היסטוריה של מקאו

חורבות קתדרלת סאו פאולו. ציור מהמאה ה-19 של ג'ורג' צ'ינרי (1852-1774).

ההיסטוריה של מקאו משתרעת על פני אלפי שנים, אבל הפרק החשוב ביותר בתולדותיה התחיל עם הגעתם של הפורטוגזים למקום ב-1557. הפורטוגזים שלטו בפועל במקאו במשך 442 שנים, תחילה כתחנת מסחר, ואחר כך כטריטוריה פורטוגזית. במשך מרבית תקופה זו הייתה מקאו אחד המרכזים העיקריים למסחר בין סין לאירופה ומקום מפגש חשוב בין תרבות המערב לתרבות סין. ב-1999 הועבר המקום לשלטונה של הרפובליקה העממית של סין כאזור מנהלי מיוחד. מקאו הייתה הקולוניה האירופית האחרונה באסיה.

היסטוריה מוקדמת

ההיסטוריה האנושית של מקאו מתחילה לפני אלפי שנים, וכוללת תרבויות ותקופות התיישבות שונות ומגוונות. עדויות ליישובים ולתרבויות של בני אדם המתוארכים לתקופה שלפני 4,000 שנה ומעלה נתגלו בחצי האי מקאו, וכלי חרס צבועים בשחור המתוארכים לפני 5,000 שנים נתגלו באי קולואן.

במשך השנים התחלפה האחריות המנהלית על האזור שהוא כיום מקאו. בתקופת שושלת צ'ין (206-221 לפנה"ס) היה חצי האי בתחום השיפוט של נפת פָּאנְיוּ, נָאנְהָאי שבמחוז גואנגדונג. בתקופת שושלת ג'ין (420-265 לספירה) הוא היה בתחום השיפוט של נציבות דוֹנְגְגְווָאן, ובשושלות ששלטו בסין אחר כך התחלפה השליטה המנהלית על האזור לסירוגין בין נָאנְהָאי לדוֹנְגְגְווָאן. ב-1152, במהלך שושלת סונג (1279-960), הועברה האחריות המנהלית על חצי האי לידי נפת שְׂיָאנְגְשָׁאן ("הר ריחני") החדשה (כיום נפת ג'וֹנְגְשָׁאן).

מאז המאה ה-5 השתמשו ספינות סוחר שעשו דרכן בין דרום-מזרח אסיה וגואנגג'ואו באתר כנקודת עצירה לשם אספקת מזון ומים או לשם מחסה מסערות. התושבים הראשונים שעליהם קיים מידע הם כ-50,000 איש שנמלטו למקאו בתקופת שושלת סונג הדרומית עקב פלישת המונגולים ב-1277. במקום זה הם הקימו כמה יישובים והגנו עליהם בהצלחה. היישוב המרכזי מתקופת זו הוא הכפר וָאנְגְשְׂיָה (סינית מפושטת: 望厦条约, בפין-יין: Wàngxià קרוי גם מונג הא - Mong-Há) ובו המקדש העתיק ביותר באזור, מקדש בודהיסטי המוקדש לגואן יין (שמה הסיני של אלת הרחמים בבודהיזם). הסינים כינו את חצי האי ואת האיים מדרום לו אָומֶן (סינית 澳門, בפין-יין: Àomén), מילולית "שערי המפרץ". מאוחר יותר, בתקופת שושלת מינג (1644-1368) היגרו דייגים למקאו ממקומות שונים בגואנגדונג ופוג'יין ובנו בקצה חצי האי את מקדש א-מה שבו התפללו לשיט בטוח. הראשונים שחשבו להקים מרכז סחר במקאו עבור המחוזות הדרומיים היו מבני הקבוצה האתנית של ההוקלו, אבל מקאו לא התפתחה כיישוב מרכזי עד הגעת הפורטוגזים במאה ה-16.

התיישבות פורטוגזית

מפה של חצי האי מקאו ב-1639

במהלך עידן התגליות חקרו ספנים פורטוגזים ביוזמתו של אנריקה הספן את חופי אפריקה ואסיה והקימו בשלב מאוחר יותר היאחזויות בגואה ב-1510, וכבשו את מלאקה ב-1511, תוך כדי גירוש השליט, הסולטאן מחמוד שאח, שנמלט לקצה הדרומי של חצי האי המלאי, ומשם המשיך להטריד את הפורטוגזים בפשיטות גרילה. תחת פיקודו של ז'ורז' אלברש (Jorge Álvares) נחתו הפורטוגזים באי לינטין בדלתה של נהר הפנינה ב-1513, לאחר שהפליגו בג'ונקה שכורה ממלאקה הפורטוגזית. הם הקימו מצבה מאבן על האי, ובה הכריזו על שלטון פורטוגל על האי בשמו של מלך פורטוגל מנואל הראשון. באותה שנה הסמיך אפונסו דה אלבוקרקי, המשנה למלך שישב בהודו, את רפאל פרסטרלו (Rafael Perestrello) - בן דודה של פליפה מוניוז פרסטרלו, אשתו של כריסטופר קולומבוס - להפליג לסין על מנת לפתח קשרי מסחר. פרסטרלו הצליח לסחור עם סוחרים סינים בגואנגג'ואו באותה שנה וב-1516, אבל לא קיבל היתר להמשיך לפנים הארץ.

