המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945) - מתקפת אוניות השטח
המערכה באוקיינוס האטלנטי הייתה המערכה הארוכה ביותר במלחמת העולם השנייה. הצי הגרמני תקף את התעבורה הימית אל בריטניה במטרה לנתק אותה ממקורות האספקה והתגבורות שלה; בעלות הברית, תחילה הצי המלכותי הבריטי וציי חבר העמים הבריטי, בעיקר הצי הקנדי, ומאוחר יותר גם צי ארצות הברית, נלחמו מול הניסיונות הגרמניים.
עיקרה של המערכה היה המאבק בין הצוללות הגרמניות לבין אוניות הליווי של בעלות הברית שיצאו מנמלים שונים וביניהם לוריאן. ואולם הפיקוד הגרמני תלה את עיקר תקוותיו בשלב הראשון של המלחמה באוניות השטח של הצי הגרמני, והן מילאו תפקיד משמעותי יחסית במהלך השלב הראשון של המערכה, עד תחילת 1942; לאחר מכן הצליחו הבריטים לחסל למעשה איום זה. שאר השלבים התבססו יותר על הצוללות הגרמניות בשילוב עם אוניות השטח, איום שחוסל עם פענוח האניגמה.
הצי הגרמני בתחילת המערכה
הצי הגרמני הקיסרי של מלחמת העולם הראשונה, שהיה קרוב בהיקפו וברמתו לצי הבריטי הוטבע רובו ככולו על ידי מפקדיו לאחר הכניעה במלחמה.
מפקד הקריגסמרינה - הצי הגרמני המתחדש - גרוס אדמירל אריך רדר תכנן תוכנית ארוכה ומקיפה לחידוש הצי. במסגרת תוכנית זו היה הצי אמור לכלול 13 אוניות מערכה מסוגים שונים, 12 סיירות כבדות, 8 נושאות מטוסים, ועוד. ואולם, השלמת התוכנית נועדה ל-1947; עם פרוץ המלחמה ב-1939 לא היה הצי הגרמני מוכן למלחמה[1].
יחד עם זאת, בשלב הראשון של המלחמה היה מספרן של הצוללות קטן מאד יחסית. אוניות השטח הן שהיוו את האיום העיקרי על השיירות הבריטיות, והאוניות החזקות ביותר היו סיירות כבדות, שהוגדרו על ידי הגרמנים כ- Panzerschiff ("אונייה משוריינת"); הבריטים הגדירו אוניות אלו כסוג בפני עצמן, חזק יותר מסיירת ופחות חזק מאוניית מערכה; סוג זה הוגדר כאוניית מערכה זוטא, Pocket Battleship.
שתיים מאוניות אלו, הסיירות הכבדות "ליצו" (Lützow)[2] ואדמירל גרף שפיי, היו בים עוד לפני הכרזת המלחמה, ויצאו מיד לתקיפת אוניות סוחר. "ליצו" הוחזרה לגרמניה לקראת הפלישה לנורווגיה לאחר שהטביעה שתי אוניות סוחר בלבד; "אדמירל גרף שפיי" הצליחה להטביע תשע אוניות באוקיינוס ההודי עד שנלכדה ב-13 בדצמבר 1939 בידי כוח משימה בריטי נחות ממנה בפתח הנהר ריו דה לה פלטה באורוגוואי. לאחר שנפגעה קשות בקרב הטביע רב החובל של "אדמירל גרף שפיי" את אונייתו, והתאבד.
שתי אוניות מלחמה נוספות שהתפרסמו יותר מהקודמות היו הסיירות שרנהורסט וגנייזנאו. הן יצאו לפשיטה ראשונה ב-23 בנובמבר, ואז הטביעו את אוניית הסוחר החמושה "רוולפינדי" (Rawalpindi) בצפון האוקיינוס האטלנטי לפני שחזרו לבסיסן. אוניות אלה היוו איום מתמיד על השיירות עד 1941, בשל מהירותן הרבה וחימושן הכבד.
המתקפה העיקרית של אוניות השטח
פעולות הצי הגרמני נגד השיירות הושהו במהלך הפלישה הגרמנית לנורווגיה, באפריל 1940. ואולם, לאחר שנורווגיה נפלה לידי הגרמנים, הופנו אוניות השטח חזרה לתקיפת השיירות.
דוגמה לכוחן של אוניות השטח הייתה התקפתה של אוניית המערכה זוטא אדמירל שר על השיירה HX-84. השיירה, בת 37 אוניות סוחר, הייתה מלווה באוניית סוחר חמושה אחת בלבד, ג'רוויס ביי (עדיין לא היו די אוניות ליווי כדי לתת מענה מספיק לשיירות). "אדמירל שר" הבחינה בשיירה ב-5 בנובמבר 1941, וניגשה להתקפה. אוניית הליווי, למרות שהייתה נחותה באופן מוחלט מהאונייה הגרמנית וחסרת כל סיכוי פנתה כדי לתקוף את "אדמירל שר". אוניית המלחמה הגרמנית הטביעה אותה תוך כמה דקות, והמשיכה להטביע חמש אוניות סוחר נוספות; ואולם, הזמן שחלף עד להטבעת ה"ג'רוויס ביי" אפשר לשאר אוניות השיירה להתחמק ולמנוע אסון כבד בהרבה. רב החובל של ה"ג'רוויס ביי" זכה לצלב ויקטוריה על גבורתו והקרבתו.
התקפתה של "אדמירל שר" הייתה חמורה כל כך, עד שהבריטים השעו את כל תנועת השיירות, וכל יחידות צי הבית (home fleet) הופנו כדי ללכוד אותה; ואולם, האונייה הגרמנית הצליחה לחמוק לאוקיינוס ההודי ולהמשיך בהתקפתה במהלך פברואר 1941. הבריטים המשיכו במצוד, אך "אדמירל שר" הצליחה לחמוק ולחזור לקיל, ב-1 באפריל 1941.
