המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה

המערכה באוקיינוס האטלנטי

קצינים בריטים משקיפים מעל סיפון משחתת המלווה שיירה גדולה, אוקטובר 1941
קצינים בריטים משקיפים מעל סיפון משחתת המלווה שיירה גדולה, אוקטובר 1941
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	3 בספטמבר 1939 – 7 במאי 1945 (5 שנים ו־35 שבועות)
מקום	האוקיינוס האטלנטי, הים הצפוני, הים האירי, מפרץ סנט לורנס, הים הקריבי, מפרץ מקסיקו, צפון קרוליינה, אוקיינוס הקרח הצפוני
תוצאה	הצי הגרמני נכשל בניסיונו לנתק את נתיבי השיירות של בעלות הברית
הצדדים הלוחמים איטליה הפשיסטית מפקדים דדלי פאונד פירסי נובל מקס הורטון פירסי ו. נילס לאונרד ו. מוריי ארנסט קינג אריך רדר קרל דניץ מרטין הרלינגוסן אבדות 30,264 מלחים 3500 כלי שיט 175 ספינות קרב 119 מטוסים 28,000 מלחים 783 צוללות

צוללת מפגיזה אוניית סוחר שנפגעה מטורפדו

המערכה באוקיינוס האטלנטי הייתה מערכה ימית שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה, בין הצוללות ואוניות השטח של הצי הגרמני לבין ספינות האספקה שלוו באוניות מלחמה שהפליגו מארצות הברית ומקנדה לממלכה המאוחדת. לאורך כל המערכה, שהייתה הארוכה ביותר במלחמת העולם השנייה, קובצו ספינות האספקה לשיירות שלוו באוניות מלחמה של קנדה, של בריטניה, ומאוחר יותר גם של ארצות הברית.

במהלך המערכה התחוללו למעלה ממאה קרבות בין שיירות וצוללות, וכאלף התנגשויות בין אוניות בודדות, על פני אלפי קילומטרים של אוקיינוס. היתרון הטקטי עבר מצד לצד, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות בצבאות השונים, ובעקבות הכנסת כלי נשק ואוניות מסוגים חדשים. שיא המערכה התחולל מאמצע שנת 1940 ועד סוף 1943. במהלך תקופה זו החלה להסתמן נטייה בולטת לטובת בעלות הברית, ומצב זה נמשך עד תום המלחמה. על מערכה זו אמר וינסטון צ'רצ'יל: "הדבר היחיד שהפחיד אותי באמת במהלך המלחמה היה איום הצוללות".

רקע אסטרטגי

כוחה הימי של בריטניה היה גדול בהרבה מזה של גרמניה הנאצית, והיא הצליחה להטיל מצור ימי על גרמניה, אשר גרמניה כמעט ולא ניסתה לפרוץ. אולם בעוד גרמניה לא הייתה תלויה באספקה ימית, בריטניה, כמדינת אי, הייתה תלויה במידה רבה בחומרי גלם, מזון וסחורות שסופקו לה בדרך הים, ונזקקה, על פי האומדן, לכמיליון טון אספקה מדי שבוע, כדי להתקיים ולהמשיך את המלחמה נגד גרמניה הנאצית. מבחנו העיקרי של הצי שלה היה על כן להגן על תנועת צי הסוחר אל בריטניה וממנה. כבר במלחמת העולם הראשונה הייתה גרמניה מודעת לנקודת תורפה זו של בריטניה, ובמלחמת העולם השנייה עשתה מאמצים רבים להטביע מספר רב ככל האפשר של אוניות, גדולות ככל האפשר, כדי לנתק את קשר האספקה של בריטניה ולהכניעה. מטרתן של בעלות הברית הייתה למנוע הטבעת ספינותיהן, ולייצר די אוניות שיחליפו במועד את האוניות הטבועות. במהלך המלחמה התגבר הצורך להגן על נתיבי השיט באוקיינוס האטלנטי, כדי לאפשר זרימה של כוח אדם וציוד מארצות הברית ומבעלות ברית נוספות לצורך הפלישה לאירופה.

כלי שיט, אמצעי לחימה ומודיעין

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מרכיבי הקרב

מערכה זו נערכה במלואה בים וכלי שיט היו המרכיבים החשובים בה. לצדם השתתפו גם כלי טיס מלחמתיים רבים. הגרמנים הפעילו בעיקר צוללות שהיו חמושות בטורפדו, מטוסים ארוכי טווח וכן מעט אוניות שטח. לעומתם הפעילו בעלות הברית אוניות נגד צוללות ומטוסים שפעלו נגד מטוסי האויב ונגד אוניותיו.

המודיעין מילא תפקיד מרכזי במערכה זו. אחד ההישגים החשובים ביותר של בעלות הברית הוא פענוח קוד האניגמה של צי הצוללות, שאיפשר למודיעין בעלות הברית להנחות את כוחותיהם להלום בגרמנים ברחבי האוקיינוס.

תחילת המערכה: ספטמבר 1939 - מאי 1940

בפרוץ מלחמת העולם השנייה שני הציים, הגרמני והבריטי, כלל לא היו מוכנים למערכה.

המצב בצי הגרמני

ערך מורחב – קריגסמרינה

גרוס אדמירל אריך רדר, מפקד הצי הגרמני בתחילת מלחמת העולם השנייה

גרוס אדמירל אריך רדר, מפקד הצי הגרמני, תכנן תוכנית ארוכת טווח ומקיפה לחידוש הצי. במסגרת תוכנית זו היה אמור הצי לכלול 13 אוניות מערכה מסוגים שונים, 12 סיירות כבדות, 8 נושאות מטוסים ועוד. אולם השלמת התוכנית נועדה ל-1947, ועם פרוץ המלחמה ב-1939 לא היה הצי הגרמני מוכן למלחמה.

מטרות הגרמנים במלחמה בים לא היו ברורות בתחילה, ואולם הן נשענו בעיקר על אוניות שטח. הצוללות נתפסו, גם בצי הגרמני וגם בציים אחרים, כזרוע משנית של הצי, וכ"נשקו של העני". תפקידן היה לפעול ביחידות, בעיקר במארבים בכניסה לנמלים. אך מפקד כוח הצוללות הגרמני, קרל דניץ, ראה בכוח הצוללות את המפתח לניצחון על בריטניה, באמצעות ניתוק נתיבי הסחר הימי ממנה ואליה. דניץ העריך שכדי לפגוע פגיעה אנושה בבריטניה, יהיה צורך להטביע אוניות סוחר בתפוסה של למעלה מ-600,000 טון בחודש, היקף אבדות שעל פי חישוביו של דניץ ימוטט את בריטניה. דניץ העריך שכדי להגיע להיקף הטבעות כזה, על כוח הצוללות להיות בהיקף של 300 צוללות לפחות, כש-100 מתוכן יהיו בכל עת בקרב עצמו, והאחרות תהיינה בטיפולים ובתיקונים, או בדרכן אל זירת הקרב או ממנה. הבעיה הייתה, שעם פרוץ המלחמה היו לגרמניה 57 צוללות בלבד, מתוכן רק 39 כשירות, ומאלה - רק 26 צוללות שהתאימו ללוחמה באוקיינוס האטלנטי.

המצב בצי הבריטי

ערך מורחב – הצי הבריטי

הצי הבריטי נכנס למלחמה בלתי מוכן ללוחמה נגד צוללות. האוניות שיועדו לפעול נגד צוללות היו בעיקר משחתות, והן נבנו בעיקר לפעילות משולבת עם צי המלחמה ולא כליווי לאוניות סוחר. החימוש שבו צוידו היה כבד ולא התאים לפעילות זו. תפיסת העולם של הצי הבריטי הייתה שאיום הצוללות חוסל עם המצאת הסונאר, ושצוללות לא יוכלו להתמודד עם אוניות המצוידות באמצעי זה. לוחמת צוללות בלתי מוגבלת נאסרה בחוזה ורסאי, ולפיכך לא ציפו לה. לוחמה נגד צוללות נחשבה כ"עבודה שחורה", סוג של מיומנות שולית, לא זוהרת ולא מרכזית בפעילות הצי. בהתאם לכך נערך אימון מועט מאוד בלוחמה מעין זו.

