אלמה רוזה

אלמה רוֹזֶה (בגרמנית: Alma Rosé;‏ 3 בנובמבר 1906, וינה - 5 באפריל 1944, אושוויץ) הייתה כנרת יהודיה-אוסטרית. גורשה בפקודת הנאצים למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, שם הקימה וניצחה על תזמורת הנשים באושוויץ. מתה ככל הנראה מהרעלת מזון.

שמה של אלמה רוזה מונצח על מצבת קברם של הוריה בווינה, בהיעדר קבר לה עצמה

קורות חיים

אביה של אלמה רוזה היה הכנר ארנולד רוזה, שהיה הכנר הראשי של התזמורת הפילהרמונית של וינה במשך 50 שנה, משנת 1881 עד 1931, ובתזמורת האופרה של וינה וכנר ראשון ברביעיית המיתרים רוזה ידועת השם במשך 23 שנה. אמה, יוסטינה, הייתה אחותו של גוסטב מאהלר.

אלמה גדלה להיות כנרת. בשנת 1930 נישאה לכנר הצ'כי ואשה פז'יהודה , כנר וירטואוז שנחשב לאחד הגדולים במאה ה-20. בשנת 1935 בא הקץ על נישואיהם. היו שאמרו, כי הוא נפרד מאשתו משיקולים אופורטוניסטיים, בגלל יהדותה, אך אין ביסוס לטענה זו: לוח הזמנים סותר טענה זו, ואשתו השנייה הייתה אף היא יהודייה.

בינתיים הלכה הקריירה של אלמה רוזה מחיל אל חיל. בשנת 1932 הקימה את תזמורת הנשים "נערות הוואלס הווינאיות" (Die Wiener Walzermädeln), הרכב שניגן ברמה גבוהה מאוד ויצא למסעות קונצרטים ברחבי אירופה. כנגנית ראשית בתזמורת ניגנה אנני קוקס, חברתה הטובה של אלמה. לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, הצליחו רוזה ובני משפחתה להימלט ללונדון. אחיה, המוזיקאי אלפרד רוזה, נמלט לארצות הברית, ואלמה נותרה בלונדון עם אביה.

בנובמבר 1939 עזבה רוזה את אנגליה כדי להופיע ככנרית בהולנד. רוזה נשארה בהולנד אף שרישיון הכניסה שלה לאנגליה עמד לפוג. הרישיון פג בראשית מאי 1940, וכשכבשו הגרמנים את הולנד בסופו של אותו חודש, לא יכולה הייתה להימלט. בזמן הכיבוש הגרמני של הולנד היא התגוררה אצל משפחות ידידים, והמשיכה להופיע בהופעות פרטיות. במקביל ניסתה לקבל ויזה לארצות הברית. במרץ 1942, בתקווה שבכך ינצלו חייה, נישאה בנישואין פיקטיביים למהנדס הולנדי תמהוני בשם קונסטנט אוגוסט ון ליוון בומקאמפ. בדצמבר 1942, במהלך ניסיון לברוח לשווייץ, נפלה רוזה בידי הגסטאפו, ובסופו של דבר גורשה לאושוויץ.

כדי להישאר בחיים, הנהיגה רוזה את תזמורת הנשים באושוויץ (Mädchenorchester von Auschwitz) . התזמורת הורכבה מנגניות חובבות, ובתנאים הקשים בהם ניהלה רוזה את חברותיה - לעיתים חלשות ובקושי מתמצאות - נאלצה לנקוט בתקיפות וביד קשה; הודות לכך הצליח רוב מכריע של חברות התזמורת לשרוד את המלחמה.
אלמה רוזה מתה במחנה הריכוז בחודש אפריל 1944. לפי מקור אחד, היא נפטרה כתוצאה ממחלה ללא טיפול, שהייתה מלווה במספר ימים של חום גבוה, אך ניומן וקירטלי שוללים גרסה זו בספרם. לפי מחקרם סיבת המוות אינה וודאית - ייתכן שמתה כתוצאה מהרעלת מזון, ויש הסבורים שהורעלה על ידי אנשי אס-אס אחדים שהתנגדו לתזמורת. עוד הם כותבים שרוזה טופלה בבית החולים של המחנה בניסיון להציל את חייה.

הנצחה

רוב הנגניות בתזמורת הנשים באושוויץ נותרו בחיים וחלקן עלו לישראל לאחר המלחמה. הילדה שמחה-גרינבאום ורבקה בציה-קופרברג חיות בקיבוץ נצר סירני. בערב יום השואה 15 באפריל 2007 קיימה האופרה הישראלית החדשה ערב לזכרה של אלמה רוזה, שבו הופיעה חברת התזמורת הילדה שמחה גרינבאום, בהשתתפות סימפונט רעננה וזמרי אופרה עם הכנר הראשי של התזמורת ניתאי צרי שנגן על כינור אותנטי שבעליו האנונימי נרצח באושוויץ.

בשנת 1969, נקרא על שמה רחוב בעיר וינה. בהיעדר קבר, נרשם שמה על מצבת קברם של הוריה בבית העלמין גרינצינגר בווינה.

לקריאה נוספת

• ריצ'רד ניומן עם קארן קירטלי, אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ; מאנגלית: דפנה לוי, אור יהודה: כנרת, תשס"ה 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלמה רוזה בוויקישיתוף

• תוכניות מיוחדות כאן תרבות: אלמה - צליל בודד באפלה - חלק א' וחלק ב'
• אלמה רוזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אלמה רוזה36666603Q78905