יקיר רומנו
 | |
| לידה |
1865 פלובדיב, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
1933 (בגיל 68 בערך) פלובדיב ממלכת בולגריה |
| מדינה | ממלכת בולגריה |
| מקום קבורה | פלובדיב |
| ידוע בשל | ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה, היושב ראש הראשון של התנועה הציונית |
| מקצוע | עורך דין |
יקיר (פריסיאדו) אברהם רומנו (בבולגרית: Якир Романо; 1865, פלובדיב, האימפריה העות'מאנית – 1933, פלובדיב, ממלכת בולגריה) היה פובליציסט, ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה, יושב ראש הוועד המרכזי הראשון של התנועה ומנהיג הזרם המתון בה. רומנו פעל לפישור בין הפלג האקטיביסטי-ניצי בתנועה הציונית, לבין רשת החינוך של כל ישראל חברים, הרב מרדכי אהרנפרייז ונכבדי הקהילות השונות. הוא הצליח למצב את התנועה הציונית, כתנועה הפוליטית המובילה ברחוב היהודי בבולגריה ובתקופת כהונתו הוכפל מספר חבריה.
ביוגרפיה
ראשית הקריירה
יקיר רומנו נולד בפלובדיב למשפחת נוטאבלים שבניה נמנו עם מייסדי וראשי התנועה הציונית בבולגריה, ומהם ניתן למנות את אחיו אשר רומנו ואחיינו אלברט רומנו. רומנו למד בבית הספר התיכון בעירו ובהמשך הועסק במשרד עורכי דין ועסק במקצוע אף שלא הוסמך אליו רשמית.[1]
לאחר שעזב יוסף מרקו ברוך את בולגריה ייסדו מרקו רומנו, אשר רומנו ויקיר רומנו את תנועת "ציון" שהיוותה המשך לתנועתו של יוסף מרקו ברוך, "כרמל". בהמשך החל יקיר רומנו לכתוב בעיתון הציוני "אל דיאה" אשר הופץ בלדינו והתקרב בהשקפותיו לזרם המרכזי בתנועה הציונית העולמית.[2]
רומנו נאבק כנגד האנטישמיות אשר פשטה בנסיכות הבולגרית הצעירה וב-1897 השתתף במשלחת בראשות אברהם דויצ'ון לוי, אשר נפגשה עם ראש הממשלה קונסטנטין סטואילוב וראש הכנסייה הבולגרית וביקשה מהם לפעול להפסקת עלילות הדם בדבר שימוש בדם של ילדים נוצרים למטרות פולחן. כפועל יוצא מהפגישה פרסם הסינוד כי תעמולה אנטישמית זו אין לה יסוד והנחה את כמריה להפיץ את החלטתה לקהל המתפללים.[3]
בהנהגת התנועה הציונית
בדצמבר 1898 השתתף יקיר רומנו בוועידת היסוד של התנועה הציונית בבולגריה ובמהלכה נבחר ליושב ראש הוועד המרכזי. לאחר הוועידה החל העימות בין רשת החינוך של "כל ישראל חברים" לבין התנועה הציונית וזאת בעקבות מכתבו של יקיר רומנו לוועד המרכזי של הרשת בפריז ובו דרש תיקונים בתוכניות הלימודים. בקשת התנועה הציונית נדחתה על הסף. בוועידה הציונית השנייה אשר נערכה בדצמבר 1900, נבחר שוב יקיר רומנו ליושב ראש הוועד המרכזי של התנועה הציונית, ב-1901 נבחר ליושב ראש הקהילה היהודית בפלובדיב ובהמשך לחבר הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה.[4]
הוא נבחר לכהן כיושב ראש הוועד המרכזי, גם לאחר הוועידה הציונית השלישית אשר נערכה ברוסה באוגוסט 1902. לאחר הוועידה החל העימות בין הרב אהרנפרייז לבין קיצוני התנועה הציונית על רקע בקשתו של הרב מראשי הפלג הקיצוני להתפשרות בתביעותיהם מול הנוטבלים ומול רשת החינוך של כל ישראל חברים. רומנו, שהעדיף פשרה על פני עימות נאלץ להתפטר מהקונסיסטוריה בלחץ חבריו לתנועה. בהמשך, הוחרף העימות מול רשת כל ישראל חברים ומרכזו בעיר פלובדיב. העימות שגלש לפסים אלימים הוביל לתקרית דיפלומטית ומחאה רשמית של הקונסוליה הצרפתית לממשלה הבולגרית בנושא. רומנו בהבינו את פוטנציאל הנזק שעלול הנושא להביא לעתידה של התנועה הציונית ויחס השלטונות הבולגרים אליה, ניסה לגבש הצעת פשרה אך נתקל בהתנגדות של חברי הוועד המרכזי. יקיר רומנו התפטר מראשות הוועד המרכזי של התנועה הציונית ומחברותו בו, תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת בנאומים ובסדרת מאמרים, על התנהלותה הקיצונית של התנועה. לאחר התפטרותו, השתלט הפלג הקיצוני בראשות ישועה כלב ומרקו רומנו על הנהגת התנועה. במרץ 1904 התקיימה בפלובדיב הוועידה הציונית הרביעית אשר בין שאר הנושאים, דנה בהתפטרותו של יקיר רומנו. בהשפעתם של ראשי הפלג הקיצוני, נדחו הצעותיו השונות של יקיר רומנו בסוגיות המנגנון ואופי התנהלותה של התנועה הציונית.[5]
