קרב ים ברנץ
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: השיירות הארקטיות | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 31 בדצמבר 1942 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ים ברנץ | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי אסטרטגי. אין הכרעה בקרב | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב ים ברנץ התרחש במלחמת העולם השנייה, ב-31 בדצמבר 1942, מצפון לנורווגיה, בים ברנץ, בין אוניות ליווי בריטיות שליוו את השיירה שמספרה JW 51B מסקוטלנד אל חצי האי קולה שבברית המועצות ובין אוניות השטח של הצי הגרמני. הקרב התקיים בתנאים קשים, בשיאו של החורף הארקטי. כתוצאה מכישלון הצי הגרמני בקרב זה (ובקרבות שקדמו לו) הדיח היטלר את מפקד הצי אריך רדר ומינה תחתיו את קרל דניץ.
רקע
לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, הפכו הנמלים בחצי האי קולה, שבצפון ברית המועצות, למוצא הימי היחידי של ברית המועצות דרכו יכולה הייתה לקבל אספקה אזרחית וצבאית. החל מאוגוסט 1941 החלו לפעול השיירות הארקטיות שהובילו אספקה, נשק ותחמושת מארצות הברית ומבריטניה אל ברית המועצות. הצי הגרמני שבסיסיו היו ממוקמים לאורך החוף הנורווגי, פעל בים הנורווגי ובים ברנץ כדי לפגוע בשיירות ולשבש את האספקה החיונית לברית המועצות.
רוחבו של המסדרון שבין נורווגיה ובין האזור הקפוא של האוקיינוס הארקטי שבו היה ניתן להפליג היה כ-500 קילומטר בקיץ וכ-250 קילומטר בחורף. בקיץ הסכנה העיקרית לשיירות הייתה פעולת הצוללות הגרמניות ובחורף היו אלו מטוסי הלופטוואפה שבסיסיהם היו בנורווגיה. בסוף 1942 עמד הקרב על סטלינגרד בעיצומו ורוב מטוסי חיל האוויר הנאצי הוסטו למשימות בחזית המזרחית וכך עברה משימת יירוט השיירות לאוניות השטח.
היטלר ייחס חשיבות רבה הן לשליטתו בנורווגיה שסבר כי היא המטרה המועדפת לפלישה על ידי בעלות הברית והן לפעולות הימיות שנועדו לפגוע בסיוע לברית המועצות. הוא נתן פקודה מפורשת למפקד הפיקוד הצפוני של הצי: "מאחר שלכוח הימי יש עתה את האחריות העיקרית לשמר את יכולתה של גרמניה בסיכול ניסיונן של בעלות הברית לחמש מחדש את ברית המועצות, עליו לפעול להשגת יעד זה בנחרצות". אולם, באותה עת, המשיכה הפקודה, "יש לנהוג בזהירות מרבית, אפילו כנגד כוחות אויב שכוחם שקול לכוח הגרמני, כיוון שלא רצוי לחשוף את ספינות הדגל של הצי הגרמני לסיכונים גדולים". מומחים צבאיים טענו לאחר המלחמה כי פקודה כזו, המשתמעת לשתי פנים, היא בעייתית מאד וייתכן כי תרמה לכישלון הכוח הגרמני. בנוסף, ביקש היטלר, לקבל עדכון מיידי על כל המבצעים הימיים המתקיימים בזירה מאחר שכדבריו: "איני מסוגל לעצום עין בעת שהספינות פועלות". יחסו של היטלר אל הצי היה דו צדדי. מצד אחד ייחס לצי תפקיד מרכזי ושאף להתחרות בצי הבריטי בעל המוניטין ומצד שני לא העריך את מפקדי הצי וראה בחלק מהם כחדלי אישים וכגורמים בעלי פוטנציאל חתרני.
הרכב הכוחות
השיירה הבריטית JW 51B, בפיקודו של רוברט סנט וינסנט שרברוק, כללה:
- 14 אוניות סוחר שהובילו: 202 טנקים, 2,046 כלי רכב, 87 מטוסי קרב, 33 מפציצים, 11,500 טון דלק, 12,650 טון דלק מטוסים ו-54,000 טון של אספקה אחרת.
- 6 משחתות: "אקטיס" (Achates), "אורוול" (Orwell), "אוריבי" (Oribi), "אונסלו" (Onslow), "אובידיינט" (Obedient) ו"אובדיורייט" (Obdurate).
- 2 קורבטות
- שולת מוקשים אחת ושתי ספינות דיג שתפקידן היה שליית מוקשים.
- בנוסף, פעל בים ברנץ כוח R שכלל שתי סיירות בריטיות: ה"שפילד" (Sheffield) וה"ג'מייקה" (Jamaica), בפיקודו של סגן אדמירל רוברט ל. ברנט, שתפקידן היה לתת מענה להתקפות הגרמניות.
