טרקוטה
טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta - "אדמה אפויה") הוא השם שניתן לחימר גס, גמיש ונקבובי וכן לכלים, פסלים ואלמנטים של בניה (אריחים, לבנים ורעפים),[1] עשויים מחומר זה, אחרי שעברו שריפה. באופן מסורתי, המונח מתייחס למוצרים ללא זיגוג,[2] אך לאורך ההיסטוריה של היצור הופיעו גם תוצרים עם זיגוג. לטרקוטה המקורית, אחרי שריפה, יש לרוב צבע חום-כתום, בשל תחמוצות ברזל הנמצאות בחימר המוצא. מוצרים שכוירו מחימר המכיל כמות ברזל נמוכה יהיו בעלי גוון בהיר יותר לאחר שריפתם - מלבן עד צהוב. שוני זה נוצל בתקופות קדומות לקבלת צבעים שונים של מוצרי טרקוטה, על ידי ערבוב סוגי חימר שונים.
היסטוריה
טרקוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. הדוגמה העתיקה ביותר היא צלמית נשית מדולני וייסטוניצ'ה, אשר תוארכה ללפני אלפי שנים. ממצא טרקוטה מהתקופה הנאוליתית, יוצא דופן באיכותו האומנותית, התגלה ברומניה וזכה לשם "האיש החושב מצירנוודה".
גם בחפירות העיר הקדומה מואנג'ודארו, שהוקמה על פי הערכות כ-4,700 שנה לפני זמננו, נמצאו צלמיות נשיות עשויות טרקוטה. בחפירות במסופוטמיה נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "תבליט בורנאי" ועליה דמות אלילה מכונפת המתוארכת לכ-2,000 שנה לפני זמננו. האוסף המרשים ביותר של פסלי טרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שיוצר בסין בשנים 210 - 209 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית, סביב הים התיכון, במצרים, יוון ואטרוסקיה, היה שימוש נרחב בטרקוטה לפסלי דת, אדריכלות וגם לשימושים יום-יומיים בראשית הנצרות, הטרקוטה מילאה תפקיד חשוב בעיטור מצבות וסרקופג'ים. עם נפילת האימפריה הרומית, בסביבות שנת 450 לספירה, חלה ירידה תלולה בשימוש בטרקוטה, וזו חזרה לשימוש נרחב רק בראשית תקופת הרנסאנס, בסביבות שנת 1400, בהקשרים דתיים כגון בפסלים, תבליטים וקישוטי מזבחות.[3] לטרקוטה יתרון בפיסול עקב זמינותה, נוחות בפיסול לעומת ברונזה או שיש ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, עלולים להופיע סדקים ביצירת הטרקוטה, בשל החשיפה הממושכת לשינויים בתנאי הסביבה. הפסלים המפורסמים בני פירנצה, בני משפחת דלה רוביה היו הראשונים שציפו את יצירות הטרקוטה בגלזורה, כדי להוסיף לעמידותם כנגד פגעי הזמן. בגלל קלות השימוש, הפסלים עברו להשתמש בטרקוטה צבועה ליצירת פרוטומות של אנשים מפורסמים, במקום בברונזה ושיש.
לקראת סוף המאה ה-19, אדריכלים חזרו להשתמש בטרקוטה ללא זיגוג לציפוי בניינים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפוי החיצוני של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארצות הברית, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, האדריכלים השתמשו בעיקר בטרקוטה מזוגגת וצבעונית. תודות להתפתחויות הטכנולוגיות של אותם שנים, בניינים בניו יורק זכו לציפויי רקוטה בצבעים בולטים ומתכתיים, בדוגמאות ארט דקו של אותה תקופה. השימוש בחומר זה נבע ממספר שיקולים: חסין אש, קל משקל, זמין וחסכוני, בעל אפקט אסתטי מרשים. בעזרתו ניתן היה לחקות חומרים יקרים יותר- גרניט, שיש ואבן[4] אחרי מלחמת העולם השנייה, בציפויי המבנים עברו להשתמש בקרמיקה, זכוכית ומתכת.[5]
גלריה
-
לבני טרקוטה ממצרים העתיקה, בערך 1000 לפנה"ס -
מבער קטורת ממקסיקו, מתוארך 1100–1500 -
מושב גן מטרקוטה משנת 1916
ראו גם
קישורים חיצוניים
ערך מילוני בנושא טרקוטה בוויקימילון
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- Sara Cascone, Ancient Romans Used These Terracotta Vessels as Porta-Potties,artnet.news
- Alexandra Kosinova, 1995 The Conservation of the Portrait Bust of Giovanni de'Medici (later Pope Leo X), Victoria and Albert Museum
הערות שוליים
- ^ צוות האקדמיה, על המילה טרקוטה, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ צוות המילון, Terracotta definition and meaning, Collins English Dictionary
- ^ צוות האתר, Terracotta Sculpture (c.26,000 BCE - 1900), visual-arts-cork
- ^ Susan Tunick, Art Deco Terra Cotta, Art Deco Society of New York, 2017
- ^ Thomas C. Jester (ed.), Twentieth-Century Building Materials, Washington DC.: McGraw-Hill Companies, 1995
33884198טרקוטה