הפיצול הסיני-סובייטי
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 | ||||||
| חרושצ'וב ומאו, 1957. | ||||||
| מערכה: המלחמה הקרה | ||||||
| תאריכים | 1961–1989 (כ־28 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||
 באדום: ברית המועצות; צהוב: סין העממית; כתום: מדינות שגבלו בשתי המעצמות | ||||||
.svg){kind=small}
הפיצול הסיני–סובייטי הוא כינויו של העימות בין ברית המועצות לרפובליקה העממית של סין שהתחיל בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה-20, הגיע לשיאו בשנת 1969, והמשיך בצורה זו או אחרת עד לסוף שנות השמונים. התהליך הביא איתו פיצול מקביל בתנועה הקומוניסטית העולמית.
רקע
שורשיו של הפיצול מתחילים בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הקומוניסטים בסין, שהונהגו על ידי מאו דזה-דונג, ניהלו שתי מלחמות במקביל: מלחמת נגד הכיבוש היפני ומלחמת האזרחים הסינית נגד המפלגה הלאומית של צ'יאנג קאי שק. מאו, שניהל את הלחימה, התעלם מההנחיות לביצוע ההפיכה שקיבל מסטלין. כיוון שהן נסמכו על רתימת מעמד הפועלים-עירוניים למהפכה, מעמד שכמעט ולא היה קיים בסין, הפכו עצותיו של סטלין לחסרות ערך עבור מאו.
במהלך מלחמת העולם השנייה דחק סטלין במאו ליצור קואליציה עם צ'אנג קאי שק להדיפת היפנים. גם לאחר המלחמה יעץ סטלין למאו לחתום על הסכם שביתת נשק ולשאת ולתת עם צ'אנג. סטלין אף חתם חוזה ידידות עם צ'אנג. מאו קיבל בנימוס את הצעותיו של סטלין, אך לא עשה עמן דבר בפועל, ולבסוף גירש את צ'אנג ואת כוחותיו לטאיוואן והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1 באוקטובר 1949. למרות היחסים בין מאו לסטלין, ביקורו של מאו במוסקבה לאחר ההכרזה על הקמת הרפובליקה הסתיים בחתימת אמנה המאחדת את סין וברית המועצות נגד התוקפנות היפנית.
מדיניותה הכלכלית של סין במהלך שנות החמישים, בייעוצם והכוונתם של יועצים רוסים, הייתה להיצמד למודל ההתפתחות הסובייטי של תעשייה כבדה שמומנה על ידי עושק האיכרים והשארת נושא הסחורות והסחר בעדיפות שנייה בלבד. אולם, לקראת סוף העשור החל מאו לפתח רעיונות חדשים כיצד להפוך את סין הישר למדינה קומוניסטית (במובן המרקסיסטי של המילה) בעזרת רתימת כוח העבודה העצום של סין. רעיונות אלו הובילו מאוחר יותר לביצוע הקפיצה הגדולה קדימה.
בינתיים, מותו של סטלין ב-1953 יצר מצב חדש בעולם הקומוניסטי. למרות התעלמותו השיטתית של מאו מהוראותיו של סטלין, הוא מעולם לא חדל מלראות בו את מנהיג התנועה הקומוניסטית העולמית. כאשר סטלין מת, הרגיש מאו כי עתה הוא המנהיג הבכיר ונהיה מלא תרעומת כשמנהיגיה החדשים של ברית המועצות, מלנקוב וחרושצ'וב, לא העניקו לו את המעמד לו ציפה. חרושצ'וב הרגיע את מאו עת שביקר בסין ב-1954 לרגל העברת אזור פורט ארתור מריבונותה של ברית המועצות חזרה לסין. בביקור הוסכם בין המנהיגים ליצור שיתוף פעולה כלכלי הדוק יותר בין המדינות.
כאשר חרושצ'וב הכריז על עצמו כיורשו של סטלין בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, לא הביע מאו התנגדות פומבית לכך. מאו שתק גם כשחרושצ'וב חידש את היחסים עם משטרו של טיטו ביוגוסלביה ב-1956, קשרים שנותקו על ידי סטלין ב-1947. אבל חרושצ'וב לא הסתפק בכך, ובסדרת נאומים פומביים ופרטיים שנשא, יצא בגלוי נגד משטרו של סטלין, הכריז על פירוק הקומינפורם ולגלג על עקרונות הליבה המרקסיסטיים-לניניסטיים שטענו כי המלחמה המזוינת בין הסוציאליזם לקפיטליזם היא בלתי נמנעת[דרוש מקור]. מאו, שהתנגד לפעולותיו של חרושצ'וב, חש יותר ויותר כי המשטר בברית המועצות מתרחק מעקרונותיהם הטהורים של לנין וסטלין ומהמאבק העולמי לניצחון הקומוניזם[דרוש מקור]. ב-1959 הייתה הזירה ההיסטורית מוכנה לקרע בין שתי המעצמות הקומוניסטיות.