הבריטים חידשו תוך זמן קצר את השיירות, אך הן לוו על ידי אוניות מערכה וסיירות כבדות. האוניות הגרמניות העדיפו לא להיכנס לקרב מול אוניות אויב בעלות עדיפות עליהן, ועובדה זו מנעה מסיירות הקרב שרנהורסט וגנייזנאו לתקוף כמה שיירות שהיו מוגנות בידי אוניות מערכה. יחד עם זאת, שתי סיירות הקרב האמורות פשטו גם הן באוקיינוס האטלנטי, מינואר עד מרץ 1941, והטביעו בפשיטה זו 22 אוניות סוחר. הן הגיעו לנמל ברסט כדי להצטייד מחדש ולאפשר תיקון נזקים.
שיאן של הפשיטות הללו הייתה גיחתן של אוניית המערכה ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן. ביסמרק היוותה סיכון חמור ביותר לשיירות, עקב חימושה הכבד ומהירותה הרבה. "ביסמרק" יצאה מהים הבלטי ב-21 במאי 1941. ב-24 במאי לפנות בוקר יורטה על ידי סיירת הקרב הבריטית הוד ואוניית המערכה פרינס אוף ויילס. "הוד" ספגה פגיעה ישירה במחסן התחמושת שלה והתפוצצה, ואולם "ביסמרק" נפגעה במכלי הדלק שלה ואיבדה דלק רב; הערכת המצב הייתה שעל האונייה להגיע לברסט כדי לטפל בדליפה ושלא תוכל להמשיך בגיחה. הבריטים המשיכו לעקוב אחרי "ביסמרק", וב-26 במאי הצליחו מפציצי טורפדו מנושאת המטוסים ארק רויאל לגרום למערכת ההיגוי של "ביסמרק" נזק כבד, שמנע ממנה לחזור לנמל. למחרת, ב-27 במאי, טובעה "ביסמרק" על ידי אוניות מערכה בריטיות.
סוף המתקפה של אוניות השטח
למרות התחושה שאוניות השטח הגרמניות יצרו איום כבד, למעשה הייתה זו הגיחה האחרונה של אוניות אלו. שרנהורסט וגנייזנאו, שעגנו בברסט, היו מוקד לתקיפות אוויריות בריטיות בלתי פוסקות, יחד עם פרינץ אויגן; היטלר חשש לאובדנן, והורה להן לחזור לגרמניה. בפברואר 1942 הצליחו האוניות הגרמניות לחמוק חזרה לוילהלמסהבן במבצע קרברוס, ללא שהצי הבריטי או חיל האוויר המלכותי יצליחו למנוע זאת. התחמקותן של האוניות הגרמניות נתפסה ככישלון בריטי, אך בפועל הוסר האיום שהיוו אוניות אלה על השיירות באוקיינוס; הן לא חזרו שוב לזירה זו.
הצי הגרמני סבל במערכה זו מנחיתות מספרית קשה; כאמור לעיל, התוכנית הגרמנית לבינוי צי חזק הייתה אמורה להגיע למספרים משמעותיים רק ב-1944, ולהשלמה רק ב-1947. אונית השטח חששו מהתמודדות ישירה מול הצי הבריטי, גם בשל החשש מאובדן יחידות הצי המועטות שהיו ברשותן, וגם כנראה בשל המוניטין והשם של הצי הבריטי, כצי החזק והמנוסה בעולם.
אוניות פשיטה
בנוסף לאוניות השטח ה"קונבנציונאליות", עשו הגרמנים שימוש באוניות פשיטה. אוניות אלה היו אוניות סוחר רגילות שהוסבו לשאת תותחים, מבלי לשנות את מראיהן. בשל חזותן התמימה הן היו יכולות להתקרב לאוניות של בעלות הברית ולהטביע או ללכוד אותן.
גרמניה הפעילה עשר אוניות מעין אלו. היו אלה אוניות בתפוסה שנעה בין 3,860 ל-9,400 טון; הן היו חמושות בתותחי 150 מ"מ, צינורות טורפדו וחימוש אחר, ונשאו גם מטוס ימי לסיור. כל אלה היו מוסווים, כך שמרחוק נראו אוניות אלה כאוניות תמימות. האוניות תדלקו וקיבלו אספקה מאוניות גרמניות שפעלו ברחבי האוקיינוס, ולעיתים גם מבסיסים יפניים; הן פעלו בעיקר בדרום האוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי. ההסוואה של אוניות אלו הייתה טובה מאד, ורק במהלך 1943 הנהיגה האדמירליות הבריטית שיטה יעילה לזיהוי ששללה מהגרמנים את יכולתם להסתוות לאוניות תמימות[3].
מטרתן העיקרית של אוניות אלה הייתה ליצור בלבול ומבוכה בכל שיטת השיירות, ולהכריח את הצי הבריטי להקצות כוחות גדולים לחיפוש אחריהן, וכך לפזר את כוחותיו. בסך הכל, הטביעו אוניות אלה 133 אוניות סוחר בתפוסה כוללת של כמעט 830,000 טון[4].
הערות שוליים
- ^ The Oxford Companion to the Second World war, p. 473
- ^ שמה המקורי של האונייה היה דויטשלנד, אך היטלר חשש מהנזק המוראלי במקרה של הטבעת האונייה, ולכן הורה על שינוי שמה.
- ^ The Oxford Companion to the Second World War, p. 93.
- ^ http://www.iwm.org.uk/upload/package/8/atlantic/surface.htm.
| המערכה באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה | |
|---|---|
|
