יהדות רוסה
יהדות רוסה היא קהילה יהודית הקיימת בעיר רוסה שבבולגריה משלהי המאה ה-18 ועד ימינו. בראשית המאה ה-20 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה כ-4,300 נפשות ובעת ההיא הייתה השנייה בגודלה במדינה. ב-1943 ניצלו בני הקהילה משילוח למחנות ההשמדה. מרבית יהודי רוסה עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה. בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה 200 נפשות.
יסוד הקהילה
באמצע המאה ה-17 תיעד הנוסע העות'מאני אווליה צ'לבי נוכחות יהודית בעיר. היו אלו סוחרים שחלפו דרך העיר. ב-1788 צרו האוסטרים על בלגרד, מאות מיהודי העיר נמלטו לשטחי בולגריה וכמה עשרות מהם ייסדו קהילה מאורגנת ברוסה, אליהם הצטרפו בהמשך פליטים מניש ווידין. ב-1797 נבנה בית הכנסת הראשון בעיר. הרב הראשון של הקהילה היה אברהם גרציאני ועד לאמצע המאה ה-19 נבנו בעיר עוד 3 בתי כנסת[1]. בשנותיה הראשונות קיבלה הקהילה תמיכה הלכתית מרבניה של קהילת אדירנה, אם כי בהמשך הוביל הרב גרציאני קו עצמאי[2].
ב-1807 במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806-1812) נכבשה רוסה בידי צבא האימפריה הרוסית ונערכו פרעות ביהודיה על ידי החיילים הרוסים, שהביאו לבריחה זמנית של בני הקהילה לסופיה ופלבן. ב-1811 שוב נכבשה העיר בידי הצבא הרוסי, אשר מפקדיו הורו לאוכלוסייתה ובכלל זה בני הקהילה היהודית לעזוב את העיר. העיר הפכה לקסרקטין של הצבא הרוסי. יהודי רוסה עברו לבוקרשט ודירותיהם שנמסרו לחיילים הרוסים נבזזו והוחרבו. עם נסיגתם העלו החיילים הרוסים באש את בית הכנסת המקומי. לאחר נסיגת הרוסים חזרו מקצת מיהודי רוסה מבוקרשט לעיר ופעלו לשיקום חיי הקהילה. ב-1814 נכבשה העיר וידין בידי צבא ואלכיה ויהודיה נמלטו זמנית לרוסה, בה נקטה הקהילה בפעולות לקליטתם ושיקומם[3].
במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) הותקפו בני הקהילה בידי החיילים הרוסים ונמלטו בהמוניהם לואלכיה. לאחר המלחמה חזרו רק חלקם לעיר. מרבית בני הקהילה היו יהודים ספרדים ומיעוטם אשכנזים[1]. היהודים עסקו ביבוא סחורות מאוסטריה וסכסוניה והפצתן ברחבי בולגריה. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הופגזה רוסה ועם כניסת הצבא הרוסי עזבו היהודים את העיר ושוב היגרו זמנית לבוקרשט. לאחר המלחמה חזרו רק חלקם לעיר.
לאחר עצמאות בולגריה
ב-1878, ציינה הוועדה הרומנית לקונגרס ברלין כי ברוסה מתגוררת קהילה יהודית בת 2,500 נפשות[4]. לאחר הקמת נסיכות בולגריה והחלת חוקת טרנובו שהבטיחה את זכויות המיעוטים החלה הגירה של יהודים לעיר רוסה והקהילה התאוששה במהירות. בעת הזו רבו התקריות האנטישמיות וברוסה תועדו עלילות דם ואחד מבני הקהילה נאסר והואשם ברצח ילד נוצרי ושימוש בדמו. הממשל המרכזי ניסה בהצלחה חלקית להכיל תקריות אלו[5]. ב-1882 נוסדה ברוסה אגודות "עזרת אחים", "אחים ליישוב ארץ ישראל" ו"שבת אחים" שאספו כספים והכשירו בני נוער ליישוב ארץ ישראל. האגודות פעלו עד 1896 עת עלו חבריהן לישראל והיו מבין מייסדי הר-טוב וההתיישבות שנכשלה בחורן. בראשית המאה ה-20 נכללה קהילת רוסה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בממלכת בולגריה ומנתה 4,300 נפשות[6].
החינוך היהודי
ערך מורחב – החינוך היהודי בבולגריה
עד לרבע האחרון של המאה ה-19 התבסס החינוך היהודי על בתי למידה שנקראו מלדארי והוקמו רק בקהילות הגדולות והמבוססות כדוגמת רוסצ'וק. המלדארי בעיר היה חלקו בבעלות פרטית של רבנים וחזנים ונסמך על תרומות ותשלומי הורי התלמידים. ב-1872 נפתח בית ספר של רשת אליאנס בו לימדו בנוסף ללימודי קודש בשפת הלאדינו גם תוכני לימוד חדשים כגון מתמטיקה בשפה הצרפתית. באותה השנה ביקר בעיר הרב ישראל דב פרומקין ותיעד את פעילות בית הספר על 150 תלמידיו בעיתון חבצלת[2].
ב-1920 למדו במערכת החינוך היהודית ברוסה 485 תלמידים שהיוו 89.65% מכלל תלמידיה היהודים של העיר. ב-1925 ירד מספרם ל-313. ב-1927 למדו במערכת החינוך היהודית 307 תלמידים, מתוכם 114 ב-3 כיתות גן ילדים, 110 ב-4 כיתות בית ספר יסודי ו-83 תלמידים ב-3 כיתות פרו-גימנסיה[7].