תחילת המערכה

בעת הכרזת המלחמה של צרפת ובריטניה על גרמניה, הצי הגרמני, שכלל אוניות שטח וצוללות, כבר היה פרוש באוקיינוס האטלנטי מוכן למתקפה. הוראות הפיקוד הגרמני העליון קבעו שיש לפגוע באוניות מלחמה ובאוניות סוחר בריטיות וצרפתיות ולא באוניות נוסעים. פקודות אלו נבעו מהרצון שלא להסלים את המלחמה לכדי הצטרפותה של ארצות הברית לקרבות. אולם שעות ספורות לאחר הכרזת המלחמה הוטבעה אוניית הנוסעים הבריטית "אתניה" ב-3 בספטמבר 1939 על ידי הצוללת U-30 בניגוד לפקודות. מפקד הצוללת, אובר-לויטננט צור זי פריץ-יוליוס למפ, סבר כנראה שהמדובר באוניית סוחר חמושה. באירוע נספו 112 אנשים מתוך 1,103 נוסעים ואנשי צוות, חלקם בשל מאמצי חילוץ כושלים. אדולף היטלר הורה להכחיש קשר לאירוע ולמחוק את הפרטים מיומן הצוללת, מכיוון שעדיין לא רצה להכריז על מלחמת צוללות בלתי מוגבלת.

עיקר הצלחות הצוללות הגרמניות בתחילת המלחמה היו מול אוניות מלחמה של הצי הבריטי. כשבועיים אחרי הטבעת ה"אתניה" הוטבעה נושאת המטוסים הבריטית Courageous, וב-14 באוקטובר הצליחה הצוללת U-47, בפיקודו של אחד ממפקדי הצוללות המפורסמים, גינתר פרין, לחדור למעגן מוגן היטב של הצי הבריטי בסקפה פלו, להטביע את אוניית המערכה "רויאל אוק", ולחמוק ללא פגע. הייתה זו הצלחה גדולה לגרמנים ומהלומה קשה לבריטים.

יחד עם תקיפת אוניות המלחמה, הופעלו הצוללות הגרמניות גם נגד אוניות הסוחר. באוקיינוס האטלנטי הופעלו הצוללות בשלב זה במים הקרובים לחופי בריטניה ולא בלב האוקיינוס, כפי שקרה בהמשך המלחמה. בחודשיים הראשונים של המלחמה הוטבעו 68 אוניות סוחר בתפוסה כוללת של כמעט 200,000 טון, מתוכם 100,000 טון באטלנטי.

עם פתיחת המלחמה, כלקח ממלחמת העולם הראשונה, הנהיג הצי הבריטי את שיטת השיירות. עברו כמה שבועות עד שניתן היה לשלב את כל האוניות בכל נתיבי השיירות, ואולם עם הנהגתה המלאה של שיטת ההפלגה בשיירות, ירד באופן דרמטי מספר האוניות שטובעו. מתוך 114 אוניות שטובעו באותה שנה, רק 12 טובעו כאשר היו בשיירה.

מתקפת אוניות השטח - שלב ראשון

למעשה, האיום הגדול ביותר על הבריטים בים באותה תקופה היו אוניות השטח, שהוגדרו על ידי הגרמנים כ-Panzerschiff - אוניית מערכה, ועל ידי הבריטים כאוניית מערכה זוטא, Pocket Battelship. הסיירות הכבדות ליצו ואדמירל גרף שפה היו בים עוד לפני הכרזת המלחמה ויצאו לתקיפת אוניות סוחר. "ליצו" הוחזרה לגרמניה לקראת הפלישה לנורווגיה, לאחר שהטביעה שתי אוניות סוחר בלבד; "אדמירל גרף שפה" הצליחה להטביע תשע אוניות באוקיינוס ההודי עד שנלכדה ב-13 בדצמבר 1939 בידי כוח משימה בריטי נחות ממנה בפתח הנהר ריו דה לה פלטה שבאורוגוואי. לאחר שנפגעה קשה בקרב נהר לה פלטה, הטביע רב החובל של "אדמירל גרף שפה" את אונייתו והתאבד.

שתי אוניות מלחמה נוספות שהתפרסמו אף יותר, היו הסיירות הכבדות שרנהורסט (Scharnhorst) וגנייזנאו (Gneisenau). הן יצאו לפשיטה ראשונה ב-23 בנובמבר, הטביעו את אוניית הסוחר החמושה "רוולפינדי" (Rawalpindi) בצפון האוקיינוס האטלנטי, וחזרו לבסיסן. אוניות אלה היוו איום מתמיד על השיירות עד 1941, בשל מהירותן הרבה וחימושן הכבד.

בנוסף לאוניות שטח רגילות, עשו הגרמנים שימוש גם באוניות פשיטה. אוניות אלה היו אוניות סוחר שהוסבו לנשיאת תותחים, מבלי לשנות את מראן. בשל חזותן התמימה הן יכלו להתקרב לאוניות של בעלות הברית ולהטביע או ללכוד אותן.

צעדים בריטיים

עם פרוץ המלחמה הטילו בריטניה וצרפת מצור ימי על גרמניה, אך למצור זה לא הייתה השפעה מידית על התעשייה הגרמנית. במקביל, הנהיגה האדמירליות הבריטית את שיטת השיירות מיד עם תחילת המלחמה. נדרש זמן להפעלה מלאה של השיירות, אך לאחר תקופה מסוימת הפליגה כל אונייה בריטית בשיירה אפילו ליעדים רחוקים, כמו פנמה, סינגפור ובומביי. בדרך זו רוכזו אוניות הליווי הבריטיות במקום שבו היו הסיכויים הגבוהים ביותר להיתקלות בכוחות האויב.

נושאת המטוסים "ארק רויאל" בשנת 1939

עם זאת, האדמירליות הבריטית עדיין שאפה לנקוט בצעדים התקפיים נגד הצוללות, ולא להסתפק רק בשיירות, שנחשבו "הגנתיות". הצי ארגן קבוצות של אוניות קרב, שהיו מבוססות סביב נושאות מטוסים, שסיירו במבואות המערביים לבריטניה. השיטה נועדה מראש לכישלון, מכמה סיבות. ראשית, קשה מאוד לזהות מרחוק את הצללית הקטנה של הצוללות, והצוללות חמקו בקלות מאוניות השטח הגדולות. שנית, גם כאשר הצליחו מטוסים לזהות את הצוללת, לא היה להם באותה עת נשק מתאים כדי לתקוף את הצוללת, ועד שהגיעו המשחתות למקום הזיהוי נעלמה הצוללת. במקביל, נוצרו עבור הצוללות מטרות מתאימות; ב-14 בספטמבר כמעט והוטבעה נושאת המטוסים הבריטית "ארק רויאל" (Ark Royal) - האונייה ניצלה רק מכיוון ששלושת הטורפדות ששיגרה אליה הצוללת U-39 לא התפוצצו. הצוללת טובעה בידי משחתות הליווי, והייתה הצוללת הראשונה שטובעה במלחמה. שלושה ימים לאחר מכן לא שיחק המזל לנושאת מטוסים אחרת, HMS Courageous, והיא טובעה בידי הצוללת U-29.

מכשלה נוספת בשנה הראשונה למלחמה הייתה היעדר שיטה מוסכמת ותורת לחימה למלחמה בצוללות. משחתות רבות נהגו לרדוף במשך שעות אחרי צוללות שהתגלו, וכך לנטוש את השיירות שאותן ליוו. כך, כיוון שהליווי לשיירה הצטמצם, נחשפה השיירה לסכנה גדולה עוד יותר.

חורף 1939 - 1940 והפלישה לנורווגיה

לאחר פרץ הפעילות הראשון בתחילת המלחמה, ירד היקף הפעילות המלחמתית של הגרמנים. מספר הצוללות הגרמניות היה קטן, ולאחר מהלכי הפתיחה, היה עליהן לחזור לנמלים לתיקונים, טיפולים והצטיידות, כך שבים נותרו צוללות ספורות בלבד. גם גל הפתיחה של מתקפות אוניות השטח נהדף למעשה על ידי הבריטים. סיבה נוספת להכבדה על הפעילות הגרמנית היה החורף הקשה ששרר בסוף 1939 ותחילת 1940. רבים מהנמלים בים הבלטי קפאו, דבר שהכביד מאוד על יציאת יחידות הצי לפעילות.

