הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה
הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, המכונה גם הקונסיסטוריון היהודי, היה מוסד מנהל אוטונומי של קהילות יהדות בולגריה, שפעל בהכרה רשמית משלטונות בולגריה בין השנים 1889–1959. המוסד ייצג את יהודי בולגריה מול השלטון, וסיפק את צורכיהן הדתיים, הסוציאליים והחינוכיים של הקהילות השונות.[1]
ראשית דרכה של הקונסיסטוריה לוותה במאבקי שליטה בין נכבדי הקהילות היהודיות בערים השונות לבין ראשי התנועה הציונית בבולגריה, ובין הציונים לבין הרבנות הראשית של בולגריה. בראשית המאה ה-20, עת כיהן מרדכי אהרנפרייז כרב הראשי של בולגריה, הגיע המאבק לשיאו ואף גלש לפסים אלימים. המאבק הוכרע לטובת התנועה הציונית, והרב אהרנפרייז התפטר.
לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבע תקנון התנהלותה של הקונסיסטוריה, וב-1927, לאחר פניות חוזרות ונשנות למשרדי הממשלה הבולגרית, הוא אושר, אך רק באופן זמני, על ידי שר הדתות הבולגרי. הקונסיסטוריה פעלה להרחבת מערכת החינוך היהודית, טיפלה בסוגיית מינוי רב ראשי ובתי דין רבניים ונלחמה נגד תופעות אנטישמיות בממלכת בולגריה. ראשי הקונסיסטוריה השתתפו במוסדות בינלאומיים שונים, ובכלל זה בקונגרסי מיעוטים.
החל מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרבה בולגריה לגרמניה הנאצית ובמקביל גברה האנטישמיות הממוסדת במדינה. הקונסיסטוריה נקטה בשורת פעולות מחאה והסברה מול אישי ציבור ופוליטיקאים, אשר שיאן היה במאבק נגד החלתו של החוק להגנת האומה. החוק אושר בפרלמנט, ובהמשך, עם הקמתו של הקומיסריון לענייני יהודים בראשות אלכסנדר בלב, הוכפפה הקונסיסטוריה אליו ובאופן רשמי פעילותה כמעט ושותקה.
בתקופת השואה המשיכה הנהגת הקונסיסטוריה בפעילות לא רשמית ונאבקה נגד תוכניות גירוש יהודי בולגריה. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה וראשי הקונסיסטוריה נאסרו ונשלחו למחנה הריכוז סומוביט. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לחסותו של הצבא האדום אשר כוחותיו כבשו את סופיה. המגורשים ועובדי הכפייה מקרב 50,000 יהודי בולגריה שוחררו והחלו לשוב לבתיהם.
חברי המפלגה הקומוניסטית מקרב בני הקהילות היהודיות השתלטו בכוחניות על מוסדות הקונסיסטוריה ומינו חברים מטעמם להנהגתה. בהמשך שותפו בקונסיסטוריה באופן מוגבל גם נציגי התנועות הציוניות. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו מרבית יהודי בולגריה ארצה והשלטון הקומוניסטי הגביל בהדרגה את פעילות הקונסיסטוריה לנושאי דת ותרבות, עד ביטולו המוחלט של מוסד הקונסיסטוריה ב-1959.
רקע - עם עצמאות בולגריה
בשלהי שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור בולגריה, היו הסוגיות החשובות בחיי הקהילות היהודיות המאורגנות מנוהלות ומוכרעות על ידי נכבדי הקהילה שכונו נוֹטָאבֶּלִים. נכבדים אלו, אשר היו גם בעלי הממון בקהילה, זכו להערכה רבה בקרב בניה, לא מעט בשל התמיכה הכלכלית שהעניקו להם, וגם בקרב השלטונות. הנוטאבלים היו מכנסים "אספת נכבדים" ובה היו בוחרים רב לקהילה, אשר ייצג אותה מול השלטונות.[2]
לאחר תום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) הוקמה נסיכות בולגריה, מתוקף סיכומי קונגרס ברלין. ב-1879 אושרה חוקה חדשה לנסיכות, שנקראה חוקת טרנובו. סעיף 40 של החוקה קבע שיהודי בולגריה ייהנו מחופש דת וסעיף 42 קבע, כי הקהילות היהודיות ינוהלו על ידי שלטונות דת עצמאיים מטעמן, אך בפיקוחו של השר הממונה מטעם הממשלה הבולגרית. כך זכו יהודי בולגריה לאוטונומיה בניהול חיי הקהילה. ב-1880 נערך בבולגריה מפקד אוכלוסין ונמנו בשטחה 20,503 יהודים, מתוכם 4,117 בשטחי רומליה המזרחית. בשנה זו פרסם ראש הממשלה ושר החוץ והדתות דראגן צאנקוב את "התקנון הזמני לניהול הקהילות הדתיות של הנוצרים, המוסלמים והיהודים", אשר קבע אמות מידה לניהול הקהילות השונות ובכלל זה הקמת ועדי קהילה. עוד נקבע, כי הרב הראשי של סופיה יהיה גם הרב הראשי ליהודי בולגריה. תפקידו של הרב הראשי הפך לרשמי והוא קיבל את משכורתו מהמדינה. גבריאל אלמושנינו היה לרב הראשי הראשון לקהילות יהודי בולגריה.
ב-13 בנובמבר 1884 נערך הכינוס הראשון של הקהילות היהודיות בבולגריה ביוזמתו של שלמה אברהם תג'ר, ראש קהילת יהודי סופיה. במהלך הוועידה מונה לתפקיד ראש קהילת סופיה, בנו של שלמה תג'ר, יקיר (פריסיאדוצ'ו) תג'ר, ואברהם דויצ'ון לוי מונה לעמוד בראש ועדה שתפעל להחלפתו של הרב אלמושנינו ברב משכיל ממרכז אירופה. בקשה ברוח זו הועברה לשר החוץ והדתות של בולגריה, אילייה צאנוב (בבולגרית: Илия Цанов), אך הוא דחה אותה. ב-1885 התפטר הרב אלמושנינו, ולאחר מספר חודשים אישר שר החוץ והדתות החדש, קונסטנטין סטואילוב, את בקשת נציגי הקהילות היהודיות למינוי רב מחוץ לבולגריה. ב-1887 התקיימו הבחירות הראשונות לוועדי הקהילות בבולגריה, וההנהגה הנבחרת הטילה על אברהם דויצ'ון לוי לעמוד בראש ועדת איתור רב ראשי ליהודי בולגריה. בעת ביקורו בפריז נפגש דויצ'ון לוי עם הרב צדוק כהן, אשר הציע לו לנהל את הקהילות היהודיות באמצעות קונסיסטוריה מרכזית בדומה למתכונת פעילותה של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת בתקופה זו.[3] קונסיסטוריה הוא גוף מנהל ביצועי המתכנס אחת לתקופה כדי לקבוע את מדיניות הגוף המנוהל ולהתוות את המשך דרכו. כאמור, בהתאם לחוקת טרנובו ניתנה ליהודי בולגריה אוטונומיה בניהול הקהילות מבחינת דתית, חברתית, חינוכית ותרבותית, תחת פיקוחו של השלטון המרכזי. הקונסיסטוריה שפעלה כוועד פועל הפכה לגוף המייצג והמנהיג את יהודי בולגריה, וכן לערוץ הקשר המרכזי שלהם מול השלטונות.[1][4][5]
