אקור ניהל משא ומתן בנוגע להסכם עם אתונה ולמשך שלוש שנים (מ-385 ועד 383 לפנה"ס) הצליח להדוף את התוקפנות הפרסית. אולם לאחר חתימת הסכם שלום אנטלקידס ב-387 לפנה"ס בין פרס לערי המדינות של יוון, מצרים וקפריסין הפכו למכשולים היחידים בהגמוניה הפרסית בים התיכון. בתחילת 360 לפנה"ס, קודמו של נכתנבו, טאוס, החל בהכנות למלחמה נגד הפולשים. באותה השנה, יצא לדרכו הצבא המצרי, שצעד לאורך החוף בים וביבשה. נכתנבו השני ליווה את דודו טאוס במערכה זו. בניסיון לגייס כספים למלחמה במהירות, טאוס הטיל מיסים על המצרים והחרים רכוש מקדשים. המצרים, ובמיוחד הכוהנים, התרעמו כנגד צעדים אלו ותמכו בנכתנבו השני. טאוס ביקש ממנהיג הצבא הספרטני אגסילאוס והמפקד האתונאי חבריאס, שיתמכו בו. אולם אגסילאוס טען שהוא נשלח לסייע למצרים ולא לנהל מלחמה כנגדה. חבריאס עם שכירי החרב לשו שבו הביתה. טאוס החליט לברוח לחצר המלוכה הפרסית, שם הוא מת לבסוף מסיבות טבעיות.
נכתנבו התמודד על הכתר עם מתחזה בלתי ידוע מהעיר דג'ט (מנדס) שהציג עצמו כפרעה. את המרד הנהיג אחד הצאצאים של בני משפחת נפריט, שמשפחתם שלטה על העיר בעבר. הטוען למלוכה שיגר שליחים לאגסילאוס במאמץ לשכנעו לתמוך בו. אגסילאוס נותר נאמן לנכתנבו, מחשש שהוא יבגוד בו. באחת מערי הדלתה של הנילוס גדודיו של נכתנבו ואגסילאוס כותרו על ידי מתחרה שתפס את השלטון שלא כחוק, שם הוא צבר תומכים רבים. למרות העליונות המספרית של האויב, נכתנבו ואגסילאוס ניצחו והמרב דוכא בסתיו של שנת 360 לפנה"ס. כאות הוקרה לאגסילאוס, נכתנבו שלח לו 22 ככרות של זהב.
שלטונו
האלילות שיחקה תפקיד חשוב במדיניות הפנים של נכתנבו. הוא החל את שלטונו בניצוחו על ההלוויה של שור האפיס בממפיס. שם הוסיף נכתנבו עיטור בתחריט למקדשים המזרחי והמערבי של אפיס. בין מקדשים אחרים שהקים נכתנבו השני, בולט ח'נום באבו, מקדש חדש בבבוסטיס ('פר באסט' במצרית) ומקדש אמון בסח'טם. נכתנבו בנה נאוס למקדש בסבניטוס (טג'בנוטג'ר במצרית), וכן בנה אובליסקים במקדש היביס בנווה המדבר אלח'רגה. נכתנבו היה אחראי לפופולריות הגואה של פולחן אלילים אחרים. תחת נכתנבו יצא צו האוסר על חציבת אבן בהרים שכונו "מסתוריים" באבידוס.
מדיניות החוץ של נכתנבו נהדפה על ידי מספר ניסיונות חוזרים לכבוש מחדש את מצרים מצד פרס. לפני עליית נכתנבו לשלטון, הפרסים ניסו לכבוש את מצרים מחדש ב-385, 383 וב-373 לפנה"ס. נכתנבו עשה שלום שמהלכו בנה צבא חדש שהכיל גם שכירי חרב יוונים, דבר שהיה פרקטיקה מקובל בזמנו. בסביבות 351 לפנה"ס פעלו שוב הפרסים במטרה לכבוש מחדש את מצרים. לאחר שנת לחימה, נכתנבו ומפקדי הצבא בני בריתו, דיופנטוס מאתונה ולַמיוס מספרטה הצליחו להכניע את הפרסים. לאחר ניצחון זה לקח על עצמו נכתנבו את התואר "נכתנבו של הבז האלילי" מידי אנשיו והפולחנים שלו עודכנו בשם זה. ב-345 נקנטבו תמך בהתקוממות הפיניקית נגד הפרסים, שהוביל מלך צידון טנס, ושלח צבא של 4,000 שכירי חרב יוונים, אותם הוביל מנטור מרודוס. אולם מששמע על הגעת כוחותיו של ארתחשסתא השלישי, מלך פרס, מנטור חבר לפרסים בקנוניה עם טנס.
בסוף שנת 344 לפנה"ס, שגרירי ארתחשסתא השלישי הגיעו ליוון כדי לבקש את השתתפות היוונים במלחמה נגד מצרים. אתונה וספרטה התייחסו לשגרירים באדיבות, אך נמנעו מלהשתתף בברית נגד מצרים. אולם ערים אחרות החליטו לתמוך בפרסים: תבאי שלחה 1,000 הופליטים וארגוס שלחה 3,000. בחורף של 343 ארתחשסתא עשה דרכו למצריים. הצבא המצרי בראשות נכתנבו, הכיל 60,000 מצרים, 20,000 לובים ומספר זהה של שכירי חרב יוונים. בנוסף נכתנבו השמיש מספר ספינות כדיל למנוע מהאויב לחדור למצרים דרך פתחי הנילוס. מעוזים הגנו נקודות התורפה לאורך הים התיכון והגבול המזרחי, ביצורים ומחנות מבוצרים. כוחות פרס קיבלו חיזוק על ידי מנטור ואנשיו, אשר הכירו היטב את הגבול המזרחי של מצרים, יחד עם 6,000 איונים.
נכתנבו השני הובס לבסוף ובקיץ של 342 לפנה"ס ארתחשסתא נכנס לממפיס שם הוא מינה אחשדרפן. נכתנבו ברח למצרים העליונה ולבסוף לנוביה, שם הוענק לו מקלט. אולם שם הוא שמר על כוחו באופן חלקי זמן מה. בסיוע של חבּאבֵּש, נכתנבו ניסה לשווא לתפוס את השלטון בחזרה.
אזכורו ברומנסת אלכסנדר
ישנה אגדה אפוקריפית, המופיעה ברומן אלכסנדר הפסאודו-היסטורי, לפיה סופו של הפרעה המצרי האחרון היה שונה. בסמוך לפרסומו של אלכסנדר הגדול כאליל, התחילה לפוץ שמועה לפיה אלכסנדר היה בנו הלא ידוע של נכתנבו השני. מיתוס זה נשא חן רב בעיני המצרים שההשתוקקו להמשכיות וביטאו התנגדות עזה לשלטון זר.[1][2] גם בספר יוסיפון מצוטטת אגדה זו.
קישורים חיצוניים
- Nectanebo II מאת Jona Lendering
- נכתנבו השני באתר אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] נכתנבו השני27746356