הפיצול
בשנת 1959 נסוגו הסובייטים מהתחייבויותיהם הקודמות לעזור לסין לפתח נשק גרעיני, לאחר שנרתעו מההתמוטטות הכלכלית בסין בשל מדיניות הקפיצה הגדולה קדימה. עוד באותה השנה ערך חרושצ'וב ועידת פסגה עם נשיאה של ארצות הברית דווייט אייזנהאואר וסירב להגיש עזרה לסין במלחמת הודו–סין, כיוון שהודו הייתה ידידתה של ברית המועצות[דרוש מקור].
אירועים אלו פגעו מאוד במאו ובשאר מנהיגיה של סין, שסברו שחרושצ'וב פייסני מדי כלפי המערב[דרוש מקור]. מנקודת מבטם של הסובייטים, לעומת זאת, חרושצ'וב נקט בשורת צעדים זהירים לאור המציאות הבינלאומית והאיום של מלחמה גרעינית. בסוף שנות החמישים החזיקו גם ארצות הברית וגם ברית המועצות בכמות פצצות גרעין הרסנית, והממשלה במוסקבה נקטה במדיניות לאיזון עימותים בין המדינות (דוגמת הריבונות בברלין) על ידי משא ומתן. עודף המלחמתיות של מאו נתפס בעיני הסובייטים כסיבוך המסכן את השלום בעולם, ולכן לא הסכימו להעניק לו נשק גרעיני שיכול היה לשמש לפתיחת מלחמה חדשה בקוריאה או בטאיוואן, מה גם שהסובייטים סברו שמאו כבר אינו מרקסיסט כלל לאחר שביצע את הדילוג הגדול קדימה[דרוש מקור].
לפיצול בין סין לברית המועצות היו גם מקורות פנים-מפלגתיים בסין. הקפיצה גדולה גדימה, שהייתה כישלון מהדהד, הביאה על סין רעב שהרג מיליוני אזרחים. בשל כך, קשרו יריביו של מאו בצמרת המפלגה, דנג שיאופינג וליו שאוקי, קשר להדיחו מן השלטון. הסתה שתוצאה מפיצול בין סין לברית המועצות איפשרה למאו להציג את מתנגדיו כסוכניה של המעצמה השכנה שמנסים לארגן הפיכה מאחורי גבו.
במשך זמן קצר נשאר הפולמוס בין המדינות עקיף, כאשר הסינים מגנים את טיטו, והרוסים מגנים את בן בריתה החדש של סין: אנוור הוג'ה, מנהיגה של אלבניה. אך ביוני 1960 הפך הפיצול לפומבי בקונגרס של המפלגה הקומוניסטית ברומניה כאשר חרושצ'וב ונציגה של סין לוועידה התנגחו בפומבי. חרושצ'וב כינה את מאו לאומן הרפתקן בעוד הסינים כינו את חרושצ'וב רוויזיוניסט ומתחו ביקורת על אופן התנהלותו הפטריארכלי, השרירותי והרודני. חרושצ'וב ליווה את התקפתו על סין במכתב בן 18 עמודים בו הוא מגנה את המנהיגות הסינית.
בוועידת 81 המפלגות הקומוניסטיות במוסקבה בנובמבר 1960 התעמתה המשלחת הסינית עם זו הסובייטית כמו גם עם משלחות נוספות, אך לבסוף הוסכם על פשרה שתמנע מהקרע להיות רשמי. לעומת זאת, באוקטובר 1961 במהלך הקונגרס ה-22 של המפלגה בברית המועצות החלו העימותים בשנית, ובדצמבר אותה שנה ניתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם אלבניה. הסכסוך בין המפלגות התרחב לסכסוך בין המדינות.
במהלך 1962, מספר אירועים בזירה הבינלאומית הביאו לקרע הסופי בין ברית המועצות לסין. מאו מתח ביקורת חריפה התנהלותו ה"הרפתקנית" וה"תבוסתנית" של חרושצ'וב במשבר הטילים בקובה, ביקורת עליה הגיב חרושצ'וב באומרו שמדיניותו של מאו תביא על העולם שואה גרעינית. באותה עת תמכה ברית המועצות בפומבי בהודו ועזרה לה במלחמתה בסין. אירועים אלו לוו בהצהרות רשמיות של כל צד לגבי האידאולוגיה הרשמית שלו. הסינים פרסמו את "הצעת המפלגה הקומוניסטית הסינית בנוגע לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית" ביוני 1963. הסובייטים הגיבו במכתב פומבי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. תכתובות אלו היו הקשר הרשמי האחרון בין שתי המפלגות.