הקמת הקונסיסטוריה המרכזית והמאבק על הנהגת הקהילה
ראשית פעולת הקונסיסטוריה
בינואר 1889 נערך הכינוס השלישי של ועדי הקהילות אשר בחר ברב ד"ר סימון דנקוביץ לתפקיד הרב הראשי. בפברואר 1889 אישר שר החוץ והדתות דימיטר גרקוב, את הקמת הקונסיסטוריה היהודית והנהלתה הורכבה משלושה חברים ובכלל זה הרב דנקוביץ. ב-1891 נאלץ הרב דנקוביץ לפרוש מתפקידו לאחר סכסוך מתוקשר עם השר דימיטר גרקוב, אשר בעקבותיו דרש גרקוב מהקונסיסטוריה לפטרו.[6]
ב-1893 מונה לתפקיד ד"ר מוריץ גרינוולד. בתקופה זו החלה מהפכת החינוך היהודי בבולגריה ובמקביל נאבקו ראשי הקונסיסטוריה בגל האנטישמיות שליווה את שנותיה הראשונות של הנסיכות הבולגרית. ב-1895 החליט הרב גרינוולד לסיים את כהונתו מוקדם מהמתוכנן, נסע ללונדון בעקבות משרת רבנות שהוצעה לו שם, חלה ונפטר. חברי הקונסיסטוריה מינו שוב ועדת איתור בראשות אברהם דויצ'ון לוי, אשר חבריה נפגשו עם הרב משה גידמן ובעצתו הציעו את התפקיד למספר מועמדים ובכללם אהרן קמינקא ואלכסנדר קיש. קיש הסכים לקבל את התפקיד אך נמלך בדעתו ודחה את ההצעה. לבסוף, ב-1900 נבחר לתפקיד הרב ד"ר מרדכי אהרנפרייז. תקופת כהונתו של אהרנפרייז סימלה את המאבק על הנהגת הקהילה היהודיות בין מוסד הרבנות הראשית לבין ההנהגה הפוליטית של יהודי בולגריה והוא הוכרע לאחר מאבק איתנים לטובת התנועה הציונית בבולגריה שהעדיפה הנהגה חילונית של יהדות בולגריה, והוביל לצמצום סמכויות הרב הראשי לנושאי דת בלבד.[7]
בנאומו הראשון בפני באי הוועידה הציונית השנייה שנערכה בשלהי דצמבר 1900 בסופיה העלה הרב אהרנפרייז על נס את פעילותה של התנועה הציונית, תוך סקירת הרקע הרעיוני, ההיסטורי ויעדיה של התנועה הציונית. נאומו הודפס ב-1,000 עותקים בשפה הבולגרית וחולק חינם לאוכלוסייה הבולגרית בסופיה.[8] הרב אמנם אישר את התקנות שהוצעו לו להפעלת מוסד הקונסיסטוריה, אך לאחר מכן לא כיבד אותן והמשיך להופיע בפני השלטונות כנציג יחיד של יהדות בולגריה וגם מינה ופיטר חברי קונסיסטוריה על דעת עצמו בלבד. הרב הרבה להתערב בסוגיות פוליטיות והנושא עורר תרעומת בעיקר בקרב חברי התנועה הציונית. ב-1904 נקבע כי הנהלת הקונסיסטוריה תורכב מ-12 חברים, 7 מהבירה סופיה ו-5 מערי השדה.
כהונת הרב אהרנפרייז
המאבק על הנהגת הקהילה
בוועידה הציונית החמישית שנערכה בסופיה ב-25 בדצמבר 1905 הובעה לראשונה באופן רשמי מורת רוח מטיפולו של הרב בנושא ניהול הקהילות. בהחלטת הוועידה צוין שהתנועה הציונית בבולגריה אינה קוראת לפיטוריו, אך תובעת ממנו להפסיק להתערב בנושאים פוליטיים. הרב אהרנפרייז התעלם מההחלטות. ב-1 ביולי 1906 הודיע ועד קהילת סופיה על הפסקת תמיכתו הכספית ברבנות הראשית, בנימוק שהרב אהרנפרייז מקיים את תקנון הקונסיסטוריה רק בעת שנוח לו. עוד צוין במכתב גלוי שהפיץ ועד הקהילה, כי אהרנפרייז הפך את הקונסיסטוריה למוסד ריק מתוכן, בעל הרכב מצומצם, לא פעל לעריכת בחירות להנהגתה וחבריה נפגשו רק פעם אחת בשנה.
באוקטובר 1906 עלה בידי אהרנפרייז להשיג ממשרד הדתות הבולגרי כתב מינוי לקונסיסטוריה זמנית ובהנהלתה 4 חברים נוספים המקורבים אליו מקרב הנוטאבלים של קהילת סופיה. אהרנפרייז לא התייעץ עם ראשי הקהילות וועדי קהילת סופיה ופלובדיב שלחו מברק לשר הדתות הבולגרי ובו נכתב שמועמדים להנהגת הקונסיסטוריה יכולים להיבחר רק על ידי ועידת הקהילות והרב אהרנפרייז כפוף לקונסיסטוריה ולא להפך. שר הדתות הבולגרי הקים ועדה בראשות סמנכ"ל משרדו במטרה לגבש תקנון מוסכם לקונסיסטוריה. הוועדה לא השיגה סיכומים על רקע ניסיונו של אהרנפרייז לנסח בעצמו את התקנון. במחאה, התפטרו חברי ועד קהילת סופיה מתפקידם וב-6 בנובמבר 1906 שלחו חברי הוועד הזמני מכתב לשר הדתות, בבקשה לפטר את הרב אהרנפרייז משום שהוא "מזיק לענייני היהדות בבולגריה". מכתב דומה נשלח מקהילות פלובדיב ורוסה. ראשי הקהילה והרב אהרנפרייז החלו בפרסום מכתבים גלויים לבני קהילות ובו תקפו את התנהלותו של הצד השני. שר הפנים הבולגרי הכריז על ה-13 במאי 1907 כמועד לבחירות לוועדי בתי הכנסת והקהילות והמתיחות הגיעה לשיאה. ב-26 במרץ נאם הרב אהרנפרייז בבית הכנסת ברובע יוצ'בונאר ונאומו עסק גם במריבה הפוליטית באוכלוסייה היהודית. ראש הוועד הציוני ד"ר יהושע כלב שנכח בקהל, העיר לו שאין לעסוק בנושאים פוליטיים בבית הכנסת. בתגובה תקפו חלק מקהל המתפללים את נציגי התנועה הציונית וועד הקהילה שנכחו בקהל. התפחתה תגרה גדולה ומשטרת סופיה נאלצה להתערב ולפזר את הקהל.[9]
המאבק החליש מאד את התנועה הציונית בבולגריה ובבחירות לוועדי הקהילה שנערכו במאי 1907, איבדה התנועה הציונית את השליטה בקהילות סופיה ופלובדיב. הבחירות לוו באלימות ובמסע הפחדה כנגד בוחרי התנועה הציונית שכללו תקיפות של בריונים מקרב האוכלוסייה הבולגרית, שנשכרו על ידי המחנה היריב. תוצאות הבחירות הובילו לסערה ברחוב היהודי ולחיזוק מעמדו של הרב אהרנפרייז. יקיר (פריסיאדו) רומנו, בן העיר פלובדיב ומראשי התנועה הציונית, תקף במאמר בעיתון "השופר" את הקיצונים בתנועה הציונית, אשר לדבריו ליבו את השנאה המעמדית בין הנוטאבלים לבין בני המעמד הבינוני והנמוך ובכך הזיקו לכלל התנועה הציונית. בחירות אלו הובילו להצטרפות צעירים בני המעמד הנמוך מקרב הקהילות היהודיות למפלגה הקומוניסטית.[10] עוד הובילו תוצאות הבחירות למהפך בהנהגת התנועה הציונית ובאפריל 1908 נבחר ועד מרכזי חדש שהורכב כולו מ"מתונים" בראשותו של יקיר רומנו. ההנהגה החדשה קבעה כי יש לשתף פעולה עם הקונסיסטוריה ועם הרב אהרנפרייז וכי על התנועה הציונית להגיש לקונסיסטוריה דין וחשבון שנתי על פעילותה.
