הגזמה

הַגְזָמָה (הִיפֶּרְבּוֹלָה) היא אמצעי פיגורטיבי (ציור לשוני), ואמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.

הגזמה אינה קריקטורה: מטרתה אינה ליצור רושם מגוחך או משעשע, אלא להדגיש את האובייקט או את עמדתו של הדובר. לצורך זה היא משמשת גם במסגרת הרטוריקה (אמנות הנאום) ובשפת הדיבור, במשפטים כגון "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם..." או "עמנו, הקיים לנצח נצחים..."

ניתן לממש את ההגזמה באמצעות מטונימיה, על ידי החלפת מושג מדויק במושג קרוב אליו אך גדול ממנו, כמו בדוגמת "אמרתי לך מיליון פעם" לעיל או בשורה "אותו רגע וברחובות עמדה מלכת כל האנושות" (אמיר גלבוע). לחלופין, ניתן לממש אמצעי זה גם באמצעות מטפורה או דימוי, על ידי השוואה המאדירה את האובייקט ("מנשרים קלו, מאריות גברו").

דוגמאות מהספרות

בפיוט "נשמת כל חי", הנאמר בפסוקי דזמרה של שבת, נאמר ”אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ, אֶת שִׁמְךָ עַל אַחַת, מֵאֶלֶף, אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ”.

גם בשירה המודרנית מרבים המשוררים להשתמש בהיפרבולה בשיריהם:

"מכפר השיחים הירוקים בירוק אחר, מקן הציפורים המחליבות חלב מתוק מכל מתוק" (דברי רקע ראשוניים / ארז ביטון): כאן ישנה הפרזה בתיאור הצבע הירוק ומתיקותו של החלב.
"הערפל בינינו כחומה" (נפרדנו כך / לאה גולדברג): הפרזה בתיאור מוצקותו של הערפל באמצעות דימוי המשווה אותו לחומה, וזאת בניגוד לדימוי הריאליסטי בהמשך השיר: "הערפל תלוי כהינומה".

בסיפורו של ש"י עגנון, "הנדח", מתואר "זנביל בעל בשר שהיה מאריך בסעודת מלוה מלכה ממוצאי שבת עד ערב שבת" (מלווה מלכה היא סעודה שנוהגים לאכול במוצאי שבת).