חיי הקהילה
לאחר מלחמת העולם הראשונה והחזרת חבל דרום דוברוג'ה לממלכת רומניה התחולל בעיר משבר כלכלי וחברתי קשה ובעקבותיו עזבו 90 משפחות מהקהילה היהודית והיגרו לבוקרשט. במפקד שנערך בבולגריה ב-1920 נימנו ברוסה 3,956 יהודים. ב-29 באוגוסט 1920 יוצגה קהילת רוסה בכנס הקהילות היהודיות המאורגנות בממלכת בולגריה שהתקיים בסופיה, על ידי יצחק חסון, נסים דניאל, רחמים אשרוב ויעקב משיח מטעם הספרדים ואלברט איצקוביץ, מוריס אייזנברג וישראל בן יעקב מטעם האשכנזים[8]. בקרב קהילת רוסה הייתה פעילות ציונית ענפה ולצידה גם פעילות קומוניסטית וגם פעילים פוליטיים "מטעם", אשר ייצגו את עמדת מפלגת השלטון. ב-4 במרץ 1923 נערכו בחירות לוועדי הקהילות היהודיות בבולגריה וברוסה זכתה מפלגת הדרוז'באשים שזוהתה עם מפלגת האיכרים ב-51.4% מהקולות והציונים ב-48.6%. היריבות בין המפלגות הובילה למהומות בין המחנות היריבים, יו"ר המפלגה הציונית נעצר והמשטרה הבולגרית אסרה על הכניסה לבית העם הציוני ביום הבחירות. במרץ 1926 זכו הציונים ברוב מוחלט. ב-1929 זכו הקומוניסטים ב-51.6% והציונים ב-48.4%. ב-1932 הופיעה לבחירות רשימה אחת מאוחדת של התנועה הציונית[9].
ב-1927 הוקם בית הכנסת האשכנזי ברוסה. ליהודי העיר היו חיי קהילה מפותחים ובמהלך שנות ה-30 פעלה ברוסה מקהלה מקצועית שהוקמה על ידי אגודת חובבי המוזיקה "דור". ברוסה נולד במאי התיאטרון יצחק משה דניאל שביים בבולגריה, רומניה ולאחר עלייתו לישראל ייסד את תיאטרון המטאטא. עוד נולדו בעיר ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס, ד"ר מרצ'ל כלב ממנהיגי יהדות בולגריה, סופר, עתונאי ופובליציסט, הסופר אליאס קנטי, הכלכלן הצרפתי אלברט אבטליון וחיים קרישפין ממייסדי כפר חיטים.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 3,000 נפשות עליהן הוחל בינואר 1941 החוק להגנת האומה. בהמשך, נלקחו הגברים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. ב-10 במרץ 1943 תוכנן לגרש 6,365 מקרב יהודי "בולגריה הישנה", כמכסה ראשונית לקראת גירוש כל הקהילה למחנות ההשמדה. ברישומי משרד הפנים הבולגרי צוינו 477 יהודים מרוסה וראזגרד שנכללו במכסה זו[10]. הגירוש לא יצא לפועל. במאי 1943 הגיעו חלק ממגורשי סופיה לרוסה ונקלטו על ידי הקהילה המקומית.
בתחילת יולי 1943, נעצרו כ-500 יהודים, (מנהיגי קהילה, רבנים ופעילים), מן הערים פלובדיב, פאזארדז'יק ורוסה וביחד עם חלק ממגורשי סופיה, נשלחו ל-3 מחנות ריכוז שהפעיל הצבא הבולגרי: בסומוביט וקאייליקה שליד פלבן וצ'כלרה שליד צ'ירפאן. מרבית העצורים שוחררו באוקטובר 1943, אך עצורי מחנה הריכוז קאייליקה ועובדי הכפייה שוחררו רק בספטמבר 1944, עם כיבוש בולגריה על ידי הצבא האדום[11]. במהלך המלחמה הצטרפו בני נוער רבים מקרב קהילת רוסה למחתרת הקומוניסטית ונטלו חלק בפעולות נגד מתקני הצבא הגרמני ומפעלים אשר סיפקו ציוד לצבא הגרמני. מהבולטים היו לאון תג'ר בן דוד אשר בספטמבר 1941 חיבל במכלי דלק של הצבא הגרמני, נקלע לחלופי אש אשר במהלכם נהרג חייל גרמני ולבסוף נתפס והוצא להורג ואנה ונטורה אשר נורתה למוות בידי המשטרה הבולגרית בטרם מלאו לה 19 שנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה הפעילות הציונית והוקם תא של תנועת החלוץ שפעל להכשרת בני הקהילה לעלייה לישראל. מרבית יהודי העיר עלו למדינת ישראל במהלך גל העלייה מבולגריה בין 1948 ל-1949[12]. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד וברוסה נמנו 452 יהודים[13]. ב-2004 מנתה קהילת רוסה 200 נפשות[1].
לקריאה נוספת
- צבי קרן, קהילת יהודי רוסצ'וק-מירכתי תוגרמה לבירת מחוז הדנובה-צמיחתה של קהילה באימפריה העות'מאנית ופריחתה (1788–1878), הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2005.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 הקהילה היהודית ברוסה, באתר jewishvirtuallibrary (באנגלית).
- ^ 2.0 2.1 צבי קרן, "יהדות בולגריה בימי האימפריה העות'מאנית-קהילת הדנובה כמשל", באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-55.
- ^ גלבר, נ.מ, שאלת יהודי בולגריה בקונגרס של ברלין (1878), בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 155.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 19.
- ^ חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך:אנצקלופדיה גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 65.
- ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 645-662.
- ^ אלברט רומנו, תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 439.
- ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1968, עמודים 583-588.
- ^ חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 849.
- ^ חיים קשלס, המצב אחרי הגירוש, בתוך אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 876.
- ^ הקהילה היהודית ברוסה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.
25872090יהדות רוסה