סיבה מרכזית נוספת לירידת נפח הפעילות הייתה התוכנית הגרמנית לפלישה לנורווגיה. היטלר הורה על ריכוז יחידות הצי השונות לצורך הפלישה, ומעט מאוד צוללות נותרו כדי להמשיך את המערכה באוקיינוס האטלנטי.

במהלך הפלישה הסתבר שמעבר למספרן המצומצם, ישנה לצוללות בעיה קשה גם באיכות הטורפדו שהפעילו. במקרים רבים לא התפוצצו ראשי הקרב של הטורפדו, ומה שנראה כהצלחה בטוחה של צוללת, הפך לעיתים קרובות לאכזבה קשה. הגרמנים העריכו שלפחות 30% מהטורפדות היו נפלים. המערכה בנורווגיה מבחינת הצוללות הייתה כישלון מוחלט. רק במהלך החודשים הבאים נמצאה ותוקנה הבעיה, וזאת לאחר גילוי כשלים ורשלנות בדרך ייצור הטורפדות.

"זמן מאושר" ראשון - יוני 1940 עד דצמבר 1941

הפלישה לנורווגיה באביב 1940, ולאחריה הכיבוש המהיר של הולנד, בלגיה וצרפת, שינו את תמונת המערכה כולה, וזאת מכמה סיבות.

• עם תבוסת צרפת איבדה בריטניה את בעלת בריתה הגדולה ביותר עד אז. הצי הצרפתי, שהיה הרביעי בגודלו בעולם באותה תקופה (אחרי בריטניה, ארצות הברית ויפן), הפסיק את לחימתו בגרמניה. מספר מועט של כלי שיט הצטרף לצי הבריטי, אך חלק מהאוניות הוטבעו על ידי הבריטים, מחשש שהגרמנים ישתלטו עליהן או שהן עצמן יפעלו נגד הצי הבריטי בהוראת ממשלת וישי. רוב הצי הוטבע על ידי מלחיו ב-27 בנובמבר 1942 בטולון, לאחר שהגרמנים ניסו להשתלט על האוניות. מכל מקום, משמעות יציאת הצי הצרפתי מן הקרב הייתה שעל הצי הבריטי לפעול לבדו בכל המשימות, שבחלקן סייע הצי הצרפתי. הכרזת המלחמה של איטליה ביוני הביאה לכך שעל הצי המלכותי היה גם לתת מענה בים התיכון, במקום הצי הצרפתי.

מעגן צוללות מבוצר בלוריין, צרפת

• השתלטות גרמניה על נורווגיה, בלגיה, הולנד וצרפת הביאה לכך שכל החוף המערבי של אירופה, מהכף הצפוני בנורווגיה ועד גבול ספרד בדרום, היה בשליטת גרמניה. עד אותה עת נאלצו הצוללות הגרמניות להישען על בסיסיהן בים הבלטי, ולהפליג ממנו דרך הים הצפוני, מצפון לאיים הבריטיים, אל האוקיינוס האטלנטי. ההתבססות בצרפת והקמת בסיס לצוללות בלוריאן חסכה לצוללות הפלגה של כ-450 קילומטר, שמשמעותה הייתה שהות של שבוע נוסף בים. בבסיסים בצרפת - בברסט, בלוריין, בלה רושל ובאחרים - נבנו עבור הצוללות הגרמניות מעגנים מבוצרים היטב בפני הפצצות מהאוויר, עם גגות מבטון מזוין בעובי כמה מטרים, שהיו חסינים לחלוטין להתקפות מהאוויר, ואפשרו לצוללות עגינה בטוחה.
• לאחר המערכה בנורווגיה והפינוי מדנקרק, נחלש הצי הבריטי. יותר מעשרים משחתות הוטבעו במהלך קרבות אלה, חלקן בהתקפות מהאוויר. מעבר לאבדות אלה, החשש הכבד ביותר שרבץ בשלב זה על הבריטים היה מפלישה לבריטניה: הגרמנים תכננו את מבצע ארי הים לפלישה שכזו, והבריטים ריכזו חלק נכבד מכוחותיהם הימיים בתעלת למאנש כדי למנוע אותה. ריכוז כוחות זה היה על חשבון ליווי השיירות.
• סיום הפלישה לנורווגיה שחרר את הצוללות הגרמניות חזרה למשימתן המקורית. צי הצוללות הגרמני גדל, ובאותה עת מספר אוניות ליווי השיירות ירד. גידול נוסף חל בזכות הצטרפותן של צוללות איטלקיות למערכה. שייטת ובה 32 צוללות כאלה (בשיא כוחן) הוצבה בבורדו, וממנה פעלה נגד השיירות. הגם שהצוללות האיטלקיות לא היו יעילות כמו הגרמניות (הן מבחינת מבנן הפיזי, שפחות התאים לפעולה באוקיינוס האטלנטי, והן מבחינת האימונים - כל צוות גרמני התאמן לפחות חצי שנה לפני שיצא למשימתו הראשונה), הן הצליחו לגרום לאבדות משמעותיות לבעלות הברית, ועד סוף המלחמה הטביעו 109 אוניות סוחר, בתפוסה כוללת של קרוב ל-600,000 טון.

התקפת להקות הזאבים

גרוס אדמירל קרל דניץ, מפקד זרוע הצוללות הגרמנית ומאוחר יותר מפקד הצי הגרמני ויורשו של היטלר

הטקטיקה שבה נקט דניץ הייתה שונה מהמקובל עד אז בלוחמת צוללות. הצוללות הופעלו כקבוצה, "עדת זאבים" (wolfpack, בגרמנית נקראה השיטה Rudeltaktik), שהונחתה אל השיירות על ידי פיקוד הצוללות, Befehlshaber der Unterseeboote, ובקיצור - BdU. פיקוד הצוללות נשען על מידע מודיעיני שהתקבל משירות הביון הימי הגרמני B-dienst (שפיצח את הקוד שבו השתמשו אוניות צי הסוחר הבריטי), מסיורי אוויר, ומתצפיות של הצוללות עצמן. הצוללות השתמשו בהידרופונים כדי לשמוע מרחוק את רעשה של השיירה, ובמשקפות, כדי לזהות את העשן שפלטו אוניות השיירה. לאחר זיהוי שיירה נשלחו הצוללות שבסביבה אל מקומה המשוער, והוגדרו כ"עדת זאבים", שבדרך כלל ניתן לה שם קוד לצורכי זיהוי. במקום עצמו התארגנו הצוללות, ואז ניתנה למפקדים יד חופשית בהתקפה. הצוללות נהגו לזהות את השיירה מרחוק, ללוות אותה ממרחק רב (היה קשה מאוד לזהות את הצללית הנמוכה שלהן), ולהתקרב לטווח התקפה בשעת הכושר. השיירות הותקפו שוב ושוב, כל עוד היו מחוץ לטווח מטוסים וכל עוד לא תוגבר הליווי (דבר שהיה קשה מאוד לבצע בתקופה זו, בשל מיעוטן של אוניות הליווי).

אף שניסיונות ראשונים להפעלת טקטיקה זו לא עלו יפה, השיטה החלה לתת את פירותיה לקראת סוף 1940. ב-21 בספטמבר הותקפה השיירה HX-72, שמנתה 41 אוניות סוחר ולוותה בידי סלופ מלחמתי, משחתת ושלוש קורבטות (מאוחר יותר הצטרפו עוד שתי משחתות). למרות הליווי החזק יחסית הצליחה עדת זאבים בת שמונה צוללות (מתוכן הגיעו למגע ממשי רק חמש), להטביע 11 אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 72,727 טון ולפגוע בעוד ארבע אוניות סוחר, ללא אבדות לצוללות. בין 17 באוקטובר ל-19 באוקטובר הטביעה עדת זאבים אחרת 16 אוניות בשיירה SC-7, וממש באותם ימים (19 באוקטובר - 20 באוקטובר) איבדה השיירה שסימנה HX-79, שהפליגה אחריה, 12 אוניות סוחר בנפח של למעלה מ-70,000 טון, וזאת למרות ליווי חזק. שבוע וחצי לאחר מכן, ב-1 בדצמבר, הותקפה השיירה HX-90 על ידי שלוש צוללות, ואיבדה שש אוניות. קבוצות הצוללות לא היו גדולות יחסית. זו הייתה שעתם הגדולה של מפקדי צוללות שהתפרסמו והפכו לגיבורים בגרמניה, כמו גינתר פרין (שטיבע את רויאל אוק), אוטו קרצ'מר, יואכים שפק ואנגלברט אנדרס. הם נקראו "הזאבים האפורים", וכל אחד מהם הצליח להשיג מספר רב של הטבעות, כאשר כולם עברו את רף 100,000 טון אוניות שהטביעו, וכמה מהם אף את רף 200,000 טון.