הסלמת המאבק והכרעתו
בתחילה נראה היה שהיחסים בקהילות הופכים לתקינים, אולם הרב אהרנפרייז התעלם מהנהגת התנועה הציונית בבולגריה והמשיך לפעול כמנהיגם הפוליטי של יהודי בולגריה. עימות גלוי נוצר בין הרב לתנועה הציונית על רקע תמיכתו של אהרנפרייז ברשת החינוך של כל ישראל חברים. ב-1909 תקף יו"ר התנועה הציונית וחבר הקונסיסטוריה יקיר רומנו את תוכנית הלימודים של הרשת, ובתגובה ביקש אהרנפרייז לפטרו מהקונסיסטוריה אך לא זכה לתמיכה משמעותית מהקהילות השונות. במאי 1910 פנה יקיר רומנו לכל קהילות בולגריה במכתב גלוי ובו ציין שהרב אהרנפרייז מתחמק מחובת כינוס הקהילות, שהקונסיסטוריה הפכה לכלי שרת בידיו ושניהם מזיקים לתנועה הציונית. רומנו הודיע על התפטרותו מהקונסיסטוריה ולמעשה הודה בכישלון "מדיניות הפיוס" מול הרב אהרנפרייז. בהדרגה יצאו מרבית קהילות בולגריה בקריאה לרב ולקונסיסטוריה להכריז על כינוס הקהילות. הרב נאלץ להסכים וחברי ועדת הקונסיסטוריה הזמנית הגישו את התפטרותם. נערכו בחירות ונקבע הרכב קונסיסטוריה חדש. בישיבת הקונסיסטוריה הראשונה שנערכה לאחר הבחירות הוחלט לקבוע תקנון מתוקן לפעילות הקונסיסטוריה ולצמצם את סמכויות הרבנות הראשית.[11] ב-1912 ערך הרב אהרנפרייז הצעת תקנון חדשה לקונסיסטוריה היהודית וב-22 באפריל 1912 הוזמנו ראשי 19 קהילות לדיון בהצעת התקנון. הוחלט שנציגי הקהילות לקונסיסטוריה יבחרו על ידי ועדי הקהילות ולא בבחירות ישירות. העימות נמשך על רקע רצונה של התנועה הציונית למסד רשת מוסדות חינוך קהילתיים עם זיקה אליה והוא לווה בפרסומים בעד ונגד בעיתונות היהודית. ב-11 במאי 1912 נערכה בסופיה הוועידה הראשונה של נציגי ועדי בתי הספר היהודיים ובהחלטת הסיכום שלה נכתב ש-12 שנות כהונתו של הרב אהרנפרייז הזיקו לחינוך הציוני בבולגריה ויש להוציא מידי הקונסיסטוריה את השליטה בבתי הספר היהודיים בבולגריה. ב-1 ביוני 1912 נערכה הוועידה הציונית השמינית ובמסגרתה הוצהר: "אהרנפרייז רודף את חברי התנועה הציונית בבולגריה, מזיק לעניינה, הכניס שחיתות מוסרית לחיים הציבוריים ויש להדיחו".[12]
מלחמת הבלקן הראשונה ומייד לאחריה השנייה הובילו להקפאת החיים הציבוריים בקרב יהדות בולגריה, משום שרבים מבניה התגייסו לצבא הבולגרי ו-277 מהם נהרגו בקרבות. הקונסיסטוריה היהודית והרב אהרנפרייז בראשה היו מעורבים במאבק הדיפלומטי על זכויות היהודים בערים סלוניקי וסיליסטרה. בתום מלחמת הבלקן הראשונה ביקשה הממשלה הבולגרית לנצל את יחסיה הטובים עם אהרנפרייז כדי שיפעל לרתום את יהודי סלוניקי לתמיכה באינטרסים הבולגריים, משום שתוכנן לקיים משאל עם בנושא הריבונות על העיר. אהרנפרייז ביקש לבקר בסלוניקי אך בלחץ שלטונות יוון, כתב לו רבה הראשי של סלוניקי יעקב מאיר שהביקור עלול להזיק ליהודי העיר ואהרנפרייז ויתר. אהרנפרייז ביקר בלונדון ונועד בעניין עם שר החוץ הבריטי אדוארד גריי, אך פרוץ מלחמת הבלקן השנייה סיכל את מאמציו. לאחר תבוסת בולגריה במלחמה וחתימת הסכם בוקרשט הועבר חבל דרום דוברוג'ה ובכלל זה העיר סיליסטרה לחזקת ממלכת רומניה. שוב פעלה הקונסיסטוריה ובראשה אהרנפרייז כדי לשמור על זכויות יהודי העיר, אשר תחת השלטון הבולגרי נהנו משוויון זכויות. בהסכמת הממשלה הבולגרית הגיש אהרנפרייז דין וחשבון לנציגים הדיפלומטיים של המעצמות שהוצבו בסופיה. הדו"ח שהכין אהרנפרייז עורר הדים באירופה ולואיג'י לוצאטי פרסם בעיתונות האיטלקית מאמר התקפה חריף על התנהלותה של רומניה בעניין, סוגיה שהובילה להצהרה מטעם הממשלה הרומנית, שיהודי סיליסטרה יהנו מאותן זכויות שהיו להם תחת השלטון הבולגרי. אהרנפרייז ערך ביקור באיטליה ונפגש עם המלך ויטוריו אמנואלה השלישי כדי לדון בסוגיית זכויות יהודי רומניה.[13]
בדצמבר 1913, לאחר שנערכו בחירות לקונסיסטוריה התחדשו מאבקי השליטה בקרב הנהגת יהדות בולגריה בין הציונים לנוטאבלים ולרב אהרנפרייז, כאשר מוקד המתיחות היה בקהילת סופיה. הוקמה ועדה מיוחדת כדי לפשר בין הציונים ובין הנוטאבילים ובמרץ 1914 הגישה הוועדה הצעת פשרה, הכוללת עקרונות לתקנון חדש שיוסכם על כל הפלגים הפוליטיים ועל הנוטאבלים. עוד נקבע שהקונסיסטוריה תפעל רק לפי תקנון זה. נציגי התנועה הציונית הבהירו, שאם יאושר התקנון הם "לא יתעניינו עוד באישיותו של הרב אהרנפרייז". הצעת פשרה זו לא הייתה מקובלת על אהרנפרייז והוא התפטר ממשרתו ועזב את בולגריה. במאי 1916 פנו חברי הקונסיסטוריה בגיבוי הנוטאבלים, אל הקהילות בבקשה להחזיר את הרב אהרנפרייז למשרת הרב הראשי של בולגריה. התנועה הציונית התנגדה וההצעה נפלה. סוגיית המאבק בין ראשי התנועה הציונית בבולגריה לרב אהרנפרייז וחברי הקונסיסטוריה העסיקה גם חברי ההסתדרות הציונית העולמית. אחד מראשי התנועה הציונית בבולגריה ד"ר מרצ'ל כלב ציין בזכרונותיו, כי נפגש בברלין עם ליאו מוצקין וויקטור יעקובסון והם ציינו בפניו כי בתחילה לא היה מובן להם מדוע נולד העימות עם הרב אהרנפרייז, אך בהמשך הוברר להם כי גם במהלך כהונתו בשוודיה נטה הרב אהרנפרייז לטובת "הגבירים", שלא היו מתומכי הציונות. בספר זכרונותיו מקדיש אהרנפרייז פרק לכהונתו כרב הראשי של בולגריה, אך רק חלק מאד מצומצם ממנו עסק במאבק הפנימי על הנהגת הקהילה והקונסיסטוריה.[14] בהתייחס לקונסיסטוריה, ציין אהרנפרייז בספרו:
”הציבור היהודי היה סוער ומחולק. כל צד הסתמך על "התקנון" כאשר הדבר היה נוח לו, וכפר בו כשהדבר לא היה נוח לו, ואז "האשים" את הרב הראשי שהחליט לא פי צד מעוניין זה או זה”.[15]
ביסוס פעולת הקונסיסטוריה
סוגיית התקנון