מלך פורטוגל מנואל הראשון הסמיך ב-1517 את טומא פירש (Tomé Pires) ופרנאו פירש דה אנדרדה (Fernão Pires de Andrade) לעמוד בראש משלחת דיפלומטיה ומסחר לגואנגג'ואו ("קנטון" בפי האירופאים). טומא פירש אף הורשה להגיע לבייג'ינג, אם כי לא הצליח להיפגש עם הקיסר גֶ'נְגְדֶה (1521-1491), הקיסר ה-11 בשושלת מינג. שמועות על התנהלות אלימה של משלחת פורטוגזית אחרת בראשות סימאו דה אנדרדה (Simão de Andrade), אחיו של פרנאו פירש דה אנדרדה, בנוסף לשמועות על כך שהפורטוגזים חוטפים ילדים במטרה לאוכלם ולפניותיו של הסולטאן המודח של מלאקה (שהייתה מדינת חסות של סין) שביקש סיוע מהסינים לסלק את הפורטוגזים מממלכתו לשעבר, גרמו לסינים לשנות את עמדתם לרעה כלפי הפורטוגזים. טומא פירש נשלח חזרה לגואנגג'ואו, נכלא וככל הנראה מת בכלא. הממשל הסיני אסר על מסחר עם הפורטוגזים. ספינות פורטוגזיות נוספות שהגיעו ב-1521 וב-1522 לאי טוּנְמֶן, הסמוך לגואנגג'ואו (בקרבת הונג קונג של ימינו), על מנת לסחור, גורשו תוך שימוש בכוח על ידי הממשל של שושלת מינג שהיה עתה עוין. חרף זאת, הצליחו סוחרים פורטוגזים ששיחדו פקידי ממשל סינים להקים מושבת סחר באי שאנגצ'ואן. ב-1542 התיישבו הפורטוגזים שמיפו את חופה המזרחי של סין בנינגבו (פין-יין Níngbō), עיר נמל במחוז ג'ג'יאנג. שלוש שנים אחר כך החריב צבא סיני בן 60,000 חיילים את המושבה.

לאחר שספינה של פורטוגזים נטרפה בסמוך ב-1535, הורשו ספינות של סוחרים פורטוגזים לעגון בנמלים הטבעיים של מקאו ולסחור בה, אך לא להישאר על החוף. הפורטוגזים הראשונים שהגיעו לקצה חצי האי, שם היה (ועדיין קיים) מקדש א-מה, שאלו את המקומיים מה שם המקום ונענו "א-מה קאו", כלומר "מפרץ א-מה". השם "א-מה קאו" עוות בידי הפורטוגזים ל"מקאו" והפך לשם המקום בפיהם. היחסים בין סין של שושלת מינג לפורטוגל השתפרו בסוף שנות ה-40 של המאה ה-16, כאשר הפורטוגזים סייעו לסינים בחיסול הפיראטים שפעלו לאורך החוף. בשנים 1553-1552 קיבלו הפורטוגזים אישור זמני להקים מחסנים על החוף, במטרה לייבש סחורות שנרטבו במי ים. מאוחר יותר בנו הפורטוגזים כמה בתי אבן פשוטים סביב האזור המכונה כיום "נאם ואן". ב-1554 הצליח האציל הפורטוגזי לאונל דה סוֹאוּזה (Leonel de Sousa) לשכנע את הסינים לחתום על הסכם סחר שכלל את פירוט המס שהטילו הסינים על הסחורות הפורטוגזיות. ב-1557 התקבלה הסכמת חצר מינג להקמת בסיס סחר קבוע רשמי של הפורטוגזים במקאו. הפורטוגזים הורשו להקים יישוב קבע במקאו תמורת תשלום שנתי של 500 טאלים של כסף. מאוחר יותר באותה שנה הקימו הפורטוגזים יישוב קטן. ב-1558 נתמנה לאונל דה סוֹאוּזה כ-"capitão-mor", מפקדה הצבאי (למעשה המושל) השני של ההיאחזות במקאו. תשלומי שכירות שנתיים סדירים בגין הקרקע החלו ב-1573. ב-1573 או ב-1574 בנו הסינים חומה בקצה הצפוני הצר של חצי האי, קרוב למקום שבו קיים כיום השער בין סין למקאו, במטרה למנוע התפשטות של הפורטוגזים צפונה, על מנת לשלוט על האספקה למקאו ולפקח על הסחורות הנכנסות והיוצאות מהמושבה. סין שמרה על ריבונות ותושבים סינים היו כפופים לחוק הסיני, אך הטריטוריה הייתה תחת מנהל פורטוגזי. חוזה שכירות בגין מקאו נחתם ב-1582. תשלומי השכירות השנתיים הועברו לנפת שְׂיָאנְגְשָׁאן.