למרות הצלחותיהן של הצוללות, הן עדיין לא נתפסו בשלב זה - בשני הצדדים - ככלי הנשק העיקרי של הגרמנים נגד השיירות. קצינים בכירים בשני צידי המתרס האמינו שהכוח העיקרי הוא בידי אוניות השטח הגדולות. עד לאחר הפלישה לנורווגיה היה הצי הגרמני עסוק בפעילות זו, ואולם לאחר מכן התפנו אוניות השטח לתקיפת השיירות (ראו ערך: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מתקפת אוניות השטח). הצי הגרמני היה נחות במספר מהצי הבריטי, אך הסיירות הכבדות ואוניות המערכה שלו היו מן המשוכללות בעולם, והן הסבו אבדות כבדות לבריטים. עם זאת, הייתה לבריטים עוצמה גדולה בהרבה, והם השקיעו מאמץ רב בבלימת אוניות אלו. עד תחילת 1942 הצליחו הבריטים להטביע או לשתק את צי השטח הגרמני, ואיום זה הוסר.

צעדי נגד

מבנה טיפוסי של שיירה באוקיינוס האטלנטי. שתי קבוצות משחתות הליווי ממוקמות במרחקים שונים מהשיירה. אוניות מטען כללי בשוליים החיצוניים ואוניות נושאות גייסות, מיכליות ואוניות נושאות תחמושת, טנקים ומטוסים במרכז השיירה, היכן שהן מוגנות יותר יחסית. רוחב כל מבנה השיירה הגיע ל-29 ק"מ. לחצו על התמונה להגדלה כדי לראות את סוגי האוניות והמרחקים. צולם במוזיאון המדע והתעשייה בשיקגו

בתחילת שלב זה במערכה היו הבריטים במצב קשה. מספר אוניות הליווי היה קטן ואף רחוק מהצרכים הבסיסיים ביותר. החימוש והנשק שבידי הבריטים היה מיושן ולא מספק, וטקטיקת הלחימה בצוללות הייתה בחיתוליה, לא מגובשת ולא מתואמת בין האוניות השונות. ציוד הגילוי הבריטי, הסונאר (שנקרא אצל הבריטים ASDIC), התאים לגילוי צוללת מתחת למים - אך לא ניתן היה לגלות צוללות שצפו על פני המים, מצב שבו נהגו לתקוף. מספר המטוסים היה מצומצם מאוד, רובם היו בעלי טווח קצר מכדי להגן על השיירות, וחימושם לא היה יעיל בתקיפת הצוללות. העומס בנמלים היה גדול, בשל השיירות הרבות שהגיעו, האוניות הרבות שנזקקו לתיקון לאחר שנפגעו מצוללות, והיה צריך לבנות מספר גדול של אוניות - סוחר וליווי - כדי להשלים את החסר ולתגבר את הכוחות. הבריטים ניסו להתמודד עם המשבר בכמה דרכים.

• תפיסת נקודות אסטרטגיות - כוחות בריטיים השתלטו על איי פארו, שבשליטת דנמרק, ועל איסלנד - זאת כדי ליצור בסיסים נוספים למטוסים, דוגמת "מיקס פילד" ליד רייקיאוויק (כיום נמל התעופה הבינלאומי קפלוויק), ולצמצם את הנתיבים הפנויים לצוללות. לאחר כיבוש נורווגיה על ידי הגרמנים חששו הבריטים מהשתלטות גרמנית על איסלנד. שליטה גרמנית על איסלנד הייתה עלולה לנתק את תנועת השיירות, ובשל כך החליטו הבריטים להקדים את הגרמנים ולפלוש לאי. ב-10 במאי 1940 נחתו כ-750 נחתים בריטים ברייקיאוויק, ללא התנגדות מצד המקומיים. ביולי 1941 קיבלה על עצמה ארצות הברית להגן על האי לבקשת ממשלת איסלנד, וחיילים אמריקניים החליפו את הכוח הבריטי. בריטניה הציבה באי טייסות של מפציצים ומטוסי סיור, וליד רייקיאוויק נקבע בסיס תחזוקה ותדלוק לאוניות הליווי.
• תגבור אוניות הליווי - הוחל בבניית אוניות ליווי נוספות, כדי להשלים את החסר. בעיקר נבנו הקורבטות מסדרת פלאואר (flower). חיל הים הקנדי, כחלק מחילות הים של הממלכה המאוחדת, החל לקבל על עצמו ליווי חלק ממסלול השיירות, וכך הוקל הנטל שעל חיל הים המלכותי, מה גם שחיל הים הקנדי החל בתהליך התעצמות משל עצמו.
• גורם חשוב בהתמודדות הבריטית היה גיוס ארצות הברית לטובתה. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, סבר בשלב מוקדם מאוד שעל ארצות הברית להצטרף למערכה לצידה של בריטניה, אך השפעתה של התנועה הבדלנית בארצות הברית מנעה זאת. ואולם, מדיניות השאל-החכר שאותה יזם הנשיא אפשרה לו להציג את הסיוע ככזה שאינו פוגם בנייטרליות של ארצות הברית. לבקשתו של צ'רצ'יל, העבירה ארצות הברית לבריטניה 50 משחתות ישנות שיוצרו ב-1917 ו-1918. האוניות הראשונות הועברו ב-6 בספטמבר. הן דרשו התאמה ניכרת לתפקידן (כולל התאמת סונאר, מכ"ם, ועוד) והיו שנואות על צוותן בשל תכונותיהן הגרועות, אך בשל מספרן הן מילאו פער משמעותי עד ייצורן של אוניות ליווי מתאימות וחדישות יותר.
• בניית אוניות סוחר כדי למלא את מקומן של אוניות הסוחר שהוטבעו - עד סוף 1940 הוטבעו למעלה מ-1,000 אוניות, בערך מחציתן על ידי צוללות - שילבה בריטניה בצי הסוחר שלה אוניות של מדינות שנכבשו בידי הגרמנים. כרבע מאוניות הסוחר של נורווגיה, דנמרק, הולנד ובלגיה נלכדו בנמלים כאשר נכבשו על ידי גרמניה; רוב האוניות הדניות שלא היו בנמלים נצטוו על ידי בעליהן הפרו-גרמניים להגיע לנמלים נייטרליים, וכמחצית מהן אכן עשו כך, והשאר נתפסו על ידי הבריטים. רוב האוניות של בלגיה, נורווגיה והולנד (לשתי האחרונות היה צי אוניות סוחר משמעותי הרבה יותר) הפליגו תחת הנחיה בריטית כבר ב-1939. אוניות צי הסוחר של יוון צורפו מאוחר יותר, והיוו גם הן תוספת משמעותית. בסך הכול צורפו לצי הסוחר הבריטי אוניות סוחר בתפוסה של כ-3 מיליון טון, שפיצו כמעט לגמרי על האבדות, אך הן היו "מתנה חד פעמית" - לא ניתן היה לקוות ליתרון מסוג זה פעם נוספת. במקביל, עברו המספנות בבריטניה לתוכנית בנייה מואצת, שנועדה לבנות אוניות בתפוסה של 1,200,000 טון, והוזמנו בארצות הברית אוניות בתפוסה של 7,000,000 טון.
• תורגלה לוחמה נגד צוללות, ונקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי. כל אונייה חדשה עברה דרך בסיס אימונים באיים ההברידיים, שם עברה אימונים נוקשים במיוחד במשך כמה שבועות. מעבר לכך, במקום צירוף מזדמן של אוניות ליווי לשיירה, נקבעו קבוצות קבועות של אוניות ליווי, שתמיד הפליגו ביחד; כך הושגו יעילות רבה ושיתוף פעולה גבוה בין האוניות. בכל קבוצה היו שתיים או שלוש משחתות וחמש או שש קורבטות. מכיוון שבדרך כלל אונייה או שתיים היו בנמל לטיפולים לתיקונים, מנתה כל קבוצה שש אוניות בפועל.
• שיפור אמצעי השליטה - בפברואר 1941 הועברה מפקדת זירת המבואות המערביים (Western Approaches Command) מפלימות' לליברפול, שהייתה אחד מהנמלים העיקריים של השיירות. בדרך זו הושגה שליטה קרובה וטובה בהרבה על השיירות. בנוסף, הוכפף פיקוד החופים של חיל האוויר המלכותי (RAF Coastal Command) ישירות לאדמירליות; פיקוד החופים עסק בעיקר בלוחמה נגד צוללות, והכפפתו לאדמירליות הביאה לשיתוף פעולה ותיאום טובים יותר.
• חידושים טכנולוגיים - הצורך המלחמתי הדחוף הוביל לפיתוח מואץ של אמצעים טכנולוגיים חדשים. הוכנסו לשימוש פצצות עומק שהיו ניתנות להטלה ממטוסים (עד אז היו למטוסים פצצות רגילות לשימוש נגד צוללות, שהיו צריכות לפגוע ישירות בצוללת, ושאחוזי ההצלחה שלהן היו אפסיים). טווח הטיסה של המטוסים הלך וגדל בהתמדה, ונוסף להם ולאוניות הליווי אמצעי גילוי חדש: מכ"ם בעל גל סנטימטרי, שאפשר גילוי עצמים קטנים יחסית.