בשנת 1964 עמד מאו בתקיפות על כך שבברית המועצות נערכה "מהפכה נגד הקומוניזם" ושהקפיטליזם חזר לשלוט בה. היחסים בין שתי המפלגות נותקו לחלוטין וכך גם עם המפלגות של החברות בברית ורשה.
הסכסוך בין שתי המדינות פסק לזמן קצר עם נפילתו של חרושצ'וב ב-1964. בנובמבר אותה שנה נסע ראש ממשלת סין צ'ו אן לאי לביקור במוסקבה שם נפגש עם מנהיגיה החדשים של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ואלכסיי קוסיגין. בשובו דיווח צ'ו שלסובייטים אין כל כוונה לשנות את עמדתם בנוגע לסכסוך, מה שהביא את מאו להכריז כי בברית המועצות מתקיים "חרושצ'וביזם ללא חרושצ'וב"[דרוש מקור].
מפיצול לעימות
לאחר 1965 היה הפיצול הסיני-סובייטי לעובדה מוגמרת. ביצוע מהפכת התרבות של מאו רק החמיר את המצב בין סין לברית המועצות ולמעשה בין סין לרוב העולם. היוצא מן הכלל היחיד היה הסכמתה של סין להעביר בתחומה נשק מברית המועצות לווייטנאם כדי לתמוך בצפון וייטנאם במלחמתה מול דרום המדינה וארצות הברית.
לאחר 1967 שקעה סין לתוהו ובוהו, בעוד מאו משתמש במהפכת התרבות כאמתלה להדחת כל יריביו ממשרותיהם ולעצב מחדש את מבנה המפלגה ומוסדות המדינה. המחיר ששילמה סין בעבור צעדיו של מאו היה ניתוק קשריה עם כל המפלגות הקומוניסטיות למעט אלו של אינדונזיה ושל בעלת בריתה אלבניה. אמנם ברחבי העולם קמו מפלגות מאואיסטיות, אך כוחן היה מזערי והן נעלמו מעל המפה הפוליטית במהרה[דרוש מקור].
בינואר 1967 כיתרו כוחות של המשמרות האדומים את השגרירות הסובייטית בבייג'ינג. למרות שהקשרים הדיפלומטיים בין המדינות לא נותקו מעולם באופן רשמי, הם שקעו לתרדמת עמוקה. הסינים גם בחרו להעלות מחדש את עניין הגבול המשותף עם ברית המועצות, סכסוך שמקורו בהסכמים שנחתמו במאה ה-19 בין שושלת צ'ינג החלשה לאימפריה הרוסית. סין לא העלתה דרישות טריטוריאליות ספציפיות אך התעקשה שהסובייטים מודעים לכך שההסכמים הישנים נחתמו בצורה לא חוקית. הסובייטים סירבו בתוקף להתייחס לנושא.
בשנים הבאות סין הייתה בעיצומה של מהפכת התרבות שכמעט וגלשה למלחמת אזרחים בחלקים מסוימים של המדינה, עד להתערבות הצבא בהוראתו של מאו. צעדים מתקדמים וחמורים יותר במהפכה נמנעו רק משום שמאו הבין שסין נמצאת במצב פגיע מאוד של בידוד אסטרטגי מוחלט.
במהלך 1968 הסובייטים הגבירו משמעותית את הנוכחות הצבאית שלהם באזור הגבול עם סין. בשנת 1961 היו לסובייטים 12 דיוויזיות מוקטנות וכ-200 כלי טיס בקרבת הגבול. בשנת 1968 צמחו המספרים ל-25 דיוויזיות מלאות, 1,200 מטוסים וכ-120 טילים לטווח בינוני באותו האזור[דרוש מקור]. למרות שארבע שנים קודם לכן פוצצה סין את פצצת האטום הראשונה שלה, כוחה הצבאי לא השתווה כלל לזה של שכנתה. החיכוכים באזור הגבול הלכו והתרבו עד לפריצת התנגשויות צבאיות ב-1969 שהחלו באזור נהר האוסורי ונמשכו במקומות שונים עד לאוגוסט של אותה שנה.