תור הזהב של מקאו

מקאו על מפת נתיבי הסחר הספרדיים והפורטוגזיים העולמיים

המיסיונרים הישועים השתמשו במקאו כבסיס יציאה במהלך המאה ה-16. בחלק העליון של התמונה מצוירים דמויותיהם של המיסיונרים הישועים (משמאל לימין) מטאו ריצ'י, אדם של ופרדיננד פרביסט.

לאחר שההיאחזות הפורטוגזית במקאו הפכה ליישוב קבע התקבצו במקום סוחרים סינים ופורטוגזים רבים, אם כי האוכלוסייה הפורטוגזית ביישוב הייתה תמיד במיעוט (רק כ-900 איש ב-1583, ורק 1,200 מתוך אוכלוסייה של 26,000 ב-1640). המושבה הפכה במהירות לצומת חשוב בהתפתחות המסחר הפורטוגזי בשלושה צירי מסחר עיקריים: מקאו-מלאקה-גואה-ליסבון, גואנגג'ואו-מקאו-נגסאקי ומקאו-מנילה-מקסיקו. נתיב הסחר גואנגג'ואו-מקאו-נגסאקי היה רווחי במיוחד. הפורטוגזים פעלו בו כמתווכים, כשהם משנעים משי סיני ליפן וכסף יפני לסין, ומקבלים עמלה גבוהה במיוחד עבור השירות. הרווח מנתיב זה גדל עוד יותר לאחר שהסינים העניקו בעקיפין לפורטוגזים מונופול עליו ב-1547, באוסרם על סוחרים סינים לסחור ישירות עם יפן בשל פעילות פיראטים סינים ויפנים.

תור הזהב של מקאו חפף לתקופת קיומה של אוניה פרסונלית בין הכתר הספרדי לפורטוגזי המכונה "האיחוד האיברי", בין 1580 ל-1640. בהמלצת יועציו לא שינה המלך הספרדי פליפה השני את תנאי המושבה ואפשר את המשך הסחר בינה לבין מנילה הספרדית ובינה לבין סין. ב-1583 הוקם ביוזמת הבישוף של מקאו גוף מוניציפלי המכונה כיום ליאל סנאדו (הסנאט הנאמן), שמטרתו הייתה לנהל את היישוב ולייצג את התושבים מול השלטונות הספרדיים. ב-1587 קידם פליפה את מעמד המושבה מ"התיישבות או נמל בשם האלוהים" ל"עיר בשם האלוהים" (Cidade do Nome de Deus de Macau).

בעקבות האיחוד האיברי בין ספרד לפורטוגל, הפכו המושבות הפורטוגזיות מעבר לים ליעד להתקפות של הולנד, שהייתה נתונה במאבק ממושך על עצמאותה מספרד באותה תקופה, תקופת מלחמת שמונים השנים. לאחר הקמת חברת הודו המזרחית ההולנדית ב-1602, ניסו ההולנדים לכבוש את מקאו ללא הצלחה כמה פעמים, כשניסיון הפלישה העיקרי נבלם ביוני 1622, כאשר 150 מגינים הצליחו להדוף 800 תוקפים שרובם נהרגו או נפלו בשבי. יום הניצחון על ההולנדים נחגג כל שנה ב-24 ביוני, עד העברת השלטון במקאו לסין. אחת הפעולות הראשונות של דון פרנסישקו דה מָשְקָרֶנִיאָש (Dom Francisco de Mascarenhas), המושל הרשמי הראשון של מקאו (1626-1623) שהגיע שנה אחר כך, הייתה לחזק את ההגנות של העיר, שכללו את בניית מצודת גיאה. הסינים, שהתנגדו קודם לכן לכל ניסיון לבנות ביצורים במקאו, מתוך חשש שאלו מהווים סימן ליישוב קבע, הסירו את התנגדותם בשל ההתקפה ההולנדית.

הידרדרות

התואר המלא שהוענק למקאו על ידי המלך ז'ואאו הרביעי מוצג עד ימינו בתוך הליאל סנאדו, אם כי הבניין והכתובת מתוארכים למאה ה-19.