הדיפת המתקפה

הצוללת U-107, חוזרת לבסיסה בצרפת

האמצעים שנקטו הבריטים החלו לתת את פירותיהם באביב 1941. ב-7 במרץ הוטבעה הצוללת U47, של גונתר פרין; ב-17 במרץ טובעה U100, ומפקדה, שפק, טבע יחד עם צוותו; ובאותו לילה הותקפה U99 של קרצ'מר, נפגעה קשות, וצוותה נאלץ לנטוש אותה. קרצ'מר היה שבוי בקנדה עד תום המלחמה. בתוך כשבועיים נהרגו או נשבו רוב ה"אסים" הגדולים של צי הצוללות הגרמני. דניץ העביר את מרכז הכובד מערבה יותר, לאזורים בהם לא היה ליווי של השיירות (הליווי באותה תקופה החל רק מנקודה מסוימת באוקיינוס וממנה מזרחה). השיירה SC-26 הותקפה בתחילת אפריל ואיבדה 10 אוניות, אך כאשר הצטרפה קבוצת הליווי הוטבעה צוללת אחת.

ב-9 במאי הושג הישג משמעותי מאוד, כאשר המשחתת "בולדוג" הצליחה להכניע את הצוללת U110 וללכוד אותה; בתוכה נמצאה מכונת אניגמה שלמה. המכונה הועברה לבלצ'לי פארק, ומדעניה נעזרו בה רבות כדי לפצח את הקוד הגרמני, ובכך לאפשר פריצת דרך במערכה. עד אוגוסט כבר קראו הבריטים חלק נכבד מהתקשורות הגרמניות, במהירות וברצף, ובהתאם לפיענוח הצליחו לכוון את השיירות לנתיבים הרחק ממיקומן של הצוללות. יש הטוענים שלמעלה מ-300 אוניות ניצלו ממתקפה בזכות מידע זה, אם כי זהו מספר שלא ניתן לאמת.

עד יוני 1941 ליוו הבריטים שיירות רק מנקודה מסוימת באוקיינוס האטלנטי. ב-23 במאי ביקשו הבריטים מהצי הקנדי לקבל עליו את האחריות לליווי השיירות בחלקו המערבי של האוקיינוס. הקנדים הקימו בסיס בעיירה סט. ג'ונס, הנקודה המזרחית ביותר בניופאונדלנד, ושם התבסס כוח הליווי הקנדי שנקרא NEF (ר"ת - Newfoundland Escort Force). ב-13 ביוני החל כוח זה לפעול, בפיקודו של קומודור; הכוח הורכב משש משחתות ו-17 קורבטות של הצי הקנדי, שתוגברו בשבע משחתות, חמש קורבטות ושלוש אוניות סלופ מלחמתי של הצי הבריטי. כוח זה ליווה את השיירות מהנמלים בקנדה לניופאונדלנד ומשם לנקודת המפגש עם הליווי הבריטי במרכז האוקיינוס, מדרום לאיסלנד.

"כיסוי" נתיב השיירות קיבל תגבור משמעותי לאחר שארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר במלחמה. שיתוף הפעולה בין ארצות הברית ובריטניה הלך והתחזק במהלך שנות המלחמה הראשונות; ב-10 באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט במפרץ ארג'נטייה, ליד ניופאונדלנד; במהלך מפגש זה נחתמה האמנה האטלנטית, שמשמעותה הייתה, בין השאר, העמקת והגברת שיתוף הפעולה הצבאי בין ארצות הברית ובריטניה במלחמה מול גרמניה הנאצית. שני המנהיגים החליטו על חלוקת האוקיינוס לאזורי שליטה אסטרטגית; צי ארצות הברית קיבל אחריות על מחציתו המערבית, כולל איסלנד, והחל בליווי שיירות ובסיוע לצי הקנדי באזור זה.

המשחתת "ראובן ג'יימס", האונייה האמריקנית הראשונה שהוטבעה על ידי צוללת במלחמה

המעורבות האמריקנית הלכה והעמיקה; אונייה אמריקנית תקפה צוללת גרמנית לראשונה ב-9 באפריל 1941, כאשר המשחתת "ניבלאק" (Niblak) תקפה בפצצות עומק צוללת גרמנית, בעת שחילצה נפגעים מאונייה הולנדית שטובעה קודם לכן; ב-31 באוקטובר הייתה המשחתת האמריקנית "ראובן ג'יימס" (Reuben James) לאונייה האמריקנית הראשונה שטובעה בידי צוללת גרמנית.

הבריטים החלו להשתמש גם באמצעים טכנולוגיים משופרים יותר. הותקנו משגרים לפצצות העומק, שאפשרו לירות אותן מצידי האוניות ולא רק מירכתיהן (בכך היה ניסיון להתגבר על אחת המגרעות המרכזיות של פצצות אלה, ראו: פצצות עומק. מעבר לכך, פצצות העומק נורו בתבנית מסוימת (בדרך כלל כמעוין), כדי להגביר את סיכויי הפגיעה.

כדי להתמודד עם מטוסי הסיור והתקיפה ארוכי הטווח של הגרמנים, הותאמו כמה אוניות סוחר לשאת עליהן מעוט לשיגור מטוס קרב, בדרך כלל מדגם הוקר הוריקן. מטוס זה היה מוזנק כלפי המטוסים הגרמניים, ולאחר ביצוע משימתו היה הטייס נוחת בים ליד אוניית הסוחר, ונאסף אליה; המטוס היה אובד, מכיוון שלא הייתה דרך להחזירו לאונייה. אוניות אלו אוניות מעוט אזרחיות (CAM); הן נועדו להוות תשובה זמנית עד להכנסתן לשירות של נושאות מטוסים ייעודיות.

מעבר לאמצעי נגד אלו, הצליחה בריטניה לצמצם את כמות המטען הדרושה לה באופן משמעותי, והצליחה לארגן מחדש את התנועה בנמלים, כך שנמנעה כפילות והושג חיסכון בתנועת האוניות. במהלך 1941 הגיעו האבדות בים להיקף של 3,600,000 טון, ואולם הארגון מחדש בנמלים וצמצום הצריכה חסכו 3,000,000 טון נדרשים, והמספנות הצליחו לבנות בשנה זו אוניות בתפוסה של 1,200,000 טון; למרבה האבסורד, בריטניה נותרה בסוף השנה עם עודף, למרות האבדות.

טעויות גרמניות

עם כל מאמציהן של בעלות הברית, חלק גדול מדעיכת המתקפה נבע מטעויות של הגרמנים; היטלר והפיקוד העליון הגרמני לא הבינו עדיין את יכולתה הפוטנציאלית של זרוע הצוללות, ומספר מהלכים שעשתה גרמניה הביאו לבלימת המתקפה ולדילולה.