לאחר התפטרותו של אהרנפרייז מינה שר הדתות הבולגרי את עורך הדין חזקיה דוידוב ליושב ראש הקונסיסטוריה. ב-18 בינואר 1915 נערכו בקהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי הספר והתנועה הציונית זכתה ברוב. באוקטובר 1915 הצטרפה בולגריה למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז, רבים מבני הקהילות היהודיות התגייסו לצבא וחלה האטה משמעותית בחיים הציבוריים. ב-1916 מונה אברהם דודצ'ון לוי ליושב ראש הקונסיסטוריה. מצב המלחמה שבו הייתה שרויה בולגריה הוביל לפיוס פנימי בקהילות השונות וראשי הקונסיסטוריה פנו לשר הדתות כדי שימנה ועדה שתגבש תקנון לניהול יהדות בולגריה. שר הדתות מינה ועדה ובה שני נציגים מטעם משרד הדתות ו-8 מטעם הקונסיסטוריה בראשות אברהם דויצ'ון לוי, יהושע כלב וחזקיה דוידוב. בראשית 1918 הוגשה לשר הדתות הבולגרי הצעת תקנון שנקראה: "מבנהו והנהלתו של הציבור הדתי היהודי בממלכת בולגריה". במסגרת התקנון הוצע שהקונסיסטוריה תהיה אוטונומית בענייני הדת, החינוך היהודי וניהולה הכספי יהיו תחת פיקוח משרדי הממשלה הרלוונטיים. בכל מקרה של מחלוקת פנימית יכריעו משרדי הממשלה. שיוכו של אזרח יהודי לקהילה יתבצע לפי מקום מגוריו. בכל קהילה יבחר ועד אחת לחמש שנים, כאשר הן הנבחרים והן הבוחרים חייבים להיות בעלי אזרחות בולגרית. לא תתבצע כל פעילות פוליטית בבתי הכנסת, הרב הראשי יכהן כנציג הדתי של יהודי בולגריה והשתתפותו בישיבות הקונסיסטוריה תהיה על תקן של יועץ בלבד. עוד נקבע כי כינוס נציגי הקהילות היהודיות הוא המנגנון שיבחר בבחירות חופשיות את הקונסיסטוריה ואת הרב הראשי. לפי ההצעה תמנה הקונסיסטוריה 15 חברים ומתוכם 5 מסופיה.[16] עוד נקבע כי כינוס הקהילות יתקיים אחת לשנתיים בחודש אוקטובר וכינוסים שלא מן המניין יתקיימו לפי דרישת הקונסיסטוריה או 40 אחוזים מחברי ועדי הקהילות ובאישור משרד הדתות הבולגרי.
הגשת ההצעה לאישור משרד הדתות עוררה תרעומת רבה בציבור היהודי והיא התבטאה גם בפרסומים בעיתונות, וזאת על רקע שיעור המגויסים הגבוה מקרב בני הקהילה, עובדה שמנעה קיום דיון רציני בהצעת התקנון. ראשי הקונסיטוריה קיבלו את הביקורת, משכו את ההצעה ממשרד הדתות והביאו אותה לדיון בכנס הקהילות שנערך בסופיה והחל ב-29 באוגוסט 1920. ב-5 בספטמבר 1920 אישרו חברי הכינוס את התקנון שמנה 152 סעיפים וקבעו שהארגון הארצי של יהודי בולגריה יהיה חילוני ודמוקרטי. בשינוי להצעה המקורית נקבע כי הקונסיסטוריה תורכב מ-17 חברים ומתוכם 7 מהבירה סופיה. חיים אהרן פרחי מונה ליושב ראש הקונסיסטוריה. הוחלט כי הקונסיסטוריה הוא המוסד העליון המייצג את יהדות בולגריה ובין שאר תפקידיו למנות מפקחים על בתי הספר היהודיים ולהציע תוכניות לימודים.[17][18] הכנסות הקונסיסטוריה הגיעו ממענקים ממשלתיים, (בשל אי ההכרה הרשמית בתקנון, הוגדרה התמיכה כמענק ולא כתקציב) מתמיכה שנתית של הקהילות המאורגנות, מדמי רישיונות לנישואים, מפרסום הודעות נישואים בעיתון הקונסיסטוריה ומקנסות שונים שהטילו בתי הדין הרבניים.[19]
משרד הדתות הבולגרי הסתייג מהקשר בין יהדות בולגריה לעם היהודי בכללותו והזיקה בינה לבין ארץ ישראל כפי שהתבטאו בקווי היסוד, ועל כן נקט סחבת באישור התקנון. בשלהי 1922 הודיע משרד הדתות על הקמת ועדה לבדיקת התקנון. הוועדה ביקשה להכניס שינויים מסוימים בתקנון ועיקרם ביטול ההדגשה שיהדות בולגריה היא חלק מהעם היהודי, משום שהדבר "מובן מאליו" וכן שאין לחייב את היהודים שאינם אזרחי בולגריה (להלן: נתינים זרים), להצטרף לקהילות היהודיות בבולגריה משום שהעניין עלול לגרום לסכסוך דיפלומטי עם ארצות מוצאם. עוד נדרש ביטולו של הסעיף העוסק בתמיכה תרבותית במוסדות בארץ ישראל ולהציב את הרב הראשי בראש הקונסיסטוריה כמייצגה של יהדות בולגריה. חילוקי הדעות הובילו לכך שמשרד הדתות הבולגרי נמנע מעבודה ישירה מול הקונסיסטוריה, אלא דרך הרבנות הראשית בבולגריה. בכך הכיר המשרד בקונסיסטוריה ובתקנותיה דה פקטו, אך לא דה יורה. בהמשך, הסלים המשרד את עמדתו וסירב לאשר מסמכים שהוגשו מטעם הקונסיסטוריה ודרש להגישם מחדש מטעם הרבנות הראשית. בפברואר 1925 דן חיים פרחי יושב ראש הקונסיסטוריה עם שר החוץ הבולגרי בנושא אישור התקנון, והשר השיב שהזמן אינו בשל לכך עדיין. ב-28 במרץ 1926 נפגש בפריז ראש ממשלת בולגריה אנדריי ליאפצ'ב עם ליאו מוצקין, אשר ביקש לאשר את הקונסיסטוריה וכן לתקצב את מערכת החינוך היהודית. ביולי 1926 נערך כינוס הקהילות אשר הטיל על הקונסיסטוריה לפעול להבעת מחאה על אי אישור התקנון. התעוררה מחלוקת קשה בין חברי הקונסיסטוריה על עוצמת המחאה שתובע ובעטייה נערכה הצבעה והקולונל בדימוס אברהם תג'ר נבחר ליושב ראש החדש של הקונסיסטוריה. ב-22 בפברואר 1927 לאחר דין ודברים מתמשך עם משרד הדתות, אישר באופן זמני שר החוץ והדתות אטאנאס בורוב (בולגרית: Атанас Буров) את התקנות להפעלת הקונסיסטוריה.[18] אישור קבוע לפעולת הקונסיסטוריה לא הוענק רשמית מעולם. ביוני 1933 פנו שוב ראשי הקונסיסטוריה למשרדי החינוך והדתות בבקשה לאשר רשמית את התקנון אך לא ניתנה תשובה רשמית. פנייה דומה הועברה גם שנה מאוחר יותר ואף היא נותרה ללא מענה.[20]
פעילות הקונסיסטוריה
יחסי חוץ
לאורך שנות קיומה פעלה הקונסיסטוריה בתחומי פנים ובתחומי חוץ הנוגעים לעם היהודי ולשאלת ארץ ישראל. ב-1922 שלחו יושב ראש הקונסיסטוריה חיים פרחי, ממלא מקום הרב הראשי דוד פיפאנו ויושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה אלברט רומנו, מכתב לחבר הלאומים בז'נבה ובו הביעו את תקוות יהדות בולגריה לאישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הקונסיסטוריה קיימה קשרים עם הוועד הלאומי בארץ ישראל, עם ועד המשלחות היהודיות בפריז ועם ארגון הג'וינט. נציגי הקונסיסטוריה השתתפו בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים שהחל בכינוסיו לאחר ועידת השלום בפריז, מבין יוזמיו היה ליאו מוצקין והוא נועד להגן על זכויות המיעוטים בשל השינויים הטריטוריאליים המשמעותיים שהתחוללו לאחר מלחמת העולם הראשונה. באוגוסט 1926 מינתה הקונסיסטוריה את אברהם תג'ר ואלברט רומנו כנציגי יהדות בולגריה לקונגרס שנערך בז'נבה. בקשתם של נציגי המיעוט הבולגרי במקדוניה להצטרף לקונגרס נדחתה ואברהם תג'ר נאם למענם וביקש לצרפם לקונגרס. בקשתו נדחתה, אך תמיכת יהודי בולגריה בעניינו של המיעוט הבולגרי במקדוניה עוררה הדים תקשורתיים נרחבים בבולגריה והובילה לשיפור היחסים עם הממשל הבולגרי ולרקימת קשרי ידידות עם ארגון "ברית האחים המקדוניים" בבולגריה.