חשדות גוברים לגבי כוונותיהם של המיסיונרים הפורטוגזים והספרדים הקתולים הובילו בסופו של דבר את השוגון של יפן להורות לסגור ב-1639 את המדינה בפני כל השפעה מבחוץ. במסגרת מדיניות זו, שכונתה אחר כך סאקוקו ("מדינה נעולה" ביפנית), נאסר על יפנים לעזוב את המדינה (או לחזור ליפן אם התגוררו בחו"ל), ונאסר על ספינות ממדינות זרות לעגון בנמלים יפניים. יוצאי הדופן היחידים היו ההולנדים הפרוטסטנטים, שהותר להם להמשיך לסחור עם יפן בתנאים מגבילים מאוד בדג'ימה, אי מעשה ידי אדם במפרץ נגסאקי, בלבד. החלטה זו הפסיקה את הסחר בין סין ליפן באמצעות נתיב הסחר שעבר במקאו, שהיה מקור ההכנסה העיקרי של מקאו. המשבר החריף שנתיים אחר כך. ב-1641 כבשו ההולנדים מידי הפורטוגזים את מלאקה שהייתה תחנת מעבר חשובה בין גואה למקאו.

החדשות על השתלטות בית ברגנסה הפורטוגזי על המלוכה בפורטוגל לאחר מרד מוצלח כנגד המלך פליפה השלישי מספרד ההבסבורגית הגיעו למקאו ב-1642, שנתיים אחרי שהמאורע התרחש בפועל. תושבי מקאו חגגו את המאורע במשך עשרה שבועות, ולמרות שירדה מעושרה שלחה מקאו מתנות לז'ואאו הרביעי מלכה החדש של פורטוגל. בתמורה העניק המלך את התוספת "אין נאמנה ממנה" לתוארה של העיר. מקאו הייתה מעתה "עיר בשם האלוהים, אין נאמנה ממנה" (Cidade do Santo Nome de Deus de Macau, Não há outra mais Leal). מצד שני לפירוק האיחוד בין ספרד ופורטוגל הייתה השפעה שלילית - ב-1644 נסגר נתיב הסחר בין מקאו למנילה הספרדית.

מקאו סביב 1870

ב-1685 הסתיים המעמד המועדף שקיבלו הפורטוגזים במסחר עם סין, לאחר שקיסר סין החליט לפתוח את המסחר עם כל המדינות הזרות. במהלך המאה שבאה אחר כך הצטרפו אנגליה, הולנד, צרפת, דנמרק, שוודיה, ארצות הברית ורוסיה לסחר עם סין וסוחרים ממדינות אלו הקימו תחנות מסחר במקאו ובגואנגג'ואו.

אירועים אלו אילצו את הסוחרים במקאו לשנות דפוסי מסחר. ביודעם כי לפורטוגל, מדינת האם, אין משאבים לתמוך במסחר ארוך טווח השאירו הסוחרים של מקאו את המסחר עם אירופה בידי סוחרים מהולנד ואנגליה והתמקדו במסחר בין סין לשווקים מקומיים באסיה כדוגמת העיר מקאסאר באי סולוואסי, האיים סולור, פלורס, וטימור, ממלכות וייטנאם, ואיוטאיה (כיום תאילנד), בנגל וקולקטה בהודו, בנג'רמסין באי בורנאו והעיר באטוויה שבג'אווה. המסחר כלל ייצוא של תה, משי וחרסינה מסין וייבוא של תבלינים דוגמת פלפל ואגוז מוסקט, עצי סנדל ריחניים, כותנה ואופיום. המסחר בין השווקים במזרח אסיה, אף שלא הניב רווחים כמו המסחר בעבר עם יפן, נשא פירות, ובמקאו התבסס מעמד סוחרים, סינים ופורטוגזים.

בספטמבר 1808, בתקופה בה הייתה פורטוגל בת ברית של צרפת תחת שלטון נפוליאון בונפרטה, נכבשה מקאו לזמן קצר על ידי חיל משלוח בריטי בראשות תת-אדמירל ויליאם אובראיין דרורי (William O'Brien Drury) בתואנה של הגנה מאיום צרפתי. חיל המשלוח התפנה לאחר שהסינים ריכזו צבא גדול בשערי היישוב.

עד 20 באפריל 1844 הייתה מקאו תחת תחום השיפוט של המושבות ההודיות של פורטוגל, תחת שליטת מושל הודו הפורטוגזית, המכונות המדינה הפורטוגזית של הודו ("Estado português da India"), אך לאחר תאריך זה הוכרזה מקאו בצו מלכותי, יחד עם מזרח טימור והאי סולור כמחוז מעבר לים של פורטוגל. בנוסף הורה הצו להעביר את כל סמכויות הממשל מידי ה"ליאל סנאדו" (הגוף ששלט חלקית בנעשה במקאו) לידי המושל הממונה. הסינים דחו צעד חד צדדי זה. חוזה השלום, הידידות והמסחר בין סין לארצות הברית נחתם במקדש גְווָאן יִין טָאנְג, המקדש העתיק ביותר במקאו השוכן בכפר וָאנְגְשְׂיָה (מונג הא בקנטונזית תקנית) שבחצי האי מקאו ב-3 ביולי 1844. המקדש, המתוארך לתקופת שושלת יואן (1368-1279) היה מקום מושבו של המנהלן הסיני שהיה אחראי לנושאים הקשורים לזרים. החתימה על החוזה סימנה את תחילת הקשרים בין סין לארצות הברית.