• מבצע ברברוסה, המתקפה הגדולה של גרמניה על ברית המועצות, החל ב-22 ביוני 1941, וריכז את תשומת לבה של גרמניה לנעשה במזרח-אירופה. הדבר גרע מיכולתו של חיל האוויר לסייע לצוללות, ובכלל עיקר המשאבים הופנו מזרחה. חלק מן הצוללות הופנו לים הבלטי, בהצלחה מועטת מאד; חלק אחר הועבר להגנה על חופי נורווגיה, בשל חששו של היטלר מפלישה באזור זה. הדבר צמצם מאוד את מספר הצוללות הפעילות במערכה עצמה.

נושאת המטוסים לליווי, אה"מ Audacity

• גורם נוסף שצמצם עוד יותר את מספר הצוללות באוקיינוס האטלנטי היה המשך הלחימה עם בריטניה בים התיכון. בסתיו 1941 הורה היטלר, למרות התנגדותם של דניץ ורדר, להעביר חלק מן הצוללות לים התיכון. במהלך נובמבר ותחילת דצמבר הטביעו הצוללות מספר אוניות מלחמה בריטיות בזירה זו (אוניית מערכה, נושאת מטוסים וסיירת כבדה), והפיקוד הגרמני העליון הורה לדניץ להעביר צוללות נוספות לגזרה זו. ריבוי הצוללות בגזרה הביא לכמה קרבות גדולים נגד שיירות באזור זה. בדצמבר 1941 תקפה עדת זאבים את השיירה HG76, שבה היו 32 אוניות סוחר, בליווי קבוצת הליווי 36, ובה שש קורבטות ושתי אוניות מסוג סלופ מלחמתי. על קבוצת הליווי פיקד אחד מהמפקדים המפורסמים והטובים ביותר של הצי הבריטי, קפטן פרדריק ווקר (Walker). לאוניות הליווי הצטרפה גם נושאת המטוסים הראשונה שנבנתה כדי לסייע במשימת ליווי השיירות, אה"מ Audacity. בקרב שהתחולל מול הצוללות טובעה אוניית ליווי אחת, שתי אוניות סוחר, ונושאת המטוסים, במחיר של חמש צוללות; יש הטוענים שזה היה הניצחון הראשון של בעלות הברית במערכה על האטלנטי.
• מספר הצוללות הגרמניות היה עדיין נמוך מאוד במהלך 1941, ורק לקראת אמצע השנה החל לעלות. באפריל 1940 היו לגרמנים 46 צוללות פעילות, ואולם בפברואר 1941 ירד המספר ל-21 צוללות פעילות בלבד - המספר הנמוך ביותר בכל מהלך המלחמה, דווקא בשיא המתקפה. רק במהלך השנה החל המספר שוב לעלות, ובסוף 1941 היו לגרמנים 91 צוללות פעילות; אך עד אז כבר עבר שיאה של המתקפה.

שיא המערכה: דצמבר 1941 - פברואר 1943

"זמן מאושר" שני בחוף המזרחי של ארצות הברית

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מבצע "הקשה"

ב-7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את צי ארצות הברית שעגן בנמל פרל הארבור בהוואי. ארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן, וגרמניה, בעלת בריתה של יפן, הכריזה מלחמה על ארצות הברית. כך הפכה מעורבותה של ארצות הברית במערכה באוקיינוס האטלנטי, שהייתה עד כה מבוססת על נייטרליות לכאורה ובפועל סייעה לבריטניה, למעורבות פעילה במוצהר.

ארצות הברית מצאה עצמה נלחמת בשתי זירות ימיות - באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי - בעת ובעונה אחת. באוקיינוס השקט נחלש הצי האמריקני מאוד בעקבות ההתקפה על פרל הארבור; היה צורך בבנייה ובהרחבה גדולה של הצי, וזאת תחת הלחץ של המלחמה.

מכלית שנפגעה על ידי צוללת עולה באש וטובעת

דניץ העריך שארצות הברית עומדת להיכנס למלחמה, ונערך למבצע "הקשה" (Drumbeat, בגרמנית: Paukenschlag). למרות מספרן המצומצם של הצוללות שנשלחו בשלב הראשון, חמש בלבד, הן הצליחו לגרום לאבדות כבדות מאוד לאורך החוף המזרחי של אמריקה, מהים הקריבי ועד ניו פאונדלנד. לאחר הסבב הראשון שערכו הצוללות מטיפוס XI, נשלחו בסבב השני גם צוללות מדגם VII, שהיו בעלות טווח קצר יותר; הן הצליחו לעמוד במשימה בזכות חידוש נוסף של דניץ: צוללות אספקה מיוחדות, שנקראו "פרות חולבות" (Milch Cows) תדלקו את הצוללות בלב ים ואפשרו להן להגדיל את הטווח ואת משך המשימה.

הצי האמריקני לא היה מוכן למלחמה. הם חזרו על כל השגיאות שעשו הבריטים בתחילת המלחמה, ולא סמכו על המודיעין הבריטי או על הטקטיקה שפיתח; רק בתחילת אפריל החל הצי האמריקני לאכוף את שיטת השיירות, וגם אז בלחץ בריטי. ואולם, עם הזמן החלה לוחמת הצוללות של צי ארצות הברית להשתפר, ועד ספטמבר כבר הייתה כל התנועה הימית, מברזיל, דרך הים הקריבי ועד ניו יורק מאורגנת בשיירות. חיל האוויר האמריקני התחזק והחל לספק חיפוי לשיירות בטווח הקרוב לחוף, ואוניות הליווי הלכו ושיפרו את הטקטיקה שלהן ואת הישגיהן. במחצית 1942 הורה דניץ לצוללות לעזוב את החוף המזרחי, שכבר לא הניב תוצאות כפי שהיה בתחילת השנה, ולחזור למרכז האוקיינוס האטלנטי.

צוללת מטיפוס XI (מימין) וצוללת מטיפוס VII במעגניהן. צולם בטרונדהיים, לאחר המלחמה

התעצמות ופיתוחים טכנולוגיים

שני הצדדים במערכה לא שקטו על שמריהם בהתעצמות ובבניית כוחם. הגרמנים החלו סוף סוף לבנות צוללות בהיקף גדול. בינואר 1942 היו לגרמנים 91 צוללות בלבד, אך בדצמבר של אותה שנה הגיע כוחם כבר ל-212 צוללות. מנגד, הפעילו בעלות הברית אמצעים וטקטיקות חדשות. מספרן הגדל והולך של אוניות הליווי איפשר הקמת קבוצות ליווי - קבוצות של אוניות מלחמה שלא היו קשורות לשיירה מסוימת ושניתן היה להפנות אל שיירה מסוימת שהותקפה. אוניות הליווי צוידו במרגמות בשם Hedgehog (קיפוד) שירו פצצות נגד צוללות קדימה, אל מעבר חרטום האונייה; אמצעי נוסף שהותקן באוניות הליווי היה מגלה כיוון (High Frequency Direction Finder, בקיצור - HF/DF, נודע בכינוי Huff-Duff) - אמצעי זה איפשר לגלות את מיקומן של הצוללות בעזרת זיהוי תשדורות הרדיו שלהן (גם מבלי לפענח אותן).

החל מאוגוסט החלו להגיע לזירה מפציצים בעלי טווח ארוך מאוד (VLR, very long range) מדגם B-24 ליברייטור. בשל סכסוכים וויכוחים במטות בעלות הברית הוקצה רק מספר קטן מאוד של מטוסים למערכה זו, אך הם החלו לכסות את השטח באוקיינוס שאליו לא היו מטוסים אחרים יכולים להגיע. מטוסים ואוניות צוידו במכ"ם שאיפשר את גילוי הצוללות, והמטוסים צוידו בזרקור רב עוצמה שאיפשר להם להפתיע את הצוללות על פני הים, לאחר שנתגלו במכ"ם. הגרמנים הגיבו בהתקנת מגלה מכ"ם בשם מטאוקס (Metox) שגילה לצוות הצוללת את העובדה שמכ"ם סורק אחריהם.