הכוח הגרמני הימי, בפיקודו של תת-אדמירל אוסקר קומץ, כלל:
- הסיירת הכבדה "אדמירל היפר" (Admiral Hipper)
- אוניית מערכה זוטא "ליצו" (Lützow)
- 6 משחתות: Z-31, Z-30, Z-29, "פרידריך אקהולדט" (Friedrich Eckholdt), "ריכרד בייצן" (Richard Beitzen), ו-"תאודור רידל" (Theodor Riedel).
בסיס הכוח הגרמני היה בפיורד אלטה שבצפון מערב נורווגיה.
מסע השיירה
שיירת אוניות הסוחר הפליגה צפונה מלוך יו (Loch Ewe) שבצפון מערב סקוטלנד ב-22 בדצמבר 1942 ופגשה ב-25 בדצמבר את כוח הליווי שלה שהגיע מאיסלנד. השיירה פנתה והפליגה לצפון מזרח והתמודדה עם מזג אוויר סוער שכלל רוחות עזות וגלים גבוהים. הסערה, שהגיעה לשיאה ב-28 וב-29 בדצמבר, גרמה לשיירה לסטות מנתיבה. כשהשתפר מזג האוויר, התברר כי חמש ספינות איבדו קשר פיזי עם השיירה. ספינה אחת נשלחה לחפשן ולמחרת הצטרפו שלוש מהספינות האובדות אל השיירה. שתי הספינות הנותרות עשו את דרכן באופן עצמאי אל חצי האי קולה.
ב-30 בדצמבר אותרה השיירה על ידי הצוללת הגרמנית U-354. כשהגיעה הידיעה למטה הצי הגרמני, נצטווה קומץ להפליג מיידית אל עבר השיירה. קומץ חילק את הכוח הימי שלו לשני כוחות משנה שהונהגו על ידי אונייתו, ה"אדמירל היפר" ועל ידי אוניית המערכה הזוטא, ה"ליצו". תוכניתם של הגרמנים כונתה בשם קוד "קשת בענן" והייתה נוהל שפותח אצלם לתקיפת השיירות הארקטיות באותה עת. הכוח הראשון (שלוש משחתות בפיקוד "האדמירל היפר") היה אמור לתקוף עם בוקר את השיירה מצפון. אוניות הליווי של השיירה אמורות היו להגיב ולהתעמת עם הכוח התוקף בעוד ששיירת אוניות הסוחר אמורה הייתה לשנות את מסלולה לדרום מזרח. שם, 25 קילומטר דרומית ל"היפר", חיכו לשיירה ה"ליצו" ושלוש משחתות נוספות שאמורות היו לגרום את הנזק הכבד.
הקרב
עקב קיומו של הקרב בעיצומו של הלילה הארקטי ועקב פיזורן של הספינות הבריטיות והגרמניות וחוסר הוודאות שלהן לגבי מיקום הספינות בכוחותיהם, לא כל שכן ספינות האויב, הקרב שנערך היה מפוזר ובמהלכו לא היה ברור לחלק מהספינות על מי הן יורות ומי יורה על מי, מי הן הספינות שבקרבתן וכמה ספינות מעורבות בקרב.
ב-08:30 בבוקר, ב-31 בדצמבר, בעת שהשיירה הייתה מצפון לנורדקאפ שבנורווגיה, זיהתה אחת הקורבטות הבריטיות שתי משחתות. לכוח הבריטי נמסר לפני כן כי שתי משחתות של הצי הסובייטי אמורות להגיע כסיוע לליווי השיירה ולכן ביצעה המשחתת "אובדיורייט", שהייתה ממוקמת בחלקה הדרומי של השיירה, נוהל זיהוי עצמי כלפי המשחתות ממערב לשיירה. בתגובה לאיתותי ה"אובדיורייט", פתחו המשחתות הגרמניות באש וניתנה פקודת קרב בכוח הבריטי. כחצי שעה מאוחר יותר, זיהתה משחתת מפקד הכוח הבריטי, ה"אונסלו", את ה"אדמירל היפר" באותו אגף, בחלקה האחורי של השיירה. ארבע משחתות בריטיות הסתובבו ונעו למגע עם ה"אדמירל היפר" בעוד שמשחתת חמישית נצטוותה להמשיך עם השיירה ולנסות למסך אותה באמצעות עשן.