קולות רבים ברחבי העולם ניבאו שתפרוץ מלחמה, ובארצות הברית התפרסם ספר הנושא את השם "המלחמה הקרבה בין רוסיה לסין". ב-1969 הביאו מקורות סובייטים מידע על ניסוי גרעיני נוסף של הסינים[דרוש מקור], אך לבסוף שני הצדדים נסוגו כשהסכסוך היה על סף תהום. בספטמבר ערך קוסיגין ביקור חשאי בבייג'ינג ונפגש עם צ'ו אן לאי. באוקטובר החלו השיחות על סוגיית הגבול, ונחתמה הסכמה, אך הצעדים הביאו לחידוש מינימלי בלבד של היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.
ב-1970 הבין מאו כי סין לא תוכל להתעמת בו זמנית הן עם ברית המועצות והן עם ארצות הברית. במהלך אותה שנה, חרף המשכה של המלחמה בווייטנאם והתעמולה האנטי-אמריקנית בסין, החליט מאו שברית המועצות מהווה איום חמור יותר והחל לחתור למיצוב היחסים עם ארצות הברית.
ביולי 1971 ערך הנרי קיסינג'ר ביקור חשאי בבייג'ינג והכין את הקרקע לביקורו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בפברואר של השנה הבאה. למרות שבתחילה הסובייטים זעמו על המפגש, מהר מאוד הם ארגנו פסגה משלהם עם הנשיא האמריקאי ובכך יצרו משולש פוליטי בין מוסקבה וושינגטון ובייג'ינג. מהלך זה סיים את החלק המשמעותי ביותר בעימות בין רוסיה לסין.
היריבות הסינית-סובייטית התפשטה גם לאפריקה ולמזרח התיכון בהם כל אחת מהמעצמות תמכה וטיפחה מפלגות קומוניסטיות במדינות שונות. כך תוגברו המלחמות בין אתיופיה וסומליה, מלחמות האזרחים באנגולה ובמוזמביק והיריבויות בין קבוצות שונות בקרב הפלסטינים. שלא כמו הסובייטים, הסינים לא שלחו חיילים שילחמו במלחמות הללו, אך התערבותם בהן גרמה להן להתמשך.
חזרה לשיגרה
ירידתו מהשלטון של לין ביאו ב-1971 סימנה את סוף התקופה הקיצונית של מהפכת התרבות, ומאז ועד מותו של מאו ב-1976, חזרה סין בהדרגה למצב של קומוניזם "נורמלי". מצב זה הוביל לסיומו של העימות החמוש בין סין לברית המועצות, אך לא גרם להפשרה של היחסים הדיפלומטיים. יתר על כן, בניית הצבא הסובייטי באזור הגבול נמשכה כסדרה: ב-1973 כבר הייתה בגזרה כמות חיילים הגדולה פי שניים מזו שהייתה בה ב-1969[דרוש מקור]. הסינים המשיכו לגנות את ה"סוציאל-אימפריאליזם" הסובייטי והאשימו אותם בהיותם אויבי המהפכה המתמדת, וזאת על אף שסין בעצמה הפסיקה לתמוך בקבוצות מהפכניות בארצות אחרות לאחר 1972 ותמיכתה במשא ומתן לסיום מלחמת וייטנאם.
תמיכתה של סין בפלגים מהפכניים פחתה עוד יותר לאחר מותו של מאו, עם סילוקה ממוקד הכוח של כנופיית הארבעה והחלתן של הרפורמות הכלכליות של דנג שיאופינג, שהפך את מדיניותו של מאו והחל לפתח בסין שוק חופשי. הרפורמות של דנג שיקפו למעשה את העובדה כי סין מאסה בעיסוק בפולמוס על "הקומוניזם הנכון" והפחיתו משמעותית את הגינויים של "הרוויזיוניזם הסובייטי". לאחר מותו של מאו הסכסוך הישיר בין המדינות כמעט שהסתיים, אך היריבות נמשכה בסכסוכים בין בנות חסותן של המדינות.
העימות הגדול הראשון נערך בין המדינות שהרכיבו בזמנו את הפדרציה של הודו-סין. סיומה של מלחמת וייטנאם ב-1975 הותיר באזור משטרים פרו-סובייטים בווייטנאם ובלאוס, ומשטר פרו-סיני בקמבודיה. הווייטנאמים היו מוכנים בתחילה להתעלם ממדיניות הפנים הרצחנית של משטרו של פול פוט בקמבודיה, אך כאשר הובילה המדיניות הזו להשמדת אוכלוסיות וייטנאמיות שלמות במדינה, ולתגרות אלימות באזור הגבול המשותף לשתי המדינות, פלשה וייטנאם לקמבודיה והדיחה את פול פוט מהשלטון. הסינים, שגינו בחריפות את הפלישה הווייטנאמית, שיגרו פלישת נקם לצפונה של וייטנאם, וגרמו בכך לפריצתה של מלחמת סין-וייטנאם. הסובייטים מצדם גינו את סין, אך לא נקטו בפעולות צבאיות.
ב-1979, החלה הממשלה הסובייטית לתמוך ולחזק את המשטר הקומוניסטי באפגניסטן שעמד בפני קריסה (ראו: מלחמת אפגניסטן). הסינים, שראו את צעדם של הסובייטים כניסיון לכתרם, הקימו ברית עם ארצות הברית ופקיסטן, שתמכה בארגוני ההתנגדות האיסלאמיים ועזרה להם להדוף את המתקפה הסובייטית. צעד זה היה מוצלח במיוחד מבחינתה של סין כיוון שנסיגתה של ברית המועצות פגעה מאוד במפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנותיה האחרונות. ב-1982, זמן קצר לפני מותו, נשא נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב נאום בעל אופי פייסני כלפי סין. צעד זה סלל את הדרך לשליחת משלחת שרים סינים רשמית להלווייתו של ברז'נייב ולעריכת דיונים בנוגע לסיום הסכסוך.
כאשר עלה מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות ב-1985, הוא עשה מאמצים כבירים להחזיר את היחסים בין המדינות לנורמטיביים. כוחות הצבא האדום באזור הגבול עם סין צומצמו משמעותית והיחסים הכלכלים בין המדינות הוחזרו למתכונתם הרגילה. נסיגתם של הסובייטים מאפגניסטן ביטלה למעשה את הסיבה העיקרית לסכסוך בין המדינות. אולם, הסוגיה האידאולוגית של שנות השישים לא נפתרה והיחסים הדיפלומטיים הרשמיים לא חודשו. היחסים הקרירים שהמשיכו לשרור בין המדינות הביאו את השלטון האמריקני בראשותו של רונלד רייגן לראות בסין כוח מאזן למעצמה הסובייטית, מה שהביא לתמיכה כספית וטכנולוגית של האמריקאים בצבא העם הסיני.
כדי לחזק את שיפור הקשרים בין ברית המועצות וסין, יזם גורבצ'וב ביקור בסין ב-1989. תוצאותיו הלא מכוונות של הביקור היו החשיפה התקשורתית העצומה לה זכו מחאות הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן והאלימות הצבאית שבה נקטה ממשלת סין כדי לדכאן.
כאשר ביצע גורבצ'וב את הרפורמות הפוליטיות במדינתו, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ב-1991, נקטו הסינים בעמדה אמביוולנטית כלפיו. מאחר שהממשלה הסינית לא הכירה בברית המועצות כמדינה סוציאליסטית עמיתה, לא הייתה לה דעה רשמית בנוגע לרפורמות שהנהיג גורבצ'וב בסוציאליזם הסובייטי. אך בחדרי חדרים נשמעו מנהיגיה של המפלגה הסינית מבקרים את גורבצ'וב ומכנים אותו "טיפש"[דרוש מקור] על שביצע רפורמות פוליטיות בטרם ביצע רפורמות כלכליות, בעוד דנג שיאופינג העביר את הכלכלה הסינית רפורמה מרחיקת לכת ללא צורך בשינוי השיטה הפוליטית במדינה.
התקופה הפוסט-סובייטית
התמוטטותה של ברית המועצות הביאה למעשה את סופו של הפיצול הסיני-סובייטי. במקום לחשוש מפלישה המונית של הסובייטים לשטחם, החלו הסינים לחשוש מכוחה העולה של ארצות הברית ומהתערבותה למען עצמאותה של טאיוואן. כמו הסינים, גם ממשלת רוסיה המוחלשת החלה לדאוג מצעדיה העתידים לבוא של ארצות הברית כגון התפשטותה של ברית נאט"ו מזרחה והתערבות האמריקאים בפוליטיקה הפנימית של מדינות יוגוסלביה לשעבר. האמריקאים מצדם לא חששו יותר מרוסיה כמעצמה אך החלו רואים בסין מדינה שעתידה להתפתח למעצמה שוות כוח לארצות הברית עצמה. לאור עובדות חדשות אלו בזירה הפוליטית הבינלאומית, החלו רוסיה וסין להדק את יחסיהן כדי ליצור משקל נגד ראוי לארצות הברית. ב-1993 חתמו שתי המדינות על חוזה המסדיר רשמית את גבולן המשותף ואשר שם קץ באופן רשמי לכל הסכסוכים ביניהן.
הפיצול הסיני-סובייטי37612198Q506079