הצוללות חוזרות למרכז האוקיינוס ושיאו של הקרב: יולי 1942 - מאי 1943

מערכת השיירות לאורך החוף המזרחי של אמריקה הצפונית והמרכזית הייתה שלמה בספטמבר 1942; הגרמנים הבינו את המצב כבר ביולי, והצוללות החלו לחזור למרכז האוקיינוס האטלנטי. הן התרכזו בעיקר באזור שעדיין לא היה מכוסה על ידי מטוסי בעלות הברית, בין גרינלנד לאיסלנד. לאחר האבדות הכבדות שהנחילו לבעלות הברית לאורך חופי אמריקה, שהגיעו ל-88 אוניות ויותר מ-470,000 טון בממוצע לחודש, חזרו אבדות השיירות במרכז האוקיינוס לעלות. מספר הצוללות בים היה בתקופה זו גדול בהרבה מזה שהיה בעת המתקפה הקודמת, והפיקוד הגרמני יכול היה להרכיב קבוצות של עשר עד חמש עשרה צוללות בבת אחת שיתקפו את השיירות. בין יולי לדצמבר 1942 הוטבעו 480 אוניות של בעלות הברית, בתפוסה כוללת של למעלה מ-2.6 מיליון טון; עתודות הדלק בבריטניה ירדו לרמה מסוכנת, והיבוא ירד לשני שלישים מרמתו ב-1939.

חלק מהקושי נבע מהמעבר של בעלות הברית ממגננה למתקפה. בנובמבר 1942 החלה מתקפת הנגד הסובייטית בסטלינגרד; קרב גוודלקנל הלך והוכרע לטובת ארצות הברית; ובעלות הברית החלו את הנחיתה בצפון אפריקה במסגרת מבצע לפיד ב-8 בנובמבר. מעבר זה דרש השקעת משאבים נוספים, האריך את קווי ההפלגה, ודילל את כוחות הליווי. כדי לבצע את הנחיתה באפריקה היה על בעלות הברית להעביר אלפי חיילים בדרך הים, והדבר דרש הקצאת אוניות ליווי למטרה זו, הקצאה שבאה על חשבון ליווי השיירות. ליווי אוניות החיילים הצליח; למרות האבדות הכבדות לאוניות הסוחר, לא נפגעה אף אונייה שנשאה חיילים וציוד לפלישה.

תחילת 1943: שיא הקרב

צוללת גרמנית תחת אש ממטוס ימי מדגם סנדרלנד, 8 ביולי 1944

שני הצדדים הגיעו לשיא בתחילת 1943. מספר הצוללות המבצעיות נע בין 403 ל-435, ובכל עת היו בים כ-100 צוללות פעילות. זה היה המספר שאליו שאף דניץ, וכעת היה בידיו הכוח המספיק להערכתו לניצחון במערכה. היטלר והפיקוד הגרמני העליון הבינו סוף סוף את ערכה של זרוע הצוללות, ומנגד התאכזבו קשות מאוניות השטח, ושיא האכזבה היה לאחר כישלונן בקרב ים ברנץ ב-31 בדצמבר 1942. רדר הגיש את התפטרותו. דניץ הפך למפקד הצי הגרמני, ועצמאותו הגיעה לשיא.

מעבר לכך, זכו הגרמנים בשלב זה בשני יתרונות גדולים מבחינה מודיעינית. חלק נכבד מההגנה על השיירות היה מבוסס על החומר המודיעיני הסודי, שהוגדר אולטרה; על סמך ידיעת כוונותיהן של הצוללות, הופנו השיירות לנתיבים בטוחים יותר. כאשר לא הגיע מידע נאלצו השיירות להפליג ישירות אל הצוללות הממתינות. ואולם, במהלך 1942 הורה דניץ על הוספת גלגל רביעי למכונות האניגמה; הדבר היה מכה למפענחי הצופן הבריטיים, ורק בדצמבר 1942 פוצח הקוד מחדש, גם אז לא באופן מלא. הפיצוח המלא הושלם רק באביב 1943, לאחר שיא הקרב. מנגד, הצליח שירות הביון הימי הגרמני, B-dienst, לפצח את הקוד הימי הבריטי, ולאורך כל השלב הזה במערכה הצליח הביון הגרמני להעביר לצוללות מידע מדויק על תנועות השיירות, ולהפנות אליהן את הצוללות בדייקנות. גם ללא הקושי המודיעיני הפכה שיטה זו לקשה יותר: היו בים יותר ויותר צוללות, ופשוט לא היה לאן להפנות את השיירות בלי שייתקלו בצוללות.

כבר בחודשים האחרונים של 1942 עלו מאוד אבדות בעלות הברית, והגיעו למאות אלפי טונות בחודש. בתחילת 1943 חלה ירידה ברמת האבדות של בעלות הברית, בגלל החורף הקשה שפקד את האוקיינוס ושהקשה מאוד על פעילות הצוללות, אך במרץ חידשו הצוללות את התקפותיהן, ורמת האבדות עלתה מאד; בקרב הגדול ביותר שנערך בין הצוללות לשיירות, קרב השיירות HX 229 ו - SC 122 שנערך בין 16 במרץ ל-19 במרץ, תקפו 41 צוללות שהיו מאורגנות בשלוש להקות זאבים, שתי שיירות (שהפליגו באותו אזור) ובהן 110 אוניות, מלוות ב-13 אוניות ליווי (שתוגברו בהמשך); הצוללות הצליחו לטבע 22 אוניות סוחר - 20% מכלל האוניות (בתפוסה כוללת של 141,000 טון), במחיר צוללת אחת בלבד שהוטבעה. בפעם הראשונה עלו אבדות השיירות על אלה של אוניות שהפליגו בודדות; התחושה הייתה ששיטת השיירות קורסת, ולהערכת הצי הבריטי היו הגרמנים קרובים יותר מאי-פעם לניתוק הקשר הימי לבריטניה.

ואולם, בתוך כמה שבועות התהפך הגלגל. בקרב מול השיירה ONS-5, שהתחולל מ-29 באפריל ועד 6 במאי תקפו 43 צוללות, שהיו מאורגנות בשתי קבוצות, את השיירה ONS-5 שהייתה מוגנת על ידי 7 אוניות ליווי. הצוללות הצליחו להטביע 12 אוניות סוחר (בתפוסה כוללת של 63,000 טון), אך אוניות הליווי הצליחו להטביע 6 צוללות ולפגוע בשבע נוספות. דניץ הורה על הפסקת המתקפה ועל הסגת הצוללות, לצורך התארגנות. ואולם, הייתה זו רק תחילתו של החודש שנקרא בפי הגרמנים "מאי השחור"; בחודש זה הצליחו אוניות הליווי להטביע 41 צוללות, כרבע מכלל הכוח המבצעי הגרמני. ב-24 במאי הורה דניץ על הפסקה זמנית של המערכה, והצוללות נסוגו מן האוקיינוס.

הסיבות לתפנית במערכה

צוללת גרמנית תחת מתקפה אווירית, 1943. במרחק מה מהצוללת מתפוצצת פצצת עומק. ניתן לראות את חימוש הנ"מ של הצוללת, על הגשר שלה

מדוע התהפך הגלגל? אין סיבה אחת לכך, אלא צירוף של כמה וכמה מהלכים, שהגיעו לשיאם בדיוק בתקופה זו. בוועידת קזבלנקה (שהתקיימה בינואר 1943) הסכימו בעלות הברית שהמלחמה בצוללות היא המטרה הראשונה במעלה, משום שבלי ניצחון על הצוללות לא ניתן יהיה להעביר לאירופה את הכוחות הדרושים כדי לנצח את גרמניה. קציני צי הסכימו על הקצאת מספר גדל והולך של מטוסים בעלי טווח ארוך מאוד (VLR, Very Long Range) שיוכלו לספק מטרייה אווירית לכל אורך נתיב השיירות. במרץ 1943 היו רק 20 מטוסים כאלה לרשות בעלות הברית, אך בתוך חודש כבר הוכפל מספרם.