תג'ר השתתף גם בקונגרס שנערך בציריך באוגוסט 1927. באוקטובר 1927 נערך בסופיה כינוס בינלאומי בהשתתפות יוסיף וילפאן(אנ') יושב ראש "קונגרס המיעוטים הלאומיים באירופה". הקונסיסטוריה ארחה קבלת פנים מיוחדת לווילפאן בהשתתפות פעילים לזכויות המיעוט הבולגרי במקדוניה ובדרום דוברוג'ה ונישאו נאומים בסוגיות אלו על ידי אברהם תג'ר ושאול מיזאן. באותה השנה ערכה הקונסיסטוריה מגבית למען הפליטים הבולגרים ממקדוניה והועבר סכום של 100,000 לבות לארגון הגג המקדוני. ב-1928 ארגנה הקונסיסטוריה הפגנות מחאה בעקבות הפרעות שנערכו ביהודי קלויזנבורג וגרוסוורדיין שבממלכת רומניה, בהשתתפות ראשי ארגוני יוצאי מקדוניה ודוברוג'ה מקרב האוכלוסייה הבולגרית. ב-1929 הגישו אברהם תג'ר בשם הקונסיסטוריה הבולגרית, מרדכי נורוק מלטביה, אמיל מרגוליס (1943-1877) מצ'כוסלובקיה ויצחק גרינבוים מפולין, מכתב מחאה לחבר הלאומים על הפגיעה בזכויות הגישה של היהודים לכותל המערבי בארץ ישראל בשל מאורעות תרפ"ט. בדצמבר 1929 הוקם ועד "בולגריה פלשתינה" שמטרתו הייתה למסד קשרי מסחר ותרבות בין בולגריה ליישוב היהודי בארץ ישראל ובראשו עמדו אברהם תג'ר ושאול מיזאן ובו היו חברים גם אישי ציבור בולגרים.[18] ב-14 ביולי 1930 אישר מושב הקונסיסטוריה את השתתפותה בדרג משקיף בפדרציה הספרדית העולמית. לאחר עליית הנאצים לשלטון החלה רדיפתם של יהודי גרמניה ובציבור היהודי נמתחה ביקורת על חוסר פעולתה של הקונסיסטוריה בעניין. בראשית 1934 סירב "קונגרס המיעוטים הלאומיים האירופי" להביע מחאה על רדיפת היהודים בגרמניה וראשי הקונסיסטוריה הודיעו על פרישה ממנו. בפברואר 1934 הכריזה הקונסיסטוריה על מגבית לטובת ישוב ילדים יוצאי גרמניה בארץ ישראל ונאספו 650,000 לבות.[20]
הפעילות הפנימית
בתחום הפנים פעלה הקונסיסטוריה להשגת תמיכה כלכלית בבתי הספר היהודיים, תמכה בקהילות הקטנות והחלשות יותר ונאבקה מול תופעות של אנטישמיות ואפליה. הקונסיסטוריה תמכה בציונות ובארגונים הציוניים, במוסדות תרבות יהודיים והקימה מוסדות כלכליים ומוסדות סעד ועזרה הדדית. הקונסיסטוריה נדרשה גם לשאלת מינויו של רב ראשי חדש ובשל אי אישור התקנון, מונה ב-1920 באופן זמני הרב דוד פיפאנו יליד סלוניקי לממלא מקום הרב הראשי והוא מילא את תפקידו עד ליום מותו ב-5 בדצמבר 1924. באותה העת השליכו המשברים הכלכליים והחברתיים בשילוב העדר מנהיגות דתית כריזמטית על חיי הדת בבולגריה, חלה עלייה בשיעור ההתבוללות, הנישואים הבין-דתיים וכן חלה עלייה בשיעור המרות הדת. הקונסיסטוריה מינתה את הד"ר צמח רבינר לבחון את הסיבות להידרדרות והוא הגיש דין וחשבון בו טען יש מחסור ברבנים בעלי השכלה, מאמרים בנושאי דת מופצים רק בשפת הלאדינו בה בשעה שגדל מאד אחוז דוברי הבולגרית. כמו כן בקהילות ערי השדה מספר היהודים קטן ואין באפשרותם לממן מוסדות קהילה ורב. הקונסיסטוריה הנהיגה שיעורי תפילה מיוחדים בבתי הספר היהודיים, קבלות שבת קהילתיות בבתי הכנסת ושיעורי דת פרטיים לתלמידים שלא למדו במערכת החינוך היהודית. במקביל, פעלה הקונסיסטוריה לארגון מחדש של בתי הדין הרבניים והתירה הופעתם של עורכי דין כנציגי הצדדים בבתי הדין.[21] המשבר הכלכלי העולמי של 1929 לא פסח על בולגריה ככלל ועל הקהילה היהודית בפרט. באוגוסט 1930 ביקשה הקונסיסטוריה מממשלת בולגריה להגדיל את התמיכה במערכת החינוך היהודית על רקע מצבה הכלכלי הקשה ומשלא נענתה הגישו חבריה את התפטרותם למשרד הדתות הבולגרי. ב-15 בנובמבר 1930 נערך כינוס חירום של ועדי הקהילות ונבחרה קונסיסטוריה זמנית שחבריה התפטרו אף הם בדצמבר 1931 על רקע המשבר הכלכלי והסכסוך המתמשך עם ראשי קהילת סופיה בסוגיית מעמדו של הרב אשר חננאל. משרד הדתות הבולגרי נאלץ להתערב ולמנות קונסיסטוריה זמנית.[20]
מעבר לתמיכה במוסדות סעד, הנהיגה מחלקת החינוך של הקונסיסטוריה תוכנית הכשרה מקצועיות, ובמסגרתה נערים שסיימו כיתת פרו-גימנסיה במערכת החינוך היהודית (מקביל לכיתה ז' בישראל) ישולבו כשוליות בבתי מלאכה ויסופקו להם ביגוד וכלי עבודה במימון הקהילה. בראשית שנות ה-30 נפתח בסופיה "בית הספר לשוליות אלקטרו-טכניקה" שריכז את ההכשרה המקצועית של נערי הקהילה. ב-1935 נפתחה שלוחה של רשת אורט בסיוע כספי של הקונסיסטוריה וארגון הג'וינט. מפקחים מטעם הקונסיסטוריה ביקרו במוסדות החינוך השונים והגישו דו"חות למליאתה.[22] בשלהי 1935 עלה לישראל חיים פרחי שכיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה והיה מראשי יהדות בולגריה והתנועה הציונית. באוקטובר ערכה הקונסיסטוריה מסיבת פרידה לפרחי בהשתתפות ראש הממשלה הבולגרי לשעבר ניקולה מושאנוב, ראש העיר סופיה ונכבדי הקהילה. בטרם עזב את בולגריה התקבל פרחי לשיחה אצל שר החוץ גאורגי קיוסאיבנוב ובהמשך אצל המלך בוריס השלישי שהעניק לו אות הצטיינות על פועלו האזרחי.[23] לאחר עלייתו של חיים פרחי מונה יוסף גירון ליושב ראש הקונסיסטוריה.[24]