אפקט הונג קונג

דיוקנו של ז'ואאו פריירה דו אמארל

מפה גרמנית של הונג קונג, מקאו וקנטון (כיום גואנגג'ואו)

לאחר שסין מסרה את הונג קונג לבריטים ב-1842 התערער עוד יותר מעמדה של מקאו כמרכז סחר אזורי מרכזי, משום שספינות הסוחר הגדולות העדיפו לעגון במימיו העמוקים של נמל ויקטוריה שבהונג קונג.

ההשפעה המדינית

במאמץ לעצור את ההידרדרות במצבה של מקאו הכריזה פורטוגל ב-1845 על מקאו נמל חופשי. עד 1849 שילמה פורטוגל דמי שכירות לסין בגין מקאו. באותה שנה הכריזה פורטוגל על עצמאות המושבה מסין, סגרה את בית המכס הסיני במושבה, גרשה את הפקידים והחיילים הסינים מתחומי היישוב, והטילה מיסים על התושבים הסינים. הממשל הסיני, שנחלש בעקבות מלחמת האופיום הראשונה, לא יכול היה להגיב ישירות על הכרזה זו, ותגובתו הייתה עקיפה. ב-22 באוגוסט 1849 נרצח מושל מקאו, ז'ואאו פריירה דו אמארל (João Maria Ferreira do Amaral) וידו הימנית וראשו נכרתו. במקאו התרוצצו שמועות כי הסינים מתכוונים לתקוף את המושבה וכי הם ריכזו לשם כך כוחות במצודת בָּאישָׁאלִינְג הסמוכה. בתגובה יצא סגן צעיר ממוצא אירואסייתי בשם ויסנטה ניקולאו דה משקיטה (Vicente Nicolau de Mesquita) ותקף בראש כוח קטן של חיילים פורטוגזים את המצודה וכבש אותה. שני האישים הפכו לגיבורים בנרטיב של תושבי המושבה ממוצא פורטוגזי, וב-1940, כאשר סין הייתה שקועה עמוק במלחמת סין–יפן השנייה, הוצבו במקאו פסליהם מארד כהתרסה כנגד התביעה הסינית להחזרת הריבונות על המקום.

באותה שנה השתלטה פורטוגל גם על האי וָאנְדְזָאי שמצפון למקאו, אך מסרה אותו בחזרה לסין ב-1887. לעומת זאת השתלטו הפורטוגזים על טייפה (בג'יוטפינג Tam5 Zai2, בפין-יין Dàngzǎi) וקולואן (בג'יוטפינג Lou6 Waan4 ובפין יין Lùhuán), שני איים השוכנים דרומית למקאו, בין 1851 ו-1864. מקאו ומזרח טימור אוחדו שוב כמחוז מעבר לים של פורטוגל תחת גואה ב-1883. הפרוטוקול המסדיר את היחסים בין סין לפורטוגל (שנחתם בליסבון ב-26 במרץ 1887) וחוזה בייג'ינג ("Tratado de Amizade e Comércio entre a China e Portugal", בעברית - "חוזה ידידות ומסחר בין סין לפורטוגל", שנחתם בבייג'ינג ב-1 בדצמבר 1887) אישרו את "השליטה והממשל הנצחיים" של פורטוגל על מקאו (תחת התחייבות פורטוגל בחוזה "שלא להעביר את מקאו והשטחים הנלווים לה לריבונות אחרת בלא הסכמת סין"). טייפה וקולואן נמסרו אף הם לפורטוגל, אך קו הגבול עם סין לא שורטט. האי הקטן "אילהה ורדה" (Ilha Verde פורטוגזית "האי הירוק", בסינית 青洲 בפין יין Qīngzhōu) מצפון מערב לחצי האי נכלל בטריטוריה של מקאו ב-1890, ועד שנת 1923 הפך חלק מחצי האי בעקבות מיזם של ייבוש הים.

הפורטוגזים השתלטו ב-1938 לתקופה קצרה על האיים שהם כינו לפּה (Lapa בסינית וָאנְדְזָאי), דום ז'ואאו (Dom João, בסינית שְׂיָאו חֶנְגְצִ'ין) ומונטניה (Montanha, שפירושה "הר" בפורטוגזית. בסינית דָה חֶנְגְצִ'ין). אלא שהיפנים שכבשו את האזור ב-1941 לא הכירו בריבונות פורטוגזית על האיים וגרשו מהם את הפורטוגזים. עם סיום המלחמה הוחזרו האיים לריבונות סין והם כיום בתחום השיפוט של הנציבות העירונית ג'וּהָאי.

ההשפעה הכלכלית

באמצע המאה ה-19 הייתה מקאו שרויה במשבר כלכלי. כמעט כל הסחר הימי שהתבצע עד אז דרך הנמל הרדוד שלה עבר לנמל המים העמוקים שפעל במושבה הבריטית החדשה הונג קונג שהוקמה בצד השני של הדלתה של נהר הפנינה. על מנת לשרוד נקט הממשל במקאו בשני צעדים. האחד, ריכוז המסחר במונופולים שניתן היה לגבות מהם מסים. מאמצע המאה ה-19 נקבע מונופול לכל ענף כלכלי. כך למשל היו מונופולים על מכירת דגים, בשר חזיר, מלח וכו'. הצעד השני היה התמחות בענפים כלכליים שלא פעלו בהונג קונג ובקנטון השכנות. מקאו התבססה על שלושה ענפים עיקריים, המסחר בעובדים זרים (קולים, בפועל עבדות בשם אחר), המסחר באופיום וענף ההימורים. בשל לחץ ציבורי הופסק המסחר בעובדים זרים, ולכן מ-1860 ועד 1900 התמקדה המושבה במסחר באופיום ובהימורים. שני ענפים אלו היוו ב-1910 70% מהכנסות הממשל המקומי. בלחץ בינלאומי הופסק המסחר באופיום במאי 1946, אבל ההימורים ממשיכים להיות גם כיום נדבך כלכלי חשוב מאוד בכלכלת מקאו ואחד המעסיקים הגדולים ביותר של תושבי מקאו.

בתקופה זו החלה לפעול תעשייה קלה. במקאו קמו בתי חרושת לתה, לגפרורים, לזיקוקין די-נור, לטבק ולצמנט. מגזר זה של הכלכלה של מקאו היה שולי עד שנות ה-70 של המאה ה-20 ואז חלה בו התפתחות והתרחבות רבה. גם ענף המסחר עם סין, אף שהצטמצם מאוד בהשפעת הונג קונג, לא נעלם לחלוטין. סוחרים, סינים ברובם, המשיכו לסחור עם מקומות שונים בסין ובדרום-מזרח אסיה כשמקאו משמשת תחנת ביניים. גם בחלק מפעילויות סחר אלו, למשל ייבוא, מכירה וייצוא של נפט קבע הממשל במונופול את החברה הפרטית הזכאית לעסוק בפעילות זו.

סחר עבדים

מ-1848 ועד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה מקאו ידועה לשמצה כנמל המוצא בסחר הקולים (לכאורה עובדים בשכר, בפועל עבדות בשם אחר) מדרום סין. רובם נחטפו ממחוז גואנגדונג והוסעו באוניות דחוסות לקובה, לפרו ולנמלים אחרים באמריקה הדרומית על מנת לעבוד במטעים או במכרות. רבים מתו בדרך לשם בשל תת תזונה או מחלות. ה"דיאה דל מאר" (Dea del Mar) שהפליגה ממקאו לנמל קלאו בפרו ב-1865 כשעל סיפונה 550 סינים הגיעה לטהיטי כשרק 162 מתוכם עדיין בחיים.

המאה ה-20

מטבע מקומי

ב-1901 החליט הממשל המקומי ליצור מטבע רשמי ואישר ל"בנק הלאומי שמעבר לים" או BNU (ראשי תיבות שמו בפורטוגזית - Banco Nacional Ultramarino) להנפיק שטרות תחת השם "פאטאקה" (Pataca) ובקיצור MOP - ראשי תיבות "פאטאקה של מקאו". השטרות הראשונים נכנסו למחזור ב-1906 ו-1907. אף שה-BNU אינו קיים יותר, לאחר שהתמזג עם בנק פורטוגזי אחר ב-2001, ממשיך סניף הבנק במקאו להיות אחראי על הנפקת השטרות. משנת 1995, כהכנה לקראת העברת הריבונות על מקאו לסין, אחראי גם הבנק הגדול ביותר בסין (Bank of China) להנפקת המטבע של מקאו בשותפות עם BNU.