במקביל, עלה מאוד מספר אוניות הליווי. בעלות הברית החלו לצרף לשיירות נושאות מטוסים לליווי; מטוסיהן, בדרך כלל מדגם F4F ויילדקט, הוסיפו מימד נוסף לליווי האווירי. מספרן של אוניות הליווי עלה מאוד, וגדל עוד יותר לאחר סיום מבצעי הנחיתה בצפון אפריקה, כאשר אוניות הליווי שסופחו למבצע שוחררו חזרה לליווי השיירות באוקיינוס האטלנטי. גם איכותן של אוניות הליווי עלתה: מספר הפריגטות הלך וגדל, והן הוכיחו עצמן כאוניות המתאימות ביותר לליווי. מעבר לאוניות הליווי, הורכבו גם קבוצות של אוניות ליווי, שלא ליוו שיירה מסוימת אלא הפליגו בים במקביל לשיירות ותגברו אותן בעת התקפת צוללות.

מהלך נוסף שהבשיל בתקופה זו היה עליית קצב בנייתן של אוניות הסוחר. תקוותם של הגרמנים הייתה להגיע לקצב טיבוע שיעלה על יכולתן של בעלות הברית להשלים את האבדות, ואולם בשלב זה של המלחמה כבר היה קצב בניית האוניות בארצות הברית מהיר בהרבה: רק ב-1943 בנו המספנות בארצות הברית אוניות חדשות בתפוסה של למעלה מ-17 מיליון טון.

יותר ויותר אמצעים טכנולוגיים החלו לתת את פירותיהם בשלב הזה. המכ"ם של בעלות הברית הצליח לגבור על מגלי המכ"ם של הצוללות; יותר ויותר מכשירי איכון (HF/DF) הותקנו על אוניות הליווי; ועוד. לפירוט נרחב ראו: המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מרכיבי הקרב. מרכיב חשוב מאוד בניצחון היה הפיצוח המחודש של הקוד הגרמני, במרץ 1943, שתרם תרומה מרכזית לזיהוי כוונות הגרמנים ולהפניית כוחות בעלות הברית אליהן.

כל אלה הביאו לתבוסתן של הצוללות באביב 1943. במאי הורה דניץ לצוללות לסגת זמנית מהאוקיינוס; עד סוף השנה הוטבעו כ-100 צוללות גרמניות.

השיירות הארקטיות לברית המועצות

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945): השיירות הארקטיות

השיירות הארקטיות היו שיירות שהפליגו מבריטניה לנמלים הצפוניים בברית המועצות, ארכנגלסק ומורמנסק במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק מהסיוע שהושיטו בריטניה וארצות הברית לברית המועצות. השיירות הפליגו מבריטניה צפונה, חצו בדרכן את החוג הארקטי, ונעו במעבר הצפון-מערבי שבאוקיינוס הארקטי, ומכאן שמן. הגרמנים ניסו לפגוע במעבר השיירות, ומערכה זו התחוללה כחלק מהמערכה הכוללת באוקיינוס האטלנטי שבה ניסה הצי הגרמני לפגוע במעבר שיירות האספקה מארצות הברית לבריטניה. בניגוד למערכה בשאר חלקי האוקיינוס, שבה לחמו צוללות, בקרב מול השיירות הארקטיות השתתפו גם מטוסים וספינות מלחמה.

השלב האחרון: תבוסת הצוללות

מלח גרמני קורא לעזרה לאחר שהצוללת שלו הוטבעה. צולם ב-1945

נסיגתן של הצוללות הביאה לירידה תלולה באבדות בים. שיירות גדלות והולכות החלו להזרים לבריטניה ציוד, אספקה וחיילים, לקראת הפלישה הצפויה לאירופה. במקביל, נחתו מכות נוספות על הצוללות: האדמירליות הבריטית הבינה סוף סוף שהקוד שבו נעשה שימוש נפרץ על ידי הגרמנים, והקוד הוחלף; הגרמנים לא הצליחו לפרוץ את הקוד החדש עד סוף המלחמה, ומקור מידע חיוני עבורם נחסם.

מעבר לכך, החל פיקוד החופים הבריטי במתקפה על הצוללות הגרמניות בעת מסען במפרץ ביסקאיה, בעת יציאתן לאוקיינוס ובעת חזרתן. שיא המבצע היה בחודש יולי 1943, אז הוטבעו 20 צוללות במפרץ על ידי מטוסי הפיקוד. הצלחה זו לא חזרה על עצמה, אך כשלעצמה הנחיתה מכה קשה על הצוללות. במקביל, השמידו קבוצות הליווי של בעלות הברית את צוללות האספקה הגרמניות, "פרות החלב".

הגרמנים עשו ניסיונות נואשים לחזור ולהחיות את הקרב. בשלב הראשון, נעשה מאמץ לחדש ולחזק את צי הצוללות מדגם VII, שהיווה את עמוד השדרה של שייטות הצוללות. חימוש הנ"מ שלהן חוזק מאוד, כנגד התקפות המטוסים, ונוספו להן צינורות שנורקל, כדי לאפשר להן לשהות זמן רב בהרבה בצלילה. אמצעים אלה לא צלחו; העוצמה האווירית של בעלות הברית הייתה רבה מאוד, וגברה על הגנתן של הצוללות. השנורקל סבל מבעיות טכניות רבות, והשימוש בו לא היה יעיל.

אמצעי נוסף שפותח היה הטורפדו האקוסטי, שהתביית על מטרתו בעזרת הרעש שהקימה. הכוונה הייתה לפגוע במדחפי האוניות, בעיקר אלה של אוניות הליווי, שפעלו מהר יותר מאלו של אוניות הסוחר. ואולם, תוך כמה ימים נמצא פתרון לאיום חדש זה, בדמות מכלים שנזרקו מהאוניות ויצרו רעשי הטעיה שהטו את הטורפדות ממסלולם.

פתרון יסודי יותר היה בבניית צוללות חדשות לגמרי, שהייתה להן היכולת להפליג זמן רב בהרבה בצלילה, במהירות רבה הרבה יותר. צוללות אלו נקראו על ידי הגרמנים "אלקטרובוט" (אוניות חשמליות, Elektroboot), ומהן תוכננו שני דגמים: XXI ו - XXII. ואולם, יכולת הייצור של הגרמנים בשלב זה כבר הייתה נמוכה מאוד, עקב ההפצצות המסיביות על גרמניה; רק צוללת אחת מסוג זה הגיעה לשירות מבצעי, וגם היא ביצעה רק שיוט אחד, ללא תוצאות.

בעלות הברית הצליחו להעביר מעבר לאוקיינוס ומעבר לתעלת למאנש את הכוחות העצומים שנדרשו לפלישה באבדות זניחות לגמרי, ובכך הסתבר סופית כישלונן של הצוללות. ב-5 במאי 1945 הורה דניץ לכל הצוללות להפסיק את מלחמתן ולחזור לבסיסיהן. באותו יום הוטבעה האונייה האחרונה מול חופי ארצות הברית, ולמחרת הוטבעה הצוללת המתקיפה.

אבדות

מספרי האבדות במערכה זו נתונים בוויכוח מתמשך. עם זאת, ההערכות המקובלות לגבי האבדות במערכה זו הן כדלהלן:

• בעלות הברית - כ-3,500 אוניות סוחר הוטבעו, בתפוסה כוללת של 14.5 מיליון טון. כ-30,000 ימאים טבעו עמן. כ-175 אוניות ליווי הוטבעו במערכה.
• גרמניה - 764 צוללות הוטבעו במערכה, שהן כ-2/3 מסך כל הצוללות שהושקו במהלך המלחמה (לא כולן פעלו באותה עת). 28,000 מלחים גרמניים נהרגו במערכה.

סיכום הטבעות אוניות סוחר במהלך המערכה

סיכום הטבעות צוללות במהלך המערכה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף

• מלחמת העולם, 1939-1945 - קרבות - האוקיינוס האטלנטי, דף שער בספרייה הלאומית
• U-boat.net - מידע מפורט על כל כלי השיט שהשתתפו במערכה, המפקדים, השיירות, ועוד
• אתר מפורט למדי על כל מהלכי המערכה
• אתר מפורט נוסף בנושא
• סקירה על המערכה, באתר ה-BBC
• המחשה של הטקטיקות השונות שבהן השתמשו אוניות הליווי, באתר ה-BBC
• רן לוי, הקרב על האוקיינוס האטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע השניה, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37818698המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה