הספד ביהדות
הספד הוא נאום לביטוי אבל על מותו של אדם. ביהדות קיימת מצווה להספיד את המת ולספר בשבחיו. ההלכה מציבה גם גבולות להספד, וקיימים מקרים בהם אסור להספיד את המת. ההספד במסורת נעשת גם בביטוי פיוטי שנקרא קינה (למשל, קינת דוד), לעיתים תוך שימוש בכלֵי נגינה.
ההספד במקרא
המספד הראשון המתואר במקרא הוא המספד אשר עושה אברהם לשרה:
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"
מספד אחר המתואר במקרא הוא המספד הגדול שנעשה ליעקב על ידי בניו ומכובדי ארץ מצרים:
"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן"
מקרה אחר בו מתואר הספד הוא לאחר מותו של איש האלוקים, כאשר הנביא מבית אל קובר אותו ומספיד אותו: ”וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי” (ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוקים כ"ט-ל').
על יהויקים מלך יהודה, שהיה רשע, מנבא ירמיהו שלא יספידוהו, כיוון שהיה מושחת וחיפש רק בצע, עושק ושפיכות דמים:
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ 'הוֹי אָחִי הוֹי אָחוֹת', לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ 'הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה'. קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם
מספד עתידי מתואר בספר זכריה ונקרא המספד בירושלים. לפי הנבואה, לאחר שה' יושיע את יהודה וירושלים מכל העמים שיצורו עליהם, בית דוד ויושבי ירושלים יספידו הספד גדול על דמות שנדקרה: ”וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן” (ספר זכריה, פרק י"ב, פסוקים י'-י"א). לפי עמדה מקובלת אצל חז"ל ופרשנים רבים, המספד בירושלים יהיה על מותו של משיח בן יוסף.
הלכות הספד
ימים שאין מספידים בהם
על פי ההלכה אין מספידין בימי שמחה, כגון: חול המועד, חנוכה ופורים.
הספד מועט או מוגזם
מצווה להספיד את המת כראוי, להרים את הקול ולומר עליו דברים המשברים את הלב.[1] חז"ל גינו את מי שמתעצל מלהספיד,[2] ומנגד גינו גם את מי שמפריז בהספד ואומר שבחים לא נכונים על המת.[3] להלכה נקבע שמותר להוסיף קצת על שבחי המת, אך לא יותר מדי.[4]
הטעם לכך שמותר להוסיף מעט על שבחי המת שנוי במחלוקת: הב"ח הסביר שהעוון של מיעוט בהספד חמור יותר מעוון ההפרזה, ולכן עדיף לנטות מעט לכיוון ההפרזה כדי לא להסתכן במיעוט שבחי המת.[5] הט"ז הסביר שמן הסתם אדם היה מוכן לעשות אף יותר ממה שנדרש בפועל, ולכן כשמספרים סיפור מעט מופרז על המת לא מדובר בשקר לגבי אישיותו של המת.[4]
הספד על חכם
התלמוד מספר שכשמת הלל הזקן הספידו עליו 'הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא', וכשמת שמואל הקטן הספידו עליו 'הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל'. על פי זה כתבו הרמב"ן והרא"ש שכשמספידים חכם מצווה להזכיר בהספד את חכמתו ויראת חטאו. וכך נפסק בשולחן ערוך.[6] למרות קדושת בית הכנסת, מותר להספיד בו תלמידי חכמים ובני משפחה שלהם, ואף ניתן להכניס את מיטתו של החכם לבית הכנסת למקום בו היה רגיל לדרוש ולהספידו שם.[7]
התלמוד מביא ברייתא המתארת את האבל וההספד על חכם שנפטר:
חכם שמת - בית מדרשו בטל. אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן. היושבין בצפון - יושבין בדרום, היושבין בדרום - יושבין בצפון. נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. רבי יהושע בן קרחה אומר: לא שילכו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ודומין
בית מדרשו של החכם הם התלמידים הרגילים ללמוד את תורתו, ולכן הם שרוים באבל ובית המדרש שלהם בטל במשך שבעת ימי האבל. אך שאר בתי המדרשות לא בטלים כיוון שמצוות תלמוד תורה חשובה יותר מכבוד לחכם שאינו רבם. אמנם כאשר מדובר בפטירת אב בית הדין או הנשיא - כל לומדי התורה שרויים באבל, ולכן כל בתי המדרשות בטלים, וכמובן שאסור לטייל במקום זאת, אלא יש לשמור על אווירה של אבלות. אף על פי שבית המדרש סגור, מותר לתלמידים ללמוד בזוגות בבתיהם לאחר שנגמרה שעת ההספד.[8]
על פי ההלכה מספידים חכם בפניו (טרם הקבורה) אף בימים שאין מספידים בהם.
הספד על גוי ועל עבד
ככלל, ההלכה אוסרת להספיד גוים ועבדים. הברייתא במסכת אבל רבתי מביאה התייחסויות שונות להספד וקבלת תנחומים על עבדים:
הגוי והעבד - אין מתעסקין עמו לכל דבר, אבל קורין עליו 'הוי ארי, הוי גיבור'. רבי יהודה אומר: 'הוי עד נאמן, אוכל מעמלו'. אמרו לו: אם כן מה הנחת לכשרין?! אמר להם: אם היה כשר מפני מה אין אומרין עליו? שאין מקבלין תנחומין על העבדים.
ומעשה כשמתה שפחתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס מפניהם לחצר. נכנסו אחריו. נכנס לביתו. נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין, והלא אין אתם נכוין אפילו ברותחין! הלא אמרו שאין מקבלין תנחומין על העבדים, שהעבדים חשובים כבהמה.
וכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קבל עליו תנחומים. אמרו לו: לא למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להן: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.
— מסכת שמחות א,ח-יא
להלכה כתבו הרמב"ן, הטור והשולחן ערוך שלא מספידים עבדים ולא מקבלים עליהם תנחומים, מבלי לחלק בין עבד כשר לעבד שאינו כשר. עם זאת, מתעסקים בצרכי קבורתם.[9]
הספד על ילד
פעוט שנפטר כשהוא בן שלושים יום ומעלה - אומרים עליו צידוק הדין וקדיש.[10] אמנם, לא מספידים פעוטות וילדים קטנים מאוד, אלא מספידים החל מגיל חמש או שש. הגיל המדויק של ילד שמספידים אותו נקבע לפי רכושה של המשפחה: בני עשירים מוספדים מגיל שש, ואילו בני עניים מוספדים כבר מגיל חמש, כיוון שצערם גדול יותר.[11]
כאשר הילד ”יודע לשאת ולתת”, כלומר כאשר היו לו מעשים משל עצמו שניתן לספר עליהם - מספידים אותו במעשי עצמו, אמנם כאשר אין לו מעשים משל עצמו - מספידים אותו בהזכרת מעשי הוריו או קרוביו.[12] כאשר מדובר בילד של משפחה חשובה, כגון חכמים או מלכים - מרבים בהספד יותר ממה שראוי להם, בשל כבוד הוריו.[13]
מי שציווה שלא יספידוהו
מטרת המצווה היא לכבד את המת, ולכן מת שציווה שלא יספידו אותו - לא מספידים אותו.[14][15] למרות זאת, לעיתים התירו הפוסקים להספיד תלמידי חכמים גדולים שציוו שלא יספידו אותם. כך למשל רבי אלעזר פלקלס מספר כיצד רבו רבי יחזקאל לנדא הספיד את רבי יעקב יהושע פלק בעל ה'פני יהושע', אף על פי שציווה שלא יספידו אותו, כיוון שמדובר ברבן של כל בני הגולה שיש לו דין מיוחד.[16] דוגמה נוספת: כאשר נפטר רבי ליב פישלס, בנו של רבי מאיר פישלס, הוא ציווה שלא יספידוהו. למרות זאת, התיר רבי אלעזר פלקלס להספידו הספד גדול, בנימוק שרבי ליב היה ממשיכו של אביו, וכשהוא נפטר הרי זה כאילו נפטר אביו יחד עימו. משכך ההספד לרבי ליב הוא למעשה הספד גם לאביו - ואין לרבי ליב זכות למחול על כבוד אביו.[17]
הוצאות ההספד
מימון הוצאות ההספד מוטל על היורשים. מאחר שההספד הוא לכבוד המת ולא לכבוד החיים - היורשים אינם רשאים לוותר על ההספד משיקולים כלכליים.[18]
האיש אחראי לקבורת אשתו ובין השאר עליו לממן את הוצאות ההספד.[19] המשנה מונה את חובותיו של האיש כלפי אשתו לרבות קבורתה, ולבסוף מובאת עמדתו של רבי יהודה לפיה: ”אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת” (משנה, מסכת כתובות, פרק ד', משנה ד'). בתלמוד מבואר שמדובר במחלוקת תנאים: תנא קמא סובר שהקריטריון להוצאות הנדרשות להספד הוא עושרו של האיש, ואילו רבי יהודה סובר שהולכים לפי רכושו של האיש או כבודה של האישה - הגבוה ביניהם.[20] להלכה נפסק כרבי יהודה. בנוסף נקבע שמנהג המדינה לגבי הוצאות ההספד מחייב.[21]
קישורים חיצוניים
- שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ
- הערך "הספד", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ה עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב עמוד א'
- ^ 4.0 4.1 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף א'
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שד"מ, ב"ח סעיף ב'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף א'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיפים י"ט–כ'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף י"ח
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ח'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ד'. ועיין שם בהגה ובש"ך סק"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ד עמוד ב'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ד'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ו'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ז עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף י'
- ^ שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן קעד
- ^ שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן רז
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ט'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שד"מ, סעיף ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ח עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פ"ט, סעיף א'
הספד ביהדות36297633