שרברוק ידע כי כוח האש של הכוח הגרמני עולה בהרבה על שלו, וכי אם ישתמש בכל המלאי של נשקו העיקרי - הטורפדו, יאבד את יכולת ההרתעה. לכן, שמר את ירי הטורפדו להמשך הקרב. הוא ביצע תמרון מדומה של ירי טורפדו ואכן, ה"אדמירל היפר" נסוגה זמנית בהתאם להוראות המפקדה הגרמנית שלא לסכן את הספינות. ה"היפר" שבה ותקפה שנית והפעם הצליחה לפגוע באופן קשה ב"אונסלו". המשחתת הבריטית יצאה מכלל פעולה אך הצליחה לאחר הקרב להמשיך עם השיירה עד היעד במפרץ קולה. בהתקפה נפצע קשה המפקד הבריטי שרברוק והפיקוד על הכוח המלווה עבר למשחתת "אובידיינט". עתה פנתה ה"היפר" אל חלקה הצפוני של השיירה ותקפה את שולת המוקשים "בראמבל" (Bramble) שעסקה במיסוך השיירה בעשן. ה"בראמבל" נפגעה והמשחתת הגרמנית "אקהולדט" קיבלה הוראה לסיים את המלאכה וטיבעה את ה"בראמבל". חלק גדול ממלחיה נמשו על ידי ספינת הדיג שולת המוקשים ה"נורת'רן ג'ם" (Northern Gem). באותה שעה כבר פנתה ה"היפר" דרומה ותקפה את ה"אובידיינט" ואת ה"אקטיס". ה"אקטיס" נפגעה קשות אך המשיכה במשימתה של מיסוך השיירה בעשן. הגרמנים לא הבחינו בכך שפגעו בשולת מוקשים ודיווחו כי טיבעו משחתת.
בעקבות חילופי האש הגיעו הסיירות של כוח R, ה"שפילד" וה"ג'מייקה" לאזור הקרב. הן הגיעו מצפון והכוח הגרמני לא ידע על קיומן ולא הבחין בהן. ב-11:30 פתחו הסיירות באש על ה"אדמירל היפר" וגרמו לה נזק מסוים. קומץ, ששהה על ההיפר, סבור היה תחילה כי הוא מותקף על ידי אחת ממשחתות הכוח המלווה, אך כשהבין את טעותו נסוג מערבה. מקרה נוסף של זיהוי שגוי היה כשה"שפילד" סברה שהיא יורה על "אדמירל היפר", אך למעשה ירתה על ה"אקהולט" וטיבעה את המשחתת הגרמנית.
בינתיים, התקרבה ה"ליצו" מהאגף המזרחי של השיירה וירתה אש לא יעילה אל השיירה שעדיין מוסכה בעשן על ידי "אקטיס" הטובעת. ה"ליצו" המשיכה בכיוון צפון מערב במטרה לחבור אל ה"היפר", אך נתקלה בסיירות "שפילד" ו"ג'מייקה". שני הצדדים, שחששו מהתקפת טורפדו מכרעת מצד היריב על אוניות הקרב העיקריות שלהם, נסוגו בעת ובעונה אחת וכך, מעט אחרי צהרי היום, נסתיים למעשה הקרב. שתי הסיירות של כוח R עוד ליוו מרחוק את הכוח הגרמני עד אשר היה ודאי כי הכוח חוזר לבסיסו. באותה עת שבו והתכנסו אוניות השיירה הבריטית למבנה המקורי שלהן.
סוף דבר
הצטרפותן של הסיירות "שפילד" ו"ג'מייקה" לקרב שיבשה את תוכניות הגרמנים. גם ההססנות שגילו האוניות העיקריות שלהן תרמה לכך שלמעשה, למרות טיבוע שתי ספינות של הצי הבריטי, נכשלו הגרמנים במטרתם: פגיעה באוניות הסוחר ובמטענן.
השיירה המשיכה בדרכה, במזג אוויר סוער, ועגנה ב-3 בינואר 1943 בנמל ואנגה שבברית המועצות. כל 14 ספינות הסוחר הגיעו בשלום ליעדן, פרקו את מטענן ושבו ללא פגע לבריטניה.
בצד הגרמני היו לתוצאות הקרב השלכות חשובות על תפיסת הקרב ועל שדרת הפיקוד בקריגסמרינה. למרות שהקרב היה מצומצם יחסית בהיקפו ונסתיים ללא מנצח ברור, כשלונן המוחלט של אוניות השטח הגרמניות בפגיעה באוניות הסוחר הבריטיות, מול כוח מלווה נחות, הביא להעברת הדגש בצי הגרמני ללוחמת הצוללות. המפקד העליון של הקריגסמרינה, אדמירל אריך רדר, הציע את התפטרותו להיטלר וזה קיבל את ההצעה ומינה תחתיו את קרל דניץ, מפקד צי הצוללות הגרמני שהיה צעיר יחסית.
בצד הבריטי עוטר מפקד הכוח המלווה, רוברט סנט וינסנט שרברוק, בצלב ויקטוריה. שרברוק אמר כי העיטור הוענק למעשה לכל צוות ה"אונסלו".
קישורים חיצוניים
- דודלי פופ, 73 צפון מאנגלית סא"ל עזריאל טל, הוצאת מערכות, 1969.
- קרב ים ברנץ - תיאור הקרב (באנגלית)
- תיאור הקרב בעדות של ספן בריטי, כולל מפות ותרשים הקרב (באנגלית)