במהלך פעולתה, הוציאה הקונסיסטוריה לאור שבועון שנקרא "הביוליטין", אשר הופץ ברחבי בולגריה בין ה-20 באוקטובר 1920 ועד ה-30 בנובמבר 1942 וכלל גם ידיעות על הנעשה בארץ ישראל.[25]
אירועי מלחמת העולם השנייה
בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 פעלו ראשי הקונסיסטוריה נגד האנטישמיות בבולגריה אשר הפכה בהדרגה להיות ממוסדת. ב-1937 פנה ועד מיוחד מטעם הקונסיסטוריה ל-60 מדינאים, סופרים, אמנים ואישי ציבור וערך סקר בנושא גזענות, אנטישמיות והיחס ליהודי הממלכה. בין הנשאלים: אלכסנדר מלינוב, אלכסנדר צאנקוב וניקולה מושאנוב. המשיבים טענו שתורת הגזע אין לה בסיס מדעי, היא אינה נסמכת על מדעי החברה והאנטישמיות היא תולדה של בורות וקסנופוביה. עוד עולה מהתשובות כי יהודי בולגריה נתפשו כנאמנים למדינה. חלק מהנשאלים השיבו כי הקהילה היהודית לוקה בנחשלות תרבותית, חומרנות יתר ובדלנות.[26] ב-30 באפריל 1939 כונסה מליאה מיוחדת של הקונסיסטוריה אליה זומנו נציגי כל הקהילות המאורגנות. הוחלט שלאור שעת החירום תתקיים אחדות פנימית בין כל התנועות הפוליטיות והיא תשמר גם במסגרת המאמרים בבטאוניהן. עוד סוכם שהקהילות יגדילו את התמיכה הכספית בקונסיסטוריה לצורך טיפול בפליטים יהודים שהגיעו לבולגריה.[27]
ב-20 בספטמבר 1939 התפתחה תקרית מקומית בחנות צעצועים בבעלות יהודית בסופיה, לכלל התפרעות כללית שערכו חברי הארגון ראטניק ברחבי סופיה שכללה שבירת חלונות ראווה והצתות, וזאת בהסכמה שבשתיקה מצד המשטרה הבולגרית. ב-21 בספטמבר נפגשה משלחת מטעם הקונסיסטוריה עם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב ומחתה על אזלת ידה של המשטרה. פאנטב הטיל את האחריות על שר הפנים ניקולה נאדב (בולגרית: Никола Недев), ומשלחת הקונסיסטוריה נפגשה עם השר כדי להביע את מחאתה. השר האשים את היהודים כגורמים למהומות בשל היותם "מנצליה של האוכלוסייה הבולגרית". עם זאת, בעקבות מחאת הקונסיסטוריה פרסם פאנטב הודעה לתושבי סופיה ובה קרא לשמירת הסדר הציבור והזהיר שיינקטו צעדים כנגד מפירי החוק. ב-6 בינואר 1940 נפגשו ראשי הקונסיסטוריה עם שר המשפטים וסיל מיטאקוב (בולגרית: Васил Митаков) ומחו על האנטישמיות הגוברת. השיחה עלתה לטונים גבוהים והשר ציין כי הוא אינו מוכן להקריב את בולגריה עבור 50,000 יהודים. ב-15 בינואר נפגשה הנהלת הקונסיסטוריה עם ראש הממשלה קיוסאיבנוב כדי לדון בכלל הסוגיות הקשורות לקהילה היהודית ובכללן מצב הנתינים הזרים, מתן היתרי הגירה מבולגריה ויחסי המדינה עם הקהילה היהודית. בסיום הפגישה פרסם קיוסאיבנוב הצהרה רשמית ובה הוא מביע את הערכתו ליהודי הממלכה וציין כי בכוונתו לפתור את בעיית הנתינים הזרים. עם חתימת הסכם קראיובה והחזרת חבל דרום דוברוג'ה לבולגריה פרסם המושל הצבאי של החבל הגנרל גאורגי פופוב (בולגרית: Георги Попов) צו גירוש ליהודי החבל. ראשי הקונסיסטוריה פנו לנציגי ארגון המיעוט הבולגרי בדוברוג'ה עימם ניהלו קשרים ענפים במסגרת הפעילות בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים ואלו פנו לגנרל פופוב אשר ביטל את צו הגירוש.[24]
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה גבר זרם הפליטים לבולגריה. ב-16 בספטמבר 1939 בפקודת מפקד המשטרה הבולגרית אטאנאס פאנטב גורשו מבולגריה 4,022 "נתינים זרים", רובם ככולם יהודים. חלקם, שהיו מחוסרי אזרחות, לא נתקבלו במדינות השכנות והבולגרים הובילו אותם לווארנה ולבורגס. ראשי הקונסיסטוריה התעמתו עם מפקד המשטרה ושר הפנים הבולגרי, אשר השיבו להם שאין לקונסיסטוריה סמכות טיפול בפליטים מאחר שאינם אזרחים בולגרים. ראשי ההסתדרות הציונית בבולגריה פנו לסוכנות היהודית בבקשה לקבל סרטיפיקטים, אך נדחו על הסף ובבוטות. לראשי הקונסיסטוריה היו חילוקי דעות נוקבים עם ראשי התנועה הציונית, משום שסברו שהעלייה לארץ ישראל של היהודים אזרחי בולגריה איננה פתרון לרדיפות הגוברות ויש להאבק על זכויותיהם בתוך הממלכה. חילוקי הדעות הוסלמו עוד, כשהחל מפעל ההעפלה הפרטי של ברוך קונפינו בעיקר על רקע טענות ראשי הקונסיסטוריה לגבי בטיחותן הלקויה של הספינות, תנאי ההפלגה וניצולם הכספי של המבקשים לעלות.[27] לאחר טביעת ספינת המעפילים סלבדור ערכה הקונסיסטוריה דין וחשבון ובו הוטלה בעקיפין אחריות משותפת לטביעה על קונפינו ועל מפקד המשטרה הבולגרית אטאנאס פאנטב, שהורה לקצין הנמל בווארנה לשלח את הספינה בניגוד לחוות דעתו הבטיחותית. המשטרה הבולגרית איימה על חברי הקונסיסטוריה לבל יפרסמו את הדו"ח, ומחשש לחייהם לא פירסמה הקונסיסטוריה את הדו"ח וחבריה אף לא חתמו עליו.
עם הגשת הצעת החוק להגנת האומה לאישור הפרלמנט הבולגרי הכינו ראשי הקונסיסטוריה חוברת המפרטת את תרומתם של יהודי בולגריה למדינה אשר נתמכה במסמכים רבים, והיא נשלחה ל-120 פוליטיקאים, אישי ציבור ועיתונאים, מתוך מטרה למנוע את אישור החוק, אך הוא אושר ברוב גדול.[28]
לאחר החלת החוק להגנת האומה, הוכפפה הקונסיסטוריה לקומיסריון לענייני יהודים בראשות אלכסנדר בלב ופקידי הקומיסריון השתלטו על כל פעילותה מול הקהילות. ראשי הקומיסריון שמו להם למטרה להביא לחיסולה של יהדות בולגריה על ידי שילוח בניה למחנות ההשמדה בפולין. עם זאת ראשי הקונסיסטוריה המשיכו בנסיונותיהם לסייע לקהילות השונות. במאי 1942 ביקשו ראשי הקונסיסטוריה להפגש עם המלך בוריס השלישי כדי לדון עמו במצבה הקשה של יהדות בולגריה לאחר יישום תקנות החוק להגנת האומה. המלך לא השיב לפנייה.[29] רשמית, צמצמה הקונסיסטוריה את פעולותיה לכדי נושאים מינהליים משניים וזאת בשל פיקוחו של קומיסר מטעם הקומיסריון על התנהלותה. ראשי הקונסיסטוריה התכנסו במחתרת בדירותיהם של חבריה או של בני קהילת סופיה ומשם המשיכו בפעילות ניהול הקהילות.[30] ביוני 1942 שלח יוסף גירון מברק ברכה בשם הקונסיסטוריה למלך בוריס השלישי לרגל יום הולדתו של יורש העצר סימאון. המלך השיב למברק והודה לקונסיסטוריה וליהדות בולגריה על הברכות. הנושא דווח לשר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ והוביל לתקרית דיפלומטית עם גרמניה. לאחר אירוע זה הפסיק המלך בוריס להשיב למברקי הקונסיסטוריה.[31]
בראשית מרץ 1943 נעצרו 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופירוט לקראת גירושם למחנה ההשמדה טרבלינקה. העצורים רוכזו בערים בלגואבגרד, דופניצה וסקופיה. ראשי הקונסיסטוריה ניסו לפעול מול פקידי השלטון לשחרור כמה שיותר מהעצורים. השלטונות הסכימו לשחרר 20 עצורים שהיו בעלי אזרחות בולגרית ולגבי השאר השיבו לקונסיסטוריה שהעצורים אינם אזרחים בולגרים, הם נעצרו בשטחים הכבושים על ידי גרמניה הנאצית ואין להם סמכות לטפל בהם. התשובות היו בסתירה לעובדה שהאקציות בוצעו על ידי חיילים ושוטרים בולגרים וכך גם הגירוש. הקונסיסטוריה ערכה בסופיה מגבית למען מגורשי תראקיה ובמהלכה נאספו בגדים ומוצרי מזון. רכבות המגורשים עברו דרך סופיה בדרכן ללום, אך השלטונות הבולגרים סירבו לאפשר את חלוקת המזון והבגדים שנאספו.[32] הגליית יהודי סופיה במאי 1943 הפסיקה את פעילות הקונסיסטוריה. ראשי הקונסיסטוריה נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז בסומוביט ולאחר מספר חודשים שוחררו. ביולי 1944 עם מינויו של איוון בגריאנוב לראש ממשלת בולגריה חודשה פעילותה של הקונסיסטוריה, ולנשיאה מונה הקולונל בדימוס אברהם תג'ר. בגריאנוב קבע אישית את חברי הקונסיסטוריה והם היו מכל גוני הקשת הפוליטית ובכלל זה חברי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית. על אף כינון הקונסיסטוריה מחדש, סירבו ראשיה לבקשת בגריאנוב להכריז שיהודי בולגריה זוכים לשוויון זכויות מלא.[33]
השתלטות הקומוניסטים על הקונסיסטוריה וסיום פעולתה
תחת שלטון חזית המולדת הבולגרית
ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לחסות הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו לסופיה. בו ביום הגיעו קומוניסטים יהודים למשרדי הקהילות בערים השונות, חלקם חמושים ובלווי המשטרה המקומית והשתלטו על משרדי הקהילות. ראשי הקונסיסטוריה הודחו, להוציא את הנשיא אברהם תג'ר לו רחשו כבוד רב בציבור היהודי. הקומוניסטים הציעו לתג'ר להמשיך ולעמוד בראש הקונסיסטוריה אך תג'ר סירב והתפטר. לתפקיד יושב ראש הקונסיסטוריה מונה דוד ירוחם שהיה חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בהמשך, הוחלף ביצחק פרנסז חבר המפלגה הקומוניסטית. תפקידה של הקונסיסטוריה הוגדר מחדש ויעדה העיקרי היה להכווין את חיי יהדות בולגריה בכל הסוגיות הייחודיות לקהילה היהודית. בפועל, הייתה הקונסיסטוריה שלוחה של התא היהודי בחזית המולדת.[34]
ראשי המפלגות הציוניות לא הכירו בהרכבה החדש של הקונסיסטוריה ודרשו לקיים בחירות חופשיות. השתלטות זו של הקומוניסטים הביאה לפגיעה במעמד הקונסיסטוריה בקרב הנהגת קהילות יהודיות במערב אירופה וארצות הברית, עניין שלא תאם את האינטרסים של בולגריה לקראת הסכמי השלום המתגבשים. חזית המולדת הבולגרית הורתה לקונסיסטוריה לשתף את נציגי התנועות הציוניות בהרכבה כמיעוט. הועברה הצעה שבהנהגת הקונסיסטוריה יהיו שני נציגי התנועה הציונית וכן שני נציגים בכל אחד מוועדי הקהילות. הציונים דחו את ההצעה, אך בהמשך הגיעו להסכמה עם חזית המולדת היהודית על שיתוף נציגיהם בקונסיסטוריה.[33] בפברואר 1946 השתתף דוד ירוחם כנציג הקונסיסטוריה בוועידה של נציגי קהילות יהודיות באירופה שהתקיימה בלונדון ואורגנה על ידי גופים פרו-קומוניסטים. ירוחם הצהיר שיהודי בולגריה כלל לא רוצים לעלות לישראל אלא להשתלב במרקם החדש של בולגריה. ההצהרה עוררה פולמוס חריף בבולגריה וההסתדרות הציונית הפיצה עלוני הכחשה לדבריו של דוד ירוחם.[35] ב-1947 הקימה הקונסיסטוריה ביוזמת ארגון הג'וינט את המכון היהודי למדעים מתוך מטרה לאסוף חומר היסטורי ותרבותי על יהדות בולגריה לדורותיה. בראש המכון הועמדו הרב ד"ר אשר חננאל, אלי אשכנזי ומוריץ מרכוס. נאסף חומר היסטורי רב מכל קהילות בולגריה. ב-1949 נסגר המכון והקונסיסטוריה העבירה את המסמכים והספרים הרבים שנאספו לידי האקדמיה הבולגרית למדעים.[36]
לאחר השתלטות הקומוניסטים על בולגריה
במאי 1948 פורקה חזית המולדת היהודית ובמקומה הוקמה הוועדה למיעוט היהודי שליד הוועד המרכזי של חזית המולדת. נאסרה הפצת עיתונים ציוניים, ובעקבות האיסור פרשה התנועה הציונית מהקונסיסטוריה.[34][37] עם הקמת מדינת ישראל החל גל עלייה גדול מבולגריה. את המבצע ארגן שייקה דן והוא הסתייע בראשי ופעילי התנועה הציונית בבולגריה. ביולי 1948, ניסו ראשי הקונסיסטוריה, אשר כאמור הייתה בשליטת הקומוניסטים היהודים, לבצע מחטף ולהשתלט על מנגנון העלייה לישראל תוך קבלת הסכמה מהשלטונות. במקביל, ננקטו פעולות להרחקת פעילי התנועה הציונית מהמנגנונים השונים. ראשי הקונסיסטוריה החלו מערימים קשיים ביורוקרטיים על מבקשי האשרות מהקהילות השונות. בשלהי יולי נערך כינוס דחוף של הקונסיסטוריה בשיתוף המפלגות הציוניות ובו טענו ראשיה כי ישנם כשלים בתהליך ההגירה ולכן הוחלט להעביר את ניהולו לידי הקונסיסטוריה. למרות ההחלטה, קשריו האישיים של שייקה דן עם שלטונות בולגריה וראשי מנגנוני הביטחון של המדינה הובילו לכך שהוא ריכז בפועל את העלייה מבולגריה, וזכה גם לשיתוף פעולה מסוים מצד הקונסיסטוריה. חיים קשלס שמונה רשמית על ידי משרד החוץ לקצין העלייה מבולגריה לא זכה לשיתוף פעולה מהגורמים השונים ותפקידו נותר כמעט ריק מתוכן. מפעל העלייה המשיך תוך מאבק בין הקונסיסטוריה לבין ראשי התנועה הציונית, תוך שראשי הקונסיסטוריה ניסו ללא הצלחה להטיל מגבלות שונות על היקף וגילאי היוצאים מבולגריה. ראשי חזית המולדת הבולגרית לא שעו לבקשות ההגבלה של הקונסיסטוריה והגיעו לסיכומים ישירות מול שייקה דן.[38] בשלהי 1948 צומצמו עוד תפקידיה של הקונסיסטוריה והוגבלו לתחומי התרבות החינוך והדת.[34] בראשות הקונסיסטוריה עמד הכלכלן פרופסור ז'אק נתן אשר כיהן בהמשך גם כסגן נשיא מועצת המדינה לענייני אמנות, תרבות ומדע.[39]
ב-28 במאי 1949, עם תום השלב המרכזי של גל העלייה לישראל ערכה הקונסיסטוריה מפקד אוכלוסין בקרב קהילות יהודי בולגריה ובו נמנו 9,695 יהודים, למעלה ממחציתם התגוררו בסופיה. ביוני 1949 נערכה ועידת הקונסיסטוריה הרביעית[40] ובה הוחלט על פרישה מהקונגרס היהודי העולמי, על סגירת בתי הספר של הקהילות היהודיות בערים השונות בשל חוסר בתלמידים ומסירת המבנים לידי הממשלה. ב-20 באפריל 1952 התכנסה הוועידה החמישית של הקונסיסטוריה ובה השתתפו נציגים מ-13 קהילות בלבד. יצחק פרנסז ציין כי בבולגריה מתגוררים 7,676 יהודים. בהחלטה המסכמת של הקונסיסטוריה נקבע כי יהודי בולגריה ימשיכו להשתתף בבניין הסוציאליזם בבולגריה תוך הבעת שנאה לאימפריאליזם של בריטניה וארצות הברית.[41]
בראשית שנות ה-50, תקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש הממשלה נרדפו מתנגדי משטר, ארגונים ויחידים שהפגינו סממנים דתיים או לאומיים חוץ בולגריים, וכן חברי המפלגה הקומוניסטית של בולגריה שהיוו אופוזיציה פנימית לצ'רבנקוב. העניין הוביל לתסכול עמוק בקרב חברי "חזית המולדת היהודית" וראשי הקונסיסטוריה. רבים מבני הקהילה היהודית שנשאו תפקידים רשמיים התפטרו או הודחו מתפקידם. בשלהי 1956, במהלך המרד ההונגרי נאם וולקו צ'רבנקוב בפני הפוליטביורו והעיר מספר הערות אנטישמיות לעניין אחריותם של היהודים חברי המפלגה הקומוניסטית של הונגריה לפרוץ המאורעות. הנהגת הקומוניסטים היהודים העבירה מכתב לפוליטביורו ובו מחתה על האנטישמיות הפוליטית ודרשה לנקוט אמצעים כדי למנוע פגיעה ביהודים על רקע לאומיותם. בתגובה למכתב הודיע הפוליטביורו, כי יש ליישם ארגון מחדש בניהולן של קהילות יהודי בולגריה ובמסגרתו נדרש לפרק את הקונסיסטוריה המרכזית. עוד נקבע, כי כל תפקידי הקונסיסטוריה יועברו לאחריות השלטון המרכזי וועדי הקהילות יטפלו פרטנית רק בתחומי דת ותרבות. ראשי הקונסיסטוריה ניסו להשהות ככל הניתן את יישום ההחלטה וב-1957, פנה יצחק פרנסז יושב ראש הקונסיסטוריה לפוליטביורו בבקשה לעיין מחדש בהחלטה. בקשתו נדחתה, וב-1959 פורקה הקונסיסטוריה ועימה בוטלה רשמית האוטונומיה בניהול קהילות יהודי בולגריה.[42]
לקריאה נוספת
- Frederick B. Chary, The Bulgarian Jews and the Final Solution, 1940-1944, University of Pittsburgh Press, 1972
- Mark Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, vol 1, ABC-CLIO, 2009, pp 953-968.
קישורים חיצוניים
- בתפוצות ישראל - ממשלת בולגריה החדשה והיהודים, דואר היום, 13 במרץ 1935
- אלברט רומנו, מצב היהדות בבולגריה, הד-המזרח, 24 בנובמבר 1944
- ד. בן-גוריון ראה בעונים של יהודי בולגריה, דבר, 10 בדצמבר 1944
- עסקניה הוותיקים של היהדות הבולגארית, על המשמר, 15 באוקטובר 1954
- חגי אשד, פעולות לעידוד ההתבוללות בקרב יהודי בולגריה, דבר, 22 במאי 1959
- יעקב ניצני, יחסי בולגריה-ישראל כיום, דבר, 9 ביולי 1959
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב-יפו, 2004, עמ' 25.
- ^ אלברט רומנו, יהודי בולגריה בשלהי המאה התשע-עשרה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בוגריה, ירושלים, 1967, עמודים 186-185.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 69-63.
- ^ יוסף קונפורטי, התנועה הציונית בבולגריה בראשיתה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-22 ביולי 2015.
- ^ משה מוסק, "מוטב להביא את הרגליים אל הנעלים" - ביקור דוד בן-גוריון בבולגריה, דצמבר 1944, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-22 ביולי 2015.
- ^ בספטמבר 1891 הוזמן הרב דנקוביץ לפתיחת מושב האספה הלאומית הבולגרית. הרב התיישב ליד ראש הכנסייה הבולגרית ולא במקום שהוקצה לו בתא הדיפלומטים הזרים, משום שסבר שכך ראוי יותר. שר החוץ והדתות גרקוב התעמת עם הרב דנקוביץ ולאחר ויכוח שגלש לטונים גבוהים, הורה לרב לשבת במקום שהוקצה לו. למחרת תבע השר גרקוב מראשי הקונסיסטוריה לפטר לאלתר את הרב דנקוביץ. ניסיונות הפשרה לא הועילו והרב נאלץ לעזוב את תפקידו ואת בולגריה. מקור: חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר השחרור מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 70-69.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), עמודים 71-70.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 209.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, עמודים 243-231
- ^ אלברט רומנו,התנועה הציונית בעשור הראשון להיווסדה, עמודים 244-245.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, עמודים 282-271.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 297-292.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 291-286.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 300-292.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמוד 301.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 308-302.
- ^ שלמה שאלתיאל, "ראשית התנועה הציונית בבולגריה ומאבקה לכיבוש השלטון בקהילות, 1895-1920", מתוך: דברי הקונגרס העולמי האחד - עשר למדעי היהדות, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשנ"ד, עמוד 189.
- ^ 18.0 18.1 18.2 אלברט רומנו, כינוס ב"כ הקהילות - תקנון הקהילות והקונסיסטוריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 454-435.
- ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 696-695.
- ^ 20.0 20.1 20.2 אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית (1930-1940), עמודים 590-568.
- ^ אלברט רומנו, חיי הדת, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 460-455.
- ^ אלברט רומנו, כלכלה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 472-461.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, בתוך" אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 561-560.
- ^ 24.0 24.1 חיים קשלס, היהודים במשטר הפאשיסטי - רדיפות ראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 774-769.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמוד 298.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, עמוד 606.
- ^ 27.0 27.1 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 44-36.
- ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 790-789.
- ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 809.
- ^ חיים קשלס, תקנות בית הנבחרים בשאלה היהודית, עמודים 818-817.
- ^ חיים קשלס, הקומיסריון לענייני היהודים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמודים 822-821.
- ^ חיים קשלס, מאורעות ה-9 וה-10 במארס 1943, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 830-829.
- ^ 33.0 33.1 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 26-17.
- ^ 34.0 34.1 34.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 56-55.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 138-135.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 173-172.
- ^ חיים קשלס, קורת יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 247.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 252-241.
- ^ Head of Bulgarian Jewish Consistory Appointed Vice-president of State Cultural Body, 29 באוגוסט 1949, באתר The global jewish news source (באנגלית).
- ^ מאז עליית חזית המולדת לשלטון.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 300-295.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 265-264.
24448322הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה