גזרות אדריאנוס
גזירות אדריאנוס היו מכלול פעולות העונשין שהטיל הקיסר אדריאנוס על התושבים המורדים בארץ ישראל לאחר דיכוי מרד בן כוזיבא, הנקראים בחז"ל "גזירות השמד". באמצעות גזירות אלו ביקש הקיסר לפתור את "בעיית היהודים". הגזירות כללו שורה של צווים שמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים התורניים מהקהילה היהודית ביהודה, כולל איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והן בוצעו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, על הר הבית הוקם מתחם מקודש לאליל יופיטר ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות ולא מילאו אחר הצווים, הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות.
עליית אדריאנוס וההרעה ביחסיו עם היהודים
בשנת ג'תתע"ז עלה הקיסר אדריאנוס לשלטון ברומא. בניגוד לקודמו הוא הפסיק את הכיבושים וביקש לטפח את התרבות ההלניסטית ברחבי האימפריה למען יצירת אחידות תרבותית. הייתה זו תקופה של שקט בכל רחבי האימפריה, והיא נחשבת בדרך כלל לתור הזהב של האימפריה. אדריאנוס, שהיה קנאי הלניסטי, פעל רבות להשלטת ההלניזם ולדיכוי התרבותיות הלא הלניסטיות. כמו כן אדריאנוס היה ראשון הקיסרים שקיבל כבוד אלילים בעודו בחיים[1].
במסגרת ביקוריו בפרובינקיות הוא הגיע לביקור בארץ ישראל בשנת ג'תתפ"ט. לכבוד ביקורו נסללו כבישים, הוקמו גשרים ושווקים ואף נבנו ערים חדשות. הקיסר נפגש עם חכמי ישראל, בהם רבי יהושע בן חנניה, רבו של רבי עקיבא, ועורר ציפיות בעם כי הוא מתכוון לפתור את הבעיות השונות בדרכי שלום ואף לבנות מחדש את בית המקדש, בחז"ל אף מסופר כי ניהל שיח אמפטי עם רבי יהושע בר חנניה בענייני יהדות. במטבע שהטביע נראה הקיסר, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה) המקריבה לו קורבן וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה.
אולם התקוות שניתלו באדריאנוס נכזבו, חז"ל מספרים, כי הקיסר חזר בו מהבטחתו לבניית בית המקדש, בשל הוצאת דיבה של השומרונים, שטענו כי היהודים מתכננים מרד[2]. ההיסטוריון הרומאי דיו קסיוס, מקור עיקרי של תקופה זו, טוען כי החלטתו של אדריאנוס לייסד בירושלים — בעת שביקר בעיר בשנת ג'תת"ץ קולוניה צבאית בשם 'איליה קפיטולינה', ובה מקדשים ליופיטר ולאפרודיטה, הם שגרמו למרד. יש המשלבים שתי סיבות אלו כאחד וטוענים כי הקיסר הבטיח ליהודים לבנות את ירושלים, אבל בעיני רוחו הוא ראה אותה כעיר הלניסטית. על פי ספרטיאנוס המרד נבע בשל הגזרה האוסרת לקיים ברית מילה. אוסביוס מקיסריה סבר כי הדבר נבע מ"טרוף דעתם", כלומר רצון לעצמאות מדינית ללא כל עילה ממשית. יש המצרפים סיבות נוספות כמו השאיפה להשתחרר משעבוד כלכלי לרומי, הציפיה למשיח ולגאולה, והשפעת מרד יהודי התפוצות. בכל אופן, מכל סיבה שתהיה, אנו עדים להחרפה ביחסים שבין הרומאים והיהודים. בתחילה מסופר כי ראש מנהיגי החכמים רבי יהושע בן חנניה, שמתואר כ"אב בחכמה" והיה זקן מופלג, מנסה בבקעת בית רימון לזרוק בעם תבונה, ולהשקיט את אש המרד, באמצעות משל האריה והחסידה. יתכן כי רבי יהושע נהג בשל היותו תלמיד ריב"ז ונאמן לדרכו ולהוראותיו להימנע ממרד, ואולי גם בשל העובדה שהיה מודע לעוצמתה של רומא, לאחר שחזה מקרוב בחורבנו של הבית השני[3].
חז"ל מספרים על פעילות של קבוצות ליסטים יהודיות בגליל. כיוון שהפעולות הללו זכו לתמיכת חכמי ישראל[4] של הדור הבא, והליסטים גילו יחס אוהד להם[5] אפשר להסיק שלא היה מדובר רק בשודדים פליליים אלא בתופעה של ליסטות אידאולוגית שכוונה כנגד השלטון הרומאי בארץ ישראל.
בתגובה לכך הרומאים הגבירו את הנוכחות הצבאית ביהודה על ידי הוספת לגיון נוסף לחיל המצב, הלגיון השישי פראטה שישב בגליל בלגיו שליד מגידו, ובניית מבצרים בגליל שנועדו להצר את צעדיהם של המורדים. בנוסף אדריאנוס נקט במספר צעדים להחלשת כוחם של היהודים, כמו למשל העברת השליטה במספר ערים יהודיות מידיה של האוליגרכיה היהודית לידי המיעוט הפגני שהיה קיים בערים אלו.
דורו של שמד
בסופו של דבר המתח ביהודה הוביל לפריצתו של מרד בן כוזיבא כנגד שלטון רומא שנמשך בין השנים ג'תת"ף-ג'תתפ"ב, לאחר שהמרד דוכא ביד חזקה וכשל, הוטלו גזרות קשות על היהודים מתוך מגמה לפורר את אחידותם ולעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות היהודית ולדת היהודית בארץ ישראל. ובכך להביא סוף להתנגדות היהודית לשלטונה של רומא, שנמשכה מתחילת הכיבוש הרומאי על ידי פומפיוס בשנת ג'תרצ"ח. תקופה זו שלאחר המרד נקראה בקוד החז"לי גם "שעת הסכנה" או סתם "ובסכנה".
הרומאים אסרו על קיום מצוות שהיו מהאושיות של היהדות. נאסרו ברית מילה, לימוד תורה ברבים, וקיום בתי מדרש ללימוד תלמידים, סמיכת זקנים שהייתה הרשאה להורות הלכה ולשפוט[6], קיום בתי דין, דבר שהיו לו השלכות חשובות לגבי ענייני המשפחה לפי הרב יחיאל וינברג[7], התכנסות בבתי כנסת, קריאת התורה ומגילת אסתר, אמירת קריאת שמע[8] , תליית מזוזה, תרומות ומעשרות, שמירת שבת וטבילה[9], אכילת מצה, בניית סוכה[10], נטילת לולב, הדלקת נרות חנוכה[11], דיני שמיטה, תקיעה בשופר, הנחת תפילין[12] ולבישת ציצית. ליהודים נאסרה הכניסה לירושלים שהייתה משוש נפשם, והפכה להיות עיר נוכריה ואלילית בשם 'איליה קפיטולינה'.
כל מי שהיה נתפס מקיים מצוות היה צפוי לעונש מוות. לעיתים היה מוטל עונש קולקטיבי על משפחתו של האדם שנתפס[13], ואף על עירו במקרים מסוימים. בתלמוד ובמקורות נוספים מסופר כי הרומאים הוציאו להורג את אלו שתפסו במיתות קשות ובעינויים משונים, שהיוו חלק מההרתעה וההפחדה במטרה להדביר את קיום המצוות. על אכזריות הרומאים ניתן ללמוד מהמדרש הבא:
- "הה"ד 'כי עליך הורגנו כל היום', אמר רבי חייא בר אבא: אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול.
- ומה היו עושים בדורו של שמד? היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באש, ונותנין אותן תחת שיחיהן (=בתי השחי) ומשיאין (=ומוציאים) נפשותם מהן, ומביאין קרטיות של קנים ונותנין אותן תחת צפורנן - ומשיאין נפשותיהם מהם. הוא שאמר דוד 'אליך ה' - נפשי אשא', אשיא כתיב, שהיו משיאין נפשם, על קדושת שמו של הקב"ה"
— שיר השירים רבה פרשה ב' ד"ה א, ז'
בנוסף כצעד עונשין ברור, שם הארץ הוחלף בידי הרומאים מ"פרובינקיה יודיאה" (מחוז יהודה) ל"פרובינקיה פלאישתינה", על שם הפלשתים המקראיים, אשר שלטו על רוב חלקי האזור, בתקופה שנוצר המגע הראשון עם העולם האגאי-הלני, כדי לנתק את הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל[14][15].
שלא כמו בגזרות השמד של אנטיוכוס הרביעי, בגזרות אלו שהיו על מצוות העשה, לא היה שום ניסיון מצד הרומאים לכפות על היהודים בכוח לעבור על מצוות לא תעשה, ולמרות שהוקמו מזבחות אליליים בקרבת יישובים יהודים, אין עדויות שהייתה כל כפייה מצד הרומאים על היהודים לקחת חלק בפולחן אלילי[16].
במכילתא דרבי ישמעאל[17] תקופה זו שלאחר מרד בר כוכבא המכונה "דורו של שמד"[18] מתוארת בתיאור הבא:
- "רבי נתן אומר: 'לאוהבי ולשומרי מצוותי'.
- אלו ישראל שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות.
- מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני.
- מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה.
- מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה.
- מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי הלולב, על שעשיתי סוכה, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת".
— פרשת יתרו, סוף פרשה ו'
היו מצוות שעליהן ליהודים הייתה מסירות גדולה יותר מאשר לאחרים. מעניינת בהקשר זה היא אמירתו של רבי שמעון בן אליעזר, "שכל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם."[19].
עם עלייתו של יורשו של אדריאנוס, אנטונינוס פיוס לשלטון בשנת ג'תת"ק חלה הקלה ביחסים עם היהודים ורוב הגזרות בוטלו. בתלמוד מסופר כי הדבר נעשה לאחר שרבי יהודה בן שמוע וחבריו נטלו יוזמה והפגינו ברומי[20]. בתלמוד מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי הלך לעת זקנותו בראש משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטלו האיסורים על השבת והמילה שעדיין נותרו על כנם או נגזרו מחדש[21].
עיתויין של הגזרות
בתמונה סט מכשירים המשמשים לשם ביצוע ברית המילה, תצוגה במוזיאון העיר גטינגן
קיימת מחלוקת לגבי עיתוי האיסור על המילה ועל הקמת העיר האלילית איליה קפיטולינה.
בין המקורות המעידים כי חלק מהגזרות קדמו למרד בר כוכבא וגרמו לו ניתן לציין את דיו קסיוס שכתב "משיסד אדריינוס בירושלים עיר חדשה במקום זו שחרבה, וקרא לה איליה קפיטולינה (Aelia Capitolina). הוא אף בנה, במקום היכל ה', מקדש אחר לזיאוס. מעשה זה גרם למלחמה קשה וארוכה, שכן איום נראה הדבר בעיני היהודים, שנוכרים ישבו בעירם ומקדשי נוכרים ייווסדו בתוכה."[22].
מקור אחר, ההיסטוריה אוגוסטה, מציין את האיסור על המילה כגורם למרד: "באותו זמן פתחו גם היהודים במלחמה משום שאסרו עליהם למול[23]. אולם למרות שההיסטוריה אוגוסטה מנסה להציב את עצמה כמקור בן הזמן היא למעשה נכתבה מאות בשנים לאחר המרד ויש הסכמה בקרב החוקרים שהיא בעלת אמינות היסטורית נמוכה.
בהתייחס לדברי חז"ל כמו התוספתא בשבת, שבו נאמר כי הרבה משוכי עורלה מלו בימי בר כוכבא[24] היו כמו יוסף דרנבורג שניסו ללמוד כי הגזרה על המילה קדמה למרד, והיו כמו צבי גרץ, שסברו שהדבר נבע מרצון יהודים שונים שזלזלו במצוות מילה על מנת להימלט מתשלום מס האפליה, "פיסקוס יודאיקוס".
אוסביוס מקיסריה, שנולד כ-140 שנה לאחר פרוץ המרד וצפה על המאורעות מריחוק היסטורי, וקיבל את הדברים מכלי שני, סבר כי העיר איליה קפיטולינה נבנתה בשל המרד כתב: "וכשמרד היהודים שוב פשה וגדל, קיבל רופוס, נציבה של יהודה, חיל עזר שנשלח לו בידי הקיסר, ונהג עמהם באכזריות, בגלל "טירוף דעתם", והכחיד רבבות אנשים, נשים וטף. ואת קרקעותיהם הפקיע במשפט המלחמה. באותם הימים הנהיג את חיל היהודים אדם אחד ושמו בר-כוכבא, פירושו: כוכב, איש רצחן וליסטס, שעלתה בידו מכל מקום לגנוב את דעתם של היהודים כדרך שמתפתים העבדים שיאמינו בו בתוקף מופת כינויו הנ"ל, שירד אליהם ככוכב מן השמים לגאלם מצרותיהם...וכך שממה ירושלים לחלוטין מן העם היהודי ומן תושביה הקדמונים, ונושבה מבני עם נוכרי, ואותה עיר רומית שנוסדה לאחר מכן, נשתנה שמה ונקראה: איליה, לשם הקיסר איליוס אדריאנוס ולכבודו."[25]
הרב יצחק אייזיק הלוי[26], והחוקר גדליה אלון[27], סוברים בעקבות מקורות אלו ואחרים כי חלק מהגזרות קדמו למרד, והיוו עילה לו.
בין החוקרים שמקבלים את מהימנות העדות של ההיסטוריה אוגוסטה יש הקובעים את זמן הטלת האיסור בין השנים ג'תתע"ד-ג'תתע"ח. יש שמציינים שלא כוון בהכרח כנגד היהודים, אלא היה חלק מחוק שאסר את המילה על כל עמי האימפריה[28].
החוקר אהרן אופנהיימר שמעדיף את דיו קסיוס על ההיסטוריה אוגוסטה, ובעקבות הממצאים הארכאולוגים של מטמוני מטבעות של איליה קפיטולינה עם מטבעות הקשורים למרד, סבר כי עילת המרד הייתה בניית איליה קפיטולינה.
מאידך חוקרים רבים אחרים, מעדיפים להסתמך על מקורות היסטוריים כמו אוסביוס, וסוברים כי הגזרות כולל המילה ובניית העיר האלילית נגזרו אחרי מרד בר כוכבא כצעד ענישתי. כך למשל החוקר חיים דב מנטל סבר כי רצון היהודים בעצמאות, היה עילת המרד.
מטרת הגזירות
העונשים שהטיל הקיסר על התושבים המורדים ומכלול פעולות העונשין שנקראו במקורות "גזרות השמד" מלמדות על רצונו של אדריאנוס לפתור את "בעיית היהודים". האוכלוסייה היהודית של יהודה לא התאוששה ממרד בר כוכבא. עם סיומו, היהודים לא היו עוד הרוב ביהודה, והמרכז היהודי עבר אל הגליל. בנוסף, היהודים סבלו משורה של צווים דתיים עליהם הודיע אדריאנוס, ושמטרתם הייתה לעקור את האלמנטים התורניים מן הקהילה היהודית ביהודה, אלו הן גזירות השמד של אדריאנוס, הכוללות איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת שהופעלו במלוא חומרתן. העיר האלילית איליה קפיטולינה נבנתה על חורבות ירושלים, ובכך הוגשמה התוכנית שגרמה למרד מלכתחילה. החכמים ששמרו על המצוות הוצאו להורג בעינויים, ומתקופה זו מגיע עיקר סיפורם של עשרת הרוגי מלכות.
גישת הר
| ” | שפעם אחת נגזרה גזירה על ישראל, שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה. אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב | “ |
– תלמוד בבלי, תענית, י"ח, ע"א | ||
על פי החוקר משה דוד הר מטרת הגזרות הייתה דתית, וכי הן נועדו על מנת לחסל את היהדות, לאחר ניסיונות שלא צלחו לקרב את היהודים[29]. הר מביא מקור תלמודי (תלמוד בבלי, תענית יח א) שבו מסופר על הפגנה כנגד שלטון רומי במחאה על הגזרות. טענותיהם של המפגינים מכוונות נגד רוח התקופה. לאחר עלייתו של הקיסר נרווה בשנת ג'תתמ"ו כבשה עמדה קוסמופוליטית את השקפתו של הציבור ברומא, המפגינים (היהודים) שהשמיעו טיעון בדבר אחוות כל בני המין האנושי, התאימו את דבריהם לרוח תקופה זו ולהשקפה הרווחת ברומא. מדוע אם כן, מעלה הר את השאלה, מדוע נגזרו גזרות השמד במהלך תקופה קוסמופוליטית, של אחוות המין האנושי?
חורבן בית שני לא גרם לחיסולה של היהדות והיא המשיכה ונראתה לרומאים מאיימת ויוצאת דופן. היהדות נתפסה כמאיימת על הסדר הטוב של האימפריה על משטרה והשקפתה. היהדות תוארה כחסרת טעם ונתעבת, אמונה טפלה, מגפה הרסנית שמתפשטת אשר מנהגיה שונים ממנהגי ומהמידות הטובות של יתר בני האדם, היהודים הואשמו כמתכננים להפיל את המשטר ולהשתלט על העולם ומשום כל מנהגיהם שונים והם אינם מתחתנים ומתערבבים ולשם כך הם מלים את בניהם, בשביל ליצור את ההבדלה הזאת[30].
ההשקפה ברומא השתנתה כאמור, אחרי שנת ג'תתמ"ו, גם בהשקפה הדתית, האמונה באלילים נחלשה ולעומתה נתפס הקיסר כאליל. הפילוסופים היללו את הקיסר כאליל, המסמל כוח והמלכד את האימפריה כולה מבחינה מדינית ורוחנית ומכיוון שכך נעשה הפולחן לקיסר-האליל מבחן עליון לנאמנות האזרח למדינה, בעל חשיבות מדינית מכרעת[31]. היהודים שוחררו תחילה מפולחן זה, אך בתקופה בה הייתה תנופת התגיירות רבה מאד בכל רחבי האימפריה, גם הגרים סירבו ליטול חלק בפולחן ונתפסו כבוגדים בעיני הרומאים והיוו איום. אדריאנוס ניסה להכיר את כל הפרובינציות ואוכלוסייהן, ומתוך כך ניסה בתחילת שלטונו להכיר ולקרב גם את היהודים, על אף שהיהדות נתפסה בעיניו כשלילית. ניסיונו זה לא הצליח ותגובתו הייתה הכבדה על היהודים עם ביטול הפטור שניתן ליהודים בעניין המילה. הגזרות שנגזרו על היהודים, באו עם ניצחונם של הרומאים במרד בר-כוכבא, העונש לעובר על הגזרות היה מיתה משונה. אין מקור אחד ויחיד המפרט את כל הגזרות אלא מספר מקורות בספרות חז"ל.
הר מונה 19 מקורות המצביעים על 19 גזרות, איסור על הקהלת קהילות ברבים ללימוד תורה, איסור על הסמיכה, איסור בתי דין, איסור התכנסות בבתי כנסיות ובתי מדרש, איסור על קריאת תורה, איסור על קריאת מגילה, איסור על קריאת שמע, איסור על תפילין, מזוזה, מתנות לכהנים וללווים, איסור על נר של שבת, אכילת מצה, סוכה, נטילת לולב, נר חנוכה, טבילה, שמיטה, תקיעת שופר וציצית. מצוות אלו הן אם כן מצוות עשה. הר טוען כי לא נגזרה כל גזירה על מצוות לא תעשה ומחזק את טיעונו בהשוואה לגזירות אנטיוכוס שם אולצו היהודים לעבור על גזירות לא תעשה. לפיכך, ממשיך וטוען הר לא גזר אדריאנוס גזירה על יום הכיפורים שכן מדובר במצוות עינוי, לא תעשה ועל כך לא גזר אדריאנוס. המקורות שבהן נזכרות לכאורה גזירות על מצוות לא תעשה, כגון עבודה זרה, הם לפי פרשנותו של הר, מקורות מאוחרים, שחסרות בכתבי יד במקורות מקבילים.
התגובה לגזרות על פי הר הייתה מתונה יחסית. מתוך המקורות של דברי התנאים ובני הדור הראשון לאמוראים, נמצא כי החכמים נקטו עמדות שונות כלפי הגזרות, לטענתו, משום היותן של הגזרות על מצוות עשה העדיפו רבים מהחכמים להשלים איתן למראית עין[32]. השלמה זאת לא באה מתוך אהדה לרומאים, אלא מתוך נימוקים ריאליסטיים וייתכן שאף מתוך פחד אצל חלק מהחכמים. גם רבי עקיבא, שנתפס על לימוד תורה ועל קשריו עם בר-כוכבא והושם בבית הכלא לא הסכים כי תלמידיו יעברו על הגזרות. כמו כן, מספר כי רבי עקיבא ותלמידיו קראו את קריאת שמע אך לא השמיעו אותה מפני רומאי ששמר בסמוך[33]. או שאלישע בעל הכנפיים שהכחיש כי תפילין בידו וטען שאלה הן כנפי יונה[34]. אין כל הוכחה לכך שהחכמים שנתפסו עשו את מעשיהם כבדרך הפגנה ורק בודדים עברו על הגזרות כדי להכעיס[35]. (כרבי חנינא בן תרדיון). לסיכום דבריו של הר: יוזם הגזרות היה הקיסר עצמו, בעקבות אי ההצלחה לקרב את היהודים להשקפת השלטונות ולהלכי הרוח הרומיים, החליט על מלחמת חורמה בדת היהודית השנואה. הרקע לגזרות היה אם כן דתי. מלחמת הקיסר-האל בה'. הגזרות נתפסו אם כן כחילול השם שנגדו העלו חכמים שונים את רעיון המיתה על קידוש השם, אך לא היו אלה מעשים אחידים של כלל החכמים ובדרך כלל לפני המיתה השלימו עם חלק מהגזרות בצורה כלשהי, בהתחכמות או במחתרת. הגזרות, כך על פי הר, היו גזרות על מצוות עשה בלבד. כוונתם של הרומאים הייתה לגזור מצוות עיקריות שבלעדיהם היה ישראל גוף ללא נשמה.
גישת אלון
לפי אלון מטרת הגזרות הייתה לפגוע בקיום הלאומי של היהודים בארץ-ישראל[36]. טענה זו מבוססת על הגזרות שהוטלו כלפי בתי הדין. גזירת האיסור על הסמיכה היא ביטוי לביטולם של בתי הדינים היהודיים. קיומם של בתי דינים יהודיים לא היה דבר ייחודי ליהודים, ברחבי האימפריה הרומית לא בוטלו בתי המשפט והם נסבלו על ידי רומא. לאחר מרד בר-כוכבא, אחת הגזרות שהטילה רומא, הייתה אם כן ביטול בתי הדין והשיפוט היהודי. גזרה שכזו לא הצריכה החלטה של הקיסר אלא צעד אדמיניסטרטיבי בלבד. גם את הגזירה על איסור תלמוד תורה ברבים וסגירת בתי כנסיות משייך אלון למטרה הלאומית. יוליוס קיסר והקיסרים אחריו הוציאו את היהודים מן הכלל ואישרו קיום אסיפות, שנאסרו ברחבי האימפריה, למעט איגודים שאושרו על ידי הסינטוס. לאחר המרד, הוטלה הגזירה שאסרה תלמוד תורה ברבים וחייבה סגירת בתי כנסיות, והיא על פי טענה זו ביטול הפריבילגיה שניתנה ליהודים על קיום אספות. גם מקרה זה לא הצריך חקיקת חוק מיוחד. תכלית הגזרות לא הייתה עקירת הדת, אלא פגיעה ועקירה למעשה של החיים הלאומיים היהודיים בפרוביניקיה, בשביל ליטול את כוחה ואת ליכודה שהיו מבוססים על קיום התורה ומצוותיה.
לגבי שאר הגזירות קשה לדעת האם הן נגזרו במידה שווה בכל רחבי הארץ. על פי תקופות קדומות, כמו בימי המרד הגדול שעליו מוסר יוספוס פלביוס, גזרות בוטלו בכל הארץ בהוראת הנציב, השלטון הפרובינציאלי ולא הקיסר. לדעת אלון נגזרו גם גזרות על מצוות לא תעשה. הן לא הגיעו מן הקיסר עצמו אלא מנציב הפרובינציה. הראיות לגזרות אל תעשה מצויות לטענתו במקורות תנאיים[37]. אלון מייחס זאת גם לעובדה כי אנשי השלטון המקומי וקציני הצבא היו פטורים לאחר המרד מלדווח ולתת דין וחשבון לרשות הגבוהה ברומא, בעקבות מעשיים פטריוטיים ועל כן נתאפשר להטיל גזרות גם על מצוות לא תעשה.
כאמור לעיל, מייחסים תומכי טענה זו את הטלת הגזרות על הנציב. הגזרות לא יצאו מן הקיסר משום שאין אזכור לצו מלכותי כולל המבטל את הדת היהודית, או על גזירה שהוטלה לפני המרד (להוציא את המילה). על כן הגזרות יצאו נציב הפרובינקיה טיניוס רופוס. שביטל כל מעמד מיוחד, אזרחי-קיבוצי של היהודים ושלל מהם כל משפט ציבורי ולפיכך אין לגביהם כל הגנה של זכויות לאומיות או דתיות וכלן הנציב זכאי לאסור או להתיר כל מעשה שיש בו משום ייחוד דתי או תרבותי לאומי. הוא מוסיף וטוען שעצם העובדה שהגזרות הוטלו על היהודים בארץ-ישראל ולא בתפוצות יש גם בה משום חיזוק לכך שטיניוס רופוס הוא יוזם הגזרות.
התגובה לגזירות
| ” | ...מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה. כיון שהכירו בהם אויבים אמר להם: "בני רוצו". אמרו לו: "רבי ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". |
“ |
– בבלי, ע"ז ח:; בבלי, סנהדרין י"ד. | ||
ההתייחסות לגזרות
בניגוד לגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס הרביעי שעוררו את מרד החשמונאים, גזירות אלו נגזרו לאחר מפלה נוראה של ישראל במרד בר כוכבא, והיהודים שספגו מכה אנושה, הבינו כי לא יוכלו לפרוק את הגזירות בכוח הזרוע, והם צריכים לעשות ככל יכולתם, כדי לסכל את הרצון לעקור את היהדות, בשעה קשה זו שכונתה בפיהם "שעת הסכנה".
החכמים נקטו בשלוש דרכי תגובה לגזרות.
- סירוב לציית לגזירות בגלוי, ונכונות למות על קידוש ה'. זו הייתה דרכם של עשרת הרוגי מלכות, ששובחו בתלמוד בדורות שלאחר מכן.
- השלמה חיצונית עם גזירות הדת, וקיום המצוות בסתר, או בשינוי מסוים. ואף הכחשת קיום המצוות. אלו הסתמכו על הפסוק - "וחי בהם". ונראה שהם התירו, כיוון שדובר בביטול מצוות עשה בעיקר.
- נכונות למסור את הנפש רק אם מחייבים לעבודה זרה בפומבי, כדין יהרג ואל יעבור.
תגובת חלק מהחכמים לגזרות הייתה ניסיון להתחמק מהם ולקיים מצוות בסתר. ככל הנראה ננקטה דרך זו מכיוון שהגזרות היו על מצוות עשה. במקרה שיהודי נתפס הוא נקט גישה של הכחשת האשמות[38] או הודאה באשמה.
תגובה של חלק אחר מהחכמים שסירבו לציית לגזרות מתוך עיקרון, ולכן הפרו אותם ומתו על קידוש השם. התלמוד מאריך מאד בסיפוריו על חכמים אלו, שמסרו את נפשם או שהסתכנו בכך. בין חכמים אלו ניתן למנות את רבי עקיבא בן יוסף[39], רבי חנינא בן תרדיון[40] ורבי אלעזר בן שמוע שלימדו תורה ברבים, ורבי יהודה בן בבא שסמך זקנים בבקעה אחת[41]. חכמים נוספים שנכללו בעשרת הרוגי מלכות שנהרגו בין חורבן בית שני לגזרות אדריאנוס, היו רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר ורבי חנינא בן חכינאי.
חכם נוסף שמסופר עליו כי נתפס היה רבי אלעזר בן פרטא[42]. ישנם מקורות התולים את מותו בלא עת של בן עזאי בכך שהוצא להורג בידי הרומאים בזמן אדריינוס[43] ויש מקורות הסוברים כי הדבר נבע בשל הצצתו לפרדס הקבלה[44]. על פי הפיוט "אלה אזכרה" תלמידי חכמים נוספים שעברו על הגזרות וסיכנו את עצמם בכך שנסמכו לדיינים היו: רבי מאיר, רבי יהודה בר אילעאי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, ויש אף מוסיפים את רבי נחמיה[45].
סיפור יוצא דופן מספר התלמוד על רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא ומחשובי חכמי המשנה, שהצליח באמצעות שוחד לפדות מבית בושת, את אחות אשתו שהייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אליו הוכנסה כענישה בשל לימוד התורה של אביה. כאשר נודע הדבר לשלטונות הוא נהפך למבוקש ודמותו נחקקה על שערי רומי. כאשר כמעט תפסוהו ברח לבית בושת והתחזה לאחד מהאנשים שם, והצליח להמלט בסופו של דבר בעור שיניו. רדיפת השלטונות היא שגרמה לו לברוח מארץ ישראל לבבל[46].
שבח על מסירותם של אנשי תקופה זו
אף שגזרות שמד אלו לא נמשכו שנים רבות, הן הותירו רושם עז בעם ישראל. מאוחר יותר אנו רואים שגדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני רבי יוחנן, שנולד כחצי יובל לאחר המרד, פוסק כרבי עקיבא וחביריו: "כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ועל יהרג. חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצווה קלה יהרג ובל יעבור"[47]. במקור נוסף חז"ל משבחים את מסירותם של בני דור זה: "אִשָּׁה יִרְאַת ה' - זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי (תלמידו של רבי עקיבא), שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה" (מסכת סנהדרין כ, א). גם הרמב"ם שיבח מאד את מסירות נפשם של 'רבי עקיבא וחבריו', וכתב שאלו "הם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם"[48].
מעבר לכל האמירות ההיסטוריות והאגדתיות המתייחסות למצב בתקופה זו, ניתן למצוא בהלכה משקעים מתקופה זו כמו אמירתו של רבי יוחנן המבאר כי משנה מסוימת במסכת ראש השנה התייחסה לתקופת השמד ואיננה נוגעת להלכה[49]. וכנ"ל אמירתו של רב יהודה במסכת גיטין לגבי עניין אחר[50]. חז"ל אף קבעו את הכלל ההלכתי שאין עוקרים תקנה בגלל גזרת שמד, מפני שהגזרה תתבטל בסופו של דבר[51]. במשנה ישנה הלכה מיוחדת הקשורה למציאת תפילין[52], גם בתוספתא ישנן עדויות שונות לגבי צורת ביצוע מצוות כמו קריאת שמע, קריאה בספר תורה, קריאת מגילה וסוכה, שנשנו לתקופה זו בלבד[53].
ספיחים לגזרות אדריאנוס ניתן למצוא בסיפור מפורסם הוא על רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, שהתנגד לרומאים בעיקר בשל הריגת רבו רבי עקיבא ושאר החכמים, בתקופה שלאחר ביטול חלק מהגזרות, ונרדף על ידם עד שהוצרך להתחבא במערה בפקיעין, ממנה יצא רק לאחר 13 שנה במות הקיסר אנטונינוס פיוס[54].
היחס אל אדריאנוס
בניגוד חד לתדמיתו החיובית של אדריאנוס בתרבות הרומאית, ביהדות בשל הגזרות החמורות שנועדו לקעקע את היהדות ובניין העיר האלילית על שרידי המקדש, הוא ידוע כאדם אכזר ושונא ליהדות, העומד בשורה אחת עם צוררים אחרים של העם היהודי כאנטיוכוס וטיטוס. דוגמה מובהקת לשנאתו הוא שלא הניח להביא את מתי ביתר לקבורה בחייו. חז"ל הצמידו לשמו את הכינוי "שחיק עצמות" - כלומר, איחול לכך שימות ותשחקנה עצמותיו[55].
אף שהגזרות הותירו רושם רב על היהדות, הן לא נמשכו שנים רבות. לאחר מותו של אדריאנוס, רבי יהודה בן שמוע וחבריו ערכו הפגנה בלילה ברומי, והצליחו לבטל את הגזירות[56].
המשך הקיום היהודי בארץ ישראל
על אף המצב הקשה ששרר לאחר המרד, לא היה זה סופו של הקיום היהודי בארץ ישראל. קהילות יהודיות בעלות מסירות נפש המשיכו במפעל הגדול של כתיבת המשנה והתלמוד בארץ ישראל. עם חורבן ירושלים בימי המרד הגדול, עבר מרכז ההנהגה ליבנה ולאחר מכן אל אושא, שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. היישוב אמנם לא הצליח להקים ביהודה מרכז רוחני, והמרכז הרוחני נדד אל הגליל, אך יהודים ישבו בארץ ישראל עוד מאות שנים לאחר מרד בר כוכבא. למרד הייתה השפעה משמעותית על השפה העברית. מאחר שבגליל לא הייתה מדוברת השפה העברית, הביא השינוי הדמוגרפי לכך שמעמדה של השפה פחת והלך, עד שכשני דורות לאחר המרד כמעט שחדלה העברית לשמש כשפה מדוברת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה דוד הר, גזירות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס, מלחמת קודש ומרטירולוגיה/העיר והקהילה, ירושלים תשכ"ח עמ' 73-92
- Herr M D, Persecutions and Martyrdom in Hadrian's Days, Scripta Hierosolymitana 23 (1972), pp. 85 – 125
קישורים חיצוניים
- מתיה קם, מרד בר-כוכבא, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- דוד פלוסר, מרד בר כוכבא ותוצאותיו, באתר "דעת"
- בצלאל לנדוי, מלחמת בר כוכבא בראי הדורות, באתר "דעת"
- אלכסנדר מאן, נפש אויב
הערות שוליים
- ^ W. Den Boer, Religion and Literature in Hadrian's Policy, Mnempsyne (1955)
- ^ "כיוון שהגיע כתב המלך התחילו בוכים. בקשו למרוד במלך." (בראשית רבה, פרשה ס"ד)
- ^ "...כך, דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום, ויצאנו בשלום" (בראשית רבה, פרשה ס"ד)
- ^ איכה רבה, פרשה ג', פסקה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה עמוד ב'
- ^ בתלמוד: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו..." (בלי, סנהדרין י"א א')
- ^ "... כדי לעקור את סדרי הדת בענייני משפחה אסרו על בי"ד ישראל, שכבר ניטל כוחם, להורות ולדון, לסדר גיטין וחליצות..." (שו"ת שרידי אש)
- ^ "אמר ר' מאיר: פעם אחת היינו יושבין לפני ר' עקיבה בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח. אמר לו: אין 'שעת הסכנה' ראיה. (תוספתא, ברכות ב', יג.)"
- ^ בבלי, מעילה י"ז א'
- ^ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"ד עמוד ב': "... אמר רבי יהודה מעשה ב'שעת הסכנה' שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת וישבנו תחתיהן אמרו לו משם ראיה אין 'שעת הסכנה' ראיה".
- ^ "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ...ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו" (בבלי, שבת כ"א ב')
- ^ בתלמוד: "...שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו" (שבת מ"ט א')
- ^ כמו אצל רבי חנינא בן תרדיון שאשתו נענשה בהריגה, וביתו נלקחה לבית בושת.
- ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
- ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון
- ^ אם כי, באגדות החורבן במסכת גיטין (נ"ז ב') מסופר משמו של רב יהודה, גדול תלמידי רבי עקיבא, בהקשר של אדריאנוס על קיסר שהרג שבעת בניה של אישה, מכיוון שסירבו להשתחוות לו. מכיוון שישנו סיפור דומה בספר החשמונאים, מקורות שונים כמו סדר אליהו רבה וספר יוסיפון חלוקים בו בזמן המעשה
- ^ מסכתא דבחדש פ"ו, עמ' 227 במהד' הורוביץ-רבין
- ^ "על כן עלמות אהבוך", זה דורו של שמד, שנאמר: "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". (שיר השירים רבה פרשה א, כב).
- ^ בבלי, מסכת שבת קל, א'
- ^ "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי מצוין אצלה. אמרה להם: "עמדו והפגינו בלילה." הלכו והפגינו בלילה. אמרו: "אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב." (בבלי, תענית י"ח א')
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז עמוד ב'
- ^ דיו קסיוס, ההיסטוריה הרומית, ס"ט, 12: 2-1
- ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי אדריאנוס, 14.2
- ^ "המשוך צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזיבא, והיו להם בנים ולא מתו.", (תוספתא שבת, ט"ז ה"ו)
- ^ אוסביוס מקיסריה, היסטוריה כנסייתית, ד, 6-5
- ^ "דורות הראשונים", כרך ראשון חלק שלישי ע' רפ"ט
- ^ תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ע' 12
- ^ א' מרי סמולווד, החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה בתוך: "מרד בר-כוכבא" בעריכת אהרן אופנהיימר
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 503.
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 505
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 506
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 514
- ^ תוספתא, ברכות, ב', י"ג
- ^ בבלי, שבת, מ"א, ע"א
- ^ משה דוד הר, "גזרות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס", בתוך: מרד בר-כוכבא, מקראה (עורכת: רבקה ניר), האוניברסיטה הפתוחה, ספטמבר 2009, עמ' 516.
- ^ ג. אלון, "מלחמת בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא, לקט מאמרים (עורך: אהרון אופנהיימר), ירושלים: מרכז זלמן שזר, ינואר 2007, עמ' 52
- ^ ירושלמי, עבודה זרה, פ"ה, מ"ו, "בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות". ירושלמי, עבודה זרה, פ"ה, מ"ה, ע"א. "בשעת השמד הכל אסור, שאי-אפשר שלא היה שם ישראל, שלא עבדה על כורחו הדא אמרה: עבודה זרה שעבדה ישראל אינה בטילה לעולם".
- ^ כבסיפור על אלישע 'בעל כנפיים' והתפילין, בבבלי שבת מ"ט א'.
- ^ "תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות הרשעה?" (בבלי, ברכות ס"א, ב גמרא)
- ^ "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו ואמרו לו: מפני מה עסקת בתורה? אמר להם: כאשר ציוני ה' אלוקי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות." עבודה זרה יז:
- ^ "...מה עשה רבי יהודה בן בבא הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות בין ב' תחומי שבת בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ורבי אלעזר בן שמוע ורב אויא מוסיף אף רבי נחמיה כיון שהכירו בהם אויבים אמר להם בני רוצו אמרו לו רבי ואתה מה תהא עליך אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין אמרו לא זזו משם עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה." (ע"ז ח:; סנהדרין י"ד.)
- ^ בבלי, עבודה זרה יז ב
- ^ מדרש איכה רבה ב' ד', מדרש שוחר טוב ט' י"ג
- ^ בבלי, חגיגה י"ד ב'
- ^ מסכת עבודה דף ח', ב'
- ^ מסכת עבודה זרה י"ח, ב'
- ^ בבלי, סנהדרין, ע"ב, א'
- ^ רמב"ם, משנה תורה, יסודי התורה ה' ד'
- ^ בבלי, מסכת ראש השנה דף לב, ב'
- ^ בבלי, במסכת גיטין ס"ד, א'
- ^ בבלי, כתובות ג' ב'
- ^ משנה, עירובין י' א'
- ^ תוספתא: עירובין ה' י"ח, מגילה ב' ב', סוכה א' ד'
- ^ בבלי, מסכת שבת ל"ג, ב'
- ^ מדרש איכה רבה פרשה ג, מדרש רבה, בראשית פרשה י. אם כי קיימים מקורות אחרים, בהם הוא מצויר כאדם ירא אלקים והגון (גיטין נ"ז א.) כסקרן וחקרן כלפי היהדות, וכמי שמתנהג בהגינות וביושר כלפי אנשים שונים (ויקרא רבה, ט"ו, כ"ה).
- ^ "אמרו: אי שמים לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון, שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב" | תלמוד בבלי, תענית, י"ח, ע"א