מלחמת העולם השנייה

שלא כמקרה מזרח טימור, שלמרות שהייתה שייכת לפורטוגל נכבשה במלחמת העולם השנייה על ידי היפנים ב-1942 יחד עם החלק המערבי שבשליטת הולנד, כיבדו היפנים את הנייטרליות הפורטוגזית במקאו, אך עד גבול מסוים. עקב כך נהנתה מקאו מתקופה קצרה של שגשוג כלכלי כנמל הנייטרלי היחיד בדרום סין, לאחר שהיפנים השתלטו על גואנגג'ואו והונג קונג. באוגוסט 1943 תפסו כוחות יפניים את ספינת הקיטור הבריטית "סיאן" (Sian) במקאו והרגו כ-20 שומרים. חודש אחר כך הם תבעו קבלת "יועצים" יפניים כתחליף להשתלטות צבאית. התוצאה הייתה שמקאו הפכה למדינת חסות של היפנים. השלטון היפני במקאו הסתיים עם תום המלחמה, באוגוסט 1945.

התרחבות

בתחילת המאה ה-20, לאחר שהשתלטה על שני איים נוספים, השתרעה המושבה של מקאו על שטח של 11.6 קמ"ר שהתחלקו בין חצי האי מקאו (3.4 קמ"ר כולל "אילהה ורדה"), טייפה (2.3 קמ"ר) וקולואן (5.9 קמ"ר).

לקראת סוף המאה ה-20 הגדילה מקאו את שטחה היבשתי באמצעות סדרה של מיזמים של ייבוש הים ובין השאר ביצעה סדרה של עבודות עפר במצר היבשה שבין טייפה לקולואן ויצרה את אזור קוטאי (Cotai). עבודות אלו הגדילו את שטחה היבשתי של מקאו ליותר מפי שניים ונכון ל-2010 משתרע האזור המנהלי המיוחד של מקאו על 28.6 קמ"ר, הכוללים את חצי האי מקאו (9.3 קמ"ר), טייפה (6.5 קמ"ר), קולואן (7.6 קמ"ר) וקוטאי (5.2 קמ"ר).

מקאו וסין הקומוניסטית

כאשר הקומוניסטים הסיניים עלו לשלטון ב-1949 הם הכריזו על פרוטוקול ליסבון כבלתי תקף בהיותו "חוזה כפוי" שנכפה על סין על ידי זרים. גישה דומה נקטה בייג'ינג כלפי החוזים הנוגעים לטריטוריות של הונג קונג שבידי בריטניה. עם זאת, למרות שסין הייתה יכולה לכבוש את מקאו בכל עת, החליטו הקומוניסטים בשנת 1949, עוד בטרם השתלטו על סין, שלא לתבוע את הריבונות על מקאו מטעמים מעשיים. עם עליית הקומוניסטים לשלטון הוטל על סין אמברגו כלכלי מטעם מרבית מדינות המערב. הסינים היו זקוקים למקאו על מנת שתשמש תחנת מעבר לסחורות שלא יכלו לקבל באופן ישיר: נפט, מתכות, כימיקלים וכו'. ניסיון של פורטוגל ב-1952 לפקח על תכולת הסחורות בעקבות מחאה של נאט"ו גרמה לעצירת אספקת המזון מסין למושבה ולשרשרת תקריות גבול עם סין שנגמרו בהפסקת הפיקוח הפורטוגזי על תכולת הסחורות. אחד המוצרים החשובים ביותר שיובא לסין היה זהב. פורטוגל לא חתמה על הסכם ברטון-וודס של 1946 שאסר על ייבוא זהב לשימוש פרטי. בניגוד להונג קונג, שהייתה כפופה להסכם זה בהיותה מושבה בריטית, יכלו הסוחרים במקאו לייבא זהב לסין, שנזקקה לו על מנת לקנות מוצרים בשוק השחור הבינלאומי. בין 1949 ל-1973 (שנתיים לאחר שנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון הכריז על ביטול תקן הזהב כבסיס לדולר ובכך ביטל למעשה את ההסכם) יובאו למקאו 934 טון זהב.

ב-1951 הכריז המשטר של הרודן פורטוגזי סלזר על מקאו, כמו גם על מושבות פורטוגזיות אחרות כמחוז מעבר לים של פורטוגל. אלא שבפועל התנהלה מקאו על פי המדיניות שהתוותה בייג'ינג. כך למשל התכוונו הפורטוגזים ב-1955 לחגוג 400 שנים לשלטונם במקאו. הסינים, שהיו מוכנים מטעמים מעשיים לסבול את קיום המושבה הפורטוגזית על אדמתם, לא היו מוכנים לסלוח לעלבון זה, וראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי העביר מסרים מאיימים לפורטוגזים דרך מושל הונג קונג. החגיגות בוטלו.