השתלטות הפלג הניצי על הנהגת התנועה הציונית הוביל להסלמת העימות ברחוב היהודי, גרירתו לפסים אלימים ולהחלשותה של התנועה הציונית. ב-13 במאי 1907 נחלה התנועה הציונית כישלון נוקב בבחירות לוועדי הקהילה. קהילות סופיה, פלובדיב, רוסה, וארנה ודופניצה נשלטו בידי נוטאבלים ומתנגדי התנועה הציונית. הכישלון עורר טלטלה בהנהגת התנועה. במאמר שפורסם בעיתון "השופר", תקף יקיר רומנו בחריפות את הנהגת התנועה הציונית וציין שהפלג הקיצוני מוביל מלחמת מעמדות בתוך הקהילה היהודית הגורמת לפילוג והחלשת הרעיון הציוני. רומנו אשר נכשל בבחירות לוועד הציוני בעיר הולדתו פלובדיב, הופיע לוועידה הציונית השישית, אשר נערכה בסופיה באפריל 1908, כציר מטעם הקהילה היהודית בימבול. במהלך הוועידה הצליחו חברי "הפלג המתון" להחזיר לעצמם את השליטה בהנהגת התנועה הציונית ויקיר רומנו נבחר ברוב קולות ליושב ראש הוועד המרכזי. יחד עמו נבחרו לוועד המרכזי הרב שמואל בנימין בכר מפלובדיב, הירש רימאלובסקי ורחמים אשרוב, כולם נציגי המתונים. הצעותיו של רומנו לתיקונים במנגנון התקבלו וכך גם עקרונות מדיניותו לפשרה מול הרב אהרנפרייז ורשת החינוך של כל ישראל חברים. בתקופת כהונתו הוכפל מספרם של חברי התנועה הציונית והכנסות קק"ל בולגריה גדלו פי שלושה. רומנו הצליח למסד יחסי עבודה תקינים מול הרב אהרנפרייז ובינואר 1909 אף הגיעו רומנו ואהרנפרייז לסיכום עקרוני מול רשת החינוך "כל ישראל חברים" ובמסגרתו הוסכם ששפת הלימוד תוחלף מצרפתית לעברית, ישולבו תוכני תולדות עם ישראל ויהיה פיקוח של הקהילות על מוסדות החינוך של הרשת.
הסיכום שהתקבל על ידי הנוטאבלים, הרב אהרנפרייז והפלג המתון בתנועה הציונית, זכה להתנגדות נחרצת מצד הפלג הניצי, ונציגי פלג זה בוועד המרכזי ובקהילות השונות פעלו ל"התססת" האווירה. כפועל יוצא מכך חזרה בה הרשת מהצעת הפשרה והופר הסטאטוס קוו ביחסים עם הרב אהרנפרייז. העימות הגלוי בין כל הפלגים שב לרחוב היהודי במלוא עוצמתו ובמאי 1910 הודיע יקיר רומנו על התפטרותו מהקונסיסטוריה המרכזית ומהוועד המרכזי, תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו של הרב אהרנפרייז וקרא לכינוס וועידה ציונית. במהלך הוועידה שהתכנסה מאוחר יותר ציין יקיר רומנו, כי ניסיונות הפשרה שלו נכשלו וכעת על כל פלגי התנועה הציונית להציג חזית אחידה לקראת הבחירות לוועדי הקהילות ובתי הספר.[6][7]
שלהי הקריירה ואחריתו
ביוני 1912 נערכה בסופיה הוועידה הציונית השמינית ובה השתתף יקיר רומנו כיועץ לוועד המרכזי מטעם קהילת פלובדיב. רומנו התרחק בהדרגה מהעשייה במסגרת הרשמית. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה ומלחמת העולם הראשונה, שותקה כמעט לחלוטין הפעילות הציבורית בקרב יהדות בולגריה, בשל אחוז המגויסים והנפגעים הגבוה בקרב בני הקהילה היהודית. ב-1915 הקים יקיר רומנו ועד ציוני עצמאי בפלובדיב ובמסגרתו מינה את הרב שמואל בנימין בכר לעמוד בראש ועדה שתפקידה היה לסייע לקהילות השונות ברכישת ספרי לימוד למוסדות החינוך הקהילתיים, בתוך בולגריה ומחוצה לה. במאי 1922 נבחר יקיר רומנו לעמוד בראש נשיאות הוועידה הציונית ה-12, אשר במהלכה נבחר אחיינו אלברט רומנו ליושב ראש הוועד המרכזי של התנועה. יקיר רומנו מונה ליושב ראש הקרן הקיימת – בולגריה ובתפקידו זה אירח ונועד עם מנחם אוסישקין בעת ביקורו בבולגריה במאי 1924. ביולי 1926 נבחר שוב יקיר רומנו לחבר הקונסיסטוריה המרכזית.[8]
ב-1930 עבר רומנו אירוע מוחי ובעקבותיו לקה בשיתוק. ב-1932 מונה במקומו יעקב ז'ק פרידמן ליושב ראש הקרן הקיימת בבולגריה.[9] יקיר רומנו הלך לעולמו בפלובדיב ב-1933 והוא בן 68 שנים וערירי.[1]
קישורים חיצוניים
- אסיפת הציונים בבולגריא, הצפירה, 4 בספטמבר 1902
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 610–611.
- ^ חיים קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 126, 136.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 84.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 197, 202, 214, 215.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמודים 217, 222, 224, 231–234.
- ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמודים 244–245.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 271–273, 275–279, 280–281.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמודים 305, 368, 374, 376.
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 545.