על רקע מהפכת התרבות בסין פרצו במקאו מהומות ב-1966, כאשר סינים מקומיים התנגשו בשלטון המקומי. המהומות הרציניות ביותר כונו תקרית 12-3 (משום שהתרחשה ב-3 בדצמבר 1966). הם החלו כתוצאה מתגובת יתר של כמה פקידי ממשל פורטוגזיים לוויכוח שולי על רישיונות בנייה. במהומות נהרגו 11 איש ונפצעו 200. בסופו של דבר ולאחר משא ומתן עם מנהיגי הקהילה הסינית (שקיבלו הנחיות מבייג'ינג) נכנע הממשל הפורטוגזי לכל התביעות שהוצגו בפניו. הוא חתם שני הסכמים. האחד עם הקהילה הסינית המקומית, והשני עם ממשלת סין. ההסכם השני חייב את הממשל לשלם למנהיגי הקהילה הסינית המקומית שני מיליון פאטאקות ולאסור כל פעילות של הקוומינטנג (מפלגת השלטון של הרפובליקה הסינית של טאיוואן) במקאו. הסכמים אלו סיימו את העימות, והיחסים בין הממשל לארגוני השמאל נשארו בדרך כלל רגועים. ההצלחה לה זכו במקאו עודדה שמאלנים בהונג קונג לבצע פעולה דומה, והובילה למהומות של שמאלנים בהונג קונג ב-1967. הצעה פורטוגזית להעביר את המושבה לידי סין נדחתה על ידי הסינים.

ב-1974, לאחר מהפכת הציפורנים האנטי-קולוניאליסטית, ויתרה פורטוגל על כל מושבותיה מעבר לים והציעה לסין ריבונות על מקאו.

העברת מקאו לריבונות הרפובליקה העממית של סין

פורטוגל והרפובליקה העממית של סין קשרו יחסים דיפלומטיים ב-8 בפברואר 1979, ובייג'ינג הכירה במקאו כ"טריטוריה סינית תחת מנהל פורטוגזי". שנה אחר כך היה מלו אז'ידיו (Melo Egidio) למושל הראשון של מקאו שערך ביקור רשמי בבייג'ינג.

הביקור הדגיש את הרצון המשותף של שני הצדדים למצוא פתרון מוסכם על שניהם למצבה של מקאו. הצהרה משותפת שנחתמה ב-20 במאי 1986 קראה למשא ומתן על שאלת מקאו, וארבעה סבבי שיחות התנהלו בין הצדדים בין 30 ביוני 1986 ו-26 במרץ 1987. "ההכרזה המשותפת על שאלת מקאו" נחתמה בבייג'ינג ב-13 באפריל 1987, ונקבע בה תהליך החזרת מקאו לריבונות סינית מלאה כאזור מנהלי מיוחד של סין ב-20 בדצמבר 1999. שני הצדדים אשררו את ההסכם ב-15 בינואר 1988 וההכרזה המשותפת הפכה למסמך תקף. במהלך תקופת הביניים בין אשרור ההכרזה ל-19 בדצמבר 1999 הייתה הממשלה הפורטוגזית אחראית לניהול מקאו.

החוק הבסיסי של האזור המנהלי המיוחד של מקאו אושר על ידי קונגרס העם הלאומי ב-31 במרץ 1993 כחוק יסוד למקאו, כשתחולתו החל ב-20 בדצמבר 1999.

ממשלת סין הבטיחה כי תחת נוסחת "מדינה אחת, שתי שיטות" לא תונהג במקאו השיטה הכלכלית הסוציאליסטית של סין ומקאו תיהנה מרמת אוטונומיה גבוהה בכל התחומים, למעט נושאי חוץ וביטחון, לפחות עד 2049, חמישים שנה לאחר שהריבונות על מקאו הועברה לידי סין.

כך תמה ההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי באסיה במקום שבו החלה. אף שהוצעה להם שליטה על מקאו בשנות ה-70 של המאה ה-20 העריכו הסינים כי הזמן עדיין לא בשל לכך והעדיפו לחכות עד דצמבר 1999, שנתיים לאחר העברת הריבונות על הונג קונג לידי סין, על מנת לסיים פרק זה בהיסטוריה.

בפברואר 2018 נחנך גשר הונג קונג-ג'והאי-מקאו, המקשר בין מקאו וג'והאי הנמצאות בחלק המערבי של מפרץ נהר הפנינה, עם הונג קונג הנמצאת בחלק המזרחי יותר.

לקריאה נוספת

• Coates, Austin: A Macao Narrative, Hong Kong University Press, 2009 מסת"ב 9789622090774
• Porter, Jonathan: Macau: The Imaginary City, Culture and Society 1557 to the present, WestviewPress, 1996, מסת"ב 9780813337494
• Shipp, Steve: Macau, China: A Political History of the Portuguese Colony's Transition to Chinese Rule, McFarland & Co., 1997 מסת"ב 9780786402335
• João de Pina-Cabral, Between China and Europe - person, culture and emotion in Macao, Berg Publishers, 2002, מסת"ב 9780826457493

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של מקאו בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32648141היסטוריה של מקאו